שולחן ערוך אורח חיים רנג א
שולחן ערוך אורח חיים · רנג · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
- כירה שהיא עשויה כקדירה אושופתין על פיה קדירה למעלה, ויש מקום שפיתת שתי קדירות, באם הוסקה בגפת גשהוא פסולת של זיתים, דאו בעצים אסור הליתן עליה תבשיל ומבעוד יום להשהותו עליה, זאלא אם כן נתבשל כל צרכו, והוא חמצטמק (פירוש, הולך וחסר) ורע לו, דליכא למיחש שמא יחתה. או שהיה חי שלא נתבשל כלל, דכיון שהוא חי מסיח דעתו ממנה עד למחר, ובכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי. אבל אם נתבשל קצת ולא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו, חיישינן שמא יחתה, ואסור להשהותו עליה, אלא אם כן גרף, דהיינו שהוציא ממנו כל הגחלים, או קטם, דהיינו שכיסה הגחלים באפר למעט חומם. ואם נתן בה חתיכה חיה, מותר כאילו היתה כולה חיה, דעל ידי כך מסיח דעתו ממנה.
- ואפילו אינה גרופה (פירוש, שמשך הגחלים מהתנור) וקטומה (פירוש, שכיסה הגחלים באפר), מותר לסמוך לה קדירה בסמוך חוצה לה.
- ואם הוסקה בקש או בגבבא, מותר לשהות עליה אפילו אינה לא גרופה ולא קטומה.
- הגה: שתי כירות המתאימות זו אצל זו ודופן של חרס ביניהם, האחת גרופה וקטומה והשניה אינה גרופה וקטומה, מותר לשהות על הגרופה וקטומה, אף על פי שמוסיף הבל משאינה גרופה וקטומה (גמרא פרק כירה).
- ותנור אפילו הוסק בקש ובגבבא, אסור אפילו לסמוך לו אפילו הוא גרוף וקטום
- הגה: כל זמן שהיד סולדת בו (הגהות מרדכי)
וכל שכן שאסור לשהות בתוכו או על גבו. וכופח שהוא מקום שפיתת קדירה אחת אם הוסק בקש או גבבא דינו ככירה בגפת או בעצים דינו כתנור. (והתנורים שלנו דינם ככירה) (ר"ן ריש פרק כירה וכל בו וכן משמע מפירוש רש"י). ואם שכח ושהה אם הוא תבשיל שבישל כל צרכו מותר אפילו הוא מצטמק ויפה לו ואם הוא תבשיל שהתחיל להתבשל ולא בישל כל צרכו אסור עד מוצאי שבת ואם עבר ושהה אסור בשניהם:
- הגה: עד בכדי שיעשו (הגהות אשירי ורמב"ם פרק ג'). ואם החזירה אינו יהודי בשבת דינו כשכח ושהה (הגהות אשירי). ואם החזירו ישראל דינו כעבר ושהה (הגהות מרדכי), ואם מצטמק ורע לו, מותר, שהרי לא נהנה מן האיסור (בית יוסף. ועיין לקמן ריש סימן רנ"ז):
ויש אומרים שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי (פירוש שם אדם שהיה אוכל מאכלו שלא נתבשל כל צרכו) או שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מותר להשהותו על גבי כירה:
- הגה: או אפילו על גבי תנור (המגיד פרק ג' והגהות מרדכי ומיימוני פרק ג' וריש פרק כירה ובית יוסף):
אפילו הוסק בגפת ועצים אפילו אינה גרופה וקטומה ולא הוזכרה גרופה וקטומה והוסק בקש וגבבא אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי וכן לענין אם נטל הקדרה מעליה ובא להחזירה עליה בשבת. ואם שכח ושהה תבשיל שהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי אסור, ואין צריך לומר אם עבר ושהה:
- הגה: ונהגו להקל כסברא האחרונה:
וכל זה בענין שהה שהקדרה יושבת על כסא של ברזל או על גבי אבנים ואינה נוגעת בגחלים אבל הטמנה על גבי גחלים לדברי הכל אסור:
- הגה: ויש אומרים דאפילו אם הקדרה עומדת על גבי האש ממש כל זמן שהיא מגולה למעלה לא מקרי הטמנה ושרי וכן המנהג רק שנזהרים לנתקן קצת קודם השבת מן האש כדי שיוכל ישראל להסירו משם ואם לא נתקן מן האש ונמצאו על גבי האש בשבת יש להסירו משם על ידי אינו יהודי ואם ליכא אינו יהודי מותר לישראל להסירו משם, ויזהר שיקחנו משם בנחת ולא ינענע הגחלים, ואז אף אם ינענען קצת דבר שאין מתכוין הוא ושרי (מרדכי ריש פרק כירה והגהות מיימוני פרק ו'):
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
שלא נתבשל כלל. דאילו נתבשל אפי' קצת חיישי' שמא יחתה וכ"כ המ"מ וז"ל אבל אם התחיל להתבשל ולא הגיע לשליש בישולו אסור כו' עכ"ל. פי' אפי' לא הגיע לשליש דה"א דומה לחתיכה חי' קמ"ל דאסור ובטור כתוב אבל אם נתבשל קצת אפי' כמאכל ב"ד שהוא שליש בישולו ולא נתבשל כל צרכו כו' עכ"ל ודייק מו"ח ז"ל דאם הוא פחות ממאכל ב"ד ה"ל כחי דאל"כ למה זכר כלל כמב"ד ולפ"ז מותר מכ"ש להי"א כיון שזה בכלל חי וזה מבואר בכל הפוסקי' שאסור להי"א אלא מבואר הוא דהטור נקט כמב"ד להוציא מחנניה דס"ל כמאכל ב"ד מות' לגמרי דהיינו דעת הי"א דבסמוך ע"כ קמ"ל דאפי' זה לא מהני אבל פחות מזה אסור אפי' להי"א שהוא רש"י ור"י דס"ל כמב"ד מותר מ"מ בפחו' ממנו מודי' דאסור דה"ל בשיל ולא בשיל דאסור בגמרא ולא פליגי הפוסקים אלא במב"ד דוקא אי הוה בשיל או לא זה נ"ל פשוט:
חתיכ' חי'. ברמב"ם בפי' המשנה כתוב כגון בשר או ירק למד ב"י מזה אפילו נותן בו דבר שאפשר להתבשל מבע"י שרי כיון שעשה מעשה המוכיח שמסיח דעתו ממנו מדכר ולא אתי לחתויי אבל בחבורו כ' הרמב"ם אבר חי משמע דוקא בשר וכן ראוי להלכה:
דעי"כ מסיח דעתו. ב"י הביא חד שנוי' בתו' דף ל"ח דכתבו לחלק בין כירה לתנור בזה דדוקא בתנור שחומו רב בלא חיתוי יתבשל למחר אבל כירה דשליט בי' אוירא איכא למיחש שמא יחתה ונרא' ראיה דהתוס' עצמם לא ס"ל להלכ' כהך שינויא שהרי בפ"ק דף י"ח אמרי בשיל ולא בשיל אסור ואי שדי ביה גרמא חיה ש"ד ופי' התוס' הא דבשיל ולא בשיל אסור צ"ל דלא הוי כמב"ד דאל"כ הוה מותר לשהותו ע"ג כירה אפי' אינה גרוף או קטום עכ"ל. ש"מ שהיו מפרשים האי מילתא גם אכירה:
מותר לשהות על הגרופה. כן איתא בגמ' ואני תמה למה הוצרך לכתוב זה דהא כבר כתב דמותר לסמוך לו וזה לא גרע מסמיכה לכירה ובגמרא לא אמר זה אלא לאשמועינן דאין משהין על גבי שאינו גרוף אבל ע"ג הגרוף מותר אפילו אי הוה אסור לסמוך אצל הכירה דשאני הכא דמדלי אוירא:
ותנור. פירש"י מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה:
וכופח דינו ככירה. כ"ה ברמב"ם וכתב ב"י דלגמרי הוי ככירה דבקש וגבבא אפי' בלא גרופה וקטומה מותר אלא דהטור כתב וז"ל וכופח אם הוסק בקש כו' מותר ע"י גרופה כו' והקשה ב"י דהוא נגד משמעות הגמ' וכתב הוכחה א' מהגמ' ודחה אותה ואמר שאין זה מוכרח ותמהתי דודאי מוכח כן להדיא בגמרא מדאמרינן דהכופח הוי נפיש הבליה מכירה וזוטר מתנור ובודאי אתה צריך לפרש מה חומרתו מכירה ומאי קולתו מתנור בשלמא קולא מתנור אשכחן שפיר דבתנור הוי קש וגבבא וגפת ועצים שוין לאיסור ובזה אנו אומרים דכופח קיל ממנו יש חילוק בין קש לגפת אבל החומרא שחמיר טפי מכירה ע"כ לא אשכחן אלא בדרך זה דבכירה יש חילוק בין קש לגפת ובכופח אין חילוק א"כ מבואר דבכופח חמיר טפי דאפי' בקש וגבבא צריך גרופה כמו בגפת ועצים וא"כ כופח הוי מלתא מציעתא בדינו דאלת"ה אלא בקש שוה כופח לכירה קשה למה זכר שהכופח חמור מכירה אלא ודאי דיש חומר' בכופח מכיר' לבד מצד הקולא שכנגד התנור ומו"ח ז"ל כתב ג"כ ראי' נכונה להטור בזה ממ"ש בגמרא בברייתא דת"כ דאביי בכופח שהסיקוהו בקש סומכין עליו ואין נותנין ע"ג וזה ודאי באין גרוף דאל"כ תקשה לך ממתניתין דאמרה בכופח שהסיקו בקש הרי זה ככירה ובכירה אפי' ע"ג מותר בקש בלא גרוף אלא ע"כ דמתני' מיירי בגרוף כדמוקי לה רב אדא בר אהבה דקי"ל בפי' המשנה כוותיה כמ"ש הב"י וזו ראי' נכונה אלא שלפי הנראה מדברי הרי"ף והרא"ש שלא היו גורסים כן בגמ' בכופח שהסיקו בקש וע"כ לא זכרו שבכופח בקש יש חומרא כנלע"ד:
ואם שכח ושהה כו'. בגמרא איתא תרי בעיות תחלה ב"מ מר"ח בר אבא שכח קדירה ע"ג כירה בשבת ובישלה מהו ותו אבעיא להו עבר ושהה מהו ולא איפשטא והרי"ף והרמב"ם שהם בעלי דיעה זאת גורסים בבעיא שניה עבר ושכח מהו ומפרשים דבעי' ראשונה קי"ל לחומרא מצד קנס כמו המבשל בשבת והיינו בלא נתבשל כל צרכו קודם שבת אבל נתבשל כל צרכו אלא שמצטמק ויפה לו זו היא בעיא שניה דמספקא לן אי גם בזו קנסו בשכח או לא וקי"ל לקולא בזה:
ואם החזירם עכו"ם בשבת. פי' והתבשיל מצטמק ויפה לו מותר שאין הישראל נהנה כ"כ:
ואם החזירה ישראל. פי' בשוגג:
מגן אברהם
(א) מצטמק: פי' כל דבר שאדם שמח כשיבש ומצטמק (מלחמות):
(ב) שהוא חי: פי' אז שרי ליתנו סמוך לחשיכה ממש אבל אם נתנו מבע"י אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלקו משחשיכ' אא"כ נתבשל כל צרכו קודם שבת עיין סי' רנ"ד:
(ג) שכסה הגחלים באפר: וא"צ לקטום עד שאין ניכר שם אש כלל רק בקטומה כל שהוא סגי (ר"ן ב"י) ואפי' הובערה אח"כ שרי (גמרא) כיון דגילה דעתו דלא בעי לגחלים סגי:
(ד) חתיכה חיה: דוקא חתיכת בשר שא"א להתבשל לצורך הלילה אבל ירק לא מהני (ב"י) (וכ"מ סוף סימן רנ"ד):
(ה) לסמוך לה קדירה וכו': מבערב וכו', ואין מחזירין לעולם אלא ע"ג כירה גרופה וכו' וכל שאין מחזירין עליו אין סומכין לו בשבת עכ"ל הרמב"ם משמע דבשבת אסור לסמוך באינה גרופה דהאיבעי' בגמ' לא הוי אלא בע"ש ועיין במ"מ וכ"מ ברי"ף ע"ש אבל לסברא השניה שרי אפי' בשבת כמ"ש רמ"א סס"י זה:
(ו) מותר לשהות על גרופה: ולסבר' השניה אפי' בשבת שרי דהא האיבעי' קאי אסמיכ' בשבת וקפשיט ליה מהא ע"ש וברא"ש:
(ז) ותנור: מתוך שקצר למעל' ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה (רש"י):
(ח) אפי' הוא גרוף: מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש עצמה וא"א שלא תשאר ניצוץ א' (רמב"ם):
(ט) שהיס"ב: אבל אם אין היס"ב מותר ליתן אפי' על גביו אפי' בשבת עסס"ב כ"מ בגמ' ובהגמ"ר ועיין סי' שי"ח סי"ד ואפשר דאפי' אין גרוף וקטום שרי מיהו בס"ה משמע דאסור לתת לתוכו ע"ש בהג"ה:
(י) ותנורים שלנו: מאחר שרחבים יותר משפיתת קדרה דינן ככירה (כל בו) ובר"ן משמע דאפי' בזמן התלמוד לא נאסר אלא תנור של נחתומין ע"ש:
(יא) אסור עד מ"ש: מדכתב סתם ש"מ דאסור לכל כמ"ש הטור וכ"פ בד"מ ומ"ש הגמ"ר דלאחריני שרי משום דס"ל כר"מ אבל אנן דקי"ל כר"י כמ"ש רסי' שי"ח א"כ ה"ה ה"נ אסור לכל ולב"ב פשיטא דאסור דה"ל כמי שנתבשל בשבילו ועיין ביורה דעה סי' צ"ט ס"ה ועב"ח סוף סימן רנ"ד ס"ג וסי'(?) ט"ו עיין סי' תקט"ו:
(יב) החזירם עכו"ם: לצורך ישראל:
(יג) דינו כשכח: דלא נהנה ממנו כ"כ כיון שכבר היה ראוי לאכול עיין סי' רע"ו:
(יד) החזירם ישראל: בשבת אפי' בשוגג דינו כעבר ושהה ואסור אם מצטמק ויפה לו דבהגמ"ר משמע אפי' בשכח ושהה לאסור מצטמק ויפה ולכן פסק רמ"א כמותו בהחזיר בשבת ומיהו נ"ל בזה דלאחרים שרי מאחר דבהג"א מסתפק אם יש לאסור אפי' לו מאחר שהי' מבושל קודם והיה שוגג:
(טו) וי"א שכל כו': ובחי לגמרי שרי לכ"ע וא"כ מוטב להושיב הקדירות בתנור סמוך לחשיכה ועיין סי' רנ"ד ס"ה דמשום הפשטי"ד צריך ליתנם מבע"י:
(טז) כמאכל ב"ד: עיין סי' רנ"ד ס"ב והע"ש לא ע"ש גם בס"ד לא עיין:
(יז) מגולה למעל': ולא מקרי הטמנה אלא בדבר המטלטל שמדביק אצל דופני התנור אבל תנור סתום לאו הטמנה היא (הגמ"ר וטור סי' רנ"ז ותוס' ורא"ש):
(יח) מותר לישראל להסירו: בד"מ כתב ועיין סוף סימן שי"א בב"י דמות' לסלקו עכ"ל וז"ל הרב"י שם והרמב"ם כתב חררה שע"ג גחלים ולפע"ד אפי' לא כבו מותר שמאחר שאינה טמונה אינו חותה בגחלים בנטילת החררה אלא שמנענען דהוי טלטול מן הצד ושרי עכ"ל וא"כ ה"ה בקדרה דוקא כשעומדת ע"ג גחלים שרי וז"ל המרדכי ר"פ כירה וגם הישראל עצמו אפשר שמותר להסיר' הואיל ואינו מנענע הגחלים ואינו מתכוין עליהם ואינו מזיזן ממקומן עכ"ל אבל אם הגחלים מונחים סביב הקדירה כתב המרדכי פ"ד דשבת דאסור לישראל להסירו משום שמחתה ומבעיר העליונות ומכבה התחתונות כדאיתא בכריתות ובהגמ"ר כתב שם דאפי' לומר לעכו"ם יש ליזהר מיהו בהג"ה פ"ו כתוב דמותר ע"י עכו"ם דאין אנו א"ל לכבות ולא להבעיר רק לסלק המאכל ע"כ ועיין סוף סימן זה אבל ע"י ישראל אסור לכ"ע וכ"כ בש"י בביאור המרדכי וכ"כ בד"מ בשם אגור וכ"כ המרדכי ספ"ק דשבת וכ"כ ב"י סוף סימן זה בשם ספר היראים וכ"מ ברש"י ס"פ ב"מ דבתקיעה שלישית סלקו הקדירות משמע דאסור לסלקן בשבת ובשבת בשחרית אסור לסלקן כ"א ע"י עכו"ם (הג"מ פ"ו) ועיין סוף סימן רנ"ט וע' בתוס' יומא דף ל"ד ועמ"ש סימן רנ"ד ס"ב:
באר היטב
(א) חי: פי' אז שרי ליתנו סמוך לחשיכה ממש אבל אם נתנו מבע"י אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלקו משחשיכה אא"כ נתבשל כל צרכו קודם שבת עי' סי' רנ"ד.
(ב) באפר: ואין צריך לקטום עד שאינו ניכר שם אש כלל רק בקטימה כל שהוא סגי ר"ן ב"י. ואפי' הובערה אח"כ שרי כיון דגילה דעתו דלא בעיא לגחלים סגי.
(ג) חיה: דוקא חתיכת בשר אבל ירק לא מהני. ב"י.
(ד) לסמוך לה: אפי' בשבת כמ"ש רמ"א סוף סימן זה.
(ה) ותנור: מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה.
(ו) כ"ז שהיד סולדת בו: עיין ס"ה בהג"ה.
משנה ברורה
הנה מפני שהסימן הזה רבו פארותיו וכדי שלא יבלבל עיני הקורא בו אמרתי להעתיק מספר מחצית השקל פתיחה קטנה אליה מעיקרי הדינים שלה כדי שירוץ הקורא בו. דע שיש ענין שהיה וענין חזרה. שהיה מקרי שנותן תבשיל מע"ש ע"ג כירה לא דרך הטמנה ומניחו עומד ע"ג כירה ובשבת נוטל מהכירה. וחזרה מקרי כשהניחם מע"ש ע"ג כירה ובשבת נוטלו מהכירה ורוצה להחזירה שנית ע"ג כירה [זהו עיקר דין חזרה לכו"ע אבל יש עוד ענין חזרה שנוטלו מע"ש סמוך לחשיכה ומחזירו כמבואר בס"ב בהג"ה] ופליגי חנניה ורבנן דחנניה ס"ל אם התבשיל כבר נתבשל כמאכל בן דרוסאי הוא כחצי בישול [וי"א כשליש בישול] מותר להשהותה ע"ג כירה אפילו אם אינה גרופה מן הגחלים ואינה קטומה [היינו שמכוסה הגחלים באפר] וחכמים ס"ל דאסור אם אינה גרופה וקטומה אא"כ נתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו. ובריש פרק כירה תנן כירה שהסיקוה וכו' בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר ומבעי להש"ס האי לא יתן דתנן ר"ל לא ישהה אלא אם כן גרוף וקטום ואתיא כרבנן דחנניה או לא יתן ר"ל לא יחזיר אבל שהיה מותרת אפילו אינו גרוף וקטום ואתיא כחנניה ולא איפשיטא האי בעיא. ופסקו הרי"ף והרמב"ם והעומדים בשיטתם לשהות תנן וכרבנן דחנניה דאפילו לשהות בעינן ע"ג גרופה וקטומה. והתוספות פסקו להחזיר תנן אבל לשהות מותר אפילו על אינה גרופה משנתבשל כמאכל בן דרוסאי וכחנניה. והן השתי דעות שהובאו בשו"ע בסימן זה דעה א' היא דעת הרי"ף והרמב"ם והי"א שמביא המחבר בסוף ס"א הוא דעת רש"י ותוספות הנ"ל זהו מה שבארנו בקצרה ומעתה נבוא לבאר את דברי השו"ע בעז"ה:
(א) ושופתין על פיה - גם בתוכה יש מקום להעמיד הקדרה ומותר להשהות במצטמק ורע לו אלא משום דרוצה להשמיענו איסור במצטמק ויפה לו אפי' על פיה: - שה-1
(ב) אם הוסקה וכו' - משום דכל הני עבדי גחלים וחיישינן שמא יחתה בהם: - שה-2
(ג) שהיא פסולת של זיתים - וי"א דה"ה פסולת של שומשמין דגם הם בכלל גפת הנזכר במשנה וכדלקמן בסימן רנ"ז ס"ג לענין הטמנה: - שה-3
(ד) או בעצים - וה"ה (שה:והוא הדין) פחמין וגללי בהמה גסה: - שה-4
(ה) ליתן עליה - וה"ה אם היה נתון צריך לסלק כשהגיע זמן חשיכה אם לא נתבשלה כל צרכה או שמצטמק ויפה לו: - שה-5
(ו) מבעוד יום - היינו ליתנו קודם שקיעת החמה להשהותו עליה לצורך הלילה:
(ז) אא"כ נתבשל וכו' - היינו דכיון שכבר נתבשלה לגמרי עד שאם תתבשל יותר תצטמק לרעה לא חיישינן לחיתוי ומותר ליתנה אז לכתחלה:
(ח) מצטמק ורע לו - פי' כל דבר שאדם עצב כשיבש ונתכווץ מחמת רוב הבשול וכן ביפה לו היינו שהוא שמח מזה:
(ט) או שהיה חי - ודוקא בשר חי שא"א (שה:שאי אפשר) להתבשל לצורך סעודת הלילה אבל ירק ושארי דברים שהם קלי הבישול לא מהני מה שהוא חי וכן מה שכתב לקמיה חתיכה חיה היינו ג"כ בשר:
(י) שלא נתבשל - פי' אז שרי ליתנו סמוך לשקיעה ממש אבל אם נתנו מבעוד יום אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלק כשהגיע זמן שבת אא"כ נתבשל כל צרכו קודם זה:
(יא) כלל - היינו דאפילו הוחם התבשיל נמי מותר להשהות ולא גזרינן שמא יחתה כיון דעצם הבישול לא נתבשל כלל:
(יב) שמא יחתה - למהר בישולו כדי לאכול בלילה או כדי שיהיה מצטמק יפה:
(יג) שהוציא ממנו - חוץ לכירה ומותר בזה וכן בקטם אפילו רק נתבשל קצת:
(יד) שכסה הגחלים - היינו כל הגחלים וא"צ לקטום עד שאין ניכר שם אש כלל רק בכסוי אפר כל שהוא מלמעלה על פניהם סגי ואפילו הובערה אח"כ שרי [גמרא]. עוד אמר שם דאפילו היו הגחלים של רותם שאינם ממהרין להכבות ג"כ שרי והטעם בכל זה כיון דגילה דעתו דלא בעי לגחלים סגי דבודאי לא אתי לחיתויי. עוד איתא דגחלים שעממו [היינו שהוחשך קצת מראיתן] הרי הן כקטומה והטעם דכיון שלא חשש ללבותן שלא יעוממו מוכחא מלתא שאינו קפיד בחתויה [רשב"א]:
(טו) מותר לסמוך לה - י"א דלא שרינן הכא כ"א הסמיכה בע"ש להשהותה משתחשך אבל להחזיר בשבת אסור אפילו בסמיכה ורק לסברא שניה המוזכר בסוף הסעיף מותר אפילו בחזרה ע"פ האופנים המבוארים בס"ב אבל כמה אחרונים חולקין ע"ז ודעתם דחזרה בסמיכה מותר לכ"ע. ואפי' בסמיכה לכתחלה בשבת יש מקילין היכא שהקדירה עדיין חם ומבושל כל צרכו ועיין במה שכתב הרמ"א בסוף הסימן ובבה"ל שם:
(טז) קדרה - היינו ג"כ אפילו לא נתבשלה שליש דכיון דאינו אלא סומך לה מבחוץ לא חמיר האי כירה מגרופה וקטומה הנ"ל דמותר שם להשהות אפילו לא נתבשלה כדי שליש וכנ"ל:
(יז) בסמוך חוצה לה - היינו אפילו אם היד סולדת במקום ההוא:
(יח) מותר להשהות עליה - וה"ה בתוכה דכיון דכגרופה דמיא ומבעוד יום הוא נותנו לתוכה מה לי תוכה מה לי על גבה:
(יט) אפילו אינה וכו' - לפי שאין בה חשש חיתוי שמיד שכלה השלהבת כלה גם הגחלת [כל בו]:
(כ) אע"פ שמוסיף הבל - פי' בכירה הגרופה והו"א דלהוי כאינה גרופה קמ"ל דלא אמרינן הכי ואפילו בשבת מותר להחזיר עליה:
(כא) ותנור - היינו בתנור שלהם שעשויות ככירה אך מתוך שקצרות למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה לכך החמירו בו יותר מכירה:
(כב) אפילו אם הוא גרוף - מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש עצמה וא"א שלא תשאר ניצוץ אחד ובתנור שחומו רב חיישינן שמא יחתה כדי שיבערו אותם הניצוצות. והנה מלשון המחבר משמע דס"ל כדעת הטור דאפילו בקש ובגבבא אסור בגרוף וקטום וכן הוא דעת ה"ר יהונתן המובא בחידושי הר"ן אכן מלשון הרמב"ם משמע דבקש וגבבא אינו אסור בתנור כ"א באינו גרוף [א"ר] וכן הוא דעת הכל בו וחידושי הר"ן ויש להקל בזה:
(כג) שהיס"ב - אבל אם אין היס"ב מותר ליתן אפילו על גביו אפילו בשבת ואפשר דאפילו אין גרוף וקטום מן הגחלים ג"כ שרי כיון שהמקום שמעמיד שם הקדרה אין היד סולדת בו [מ"א]:
(כד) וכ"ש שאסור וכו' - ודוקא בלא נתבשל כ"צ או במצטמק ויפה לו אבל במצטמק ורע לו מותר וכן בקידרא חייתא ואפילו באינו גרוף וקטום:
(כה) שהוא מקום וכו' - הוא עשוי כעין כירה אלא דכירה הוא מקום שפיתת שתי קדרות וכופח הוא מקום שפיתת קדרה אחת לפיכך נפיש הבליה מכירה שהמקום צר והחום מתקבץ בו ביותר וזוטר הבליה מדתנור:
(כו) דינו ככירה - ואפילו לא גרף את הקש ולא קטם:
(כז) דינו כתנור - שאפילו גרף וקטם אסור בין בתוכה בין ע"ג בין בסמיכה:
(כח) ותנורים שלנו - שפיהם מן הצד ועוד שרחבים ביותר אין חומם רב כ"כ וע"כ דינו ככירה ובספר תפארת שמואל הביא בשם רש"ל שחולק ע"ז וסובר דשוים הם לדינא ע"ש ועכ"פ בתנור של נחתומין שמסיקין בו תדיר וחומו רב טוב להחמיר לדונו כתנור:
(כט) ואם שכח ושהה - וכ"ש אם שגג בדין:
(ל) אפילו הוא מצטמק ויפה - ואפילו הוא בתוך התנור והטעם דלא נהנה ממנו כ"כ כיון דבלא"ה היה ראוי לאכילה שנתבשל כ"צ וע"כ בדיעבד מותר:
(לא) אסור - לכל אדם וכ"ש לבני ביתו דאסור כיון דנתבשל בשבילם:
(לב) עד מוצאי שבת - בהגהות אשר"י מבואר דגם בכאן הוא בכדי שיעשה כמו בעבר ושהה ומלשון הרמב"ם לא נראה כן [פמ"ג]:
(לג) החזירה א"י - לצורך ישראל:
(לד) דינו כשכח - דמה שנעשה ע"י א"י במזיד לא חמיר ממה שנעשה ע"י ישראל בשוגג וע"כ אפי' אם מצטמק ויפה לו מותר כיון שנתבשל כל צרכו ואין נהנה ממנו כ"כ:
(לה) ואם החזירו ישראל - בשבת אפילו בשוגג דינו כעבר ושהה במזיד ואסור אם מצטמק ויפה לו והטעם דמחמרינן בחזרה טפי מבשהיה משום דקעביד מעשה ועיין במ"א שפסק דלאחרים שרי בזה מאחר שהיה מבושל קודם כ"צ והיה שוגג. ודע דדין זה הוא אפילו לשיטת הרמ"א דפוסק בסוף הסעיף כהי"א דבשהיה מותר כמאכל בן דרוסאי הכא בחזרה שוים הם לדינא דהא לכו"ע בחזרה אסור אפילו אם נתבשל כל צרכו:
(לו) ואם מצטמק ורע לו מותר - ר"ל אע"ג דלכתחלה אסור בחזרה אפילו אם מצטמק ורע לו בדיעבד מותר אפילו החזיר במזיד שהרי לא נהנה כלל:
(לז) וי"א שכל וכו' - ס"ל דכיון שנתבשל שראוי לאכול ע"י הדחק תו ליכא למיחש שמא יחתה דכיון שראוי לאכילה למה יחתה בחנם ולכך שרי אפילו באינה גרופה וקטומה ואין צריך לזה אלא כשעדיין לא הגיע למאב"ד או כשבא להחזירה בשבת דמחזי כמבשל אם אינה גרופה:
(לח) כמאכל בן דרוסאי - י"א חצי בישול וי"א שליש בישול והשו"ע לקמן בסימן רנ"ד ס"ב סתם חצי בישול ובמקום הדחק אפשר דיש להקל:
(לט) או אפילו וכו' - דלא מפלגינן בין תנור לכירה אלא מה שאסור בכירה שאינה גרופה משום חשש חיתוי אסרינן בתנור אפילו בגרוף דמשום חום התנור חשבינן ליה כאינו גרוף וכנ"ל אבל מה שהתירו בכירה אפילו באינה גרופה דלא אתי לחתות משום דכבר נתבשלה גם בתנור מותר:
(מ) ע"ג התנור - וה"ה בתוך התנור והכירה:
(מא) ולא הגיע וכו' - דאז חיישינן שמא יחתה בגחלים אם הוסקה בגפת ועצים וגם איננה גרופה מן הגחלים:
(מב) ובא להחזירה - עיין לקמן בס"ב:
(מג) ולא הגיע - דבהגיע לדעה זו מותר אפילו לכתחלה ונראה דלענין דיעבד יש להורות דכמאב"ד הוא שיעור שליש שרבו העומדים בשיטה זו עיין בא"ר:
(מד) אסור - היינו אפילו לאחרים עד מו"ש ואם בעינן בזה בכדי שיעשה עיין לעיל בס"ק ל"ב:
(מה) על כסא של ברזל - כעין פטפוט של שלש רגלים והגחלים מונחים תחתיו:
(מו) הטמנה ע"ג גחלים - הכי ס"ל להמחבר דאם שולי הקדרה נוגעין בגחלים מקרי הטמנה וממילא דאסור אף בנתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו וכדלקמן בסימן רנ"ז ס"ז:
(מז) כל זמן וכו' - ואפילו אם הקדרה עומדת בתוך התנור והתנור סתום לאו בכלל הטמנה היא וכדלקמן בסימן רנ"ז סוף ס"ה ע"ש:
(מח) שהיא מגולה וכו' - היינו שאין מכסה עליה בבגדים מלמעלה ועיין לקמן ברנ"ז ס"ה:
(מט) ושרי - היינו דהוא רק בכלל שהיה ושרי בשנתבשל מבעוד יום כמאב"ד לפי מה שנהגו כסברא אחרונה:
(נ) יש להסירו משם וכו' - דקשה לישראל ליזהר שלא ינענע הגחלים בעת נטילתו את הקדרה:
(נא) מותר לישראל וכו' - ודוקא כשעומדת הקדרה ע"ג גחלים אבל כשהגחלים מונחים סביב הקדרה אסור לישראל משום שע"י נטילתו בודאי יחתה בגחלים ואסור דעי"ז מבעיר התחתונות ומכבה העליונות ואף שאין מתכוין לזה פסיק רישא הוא ואפילו ע"י א"י יש מחמירין בזה עיין במ"א וא"ר ומ"מ נראה דלצורך שבת יש לסמוך ע"ד המקילין ע"י א"י ודין פתיחת התנור וסתימתו ע"י הא"י יתבאר בסוף סימן רנ"ט ע"ש במ"ב:
ביאור הלכה
(*) ליתן עליה: היינו על גב הכירה וגבה נקרא עובי דפנות הכירה וכ"ש נגד חלל הכירה מלמעלה. ואפילו אם היא מכוסה בכסויה ומעמידה על הכיסוי כ"כ רש"י בדף ל"ז והטור לקמן בסעיף זה [עי"ש בב"י וב"ח וכן הסכים המגן אברהם בס"ק כ"ב כהב"ח] אך מדברי הרמב"ם בפ"ג ה"ד שכתב אין משהין אותו ע"ג האש בשבת וכו' עי"ש משמע לכאורה דע"ג כיסוי אין בכלל על גבה דאפשר דהוא כמו שאם כסה הגחלים באפר דאמרינן דמסתמא שוב הסיח דעתו ממנה ולא אתי לחתויי ועיין בדין י"ג שכתב ואם טח פי התנור בטיט וכו' דמשמע דאף במכוסה יש חשש חיתוי התם שאני שעומדת בפנים משא"כ הכא שעומדת מלמעלה ע"ג הכיסוי אפשר כיון שכיסה את הכירה והעמידה מלמעלה כבר הסיח דעתו מלבשל ואעפ"כ צ"ע בדעתו:.
(*) תבשיל: וה"ה חמין שלא הוחמו כל צרכן לדעה זו דפסק דלא כחנניה [גמרא]:.
(*) להשהותו עליה: לצורך הלילה כן הוא לשון הטור ואם כונתו לצורך מחר יש פוסקים שמתירין דלא חיישינן שיבא לחתות וכמו בחייתא [א"ר ע"ש] ועיין בסימן רנ"ד ס"ה בהגר"א שם ובמגן אברהם שם סק"כ ובא"ר ריש סימן זה דמדינא אין לסמוך ע"ז דדוקא בחייתא שא"א לאכלו אבל בזה שאפשר לאכלו חיישינן שימלך לאכלו ויחתה אלא שבדיעבד יש לסמוך ע"ז רק שלא יהא רגיל לעשות כן וכדלקמן בסימן רנ"ז ס"א בהג"ה לענין הטמנה וכן משמע בפמ"ג רנ"ד בא"א סק"כ:.
(*) והוא מצטמק ורע לו: בגמרא ל"ז ע"ב איתא כל תבשיל דאית ביה מוחא [קמח] מצטמק ורע לו לבר מליפתא דאע"ג דאית ביה מוחא יפה לו וה"מ דאית ביה בשרא וגם לא בעי ליה לאורחין הא לית ביה בשרא או דקבעי ליה לאורחין מצטמק ורע לו [דע"י הצימוק מתפרך הבשר ואין ניכר ואין דרך כבוד לתת לאורחין כך] ועיין בפמ"ג במ"ז רנ"ט שביאר דאפילו לית ביה מוחא ג"כ רע לו בלית ביה בשרא אכן מסוגיא דברכות מ"ד ע"ב משמע דהצימוק יפה ללפת אף בעצים לחוד [דלא מיבעיא לשמואל דסבר שם כן בהדיא דריבוי עצים מעלי לה ואפילו לרב ור"י שם דזכרו בשר ויין היינו דזה ג"כ מהני ואת"ל דסברי דצריך ג"כ בשר ויין היינו לעשותה יותר יפה כדי לשבר כח הלפת לגמרי אבל כ"ע מודו דהצימוק יפה לה כדי לשבר כחה אף בלא בשר וגם בירושלמי פרק כירה איתא דראשי לפתות מצטמק ויפה לו וגם דוחק דר"נ שהוא תלמידיה דשמואל יסבור דלא כוותיה] וע"כ דכונת הגמרא דוקא היכא דאית ביה מוחא אך מרש"י בשבת משמע קצת כהפמ"ג ויש ליישב. עוד איתא שם בגמרא לפדא [מאכל מתאנים] דייסא ותמרא מצטמק ורע לו והיינו אפילו בלא מוחא. ובדף ל"ח שם כרוב ופולין ובשר טרוף מצטמק ויפה לו ועי"ש ברש"י ובגליון הש"ס בשם הערוך מה שפירש על בשר טרוף. עוד שם בגמרא דמים חמין מצטמק ורע להן וביצים מצטמק ויפה להן כן כתב הרמב"ן במלחמות וכמו דאיתא בהדיא בסוף סוגיין ועיין בפמ"ג שם דמקשה מירושלמי ספ"ק דאיתא שם דבשר בצל וביצה מצטמק ורע לו ונדחק מאד ליישבו ובאמת פשוט דביצים מצטמק ויפה לו כפשטא דסוגיין דבבלי הנ"ל וכמו דאיתא ג"כ בירושלמי בפרק כירה בשם ר' יוסי והאי דספ"ק הטעם דהלא שם מיירי בצלי שמונח אגומרי ומתחרך ע"י הצימוק וכמו שכתבו הראשונים וכ"כ בפני משה ובגליון הש"ס שם. וכל שאינו יודע בבירור אם הוא מור"ל או יפה לו ראוי להחמיר בו [א"ר בסימן שי"ח ופמ"ג ברנ"ט] ועי"ש עוד כ"ז כתבנו לפי דעה זו ועיין מה שנכתוב אי"ה לקמן לדעה השניה:.
(*) מסיח דעתו ממנה עד למחר: נראה דאפילו אם התנור חומו רב ויכול להתבשל באיזו שעות בלילה במשך הזמן אעפ"כ אם אין דרכן של ב"א להמתין בסעודתם כ"כ בודאי אסוחי מסח דעתיה מיניה ולא אתי לחתויי וכן מורה לשון הרמב"ם בדין י"ד שכתב גבי עססיות ותורמוסין מפני שאין צריכין בישול רב ודעתו עליהן לאכלן לאלתר משמע הא גבי קידרא חייתא שלא יוכל לאכול לאלתר בזמן שדרך ב"א אוכלין לא גזרו חכמים כיון שאין דעתו לאכול אז:.
(*) מותר לסמוך לה: עיין מ"ב מש"כ בשם י"א והוא דעת המגן אברהם לפי מה שביארו רע"א ותמה על הדגמ"ר איך רוצה להתיר בחזרה ובאמת אתפלא על תמיהתו הלא בברייתא דשתי כירות מפורש שם בסיפא דמותר גם חזרה וא"כ לפי הס"ד דגמרא דהוא בכלל סמיכה ממילא מוכח דגם חזרה מותר ואף דמדחי שאני התם דכיון דמידלי שליט ביה אוירא למסקנא דשרינן סמיכה לא צריך להאי שינויא [ומצאתי במלחמות שגם הוא מייתי ראיה מהסיפא] ואח"כ מצאתי בתו"ש שגם הוא הקשה מהסיפא הנ"ל ונדחק דלפי המסקנא אין זה בכלל סמיכה אבל עכ"פ אין שום תמיה כלל על הדגמ"ר הנ"ל דהוא סובר כמו שכתבנו וגם בתוד"ה מהו איתא דחזרה מותר אפי' לדעה ראשונה ומש"כ במ"ב דאפילו בסמיכה לכתחלה יש מקילין הוא בספר בית מאיר ע"ש. וגם קצת סמך לזה מהרא"ש פ' כירה סימן יו"ד מה שכתב דאצל המדורה שרי משום דדמי לסומך ע"ש:.
(*) מותר לשהות עליה: וה"ה להחזיר אפילו בשבת דכגרופה וקטומה דמיא [גמרא] ועיין בס"ב דין החזרה בגרופה וקטומה:.
(*) אפילו אינה לא גרופה: יש לעיין דבש"ס ופוסקים נקטו לשון שהסיקוהו בקש וגבבא דמשמע דהיה אחר ההיסק ולהכי בעצים אסור משום שמשאירים אחריהם גחלים ואיכא למיחש משום חיתוי משא"כ בקש שאינם משאירים אחריהם גחלים ולפ"ז אפשר דאם הניח הרבה קש שבוער זמן רב אפשר דאסור להשהות עכ"פ בשעה שבוער או אפשר דהש"ס אורחא דמלתא נקט שהיה דרכם להעמיד הקדרה אחרי ההיסק אבל ה"ה בשעה שמסיקים נמי מותר והטעם דבשעה שבוער בלא"ה אין לחוש לחיתויי דלמה ליה לחתות כ"ז כשבוער וא"צ לחתות כ"א בשנכבה וזה אשמעינן דבקש כיון שנכבה לא יועיל חיתויו דכלה גם הגחלת משא"כ גבי גפת ועצים לעולם אסור דיבא לחתות בגחלים אחר שיכלה האש וצ"ע:.
(*) אע"פ שמוסיף הבל: עיין במ"ב דאפילו בשבת מותר ואף שבמגן אברהם כתב דלסברא השניה שרי משמע דלדעה הראשונה דמפרש דלשהות תנן אסור להחזיר בזה בשבת תמוה מאד דבהדיא איתא בגמרא בסיפא דברייתא זו דאף מחזירין עי"ש ואפילו אם נימא דבעלמא לענין סמיכה החזרה אסור בה ולא נלמוד מזה משום דמידלי ושליט בה אוירא וכמו שכתבנו לעיל עכ"פ בשתי כירות המתאימות ע"כ מותר בחזרה ג"כ לכ"ע כדמפורש בהדיא בברייתא וכמ"ש ומצאתי שגם בהגהת נתיב חיים מקיל אפילו בשבת:.
(*) עד בכדי שיעשו: כדי שלא יהנה ממלאכת שבת [רש"י י"ח ע"ב] והרמב"ם בפ"ג נתן הטעם כדי שלא ישתכר כלום ולא יבא להקל פעם אחרת:.
(*) ואם החזירה א"י: היינו לצורך ישראל והנה בלבוש כתב דדוקא שלא בידיעת ישראל דאל"ה מתחשב כמזיד ולא נהירא דהא טעם הדין הוא דמזיד בא"י לצורך ישראל כשוגג בישראל וכמו שכתב בהגר"א ושם הוא אפילו היה בצווי ישראל וכן מוכח בס"ה בהג"ה דלא אסור בדיעבד ע"י א"י אפילו אם היה בצווי ישראל כ"א בנצטנן לגמרי וכדאיתא בהדיא בבאור הגר"א שם וכ"כ הגר"ז:.
(*) דינו כשכח ושהה: עיין במ"ב הטעם ואף דבחזרה אסור אפילו בשוגג וכדלקמיה הכא מקילינן משום דשם גופא לא פסיקא כ"כ כי הג"א מסתפק בזה וכמו שכתב המ"א. ועיין במ"ב שכתבנו דאפילו הרמ"א דלקמן מודה בהחזיר ישראל אפילו בשוגג דאסור. והנה בהחזירו א"י והיה מבושל כמאכל ב"ד לכאורה יש להקל לדעת רמ"א דלקמן דהא כתב דדינו כשכח ושהה ובשהיה ס"ל לקמן דסגי כמאב"ד אך יש לדחות דהא מ"מ בחזרה כ"ע שוין דאסור ואף אם נימא דהוא רק איסור דרבנן לחנניה הלא גם איסור דרבנן אסור לעשות ע"י א"י ואפילו בדיעבד אסור וכמו שכתב הגר"א בבאורו לקמן בס"ה בהג"ה ומה דמקילינן הכא במצטמק ויפה לו אף דבזה ג"כ יש איסור מדרבנן עכ"פ ע"י ישראל משום דאין הישראל נהנה כ"כ ממלאכתו כיון שמקודם היה מבושל כ"צ וכמו שכתבו הפוסקים משא"כ בזה שלא נתבשל כל צרכו הלא עכ"פ הישראל נהנה ממלאכתו. וכ"ש להפוסקים שסוברין דיש בזה איסור דאורייתא ע"י ישראל וכדלקמן בסימן שי"ח בב"י ע"ש ולא שייך דין הרמ"א הכא כ"א במצטמק ויפה לו:.
(*) ואם החזירו ישראל: ומיירי באופן שהחזרה אסור לד"ה דאל"ה אין להחמיר בדיעבד וכעין שכתב המגן אברהם בסקי"ד עי"ש:.
(*) אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע וכו': עיין בחדושי רע"א שכתב דדין זה אינו ברור דיש פוסקים שסוברין דאפילו גרופה וקטומה לא מהני בזה:.
(*) ונהגו להקל כסברא האחרונה: עיין בב"י שהאריך הרבה באלו השתי דעות והעתיק דברי הרא"ש שכתב דמפני שישראל אדוקים במצות עונג שבת ובודאי לא ישמעו לנו ע"כ הנח להם ע"ש משמע מזה דרק משום זה לא רצה למחות וכן הב"י גופא ממה שהעתיק דעה הראשונה בסתמא והדעה השניה בשם י"א משמע ג"כ דעתו נוטה להחמיר אך מ"מ אין בנו כח למחות במקילין שכבר נהגו העם כהי"א וכמו שכתב הרמ"א וע"כ לפ"ז לכתחלה בודאי טוב ליזהר שיהיה מבושל כ"צ קודם חשכה ולסלקו מן האש אך אם אירע שנתאחר הדבר כגון שבאו אורחים קודם שקיעת החמה והוצרך לבשל איזה תבשיל עבורם יכול להעמיד על הפטפוט לבשל אף שלא יתבשל עד השקיעה רק כחצי בישול סגי ויניחנו עומד על הפטפוט עד שיגמר בשולו ומותר לסלק ממנו בלילה דהא אין עומד על הגחלים:.
(*) על כסא של ברזל: שעומדת בתוך הכירה או בתוך התנור ועי"ז אין הקדירה נוגעת בגחלים. ודע דכירות שלנו שהן מחוברות בבנין עם התנור לכ"ע רק דין כירה יש להן ועיין לעיל במה שכתבנו לענין תנורים שלנו:.
(*) רק שנזהרים לנתקן וכו': ושרי בזה אפילו כשעומדת בתוך התנור כיון שכבר נתבשלה [היינו לדעה הראשונה כשנתבשלה לגמרי ולהי"א כמאב"ד] ואיננה עומדת עתה על האש:.
כף החיים
א סעיף א. כירה שהיא עשויה כקדירה וכו׳ ופירוש כירה וכופח ותנור שבזמן התלמוד הוא זה. דהכירה והכופח עשוי מחרס כעין קדירה של חרס שפיהן למעלה ואינו מחובר בקרקע אלא מיטלטל. אלא שהכירה פיה ארוך שיעור שפיתת ב׳ קדירות על פיה ממש או על כסוי שעל חללה או על שפתה, וכופח אינו אלא מקום שפיתת קדרה אחת על פיהו ולכן נפיש הבליה טפי מכירה וזוטר מתנור. ותנור הוא גם כן מחרס אלא שהוא מחובר בקרקע ופיהו גם כן למעלה אלא שהוא קצר למעלה ורחב למטה דמתוך כך נקלט חומו לתוכו טפי מכירה וכופח שאינם רחבים למטה יותר מלמעלה, ותנור זה קרוי תנור של נחתומין שהיו מדביקין הפת בדופני התנור. וכתב הר״ן שר״ח פירש דתנורים שלנו שפיהן מן הצד דינן ממש כדין כירה. ב״ח. וכ״כ ב״י. ט"ז ס״ק ט״ז. ר״ז או׳ ז׳ ועיין או׳ ח״י:
א שם. ושופתין על פיה וכו׳ וה״ה בתוכה מותר להשהות. שבת ל״ז ע״א ופרש״י שם:
ב שם. שהיא פסולת של זיתים. וכ״ה לשון הטור. ומשמע הא אם הוסקה בפסולת של שומשמין מותר ליתן עליה תבשיל להשהותו עד הלילה אפילו מצטמק ויפה לו. וכן כתב התו״ש או׳ א׳ וכתב הטעם משום דהגזרה היא שמא יחתה וזה לא שייך אלא בדבר שעושה גחלים ושל שומשמין אינו עושה גחלים אלא שכתב דיש חולקין בזה ואוסרין גם בפסולת שומשמין יעו"ש. ועיין לקמן או' י"ג:
ג שם. להשהותו עליה. בטור כתב להשהותו עליה לצורך הלילה. וכן כתב הלבוש. ומשמע הא לצורך היום בכל גוונא שרי משום דאסח דעתיה מניה ולא חיישינן שמא יחתה. אלא שבבית יוסף נסתפק בזה ומדלא העתיק בשולחן ערוך לצורך הלילה משמע דדעתו לפסוק דאין לחלק בין לצורך הלילה או היום. וכן פסק הב״ח. וכן כתב אליהו רבה אות א׳ דלדינא מסתבר דאסור אף שמשהה לצורך מחר דכיון שאפשר לגמור בלילה על ידי חיתוי חיישינן שימלך לאכול בלילה וצורך לילה קרינן ביה יעו״ש:
ד שם. והוא מצטמק וכו׳ כלומר מתמעט והוא מלשון שדים צומקים. פרישה אות א'. ועיין בתשובות גו״ר חלק אורח חיים כלל ג' סס"י ד' שכתב דתבשיל קאפ"ע הוא מצטמק ורע לו יעו"ש. ונראה דהיינו דווקא לאחר שנתבשל כל צרכו אם ישהנו עוד יהיה מצטמק ורע לו. ולענין אם מותר להחזיר הקאוי על האש בשבת עיין לקמן אות י"א:
ה שם. והוא מצטמק ורע לו וכו׳ ודע דכל מה דשרי לשהויי על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה שרי נמי לשהויי על גבי כופח או תנור אפילו אינו גרוף וקטום ואפילו אם התנור מוקף דנפיש הבליה ואפילו אם הקדרה סמוך לגחלים שרי והוא שלא תהא נוגעת בגחלים. בית יוסף. ועיין לקמן אות טו"ב:
ו שם. או שהוא חי וכו׳ פירוש ואי שרי ליתנו סמוך לחשיכה ממש אבל אם נתנו מבעוד יום אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלקו משחשיכה אלא אם כן נתבשל כל צרכו קודם שבת. מגן אברהם סק"ב. אליהו רבה אות ב' נה"ש אות א' וגם בעינן שיהיה מצטמק ורע לו כמו שפסק בשולחן ערוך מחה"ש. א"א אות ב':
ז שם. שלא נתבשל כלל וכו׳ דאילו נתבשל אפילו קצת חיישינן שמא יחתה ואפילו לא הגיע לשליש בישולו. ט"ז סק"א, (ועיין שם שהשיג על הב"ח שכתב דאם לא הגיע לשליש בישולו חי מיקרי יעו״ש.) וכן פסק אליהו רבה שם. נה"ש אות א' וכ"כ תחו"ש אות ג' דדעת האחרונים דלא כב"ח יעיין שם:
ח שם. ובכל הלילה יכול להתבשל וכו׳ אבל אם לא יכול להתבשל כל הלילה בלא חיתוי אסור שמא יחתה כדי שיוכל לאכול ממנו למחר עו"ש אות א' אליהו רבה אות ג' תו"ש אות ד':
ט שם. דהיינו שהוציא ממנו כל הגחלים. זהו דעת הרמב״ם ולאפוקי מהר"ן דפסק כהרז״ה דהיינו שגורף כל הגחלים לצד אחד אבל אם גרף כל הגחלים אף בתנור מותר דליתא אלא אפילו בהוציא נמי בתנור אסור. עו"ש שם. תו"ש אות ה' וכן פסק הב"ח דלא שרי בכירה אלא בגרף כל הגחלים לחוץ ובתנור אסור אפילו גרפם כולם לחוץ יעו"ש. והיינו בתנור שבימי חכמי הגמרא אבל בתנור שלנו שפתחו מן הצד דינו ככירה כמו שכתבתי לעיל אות א' יעו"ש. ועיין לקמן אות מ"ו:
י) שם. דהיינו שכסה הגחלים בעפר וכו' וא"צ לקטום עד שאין ניכר שם אש כלל רק בקטימה כל שהוא סגי. ב"י. ואפי' הובערה אח"כ שרי. ואפי' גחלים של רותם שבת ל"ז ע"ב. והטעם דכיון דגילה דעתו דלא בעי לגחלים סגי. מ"א סק"ג. ומיהו צריך שיתן עפר על כל הגחלים. א"ר או' ד' תו"ש או' ו':
יא) שם. שכסה הגחלים באפר וכו׳ וכן אם עממו הגחלים או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה שבת ל"ז ע״א. הרמב״ם פ״ג דין ד׳ ר״ז או' א׳ ונראה דה״ה אם נתן דבר המפסיק בין הגחלים ובין הקדירה כגון שהניח חתיכת ברזל ע"ג כל הגחלים ונתכסה מותר להניח הקדירה ע״ג אותה חתיכת הברזל דחשיב אותה כירה כקטומה. כמ׳׳ש לקמן או׳ ס״ז יעו״ש. ולכן המשהין קאוי על האש אם נתנו חתיכת ברזל על האש בענין שנתכסה כל האש ונתן כלי הקאוי על אותה חתיכה מותר להחזיר כלי הקאוי בשבת אחר שנטלו משם בשבת על אותה חתיכה ע״פ התנאים הכתובים בסעי׳ ב׳ דהיינו בעודה רותחת ולא הניחה ע׳׳ג קרקע כיעו״ש. אלא שכתבנו שם באו׳ ל״ח שיש מחמירין שלא להחזיר כלל ועי״ש הטעם. ובענין הקאוי נוהגין לעשות ברזה כדי לשפוך ממנה בעת הצורך ולא יסירו הכלי מע״ג האש. ועיין לקמן סי׳ רנ״ד או׳ ס״ט:
יב) שם. חתיכה חיה וכו׳ דוקא חתיכת בשר שא"א להתבשל לצורך הלילה אבל ירקות לא מהני. ב"י. מ״א סק"ד. וכ"פ הט״ז סק״ב. א״ר או׳ ה׳ תו״ש או׳ ז׳ וה״ה נמי כשכל הקדרה חי לא מהני רק בבשר וכיוצא בו שא״א להתבשל כל הלילה. והא דסמכו דבריהם אחתיכה חיה משום דחתיכה חיה עדיף טפי דכיון דנתן לתוכו חתיכה חיה וגלה דעתו דהסיח דעתו ממנו דמי קצת לקטומה דסגי בכל שהוא תו"ש שם:
יג) שם. ואם הוסקה בקש וכו׳ משום דלא שייך בהו חיתוי שאין עושין גחלים. וכתב הרמב״ם פ״ג שאם הוסקה בגללי בהמה דקה דינו כהסיק בקש ובגבבבא משמע דגללי בהמה גסה הרי הם כעצים. ב״י. תו"ש או׳ ט׳ וכן אם הוסקה בפחמים הרי הם כעצים. כלבו, חס״ל או׳ א':
יד) שם. ותנור וכו׳ מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה רש״י. מ״א ס״ק ז', ועיין לעיל או׳ א׳:
טו) שם. אפי׳ אם הוא גרוף וכו׳ מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש ועצמה. וא״א לגרוף כל האש עד שלא תשאר ניצוץ אחת ומפני שהבלו חם יש לחוש שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור. הרמב״ר פ״ג דין ו' ר״ז או׳ ה׳:
טז) שם הגה. כל זמן שהיד סולדת בו. אבל אם אין היד סולדת בו מותר ליתן אפי' על גבו ואפי׳ בשבת
ואפשר דאפי׳ אין גרוף וקטום שרי מיהו מסעי׳ ה׳ משמע דאסור לתת לתוכו עי״ש בהגה. מ״א סק"ט. תו"ש או׳ י״ב:
טוב) שם. וכ׳׳מ שאסור להשהות וכו׳ ודוקא תבשיל שלא בישל כל צרכו או מצטמק ויפה לו אבל מצטמק ורע לו מותר וה״ה אם התבשיל חי לגמרי או שנתן לתוכו אבר חי דמותר להשהות אפי׳ בתנור שאינו גרוף וקטום והוסק בעצים. עו״ש או׳ א׳ ועיין לעיל או׳ ה׳:
חי) שם הגה ותנורים שלנו דינם ככירה. מאחר שרחבים יותר משפיתת קדירה דינם ככירה. כלבו. ובר״ן משמע דאפי׳ בזמן התלמוד לא נאסר אלא תנור של נחתומין יעו״ש. מ״א סק"י. ומיהו מהרש"ק בחידושיו על הפו׳ כחב בשם רש״ל דאין חילוק בין תנור שלנו לשל זמן התלמוד. ובכופח לכ״ע אין חילוק בין זמנם לזמנינו. תו"ש או׳ י"ג. אמנם דעת רוב הפו׳ כדברי מור״ם ז"ל דתנורים שלנו שפתחיהם מן הצד דינם ככירה כמ״ש לעיל סוף או׳ א׳ יעו״ש:
כו) שם וי״א כל שנתבשל וכו׳ זהו דעת רש״י והרא״ש והטור שפסקו כחנניה דכשהוא מבושל כמאכל בן דרוסאי תו ליכא למיחש שמא יחתה דכיון שראוי לאכילה למה יחתה בחנם ולכך שרי אפי׳ באינה גרופה וקטומה וא״צ גרופה וקטועה אלא כשעדיין לא הגיע למב״ד או כשבא להחזיר בשבת כמ״ש סעי׳ ב׳ דבשעת חזרה יש לחוש טפי לחיתוי. תו״ש או׳ ח״י:
כז) שם וי״א שכל וכו׳ ובחי לגמרי שרי לכ"ע וא״כ מוטב להושיב הקדרות בתנור סמוך לחשיכה רק הפשטידא צריך ליתנם מבע״י כמ״ש סי׳ רנ״ד סעי׳ ה׳ יעו״ש. מ״א ס"ק ט"ו. תו"ש או׳ י"ט. ועיין לעיל או׳ י״ב:
כח) שם. כמאכל בן דרוסאי. לסטים היה ומבשל בישולו שליש רש״י שבת ך׳ ע"א. וכן כתב הטור שהוא שליש בישולו. וכן בהגמ"י פ״ג ורי״ו וריא״ז בשה״ג ומ"מ וברטנורה פ״א ובס׳ צד״ל ורש׳׳ל בביאורו פסקו כרש״י והטור שהוא שליש בישולו. והב"ד א״ר או׳ ט״ו יעו״ש. אבל מדברי הרמב״ם פ״ט נראה שהוא חצי בישולו. ב״י. וכ"כ לקמן בש״ע סי׳ רנ"ד סעי׳ ב׳ וכ׳׳פ הלבוש בסי׳ זה ובסי׳ רנ״ד. והגם דביו״ד סי׳ קי"ג סעי׳ ח׳ פסק שהוא שליש בישולו כתב המ"א בסי׳ רנ״ד סק"ח דהכא פסק לחומרא משים חומרא דשבת. וכ״כ י״א בסי׳ זה. תו"ש או׳ ח״י. ולענין הלכה כתב הר"ז או׳ י״ג דלכתחלה צריך ליזהר שיתבשל חצי בישולו מבע"י אבל בדיעבד יש להתיר התבשיל בכל ענין אם נתבשל שליש בישולו מבע״י יעו״ש. ונראה דלדידן שאין בקיאין איזה נקרא כמב״ד יש לשער כל שנאכל התבשיל ע״י הדחק מחמת בישול זה יש להתיר:
כט) שם. ובא להחזירה וכו' עיין לקמן סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד:
ל) שם ולא הגיע למאכל וכו׳ ומ״מ אם החזירו ישראל בשוגג כל שמצטמק ויפה לו אף שהגיע למאכל בן דרוסאי אסור. א"ר או׳ ט״ז:
שם אסור וכו׳ היינו אפי׳ לאחרים עד מו״ש כמ״ש לעיל או׳ ך׳ יעויש:
לא) שם הגה. ונהגו להקל וכו' וכ"כ הלבוש. מש״ז או׳ א׳ ר״ז או׳ ט׳ חס״ל או א׳ בדיני הן אומר והן דברים וכו׳:
לב) שם אבל הטמנה ע״ג גחלים וכו׳ הכי ס״ל להמחבר דאם שולי הקדרה נוגעים בגחלים מקרי הטמנא. תו״ש או׳ ך׳ ועיין לקמן סי׳ רנ״ז או׳ מ"ב:
לג) שם בהגה. כל זמן שהיא מגולה וכו׳ פי׳ שאין הקדרה מכוסה בבגדים ואף שהתנור סתום שרי. א״ר או׳ י״ז. ועיין לקמן בהגה לססי׳ רנ׳יז ובדברינו לשם בס״ד:
לד) שם בהגה. ומצאו ע״ג האש וכו׳ משמע דוקא ע״ג האש אבל בתוך האש שמצא הגחלים סביב הקדרה שא״א שיקח הקדרה ולא ינענע הגחלים כתב המרדכי פ׳ במה טומנים דאסור אפי׳ למימר לגוי לסלקו דשבות דאית ביה מעשה הוא מפני שמחתה ומבעיר העליונות ומכבה התחתונות אבל אין לאסור התבשיל בסילק הגוי דאפי׳ בישראל היא מלאכה שאין צריכה לגופא ואין כאן אלא איסורא דרבנן אליבא דר"ש עכ"ד. והביאו ב״י סס"י רנ"ט והעו״ש או׳ א׳ בסי׳ זה. ומ״ש המ״א ס״ק ח"י בשם הגהת מרדכי פ"ו דמותר לסלקו ע"י גוי השיג עליו הא"ר או׳ ח״י וכתב בשם כמה פו׳ דאסור לומר לגוי לסלקו אלא רק אם סלקו מעצמו יש להתיר יעו״ש. אבל התו׳׳ש או׳ כ״א כתב להתיר לסלקו ע״י עכו״ם כמ״ש המ"א. וכ״כ הר״ז או׳ יו״ד ויעו׳׳ש הטעם. וכ״כ ח״א כלל ב׳ או׳ ד׳ קיצור ש״ע סי׳ ע״ב או' י״ז. נזר ישראל סי׳ ו׳ ח״ג או׳ ו׳:
לה) לפתוח התנור בליל שבת והעכו״ם חוזר וסותם עיין בתשו׳ רמ״א סי׳ ק"ב שכתב להתיר אם נתבשל המאכל כמב״ד אבל לומר לו לטוח בטיט אסור יעו"ש. והביאו הט״ז סק״י. ועיין לקמן בהגה סס"י רנ"ט ובדברינו לשם בס"ד:
לו) כתב בדרשות מהרי״ל פעם אחת הטמינו בתנור לצורך שבת ונכבה האש וקראו לגוי בליל שבת והוציא הקדרות והדליק האש והטמין שנית והתיר מהרי״ל ז״ל החמי[ן] לאותו שבת והזהיר מלעשות עוד דאיסורא קעביד עכ"ל והביאו שכנה״ג או׳ כ"א והעו״ש סוף או' א׳ וכתב שם העו״ש ונראה דמיירי בשכבר נתבשלו הקדרות כמב״ד ואפ״ה נראה שמפריז על מדותיו להקל יותר מדאי עכ״ד: