שולחן ערוך יורה דעה צט ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך יורה דעה · צט · ה · >>

דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

אין מבטלין איסור לכתחילה ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו. עבר וביטלו או שריבה עליו אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור למבטל עצמו אם הוא שלו וכן למי שנתבטל בשבילו (ואסורים למכרו גם כן לישראל אחר שלא יהנו ממה שבטלו) (איסור והיתר הארוך כלל כ"ד) ולשאר כל אדם מותר:

הגה: ודוקא שנתערב יבש ביבש או אפילו לח בלח למאן דאמר שאין אומרים בו חתיכה נעשית נבילה כדלעיל סי' צ"ב אבל חתיכה שבלעה איסור לא מהני שנתוסף אחר כך ההיתר דהא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבילה (רשב"א סימן תצ"ה) ויש אומרים דאפילו במקום דלא אמרינן חתיכה נעשת נבלה לא מהני ההיתר לבטל אלא אם נתוסף קודם שנודע התערובת אבל אם נודע התערובת קודם לא מהני מה שנתוסף אחר כך ולפי זה היה צריך החכם המורה לבטל איסור לחקור אם נתוסף ההיתר לאחר שנודע (איסור והיתר הארוך כלל ל"ז) ולא נהגו כן:

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(ז) אין מבטלין איסור לכתחילה. כתב הרשב"א בתה"א בית ד' ריש שער ג' והר"ן פג"ה דהיינו מדרבנן לדעת התוס' אבל לדעת הראב"ד אסור מדאורייתא מיהו בדיעבד גם דעת הראב"ד כמ"ש המחבר וכמ"ש הרשב"א והר"ן על שמו ע"ש ומדברי הרב ר' מנחם עזריה בתשובה סי' נ"ז מבואר שסובר כמ"ד דהיינו מדרבנן:

(ח) ואפילו נפל כו'. כלומר לא מיבעיא לערב איסור בעין לתוך היתר לבטלו דאסור אלא אפילו נפל לתוך היתר כו':

(ט) אם בשוגג מותר. והיינו דוקא בשאר איסורים לדעת הט"ו דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים אבל בבשר בחלב דנ"נ אפי' בשוגג אסור אא"כ ריבה עליו ס' כנגד כלמה שנעשה נבילה והרב דס"ל חנ"נ בכל האיסורים הוצרך לכתוב ודוקא שנתערב יבש ביבש כו':

(י) אסור למבטל עצמו כו'. וכב"י ומשמע דאם לא היה שלו וגם לא נתכוין לבטל בשביל עצמו שרי לדידיה דכיון דלא שרית למי שנתכוין לבטלו בשבילו וגם לא היה שלו לא אהני מעשיו הרעים ע"כ:

(יא) וכן למי שנתבטל בשבילו. דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתי למימר לעובד כוכבים או לעבד שיבטלנו הלכך קנסינן ליה ב":

(יב) אסורים למכרו לישראל. דאע"ג דהאיסור עצמו היה מותר בהנאה מ"מ היה אסור באכילה ועתה היה נהנה בתוספת זה להתיר אף באכילה הלכך צריך ליתנו לאחר בחנם עכ"ל או"ה שם ולי נראה דדוקא כשהישראל לוקח ביוקר מהעובדי כוכבים אסור דאי לאו הכי אין טעם לאסרו למכור לישראל דהא לא אהני מעשיו הרעים כנ"ל ואולי מ"ש צריך ליתנו לאחר בחנם הוא לאו דוקא:

(יג) למ"ד שאין אומרים בו חנ"נ. וקי"ל הכי בשאר איסורים בהפסד מרובה וכדלעיל סי' צ"ב ס"ד בהג"ה:

(יד) אבל חתיכה שבלעה איסור כו' דהא אמרי' חנ"נ לכאורה קשיא מה ענין זה לחנ"נ דאפי' למאן דאמר דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים מכ"מ חתיכה שבלעה איסור וניתוסף עליהם היתר אח"כ החתיכה עצמה נשארת באיסורה וכמ"ש הרשב"א והמחבר לקמן ר"ס ק"ו שהאיסור שבה אינו נפלט לגמרי אלא הרב אתא לאשמועינן דחתיכה שבלעה איסור ונתוסף אח"כ היתר דאפי' התוספת אסור כי ליכא ששים נגד כל החתיכה אבל אם ריבה עליו בשוגג נגד כל מה שנ"נ בלח בלח למ"ד חנ"נ וכן אפי' בבשר בחלב בלח בלח הכל מותר אבל בחתיכה שבלעה איסור אפי' ריבה עליו ששים נגד כל החתיכה החתיכה עצמה אסורה כדלקמן סי' ק"ו וע"ש ומ"מ מה שנרשם כאן בש"ע תשובת הרשב"א סימן תצ"ה אמת שכ"כ בד"מ ע"ש הרשב"א שם דלא אמרינן חנ"נ רק בחתיכה בלוע מאיסור אבל בלח בלח קים לן כל האיסורים שריבה עליהם שוגג מותרים ובהכי מתורצים דברי הטור דכתב דא"צ לחקור אם נתנו אח"כ מים אחר שניתן בו האיסור דהא בבשר בחלב חנ"נ וה"ל לפרש דבבשר בחלב צריך לחקור אלא היינו טעמא דבלח בלח ל"א חנ"נ עכ"ל אבל א"א לומר כן דהא בש"ס פכ"ה (דף ק"ח ריש ע"ב) גבי הא דפריך התם חלב אמאי שרי חלב נבילה היא כו' מוכח להדיא דאף בלח בלח חנ"נ בבשר בחלב וכ"כ הרשב"א בתה"א דף צ"ח בהדיא והכי משמע להדיא מדברי הרא"ש ס"פ ג"ה גבי הגעלת כלי מדין ובפ' בתרא דעבודת כוכבים גבי יין נסך שנפל לבור דאין לחלק בהכי לענין חנ"נ ע"ש ואע"ג דיש פוסקים מחלקים בהכי וכמו שנתבאר לעיל סימן צ"ב ס"ד היינו בשאר איסורים אבל בבשר בחלב א"א לחלק בהכי ועוד דהרשב"א והטור ע"כ לא ס"ל הכי וכמ"ש ומ"ש בשם תשובת הרשב"א ליתא דא"כ יסתור דברי עצמו בת"ה וגם יהיה נגד הש"ס אבל המעיין בתשובת הרשב"א שם יראה לעין דלא כתב שם אלא בשאר איסורים במקום דלא אמרינן חנ"נ דמחלק בין לח לחתיכה דבלח אם ניתוסף אח"כ עד ס' הכל מותר ובחתיכה נשארה באיסורה משום דאין האיסור נפלט ממנה לגמרי ונתבאר לקמן ר"ס ק"י ואין ענין זה לכאן (ודברי הטור ישבתי בספרי באופן אחר ע"ש) וא"כ דברי הרב צ"ע:

(טו) וי"א דאפי' במקום כו'. באו"ה כלל כ"ד ד"י כתב בהדיא דאפילו היכא דאמרינן חנ"נ כגון לח בלח או לח ביבש או יבש בלח יש ג"כ חילוק בין נודע או לא דאע"ג דנעשה פעם אחת נבילה כולו כיון שלא היה בהיתר ס' נגדו מאחר שלא נודע לו באותו פעם ולא טעים ביה עתה טעם דאיסורא נוכל לומר שפיר דמצטרף כל ההיתר יחד לבטלו עכ"ל ופסק כמותו בד"מ ובת"ח כלל פ"ה ד"ח ולפי זה מ"ש כאן בהג"ה דאפי' במקום דל"א חנ"נ כו' ה"ק לא מיבעיא במקום דאמרינן חנ"נ דיש חילוק בין נודע או לא אלא אפילו במקום דל"א חנ"נ לא תימא דאפי' נודע שרי כל שריבה בשוגג אלא כל שנודע אסור והכי איתא באו"ה שם דבמקום דל"א חנ"נ יש ג"כ חילוק בין נודע או לא ומ"מ דברי האו"ה והרב צ"ע דכיון דקי"ל חנ"נ א"כ מיד שנתערבה נ"נ ומה בזה שלא נודע מ"מ מיד נחשב כחתיכה נבילה ולא מצינו בשום פוסק לחלק בין נודע או לא והכי משמע בש"ס פכ"ה (דף ק"ח) דפריך אמאי דאמר רב כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב בשר אסור וחלב מותר חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא פרש"י הרי חלב מעט שנבלע בבשר נ"נ שהרי נאסר וכשחזר ונפלט בשאר החלב הוה ליה מין במינו חלב איסור בחלב היתר ורב אית ליה מין במינו לא בטיל ע"כ ומשני ביורה רותחת דמיבלע בלע מיפלט לא פליט וע"ש ודוק והכי מוכח נמי מדברי כל הפוסקים שהקשו למאי דקי"ל חנ"נ בכל האיסורים מהמדומע והמחומץ שאין אוסרים אלא לפי חשבון וכהנה קושיות רבות ויישבו בדוחק ויש מהן שפסקו מתוך כך דל"א בשאר איסורים חנ"נ ואם איתא הוה ליה לתרוצי דהתם מיירי בלא נודע והכי מוכח נמי להדיא ממה שכתב הסמ"ק והט"ו בסימן צ"ד ס"ב דאם תחב כף של חלב בקדרה של בשר ב' פעמים ולא נודע בנתים צריך ב' פעמים ס' והיינו מטעם שכתב הגהמ"ר דחולין ומהרי"ל בתשובה ותרומת הדשן דבפעם א' חיישי' שנשאר בו מעט חלב ונעשה כל הכף נבילה וכיון דלא נודע בנתים לא נתבטל וצריך שוב פעם שני לבטל וכמ"ש שם וכן מוכח מדברי הב"י בסי' צ"ב ומהרש"ל פ' ג"ה סי' נ"ז והב"ח והדרישה בס"ס צ"ח ושאר אחרונים שכתבו דממה שכ' הרא"ש בתשו' על קדרה שהיו בה כ"ט זיתים של היתר ונפל לתוכה כזית דם וקדרה אחרת שהיה בה ל' זיתים דהיתר ונפל בה כזית חלב ונתערבו יחד בשוגג דהכל מותר מפני שכ"א מבטל טעם חבירו ומוכח דס"ל דל"א חתיכה נ"נ בשאר איסורים ואם איתא הא הרא"ש לא בא אלא לומר דכל איסור מבטל טעם איסור חבירו אבל מענין חנ"נ לא מיירי ודלמא מיירי כשנתערבו יחד קודם שנודע התערובות וכדפירש האו"ה גופיה שם הך דתשובת הרא"ש הכי א"ו ל"ש וכן משמע להדיא נמי דעת הב"י בסימן זה גבי מ"ש סה"ת שצריך החכם לחקור כו' ע"ש ודו"ק גם מ"ש בת"ח שם דדברי הטור מוכיחים כמ"ש האו"ה מדכתב דאפי' מין במינו שצריך ס' מדרבנן אינו מותר אלא כשריבה בשוגג ש"מ דבלח בלח מיירי דביבש חד בתרי בטל עכ"ד לא ירדתי לסוף דעתו דהטור אזיל לטעמיה דס"ל דלא אמרי' חנ"נ בשאר איסורים והכי משמע נמי מדברי מהרא"י בהגהת ש"ד ומהרש"ל פג"ה סי' צ"ט שסתמו וכתבו דהא דקי"ל כל האיסורים שריבה עליהן בשוגג מותרים דוקא בדבר יבש יש לנהוג הכי אבל לא בדבר לח שיש בנותן טעם דקי"ל חנ"נ ע"כ ולא מחלקים בין נודע או לא (ומ"ש האו"ה דאפי' לח ביבש ונתוסף קודם שנודע התערובות דאפי' החתיכה עצמה מותרת בלא"ה ליתא כדקי"ל לקמן ר"ס ק"ו דאין האיסור נפלט ממנה לגמרי ע"פ) ואולי גם הרב חזר בו ולכך לא כ' דין זה בהגהותיו וצ"ע. גם מ"ש האו"ה שם דאפי' במקום דל"א חנ"נ אם נודע אסור אף בשוגג ומפרש דמ"ש הטור וז"ל כתוב בספר המצות שצריך החכם לחקור אם נתנו מים בקדרה אחר שנתנו האיסור שאותן המים אין מצטרפין לבטל האיסור ונ"ל דא"צ שאפי' הוסיף מים אח"כ הא קי"ל כל האיסורים שריבה עליהן בשוגג מותרים ואין לחוש שמא כיוון להרבות במזיד שאם באנו לחוש לזה גם לא נאמין לו מה שאמר שלא ריבה עכ"ל דהיינו בלא נודע בנתיים אבל בנודע גם הטור מודה דאסור ולא נהירא ועוד דא"כ מה השיג על ספר המצות דלמא סה"מ חייש שנתנו בו מים בשוגג אחר שנודע וכדפירש באו"ה גופיה בסוף כלל ל"ז דברי סה"מ הכי ואף שבד"מ נדחק ליישב את זה דס"ל להטור דלהא לא חיישי' דמסתמא אלו נודע בנתיים מיד היה בא לחכם לשאול ע"כ מ"מ מ"ש הטור ואין לחוש שמא כוון להרבות במזיד כו' לא א"ש לפי זה ודו"ק (ועד"ר סי"א) א"ו אפי' נודע בנתיים שרי כיון שריבה בשוגג והכי משמע מדברי הפוסקים ועוד תימא דאי תימא אפי' היכא דלא שייך לומר חנ"נ אינו מותר כשריבה בשוגג אלא בלא נודע א"כ הא דתנן בפ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ואח"כ נפלו בה עוד חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור וקאמר עלה בירושלמי דה"ה לכל האיסורים שריבה עליהם בשוגג מותר במזיד אסור והכי אמרי' בכמה דוכתי כל האיסורים שריבה עליהם בשוגג מותרים מזיד אסורים א"כ האי שוגג יהיה מוכרח לפרש קודם שנודע וא"כ איך יפול שוב עליו ואם במזיד כו' היאך שייך מזיד כשלא ידע ונצטרך לדחוק ולומר דשוגג היינו קודם שנודע התערובות ומזיד היינו אחר שנודע התערובות דהשוגג הוי כמזיד וזה הדברשאין הדעת סובלתו א"ו כדאמרן וכן פירש ראב"ן סוף עבודת כוכבים (דף נ"ז ריש ע"ב) וז"ל פירוש אם נפלו בשוגג שלא נתכוין לבטל מותר במזיד שנתכוין לבטל אסור שאין מבטלין איסור לכתחלה עכ"ל וכ"כ הסמ"ג לאוין ע"ח (דף ל' ע"א) א"ו דאין לחלק בזה כלל בין נודע או לא אלא בין שוגג ומזיד וכדמשמע מדברי הט"ו וכל הפוסקים:

(טז) ולפ"ז כו' ולא נהגו כן. כלומר לפ"ז דהתוספת לא מהני א"כ למ"ד לח בלח חנ"נ או חתיכה שבלעה איסור לכ"ע או נודע התערובות להאו"ה היה צריך לחקור אלא שלא נהגו לחקור בכל זה ובעט"ז משמע שהבין דהאי ולא נהגו כן לא קאי אלא אהי"א והא ודאי ליתא דמאי שנא וכן מוכח בת"ח שם ד"ז כאשר פירשתי והטעם דלא נהגו לחקור נראה לי דאחזוקי איסורא לא מחזקינן דמהיכי תיתי נימא שהוסיפו עליו אח"כ ובת"ח שם כתב טעם אחר ע"ש:


ט"ז

אין מבטלין איסור לכתחלה כו'. בסי' פ"ד סעיף י"ג מבואר דאם אין כוונתו רק לדבר אחר כגון לתקן הדבש מותר ובסי' קל"ז סעיף ב' כתבתי דהיינו דוקא באי אפשר בענין אחר. ומ"ש כאן עבר ובטלו או שריבה כו'. לכאורה הוא כפל דביטול היינו ריבה ונראה דה"ק עבר ובטל שזרק איסור מועט לתוך היתר מרובה שיש ס' נגדו או שנפל מעצמו לאין ס' בהיתר אלא שריבה אח"כ ומ"ש בשוגג מותר צ"ל דה"ק שעבר במזיד אלא שחשב שדבר זה מותר וזה סיוע למה שכתבתי בסמוך דטועה בדין מקרי שוגג:

אם בשוגג מותר. הטור הביא זה בלשון זה דקי"ל כל האיסורים שריבה עליהם שוגג מותרים והביא ב"י מראה מקום לזה פלוגתא דר"מ ור' יודא ור' יוסי ור"ש גבי נפלו ונתפצעו שמביא ב"י אח"כ בדף זה והקשה דברי הטור אהדדי דכאן פסק כרבי יוסי ור"ש לקולא דלא קנסינן שוגג אטו מזיד ובסי' ק"י פוסק דדוקא בנפל מעצמו אבל הפילה הוא אפילו שוגג קנסו אטו מזיד ולע"ד נראה דאין מקור דין זה משם אלא מימרא מפורשת היא בירושלמי דתרומה פרק סאה תרומה וז"ל אמר ר' אבהו בשם ר' יוחני כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר ובמזיד אסורולפ"ז לא קשה מידי דודאי ר' יוחנן פוסק כר' יוסי ור"ש בהדיא והוא מטעם דכל שההיתר תלוי ברבוי וכן בההיא דנפלו ונתפצעו דכשבאו לפנינו אנו רואים פצועים והרי כשבא לשאול הרי מותרת ממילא דכבר נתרבה או נתפצע דבר החשוב ואם שתק ולא אמר מידי אנן מתירין לו דאפשר דבשעה שנפל שם האיסור היה כך ולא נתרבה אלא איהו דגלי לן שנתרבה אח"כ וע"כ ודאי מהימן בזה דשוגג היה דאי בעי שתיק משא"כ בההיא דסי' ק"י כשבא התערובות לפנינו אנו אוסרין אותו אלא שהוא רוצה להתיר על פי עדותו שהפיל א' לים בזה אין אנו מאמינים לו להקל איסור מבורר ע"פ עדותו נמצא ששתיקתו לא היתה מתרת וראייה לחילוק זה מצינו בבכורות (דף ל"ו) דאמרינן התם מהו דתימא התם דאי בעי לא אמרה כו' ע"ש וכן בההיא דנפלו ונתפצעו קי"ל כר' יוסי לקולא דהוה ממש כי הך דמרבה על האיסור וזה נראה לי מכוון בדברי הטור שכתב ונראה שא"צ שאפי' אם הוסיף כו' ואין לחוש שמא כיוון לרבות במזיד (כן העתיק הגירסא ברש"ל פרק ג"ה סי' נ"ט ובת"ח כלל פ"ה) ונ"ל דהטור למד בדברי הסמ"ג דודאי לא חייש שמא נתרבה אחר שנפל איסור שם ונשתהה קצת דא"כ היה חתיכה עצמה נעשית נבילה כבשר בחלב ולא מהני אח"כ תוספת מים אלא א"כ יש שם ס' נגד התבשיל כולו וגם נגד הקדירה וזה א"א ובב"י כתוב אם היה באותן המים ס' נגד כל מה שבקדירה מודה סמ"ג דשרי אם נתנם בשוגג והוא תמוה מאד דהא גם נגד הקדירה עצמה בעינן ס' ומשום זה למד הטור בדעת הסמ"ג דלזה ודאי לא חיישינן דלא מחזקינן ריעותא בשום דוכתא לומר שהיה בדרך שיהיה אסור וכמ"ש לעיל בסימן זה בסמוך אלא ע"כ דכאן יש חשש בענין שיש תקנה לבטל האיסור ע"י הרבוי בזה חשדינן ליה שבמזיד עשה התיקון נמצא שכאן הוה החשש שמא תכף שנפל האיסור ריבה שם מים קודם שנתפשט האיסור וכענין שאמרינן בסי' צ"ב בדין טפת חלב לענין נוער הקדירה וע"כ אמר הסמ"ג שצריך לחקור אחר זה אם נעשה שם ריבוי ועל זה מקשה הטור דלאיזה צורך יחקור דבשלמא אם היו קונסים בזה שוגג אטו מזיד היה סברא לחקור אם יאמר שריבה בשוגג נאמר לו שאפ"ה אסור דקנסינן אטו מזיד אבל באמת אינו כן אלא בשוגג מותר בזה מטעם שזכרנו לעיל ועל זה אמר דקי"ל כל האיסורין כו' ואמר אח"כ שמא כיוון לרבות במזיד פי' דהא דאמרינן כל האיסורין שריבה שוגג מותר היינו באם ידוע לנו שנעשה בשוגג כגון שנעשה ע"י אחר או שברור לנו שהוא לא ידע מנפילת האיסור וריבה ואז מותר ולא קנסינן שוגג אטו מזיד אבל כאן שלא נודע לנו ע"כ אפי' אם יאמר שנעשה בשוגג נאסר מטעם שמא כיוון במזיד ומשקר ואומר שהוא שוגג ומ"ה אנו צריכים לחקור אם נעשה שום ריבוי כדי לאסור אפי' אם יאמר שוגג הייתי זה אינו דאם כן שאתה מחזיקו לשקרן בשעת החקירה מה תועיל החקירה אף אם יאמר לא נתרבה לא יהא נאמן אם אנו ניחוש שיאמר שקר. ע"כ אין צורך להחקירה כלל אפילו בבשר בחלב ושל שכן בשאר איסורים אלא דבשאר איסורים אין אנו צריכים לומר דמיירי ברבוי תיכף אחר הנפילה דהא לדעת הטור אין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה ואם כן מהני רבוי בשוגג גם אחר כך לתקן האיסור ובזה צריך חקירת חכם להסמ"ג שמא עשה התיקון של ריבוי אחר כך וע"ז חולק הטור דהא שוגג מותר וכדרך שזכרתי לענין בשר בחלב אם ריבה תיכף נמצא מתורץ תמיה רבתי בזה היאך כתב הטור בשוגג מותר הא בבשר בחלב אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה והיה לו להטור לומר אבל בבשר בחלב צריך חקירת חכם ועוד מתורץ מה שקשה במ"ש הטור ואין לחוש שמא כיוון לרבות במזיד כו' למה לי זה כיון שכבר הביא קי"ל להיתר מן הגמרא מה לו להקשות כאן על הסמ"ג טפי מעל הגמרא ולפי מה שכתבתי הכל ניחא בסייעתא דשמיא והוא פירוש כפתור ופרח:

ואם במזיד כו'. לכאורה נראה מלשון הטור שכתב כאן אם לא כיוון לבטל האיסור כו' וכן אחר כך שכתב אבל המכוון לרבות כו' דהעיקר תלוי בכוונה להרבות אם נתכוין בזה אע"ג דטעה בדין וסבר שמותר להרבות לבטל האיסור מ"מ מקרי מזיד כיון שנתכוין במזיד לבטל האיסור וכן משמע מדברי רש"ל שאזכיר בסמוך אחר זה ס"ק י' ובאמת לא נראה כך דא"כ קשה על הטור שכתב כאן שאם באנו לחוש לזה גם לא נאמין לו מה שאמר שלא ריבה כו' ואם איתא שמי שטועה בדין מקרי מזיד כיון שמרבה בכוונה לבטל האיסור תקשי לך מאי מקשה הטור על הסמ"ג אכתי נימא שצריך לחקור אם עשאו במזיד שכוון להרבות על האיסור לבטלו וטעה בדין וסבר שהוא מותר ובזה לא ישקר ויאמר האמת כי אין עליו חשד שעשה עבירה אלא טעות ואמאי לא נדרשנו אם טעה אם לאו אלא ע"כ שגם זה מקרי שוגג וראייה משבת פרק כלל גדול דאמרינן במשנה ראשונה שם אם שכח שיש איסור מלאכה בזה אע"ג שיודע שהיום שבת מקרי שוגג והכא נמי דכוותיה ואין לומר דיש איזה חילוק בין שוגג דשבת לשוגג דשאר איסורים דהא בפרק הניזקין (גיטין דף נ"ג ונ"ד) מייתי שוגג דשבת לשאר איסורים בזה. ועוד נראה להביא ראייה מתשובת מהרי"ק שורש קס"ז שפסק באשה שזינתה והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר אם יחשב שוגג וטרח למצוא סברות דלא מחשיב שוגג מטעם שעכ"פ היא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בה' דלישתמע במתכוונת דווקא לאיסור אלא ומעלה בו מעל כתיב עכ"ל שמע מיניה בשאר דוכתי דלא שייך האי טעמא שפיר מקרי שוגג אם טעה בדין ומש"ה נ"ל דמה שכתב הטור אבל המכוון להרבות פירושו שיודע שיש איסור בדבר ואפ"ה עושיהו זה מקרי מזיד כן נראה לי. שוב מצאתי כן בדברי התוס' בבכורות (דף כ"ג) דיבור המתחיל סבר כו' דאפילו למ"ד קניס שוגג אטו מזיד במבטל איסור מ"מ בשוגג שקסבר שמותר לבטל מותר:

וכן למי שנתבטל בשבילו. פירש רש"ל שם בפרק ג"ה דהיינו דוקא שידע זה שנתבטל עבורו וניחא ליה אפילו לא צוה אותו לבטלו אבל אם לא ידע ממנו שרי ליה דהרי הוא כשוגג ובמקום האסור לו אסור גם כן לבני ביתו כן פירש רש"ל שם:

ולא נהגו כן. וזהו הטעם הטור שחולק על הסמ"ג שכתב שצריך לשאול אם ניתוסף ההיתר אח"כ וכת' הטור שא"צ כו' וכ' רש"ל דטעם סמ"ג דאם ניתוסף אפי' בשוגג אסור במקום שחתיכה גופה נעשה נבלה אם כן מה מועיל מה שניתוסף הרי צריך אח"כ לבטל גם את ההיתר וכ"כ ב"י אלא שתיקן דברי הטור דס"ל לא אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב ובזה לא תיקן דאכתי עכ"פ בבשר בחלב היה צריך לחקור אם ניתוסף אח"כ אבל נלע"ד דברי הטור נכונים מצד מה שזכרתי בסמוך ואין לנו לחוש שמא ניתוסף אחר שנעשה נבילה דלא מחזקינן איסורא וכמו שנמצא כן היה וגם הסמ"ג לא חש אלא במקום שמועיל הריבוי וכמו שזכרתי דבזה אדם נחשד לתקן במזיד כיון דעכ"פ ליכא איסור והטור חולק וכמו שזכרנו וכן עיקר.) אמנם אם ידוע להמורה שניתוסף אלא שאין ידוע אימתי בזה ודאי יש לחקור אחר זה אימתי נתוסף כן נראה לע"ד להלכה אף שרש"ל מחמיר בכל ענין לשאול אחריו מ"מ אין אחר המנהג כלום זולת בדרך שכתבתי כנלע"ד.

באר היטב

(ח) לכתחלה:    כ' הש"ך דיש אומרים דאסור לבטלו מדאורייתא מיהו בדיעבד לכ"ע דינו כמ"ש המחבר אחר כך עכ"ל וכתב בט"ז דבסימן פ"ד סי"ג מבואר דאם אין כוונתו רק לדבר אחר כגון לתקן הדבש מותר ובסימן קל"ז ס"ב כתבתי דהיינו דוקא באם א"א בענין אחר.

(ט) עבר:    פי' שזרק איסור מועט לתוך היתר מרובה שיש ס' נגדו או שנפל מעצמו לאין ס' בהיתר אלא שריבה אח"כ.

(י) בשבילו:    דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דלמא אתי למימר לעובד כוכבים או לעבד שיבטלנו הלכך קנסינן ליה אבל אם לא היה שלו וגם לא נתכוון לבטל בשביל עצמו שרי לדידיה דלא אהני מעשיו הרעים ב"י וכתב רש"ל ודוקא שידע זה שנתבטל עבורו ניחא ליה אפילו לא צוה אותו לבטלו אבל אם לא ידע ממנו שרי ליה דהרי הוא כשוגג ובמקום דאסור לו אסור גם לבני ביתו וכתב הט"ז דאם טעה בדין וסבר שמותר לבטל האיסור מקרי שוגג וראיה משבת פ' כלל גדול במתני' דאם שכח שיש איסור מלאכה בזה אף על גב שיודע שהיום שבת מקרי שוגג ה"נ דכוותיה וכן איתא מפורש בתוספות בבכורות דף כ"ג ד"ה סבר וכו'.

(יא) למכרו:    כתב הש"ך ונראה דדוקא כשישראל לוקח ביוקר מעובד כוכבים הוא דאסור דאל"ה אין טעם לאסרו למכור לישראל דהא לא אהני מעשיו הרעים.

(יב) נבלה:    כ' הש"ך לכאורה קשיא מה ענין זה לחנ"נ דאפי' למ"ד דלא אמרי' חנ"נ בשאר איסורי' מ"מ חתיכה שבלעה איסור ונתוסף עליה היתר אח"כ החתיכה עצמה נשארה באיסור' כמ"ש כל הפוסקים ריש סימן ק"י שהאיסור שבה אינו נפלט לגמרי אלא הרב אתי לאשמועינן דחתיכה שבלעה איסור ונתוסף אח"כ היתר אפי' התוספת אסור כי ליכא ס' נגד כל החתיכה אבל אם ריבה עליו בשוגג נגד כל מה שנ"נ אפילו בבב"ח בלח בלח הכל מותר אבל בחתיכה שבלעה איסור אפילו ריבה עליו ס' נגד כל החתיכה נשארה החתיכה עצמה באיסורה וכ' עוד דמדברי הר"ב משמע דאפילו בבב"ח לא אמרינן חנ"נ בלח בלח והוא חולק עליו ע"ש שהניח דברי רמ"א בצ"ע.

(יג) נהגו:    כתב הט"ז הטעם דאין לנו לחוש שמא נתוסף אחר שנעשה נבלה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אמנם אם ידוע להמורה שנתוסף אלא שאין ידוע אימתי בזה ודאי יש לחקור אחר זה אימתי נתוסף כנ"ל להלכה עכ"ל וכתב בש"ך אפי' למ"ד דלח בלח נ"נ וכן חתיכה שבלעה איסור לכ"ע בכולהו לא נהגו לחקור דלא מחזקינן איסורא אך מ"ש הרב לחלק בין נודע התערובת או לא ואפי' בחנ"נ יש חילוק זה חולק עליו הש"ך שהרי למ"ד חנ"נ א"כ תיכף כשלא היה ס' נתן טעם ומה לי אם נודע או לא והכי מוכח נמי מסימן צ"ב גבי תחב כף חולבת בקדרה של בשר ב' פעמים ולא נודע בנתים דצריך ב"פ ס' מטעם דבפעם הא' נעשה כל הכף נבלה וכן כמה שאר ראיות ע"ש.





פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על יורה דעה לחץ כאן



▲ חזור לראש