מגן אברהם על אורח חיים שיח
סעיף א[עריכה]
(א) אסור לו לעולם: משמע ברשב"א סימן קע"א /קע"ה/ דהקדירה אסורה ג"כ:
(ב) למ"ש מיד: דדוקא בנכרי שעושה בעינן בכדי שיעשה דחיישי' שמא יאמר לו לעשות אבל ישראל לא ישמע לו אף לרש"י שכתב הטעם שלא יהנה ממלאכת שבת כמ"ש סי' תקט"ו מ"מ הכא שרי דבמלתא דלא שכיחא לא גזרו [תו' חולין דף טו ] דלא כב"ח:
אם היה מ"ש י"ט אסור דאין שבת מכין לי"ט [לקוטי מהרי"ו סי' ב'] ועיין ביורה דעה סוף סי' ק"ב דאם נתערב אותו דבר באחרים בטיל ולא הוי דשיל"מ דומיא דתרומה ע"ש וצ"ע דאין הנידון דומה לראי' דתרומה לא הוי אצל שום אדם דשיל"מ דאי לכהן גם היום מותר ואי לישראל לעולם אסור אבל הכא כיון שחל עליו שם דבר שיל"מ לאחרים אף לדידיה לא בטיל כדאיתא פ"ג דבכורים דאם נתערבו בכורים אסורים אף לזרים אף על גב דלדידהו הוי דשאל"מ כיון דלכהנים הוי דשיל"מ דיכולין לאכלו בירושלים אף לזרי' אסור וכ"כ הרע"ב והרמב"ם בפי' המשניו' ובחבורו פ"ד מבכורים ומיהו הר"ש כתב דלא הוי דשיל"מ כיון דאסורים לזרים ומ"מ יש להחמיר ומ"ש ביורה דעה סוף סי' ק"ב אפשר דאיירי כשנתערב אחר השבת דאז הוי ממש דומיא דתרומה וכנ"ל עיקר ואף שבפי' הרמב"ם משמע דדוקא כשנתערב לכהן אז אסור אף לישראל מ"מ בחבורו לא משמע כן וגם דבריו שבפי' י"ל כן, נ"ל דלמי שנתבשל בשבילו הוי ג"כ דינו כמו הוא עצמו כמ"ש ביורה דעה סי' צ"ט ס"ה דה"נ טעמא משום קנסא ומיהו מדברי הרב"י שם משמע דוקא התם חיישי' שיאמר לנכרי לבטלו אבל הכא הא בלא"ה צריך להמתין בכדי שיעשה כשבישלו נכרי ולישראל לא חיישינן דאין אדם חוטא ולא לו עיין סי' רנ"ג ס"א:
(ג) ובשוגג: עשה ע"פ הוראת חכם מקרי שוגג וה"ה בשוכח [כ"ה רד"ך בית כ"ו ח"ב]:
סעיף ב[עריכה]
(ד) שחלה היום: ואף על פי שהבהמה היתה מוקצה מחמת איסור שחיטה מ"מ שרי דקי"ל כר"ש דאין מוקצה מחמת איסור אלא כשדחאו בידים כגון נר שהדליקו עליו [מ"מ פ"ב] וקשה דא"כ מוקצה דמחובר נמי יהא מותר כשנשרו הפירות וי"ל דהתם טעמא שמא יעלה ויתלוש כדאיתא ריש ביצה וע"ש עוד טעם בב"י:
(ה) חי בשבת: ובלא מליחה [טור] ועיין ביורה דעה סי' ס"ז ס"ב דהדחה מיהא בעי ועמ"ש סי' שכ"ה סי"א:
(ו) שמא ירבה: וזהו איסור דאורייתא כשמרבה בשבילו אפילו קודם שיתן הקדרה על האש וי"א דהוי דרבנן עב"י:
(ז) ואפי' בישל וכו': אבל במ"ש מותר מיד [ש"כ] וטעמו דכיון דהנכרי בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשו:
(ח) משום שגדל והולך: ומיירי בפירי שלא נגמר בישולו [ב"י] אבל בנגמר בישולו לא אמרי' שגדל והולך דאל"כ למה נצטריך בפ"ק דביצה לאסור מחובר משום שמא יעלה ויתלוש או משום מוקצה וע' בתו' שנדחקו שם והל"ל משום שגדל והולך אלא ע"כ כשנגמר בישולו שוב אינו גדל וא"כ מהני הכנה והכי דייק ל' הא"ח עב"י ע' בתוס' בב"ק דף ס"ט דמה שגדל בטל ברוב ועיין סי' ש"ך ס"ב ובביצה בתוס' דף ל"ז ע"ב משמע דזה לא הוי מוקצה אפי' לר"י דהא בהמה נמי גדלה והלכה ומותר לשוחטה בי"ט ע"ש בתו':
סעיף ג[עריכה]
(ט) שאסור לבשל: המבשל בתולדות האור חייב:
(י) להטמינה בחול: אפי' מבע"י עיין סי' רנ"ו ס"ג ואפי' לגלגלו ע"ג החול בשביל שתצלה נמי אסור [כ"כ הרא"ש] וצ"ע למה השמיטו הטור דקי"ל דהלכה כרבה [ב"ח] ונ"ל דהרא"ש כ' אליבא דר"י ע"ש אבל אנן קי"ל כרבנן וא"כ פשיטא דאסור דגזרינן אטו תולדות האור וכ"כ הר"ן ע"ש ומ"מ כתב רש"ל בתשובה דמותר לצלות על גג רותח מחמה דלא מיחלף בתולדות האור ע"ש ודבריו אינם מוכרחים וגם בט"א חולק עליו ובירושלמי איתא להדיא דאסור, כ' הרמב"ם המבשל בחמי טבריא פטור דהוי כתולדות חמה וכ"ה בגמרא וכ"מ במשנה פ"ט דנגעים ובסנהדרין אמרי' דנשתיירו מהמבול ואפשר דמ"מ ה"ל כתולדת חמה וכתב הר"ן דאסור להעמיד מאכל ע"ג חמי טבריא אבל מע"ש מותר ולהניח בתוכו אסור כמ"ש סי' שכ"ו ס"ג:
כתב הרמב"ם פ"ט הניח בשר ע"ג גחלים אם נצלה בו כגרוגרות חייב אפי' בחצי בישולו לדעת הראב"ד ולהרמב"ם אינו חייב בחצי בישול בנתבשל מקצתו עד שיתבשל כל הבשר חצי בישול: המתיך אחד ממיני מתכות או המחמם המתכות עד שנעשה גחלת וכן הממסמס השעוה או החלב או הזפת והגפרית או המבשל כלי אדמה עד שיעשה כלי חרס חייב כללא דמלתא בין שריפה גוף קשה או שהקשה גוף רך חייב וע' סוף סי' זה וצ"ע דבפי"ב כתב המחמם הברזל כדי לצרפו חייב משום מבעיר והראב"ד כ' משום מבשל והמ"מ יישב דבריו ע"ש ולא זכר שדברי הרמב"ם סתרי אהדדי וצ"ע ויש לחלק:
סעיף ד[עריכה]
(יא) יש בו משום בישול: והוי יודע שכל דינים דאסורים משום בישול אפי' ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור כמ"ש סו' סימן רנ"ג:
(יב) נצטנן: כב"י ומשמע ליה דכל שהיס"ב מיקרי רותח וכ"מ ס"ו וז"ל רי"ו אם לא נצטנן אפי' שינה קצת מרתיחתו מותר ועסט"ו בהג"ה:
(יג) וי"א דוקא כו': והב"ח פסק כסברא ראשונה ועס"ח מ"ש:
(יד) מותר לשרותו: אפילו בכ"ר וכמ"ש סט"ו דאין בישול אחר בישול וכ"כ התוספות והמרדכי ור"ן דלא כב"ח דמחמיר ומשמע מל' הש"ע דאם לא נתבשל מע"ש רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולדת בחמין:
(טו) מדיחין אותו: היינו שמערין עליו מכלי שני [ועסי"א דאפי' בדבר לח שרי] אבל אסור לשרותו אפי' בכלי שני דמחזי כמבשל ול"ד לתבלין בס"ט דתבלין עשוי למתק הקדירה ולא מחזי כמבשל (תוס' דף ל"ט וש"ג ב"ח) ונ"ל דבצל דינו כתבלין דעבידי לטעמיה ועס"ה:
(טז) כל דבר קשה: וה"ה דבר מליח שאין יכולין לאוכלו כלל בלא הדחה (ב"י ל"פ) ואיתא בגמרא דאם הדיח חייב:
סעיף ה[עריכה]
(יז) משום בישול: אף על גב דאין בישול אחר בישול מ"מ יש בישול אחר צלי וה"ה שיש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב (פסקי רקנ"ט בשם רא"ם וסמ"ג) אבל לכ"ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפי' נצטנן וה"ה האפוי ודבר שנתבשל מותר לשרותו בחמין כמ"ש ס"ד:
(יח) אפי' בכלי שני: דיש דברים שמתבשלים בו ואין אנו בקיאין ואם כן בשאר דברים נמי יש להחמיר עס"ט:
(יט) מתירים בכ"ש: דס"ל דאין כ"ש מבשל ולפי מ"ש ס"ד בשם תוס' יש להחמיר דמיחזי כמבשל אך היש מתירים סוברים להקל כתירוץ שני של התו' וכ"מ דעת הש"ע ויש להחמיר:
(כ) אפי' בכ"ר: כיון שהוא יבש אין בישול לאחר אפייה:
(כא) שהיס"ב: עמ"ש ס"ד וסט"ו בהג"ה וא"צ לדברי הע"ש:
סעיף ו[עריכה]
(כב) בבצק: אבל בדבר המתמרח אסור כמ"ש סי' שי"ד סי"ד סי"א:
(כג) אין מניחין וכו': ובדבר יבש שרי עס"ח:
סעיף ז[עריכה]
(כד) לעולם אסור: דהוי כמניח ע"ג כירה לכתחלה בשבת (רי"ו) וא"כ לפמ"ש סי' רנ"ג ס"ב אם נטלו מע"ג כירה משחשיכה שרי ליתנו ע"ג קדירה ע"ש:
סעיף ח[עריכה]
(כה) כמניח ע"ג כירה: דאפי' בדבר שאין בו משום בישול אסור להניחו ע"ג כירה דגזרינן שמא יחתה:
(כו) וראשון נראה עיקר: כיון שהקדירה מפסקת ל"ד לכירה דהתם הקדיר' עומדת ע"ג האש ממש (מ"מ פכ"ב) וצ"ע למה לא הכריע הרב"י בס"ז להתיר דהא הוא בעצמו כ"כ בסי' רנ"ג ס"ג וי"ל דוקא צלי מותר ליתנו לכתחלה ע"ג כירה גרופה אבל מבושל אסור ליתנו ע"ג (קדירה דעדיף מכירה, ת"ש) כירה אפי' הוא חם שאין בו משום בישול דגזרינן שמא יתן עליו כשהוא קר ואין מותר אלא חזרה וכן צ"ל לדברי רי"ו ומ"מ יש להקל דמשמע במ"מ דכיון דהקדירה מפסקת עדיף מכירה גרופה ושרי ליתן עליה תבשיל חם:
(כז) ומצטמק ויפה לו: ז"ל רי"ו והוא מ"ש רמ"א בהג"ה ס"ד וצ"ע מאחר שהרב"י סתם בס"ד דלא כוותיה משמע דס"ל דאפי' מצטמק ורע לו יש בו בישול אם נצטנן וא"כ אסור להניחו ע"ג מיחם ולמה כתב כאן מצטמק ויפה לו וצ"ע, ואפשר דסמך על מ"ש כאן:
סעיף ט[עריכה]
(כח) כ"ז שהיס"ב: ונ"ל דאם אין היס"ב שרי אף על גב דלענין איסור והיתר יש אוסרין וכמ"ש בת"ח כלל נ"ז היינו משום דמבליע ומפליט וגם יש אוסרין אפי' בכ"ש אבל לכ"ע אינו מבשל מיהו בירושלמי איתא דעשו הרחקה לכ"ר אפי' אין היס"ב וכ"כ בתשב"ץ ועיין ביורה דעה ריש סי' צ"ד בט"ז בשם רש"ל:
(כט) של שור: נהי דהבשר אינו מתבשל הלחלוחית שבו מתבשל (טור):
(ל) דם שבו: ומיירי כגון שהודח אחר המליחה דאל"כ עדיין אסור משום הדם שבמלח ולא כמ"ש בב"ח ומ"מ פשט דעת הרב"י משמע דדוקא כשהוא עדיין מלוח אז המלח מסייע לבישול וכמ"ש הב"ח בשם רי"ו ועיין ביורה דעה סי' ס"ח והב"ח הכריע כרמ"א ולמסקנא דכתב הרא"ש ואפי' נמלח מחדש וכו' חזר מדבריו הראשונים [ב"ח] וכ"מ ברמזים ובטור וע' בת"ח כלל א' וכלל ב':
(לא) דהמלח בטל בס': ואף על גב דמידי דעביד לטעמא לא בטיל ש"ה דהוי זוז"ג דמסתמא נמלח גם בע"ש ואף על גב דדשיל"מ לא בטיל כיון שנתבטל מקודם שנאסר בטל דנימוח מיד ואין נתבשל מיד דבעי בישולא כבשרא דתורא (שם) וצ"ל דהמלח שנתן עכשיו לא היה בו כדי ליתן טעם בקדירה זולת המלח של אתמול שאם היה בו כדי ליתן טעם אסור כמ"ש ביורה דעה סוף סי' פ"ז וכן הובא במשנה פרק ב' דערלה ובע"א פ"ה: ונ"ל דמלח שעושין ממים שמבשלים אותם אין בו משום בישול דאין בישול אחר בישול ועמ"ש סי"ו:
סעיף י[עריכה]
(לב) אסור ליתן כו': ואם עירה אזי הקליפה אסורה דנתבשלה בשבת דהא ר"ת דייק זה מהמשנה דשבת עיין בתו' ופשוט דאפי' למ"ד כ"ש מבליע ומפליט היינו לענין איסור והיתר אבל לענין שבת אינו אסור אלא בדבר שהוא מבשל כדתנן אבל נותן לתוך הקערה עיין ביורה דעה סי' ס"ח:
סעיף יא[עריכה]
(לג) מלאה מים חמין: ואפי' בחמי טבריא אסור ליתן צוננין באמבטי שהומשכה מן המעיין לתוכה אלא צריך ליטול מהאמבטי בכ"ש ואחר כך יתן המים לתוכה [גמרא]:
(לד) שהוא כלי שני: דכיון שהם לרחיצה מסתמא הן חמין הרבה ומתבשלין הצונני' שמתערבים בהן [טור] וכ"ד המ"מ כמ"ש הב"ח וכ"כ במ"מ דלא כב"י ע"ש:
(לה) אבל נותן: ואפי' מכ"ר מותר לערות לתוך מים צוננים דהתחתון גובר על העליון ומצננו [טור] ואף על גב דאסור לערות על תבלין כמ"ש בס"י דהוי ככ"ר הכא שאני שמתערבין החמין עם הצוננים ומתבטל חמימותן כיון שהצוננין מרובין ועיין בתוס' שבת דמ"ב ר"ן ותו' פסחים דף מ' ע"ב ונ"ל דאסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קליפה וכ"מ ביורה דעה סי' צ"א ס"ד ובגמרא פסחים דף ע"ו:
סעיף יב[עריכה]
(לו) מרובים: ולא אמרי' דמצרף הכלי דדבר שאין מתכוין הוא ולאו פסיק רישיה הוא וכת' המ"מ וז"ל נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומ' פסיק רישיה וליחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו פטור שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר"י דמחייב בדבר שאינו מתכוין והמכוין לצרף י"א שהוא חייב מדאורייתא וי"א שהוא מדרבנן עכ"ל פ"כ ועיין סוף סי' של"ד וסי' תק"י ס"ג:
סעיף יד[עריכה]
(לז) הנאכלין כמות שהן חיין: פירוש אף על פי כן אסור ליתנן סמוך לאש אבל רחוק מהאש אפילו דבר שאין נאכל כמות שהוא חי שרי ולפי זה אסור ליתן אלונטית או כלי עופרת סמוך לאש לחממו אם הוא קרוב כל כך שיכול להתיך שם או לשרוף עיין מה שכתוב סס"ג ויש לדחות דהתם לא ניחא ליה שישרוף או שיתיך והוי דבר שאין מתכוין:
סעיף טו[עריכה]
(לח) מותר להניחו כנגד המדורה: דדמי לסמיכה בכירה דשרי ואף על גב שאין דבר מפסיק בינו לבין האש כיון שהצריכו החכמים להרחיק קצת מן המדורה אית ליה היכרא ולא אתו לאחתויי, הרא"ש:
(לט) אפי' נצטנן מותר: דס"ל דאין בישול אחר בישול אפי' ברוטב ונצטנן:
סעיף טז[עריכה]
(מ) במקום שהיס"ב: כ' הלבוש שיש ט"ס וצ"ל במקום שאין היס"ב דבמקום שהיס"ב אסור משום בישול כמ"ש הרב"י גבי שמן ול"נ דל"ד דהכא כיון שנתבשל כבר והוא יבש אין בו משום בישול כמ"ש סט"ו ועיין סי' רנ"ג ס"ה דאיתא בהדיא כך, וכ"מ במרדכי דלהמתירין שרי אפי' במקו' שהיס"ב אך כ' דטוב ליזהר שלא ליתן במקום שהיס"ב וקאי אפשטיד"א דלא כמו שהבין הב"י דקאי אשמן והקשה עליו וכ"כ הכל בו בהדיא בשם הר"ם ע"ש וכן מוכח בגמרא וברש"י שכ' דף קמ"ה שורין אותו בחמין שיהא נימוח משמע שאע"פ שנימוח אח"כ יש לו דין דבר יבש וה"ה שומן אלא שהמרדכי והכלבו חששו לדברי ר"ב ולכן כתבו שלא ליתן במקו' שהיס"ב כדי שלא יהיה נימוח כל כך שיזוב לחוץ אלא יתנו מרחוק ואף שנימוח בתוכו ל"ל בה כמ"ש הרב"י וכ"כ בספר מ"כ עיין שם וכן משמע בהגהות סמ"ק דצלי ופשטי"ד שוין:
(מא) וכ"ש קדירה שיש וכו' דשרי: אבל מ"מ אסור מטעם בישול להאוסרין כמ"ש סט"ו:
(מב) ויש מחמירין: משום דהשומן צף למעלה והוי בעין והוי נולד דדמי למשקין שזבו משא"כ בשלג דשרי כמ"ש סי' ש"ך ס"ט דכשנימוח במים אינו ניכר ומשמע דאפי' בדיעבד אסור לאכול השומן דהוי נולד ומ"מ הפשטי"ד עצמה מותרת דבשומן הבלוע בה אין איסור מידי דהוי אחתיכת בשר שמותר לחמם כמ"ש הרב"י ואפשר דכיון דנאסר השומן בעין חוזר ונבלע בפשטי"ד ונאסר כמ"ש ביורה דעה סי' קי"ג ס"ג ומ"מ יש להקל בדיעבד כמ"ש רמ"א, ונ"ל דמותר ליתן הפשטיד"א קודם שהוסק התנור כמ"ש סוף סי' רנ"ג דאפי' בנותן קדירה קודם שהוסק פטור אבל אסור וכ"ש הכא דיש מתירין ליתן אפילו אחר שהוסק לכל הפחות יש להתיר קודם שהוסק ומ"מ אין להקל בפני ע"ה ויש לעשות ע"י נכרי, כ' הרמב"ם פ"ט א' נותן האור וא' העצים וא' הקדירה וא' המים וא' הבשר וא' הגיס כלם חייבים משום מבשל שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל אבל נתן א' הקדרה וא' המים וא' האור וא' העצים וא' הגיס ב' האחרונים חייבים (אבל נותן האור לא מחייב כיון שהאור היה מתכבה ולא היה התבשיל מתבשל אם לא היה השני נותן העצים) אבל ברישא מיירי שנתנו שניהם האור והעצים ביחד [כ"מ בשם ר"י בר רב] וצ"ל דמיירי שלא הצית האש אלא הביאו ממקום אחר ונתנו פה דאלו הציתו חייב משום מבעיר ורש"י פי' דכשמוליך גחלת ממקום למקום היא מתלבה מרוח הליכתו וחייב משום מבעיר וע' ר"ל חביב סי' כ"א וכתב המ"מ וי"א שאין חיוב ההגסה אלא בהגסה ראשונה אבל משהגיס פעם א' דבלא מגיס מתבשל פטור וכ"ד רמב"ן והרשב"א ז"ל [וכ"כ מהרמ"פ בהגהותיו] ובודאי לד"ה כל שאין בבישולו חיוב כגון במבושלת כ"צ אין בהגסתו חיוב עכ"ל וב"י סי' רנ"ג כ' בשם הכל בו דמגיס חייב משום מבשל אפי' בקדירה מבושלת כ"צ כל זמן שהיא על האש ע"ש:
סעיף יח[עריכה]
(מג) אסור להגיס: משום צובע:
(מד) ולכתחלה וכו': והעולם נהגו היתר במיני קטניות שמוציאין אותן בכף כיון דא"א בע"א ויש להם על מי שיסמכו עמ"ש סי' רנ"ג ס"ד:
סעיף יט[עריכה]
(מה) כנגד המדור': לאו דוקא דה"ה אם הוא רותח שיס"ב כמ"ש ס"ה וכ"ט וכ"מ מל' רש"י וכ"כ הפוסקים ביורה דעה דדבר שהוא גוש אפי' בכ"ש מבשל וכ"ש צלי ונ"ל דבשומן מותר לטוחו דאין בו משום בישול כמ"ש סי"ו ומשום נולד ליכא כיון דאינו בעין ובלבד שלא ירסקו בידים רק יניחנו עליו מעט מעט והוא נימוח מאיליו ואפש' דזהו מקרי בעין מידי דהוי אקדיר' שיש בה רוטב וצ"ע: