כף החיים/אורח חיים/רנג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
העריכה בעיצומה
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.


סעיף א[עריכה]

א סעיף א. כירה שהיא עשויה כקדירה וכו׳ ופירוש כירה וכופח ותנור שבזמן התלמוד הוא זה. דהכירה והכופח עשוי מחרס כעין קדירה של חרס שפיהן למעלה ואינו מחובר בקרקע אלא מיטלטל. אלא שהכירה פיה ארוך שיעור שפיתת ב׳ קדירות על פיה ממש או על כסוי שעל חללה או על שפתה, וכופח אינו אלא מקום שפיתת קדרה אחת על פיהו ולכן נפיש הבליה טפי מכירה וזוטר מתנור. ותנור הוא גם כן מחרס אלא שהוא מחובר בקרקע ופיהו גם כן למעלה אלא שהוא קצר למעלה ורחב למטה דמתוך כך נקלט חומו לתוכו טפי מכירה וכופח שאינם רחבים למטה יותר מלמעלה, ותנור זה קרוי תנור של נחתומין שהיו מדביקין הפת בדופני התנור. וכתב הר״ן שר״ח פירש דתנורים שלנו שפיהן מן הצד דינן ממש כדין כירה. ב״ח. וכ״כ ב״י. ט"ז ס״ק ט״ז. ר״ז או׳ ז׳ ועיין או׳ ח״י:

א שם. ושופתין על פיה וכו׳ וה״ה בתוכה מותר להשהות. שבת ל״ז ע״א ופרש״י שם:

ב שם. שהיא פסולת של זיתים. וכ״ה לשון הטור. ומשמע הא אם הוסקה בפסולת של שומשמין מותר ליתן עליה תבשיל להשהותו עד הלילה אפילו מצטמק ויפה לו. וכן כתב התו״ש או׳ א׳ וכתב הטעם משום דהגזרה היא שמא יחתה וזה לא שייך אלא בדבר שעושה גחלים ושל שומשמין אינו עושה גחלים אלא שכתב דיש חולקין בזה ואוסרין גם בפסולת שומשמין יעו"ש. ועיין לקמן או' י"ג:

ג שם. להשהותו עליה. בטור כתב להשהותו עליה לצורך הלילה. וכן כתב הלבוש. ומשמע הא לצורך היום בכל גוונא שרי משום דאסח דעתיה מניה ולא חיישינן שמא יחתה. אלא שבבית יוסף נסתפק בזה ומדלא העתיק בשולחן ערוך לצורך הלילה משמע דדעתו לפסוק דאין לחלק בין לצורך הלילה או היום. וכן פסק הב״ח. וכן כתב אליהו רבה אות א׳ דלדינא מסתבר דאסור אף שמשהה לצורך מחר דכיון שאפשר לגמור בלילה על ידי חיתוי חיישינן שימלך לאכול בלילה וצורך לילה קרינן ביה יעו״ש:

ד שם. והוא מצטמק וכו׳ כלומר מתמעט והוא מלשון שדים צומקים. פרישה אות א'. ועיין בתשובות גו״ר חלק אורח חיים כלל ג' סס"י ד' שכתב דתבשיל קאפ"ע הוא מצטמק ורע לו יעו"ש. ונראה דהיינו דווקא לאחר שנתבשל כל צרכו אם ישהנו עוד יהיה מצטמק ורע לו. ולענין אם מותר להחזיר הקאוי על האש בשבת עיין לקמן אות י"א:

ה שם. והוא מצטמק ורע לו וכו׳ ודע דכל מה דשרי לשהויי על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה שרי נמי לשהויי על גבי כופח או תנור אפילו אינו גרוף וקטום ואפילו אם התנור מוקף דנפיש הבליה ואפילו אם הקדרה סמוך לגחלים שרי והוא שלא תהא נוגעת בגחלים. בית יוסף. ועיין לקמן אות טו"ב:

ו שם. או שהוא חי וכו׳ פירוש ואי שרי ליתנו סמוך לחשיכה ממש אבל אם נתנו מבעוד יום אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלקו משחשיכה אלא אם כן נתבשל כל צרכו קודם שבת. מגן אברהם סק"ב. אליהו רבה אות ב' נה"ש אות א' וגם בעינן שיהיה מצטמק ורע לו כמו שפסק בשולחן ערוך מחה"ש. א"א אות ב':

ז שם. שלא נתבשל כלל וכו׳ דאילו נתבשל אפילו קצת חיישינן שמא יחתה ואפילו לא הגיע לשליש בישולו. ט"ז סק"א, (ועיין שם שהשיג על הב"ח שכתב דאם לא הגיע לשליש בישולו חי מיקרי יעו״ש.) וכן פסק אליהו רבה שם. נה"ש אות א' וכ"כ תחו"ש אות ג' דדעת האחרונים דלא כב"ח יעיין שם:

ח שם. ובכל הלילה יכול להתבשל וכו׳ אבל אם לא יכול להתבשל כל הלילה בלא חיתוי אסור שמא יחתה כדי שיוכל לאכול ממנו למחר עו"ש אות א' אליהו רבה אות ג' תו"ש אות ד':

ט שם. דהיינו שהוציא ממנו כל הגחלים. זהו דעת הרמב״ם ולאפוקי מהר"ן דפסק כהרז״ה דהיינו שגורף כל הגחלים לצד אחד אבל אם גרף כל הגחלים אף בתנור מותר דליתא אלא אפילו בהוציא נמי בתנור אסור. עו"ש שם. תו"ש אות ה' וכן פסק הב"ח דלא שרי בכירה אלא בגרף כל הגחלים לחוץ ובתנור אסור אפילו גרפם כולם לחוץ יעו"ש. והיינו בתנור שבימי חכמי הגמרא אבל בתנור שלנו שפתחו מן הצד דינו ככירה כמו שכתבתי לעיל אות א' יעו"ש. ועיין לקמן אות מ"ו:

י) שם. דהיינו שכסה הגחלים בעפר וכו' וא"צ לקטום עד שאין ניכר שם אש כלל רק בקטימה כל שהוא סגי. ב"י. ואפי' הובערה אח"כ שרי. ואפי' גחלים של רותם שבת ל"ז ע"ב. והטעם דכיון דגילה דעתו דלא בעי לגחלים סגי. מ"א סק"ג. ומיהו צריך שיתן עפר על כל הגחלים. א"ר או' ד' תו"ש או' ו':

יא) שם. שכסה הגחלים באפר וכו׳ וכן אם עממו הגחלים או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה שבת ל"ז ע״א. הרמב״ם פ״ג דין ד׳ ר״ז או' א׳ ונראה דה״ה אם נתן דבר המפסיק בין הגחלים ובין הקדירה כגון שהניח חתיכת ברזל ע"ג כל הגחלים ונתכסה מותר להניח הקדירה ע״ג אותה חתיכת הברזל דחשיב אותה כירה כקטומה. כמ׳׳ש לקמן או׳ ס״ז יעו״ש. ולכן המשהין קאוי על האש אם נתנו חתיכת ברזל על האש בענין שנתכסה כל האש ונתן כלי הקאוי על אותה חתיכה מותר להחזיר כלי הקאוי בשבת אחר שנטלו משם בשבת על אותה חתיכה ע״פ התנאים הכתובים בסעי׳ ב׳ דהיינו בעודה רותחת ולא הניחה ע׳׳ג קרקע כיעו״ש. אלא שכתבנו שם באו׳ ל״ח שיש מחמירין שלא להחזיר כלל ועי״ש הטעם. ובענין הקאוי נוהגין לעשות ברזה כדי לשפוך ממנה בעת הצורך ולא יסירו הכלי מע״ג האש. ועיין לקמן סי׳ רנ״ד או׳ ס״ט:

יב) שם. חתיכה חיה וכו׳ דוקא חתיכת בשר שא"א להתבשל לצורך הלילה אבל ירקות לא מהני. ב"י. מ״א סק"ד. וכ"פ הט״ז סק״ב. א״ר או׳ ה׳ תו״ש או׳ ז׳ וה״ה נמי כשכל הקדרה חי לא מהני רק בבשר וכיוצא בו שא״א להתבשל כל הלילה. והא דסמכו דבריהם אחתיכה חיה משום דחתיכה חיה עדיף טפי דכיון דנתן לתוכו חתיכה חיה וגלה דעתו דהסיח דעתו ממנו דמי קצת לקטומה דסגי בכל שהוא תו"ש שם:

יג) שם. ואם הוסקה בקש וכו׳ משום דלא שייך בהו חיתוי שאין עושין גחלים. וכתב הרמב״ם פ״ג שאם הוסקה בגללי בהמה דקה דינו כהסיק בקש ובגבבבא משמע דגללי בהמה גסה הרי הם כעצים. ב״י. תו"ש או׳ ט׳ וכן אם הוסקה בפחמים הרי הם כעצים. כלבו, חס״ל או׳ א':

יד) שם. ותנור וכו׳ מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה רש״י. מ״א ס״ק ז', ועיין לעיל או׳ א׳:

טו) שם. אפי׳ אם הוא גרוף וכו׳ מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש ועצמה. וא״א לגרוף כל האש עד שלא תשאר ניצוץ אחת ומפני שהבלו חם יש לחוש שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור. הרמב״ר פ״ג דין ו' ר״ז או׳ ה׳:

טז) שם הגה. כל זמן שהיד סולדת בו. אבל אם אין היד סולדת בו מותר ליתן אפי' על גבו ואפי׳ בשבת

ואפשר דאפי׳ אין גרוף וקטום שרי מיהו מסעי׳ ה׳ משמע דאסור לתת לתוכו עי״ש בהגה. מ״א סק"ט. תו"ש או׳ י״ב:

טוב) שם. וכ׳׳מ שאסור להשהות וכו׳ ודוקא תבשיל שלא בישל כל צרכו או מצטמק ויפה לו אבל מצטמק ורע לו מותר וה״ה אם התבשיל חי לגמרי או שנתן לתוכו אבר חי דמותר להשהות אפי׳ בתנור שאינו גרוף וקטום והוסק בעצים. עו״ש או׳ א׳ ועיין לעיל או׳ ה׳:

חי) שם הגה ותנורים שלנו דינם ככירה. מאחר שרחבים יותר משפיתת קדירה דינם ככירה. כלבו. ובר״ן משמע דאפי׳ בזמן התלמוד לא נאסר אלא תנור של נחתומין יעו״ש. מ״א סק"י. ומיהו מהרש"ק בחידושיו על הפו׳ כחב בשם רש״ל דאין חילוק בין תנור שלנו לשל זמן התלמוד. ובכופח לכ״ע אין חילוק בין זמנם לזמנינו. תו"ש או׳ י"ג. אמנם דעת רוב הפו׳ כדברי מור״ם ז"ל דתנורים שלנו שפתחיהם מן הצד דינם ככירה כמ״ש לעיל סוף או׳ א׳ יעו״ש:

כו) שם וי״א כל שנתבשל וכו׳ זהו דעת רש״י והרא״ש והטור שפסקו כחנניה דכשהוא מבושל כמאכל בן דרוסאי תו ליכא למיחש שמא יחתה דכיון שראוי לאכילה למה יחתה בחנם ולכך שרי אפי׳ באינה גרופה וקטומה וא״צ גרופה וקטועה אלא כשעדיין לא הגיע למב״ד או כשבא להחזיר בשבת כמ״ש סעי׳ ב׳ דבשעת חזרה יש לחוש טפי לחיתוי. תו״ש או׳ ח״י:

כז) שם וי״א שכל וכו׳ ובחי לגמרי שרי לכ"ע וא״כ מוטב להושיב הקדרות בתנור סמוך לחשיכה רק הפשטידא צריך ליתנם מבע״י כמ״ש סי׳ רנ״ד סעי׳ ה׳ יעו״ש. מ״א ס"ק ט"ו. תו"ש או׳ י"ט. ועיין לעיל או׳ י״ב:

כח) שם. כמאכל בן דרוסאי. לסטים היה ומבשל בישולו שליש רש״י שבת ך׳ ע"א. וכן כתב הטור שהוא שליש בישולו. וכן בהגמ"י פ״ג ורי״ו וריא״ז בשה״ג ומ"מ וברטנורה פ״א ובס׳ צד״ל ורש׳׳ל בביאורו פסקו כרש״י והטור שהוא שליש בישולו. והב"ד א״ר או׳ ט״ו יעו״ש. אבל מדברי הרמב״ם פ״ט נראה שהוא חצי בישולו. ב״י. וכ"כ לקמן בש״ע סי׳ רנ"ד סעי׳ ב׳ וכ׳׳פ הלבוש בסי׳ זה ובסי׳ רנ״ד. והגם דביו״ד סי׳ קי"ג סעי׳ ח׳ פסק שהוא שליש בישולו כתב המ"א בסי׳ רנ״ד סק"ח דהכא פסק לחומרא משים חומרא דשבת. וכ״כ י״א בסי׳ זה. תו"ש או׳ ח״י. ולענין הלכה כתב הר"ז או׳ י״ג דלכתחלה צריך ליזהר שיתבשל חצי בישולו מבע"י אבל בדיעבד יש להתיר התבשיל בכל ענין אם נתבשל שליש בישולו מבע״י יעו״ש. ונראה דלדידן שאין בקיאין איזה נקרא כמב״ד יש לשער כל שנאכל התבשיל ע״י הדחק מחמת בישול זה יש להתיר:

כט) שם. ובא להחזירה וכו' עיין לקמן סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד:

ל) שם ולא הגיע למאכל וכו׳ ומ״מ אם החזירו ישראל בשוגג כל שמצטמק ויפה לו אף שהגיע למאכל בן דרוסאי אסור. א"ר או׳ ט״ז:

שם אסור וכו׳ היינו אפי׳ לאחרים עד מו״ש כמ״ש לעיל או׳ ך׳ יעויש:

לא) שם הגה. ונהגו להקל וכו' וכ"כ הלבוש. מש״ז או׳ א׳ ר״ז או׳ ט׳ חס״ל או א׳ בדיני הן אומר והן דברים וכו׳:

לב) שם אבל הטמנה ע״ג גחלים וכו׳ הכי ס״ל להמחבר דאם שולי הקדרה נוגעים בגחלים מקרי הטמנא. תו״ש או׳ ך׳ ועיין לקמן סי׳ רנ״ז או׳ מ"ב:

לג) שם בהגה. כל זמן שהיא מגולה וכו׳ פי׳ שאין הקדרה מכוסה בבגדים ואף שהתנור סתום שרי. א״ר או׳ י״ז. ועיין לקמן בהגה לססי׳ רנ׳יז ובדברינו לשם בס״ד:

לד) שם בהגה. ומצאו ע״ג האש וכו׳ משמע דוקא ע״ג האש אבל בתוך האש שמצא הגחלים סביב הקדרה שא״א שיקח הקדרה ולא ינענע הגחלים כתב המרדכי פ׳ במה טומנים דאסור אפי׳ למימר לגוי לסלקו דשבות דאית ביה מעשה הוא מפני שמחתה ומבעיר העליונות ומכבה התחתונות אבל אין לאסור התבשיל בסילק הגוי דאפי׳ בישראל היא מלאכה שאין צריכה לגופא ואין כאן אלא איסורא דרבנן אליבא דר"ש עכ"ד. והביאו ב״י סס"י רנ"ט והעו״ש או׳ א׳ בסי׳ זה. ומ״ש המ״א ס״ק ח"י בשם הגהת מרדכי פ"ו דמותר לסלקו ע"י גוי השיג עליו הא"ר או׳ ח״י וכתב בשם כמה פו׳ דאסור לומר לגוי לסלקו אלא רק אם סלקו מעצמו יש להתיר יעו״ש. אבל התו׳׳ש או׳ כ״א כתב להתיר לסלקו ע״י עכו״ם כמ״ש המ"א. וכ״כ הר״ז או׳ יו״ד ויעו׳׳ש הטעם. וכ״כ ח״א כלל ב׳ או׳ ד׳ קיצור ש״ע סי׳ ע״ב או' י״ז. נזר ישראל סי׳ ו׳ ח״ג או׳ ו׳:

לה) לפתוח התנור בליל שבת והעכו״ם חוזר וסותם עיין בתשו׳ רמ״א סי׳ ק"ב שכתב להתיר אם נתבשל המאכל כמב״ד אבל לומר לו לטוח בטיט אסור יעו"ש. והביאו הט״ז סק״י. ועיין לקמן בהגה סס"י רנ"ט ובדברינו לשם בס"ד:

לו) כתב בדרשות מהרי״ל פעם אחת הטמינו בתנור לצורך שבת ונכבה האש וקראו לגוי בליל שבת והוציא הקדרות והדליק האש והטמין שנית והתיר מהרי״ל ז״ל החמי[ן] לאותו שבת והזהיר מלעשות עוד דאיסורא קעביד עכ"ל והביאו שכנה״ג או׳ כ"א והעו״ש סוף או' א׳ וכתב שם העו״ש ונראה דמיירי בשכבר נתבשלו הקדרות כמב״ד ואפ״ה נראה שמפריז על מדותיו להקל יותר מדאי עכ״ד:

סעיף ב[עריכה]

לז) סעי׳ ב כירה שהיא גרופה וכו' אבל אם אינה גרופה וקטומה ונטל התבשיל מעליה בשבת אסור להחזיר לכ״ע אפי׳ בעודה רותחת ולא הניחה ע״ג קרקע וכו' ואפי' מצטמק ורע לו. וע״כ המשהין קאוי עיג האש אם נטלו משם בשבת אסור להחזירו. ועיין לעיל או׳ י״א:

לז) שם. אפי׳ בשבת וכו׳ פרש״י דהיינו אפי׳ ביום השבת דלא תימא דדוקא בלילה מותר להחזירה דמוכחא מלתא דשקיל לה אדעתא להדורי לצורך מחר אבל ביום השבת דלא מוכחא מלתא דדעתיה לאהדורי א"כ בטלה לה הטמנה ראשונה והרי הוא כמושיב לכתחלה בשבת קמ״ל דאפ״ה שרי. תו״ש או׳ כ״ב:

לח) שם. כ׳ז שהיא רותחת וכו׳. אבל כשאינו רותחת אע״ג שהיא חמה ואין בה משום מבשל בשבת אסור להחזירה משום דהו"ל כאלו עכשיו מניח הקדרה בתחלה על הכירה בשבת. ב״ח. וכ"כ העו״ש או׳ ב׳ וכ״נ מסתמיות דברי הש״ע והגם דכתב בב״י בשם רי״ו דמוכח מגמ׳ שאם לא נצטנן אפי׳ שנח מרתיחתו קצת מותר להחזיר נראה דלא סמך ע"ז לענין דינא. וכן מ״ש בב״י סי׳ שי"ח שכל שהיד סולדת בו מיקרי רותח נראה דלא סמך ע״ז לענין חזרה אלא רק לענין להניחו בשבח ע״ג קדירה הטמונה כדי שישמר חומו כמ״ש סי׳ שי״ח סעי׳ ו׳ יעו״ש. ומ״ש המ״א ס״ק י״ט דנהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי כמ״ש סי׳ שי"ח סעי׳ ט"ו ודלא כב״ח כבר כתב עליו הא״ר או׳ י"ט דאינו נכון דבסי׳ שי"ח מיירי להדיא לסמוך אבל ע״ג כירה אפי׳ לא נצטנן לגמרי אסור יעו״ש. וע״כ רבים מיראי ה׳ ואנשי מעשה לא נהיגי בחזרה כלל חדא משום שמא תיכף ינוח מרתיחתו ולא אדעתייהו ועוד משום המון העם הרואים שמא ילמדו מהם להחזיר ולא ידעי לחלק בפרטי הדינים הצריכים לזה:

לט) מי שנוהג שלא להחזיר לתנור בשבת וסועד אצל אחרים עיין להרב זכור לאברהם אביגדור סי׳ ל"א שכתב דלא ינהוג חומרא זו אצל אחרים יעו״ש והביאו הרו״ח וכתב דאם באנו למוסר ודעת של הרב בינות דשא ז״ל דהרבה מטעמים שלא לסעוד אצל אחרים בשבת גם סיבה זו יקחנה לעצמו אך אם הוא מוכרח אז ודאי משום יוהרא ולא תתגודדו בשלחן צריך למיכל מהתבשיל ככל המסובין אכן בקאפ"י יכול לאשתמוטי ולומר אין לי חפץ עתה בקאפ״י יעו״ש:

מ) שם. הגה. ועודה בידו. ואפי׳ לא הניחה ע״ג קרקע אלא שתלאה במקל או שהניחה ע״ג מטה או שפינהו ממיחם למיחם אסור. טור. וכתב מ״א סק"כ דהרב ב״י ס״ל דוקא כשהניחה ע"ג קרקע אסור אבל הניחה ע״ג מטה או ספסל או שפינן ממיחם למיחם שרי אבל רמ״א ס״ל דבכל אלו אסור דהו״ל כמושיב בשבת לכתחלה עכ״ד. וכ״כ התו״ש או׳ כ״ד. מיהו בסה״ת והמרדכי וריא"ז פסקו לקולא דאפי׳ הניחה ע״ג הקרקע אם דעתו להחזירה שרי. וכ״כ א״א והכלבו בשם הרא"ה יע"ש. ער״ה או׳ ה׳ אמנם כבר כתבנו לעיל או׳ ל"ח דיש נוהגין להחמיר שלא להחזיר כלל יעו״ש:

מא) שם הגה. ודעתו להחזירה. והרב ב"י ס״ל דאפי׳ אין דעתו להחזירה שרי כמ״ש הרמב״ם. מ"א ס"ק כ״א. תו"ש או׳ כ״ה. והיינו דיקא כ"ז שהיא רותחת ולא הניחה ע"ג קרקע כמ"ש בש״ע:

מב) שם. הגה. ודעתו להחזירה. ואם דעתו להחזיר אחר שיצטרנן אף שחוזר כשהוא רותח אסור. א"ר או' כ"א:

מג) שם. ודוקא על גבה וכו' מדסתם הרב ב"י ש"מ דס"ל דאפי' תלה הקדירה לתוך אויר הכירה שרי דלא מיקרי תוכה אלא כשיושב למטה בקרקעית הכירה. וכ"כ הב"ח. וכתב בשה"ג ובכירות שלנו שהן פשוטות תוכה ועל גבה אחת הן ומותר. מ"א ס"ק כ"ב. תו"ש או' כ"ו. ואם יש אש על הכירה עיין סי' שי"ח סעי' ט"ו:

מד) שם. אבל לתוכה אסור. דכשהוא בתוכה שייך למיגזר טפי שמא יחתה גחלים בחזירתו לתוכה ואף שהיא גרופה וקטומה מ״מ א״א שלא יהא שם קצת גחלים. ובכל זה אסור אף במצטמק ורע לו כמ״ש הר״ן דבשעת חזרה איכא חשש טפי. תו״ש שם:

מה) שם הגה. ודוקא שהתבשיל מבושל כ"צ וכו׳ זה קאי ארישא דאמר אפי׳ בשבת מותר להחזירה היינו במבושל כ"צ ולא נצטנן דאז אין שייך אחריו עוד בישול אבל אם לא נתבשל כ״צ שייך אחריו עוד בישול. ט״ז סק״י:

מו) שם בהגה. אפי׳ לכירה אחרת. ואפי׳ מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה אבל לא מכירה לטמינה ולא מטמינה לכירה. הרמב״ם פ״ג דין י״א. והביאו מ״א ס"ק כ"ג והתו"ש או׳ כ"ח. וכ"כ הר"ז או׳ י"ד מיהו מרן ז״ל בש״ע השמיט היתר זה להחזיר לכירה אחרת וגם מהריק״ש בהגהותיו כתב ולהחזיר מכירה לכירה אחרת יש מתירין ויש אוסרין ומכירה לטמינה ומטמינה לכירה דברי הכל אסור עכ׳׳ל והביאו הברכ״י או׳ ג׳ וכחב משמע שנטה לדעת האוסרין אבל דעת הברכ״י שם נראה דנוטה לדעת הרמב״ם שמתיר יעו״ש:

מז) שם בהגה. אבל אם לא נתבשל כל צרכו וכו׳ ואעפ״י שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור להחזיר כל שיש עדיין חום בכירה שהקדירה רותחת מחמתה. ב״י:

מח) שם בהגה. רק כשנטלו מן הכירה מבע׳׳י וכו׳ נראה הטעם דאז בטלה .הטמנה הראשונה והוי כמטמין לכתחלה בשבת. ט"ז ס״ק י"א:

מט) שם בהגה. וטוב להחמיר. כי הר"ן כתב קולא זו והתו׳ והרא״ש והנמשכים אחריהם לא ס״ל כן. ט״ז ס״ק י"ב. אבל המנהג להקל כמ״ש הרב בהגה. מש״ז או׳ י"ב:

נ) שם. בגה. מיהו אם נצטנן לכולי עלמא אסור. דשייך בו אח"כ בישול חדש. ט"ז ס"ק י"ג. תו"ש או' ל"א. ועיין לעיל או' ל"ח:

נא) ובמקום דמותר להחזיק כאן מותר אפי' לסתום פי התנור בדף אחר החזרה דסתימת הדף לא מיקרי הטמנה. ט"ז שם. א"ר או' כ"ו. וכ"ז הוא באין גחלים בוערות בתנור אבל יש גחלים בוערות זה פשוט במשנה דבאינו גרוף וקטום אפי' לבית הלל אסור להחזיר ואפי' בתנור דידן דדמי לכירה אסור להחזיר בכל גווני. ט"ז שם:

נב) שם בהגה. אסור להניחו בכרים וכו׳ דאע״ג דכרים וכסתות אינם מוסיפין הבל מ״מ אסור בשבת כנזכר סי׳ רנ״ז סעי׳ ב׳ ואע״ג דבחזרה שרי כמ״ש בסמוך אפי׳ בכירה אחרת היינו במקום שאינו דרך הטמנה אבל כאן שהוא דרך הטמנה אסור. ט"ז ס"ק י״ד. מיהו הא"ר או׳ ל״ד כתב בשם מי"ט ובשם ר״א דשרי להושיב החמין כשהוציאו מן התנור בכרים וכסתות יעו״ש. ומ״מ נראה דיש להחמיר כמ״ש מור"ם ז״ל. וכ"כ האחרונים:

נג) שם בהגה. אסור להניחו בכרים וכו' ואם הוא פתוח למעלה שרי. ט"ז שם. תו"ש או' ל"ב. ר"ז או' י"ד. אבל הא"ר שם כתב דלא משמע קצת הכי ?מר מ? ומשמע דאפי' אם עדיין חם אסור עכ"ד. וכ"כ העו"ש או' ב':

נד) קאפ"י שנתבשל כ״צ מע״ש וצריכין לחממו בשבת אם השפחה עשתה מדורת אש ומחממת אותה אם משימים אותה ע״ג האש ממש אפי׳ אם היא עושה מעצמה אסור לישראל לשתותו וכ״ש אם הישראל אומר לה לחממו ואם אינה משימה אותה ע״ג האש ממש אלא כנגד המדורה אפי׳ לעשות הישראל עצמו שרי. וע״ג האישטריבד"י אם רגלי האישטריבד"י נוגעות באש אסור ואם אינם נוגעות שרי. הרב החביב בתשו׳ ח״ב סי׳ י"ז. י״א מ״ב או׳ יו״ד. ומיהו יש אוסרין ע"י ישראל אף שנתבשל כ״צ מע״ש משום דיש בישול אחר בישול בדבר לח כמ״ש סי' שי"ח סעי׳ ד׳ ולערות הקאוי מכלי ראשון על הצוקאר שבכוסות לא טוב אלא לערות הקאוי קודם ואח"כ לתת בו הצוקאר. יפ"ל או׳ ט"ז. ועיין לקמן או׳ צ״א:

נה) שם בהגה. י"א דכל שהוא סמוך לחשיכה וכו׳ היינו לאחר שנגמר כל בישול הקדירה ומניחה לעמוד על הכירה עד הערב לשמור חומה אם נטלה מן הכירה אסור לו להחזירה אפי׳ בעודה רותחת אם הוא כ״כ ערב שאין שהות ביום להרתיח אם היתה קרה דגזרינן אטו היכא שנטל בשבת דאי שרית להחזירה מבע״י אתי נמי להחזירה כשנטלה בשבת אבל כל זמן שלא נתבשלה או אפי׳ נתבשלה ויש שהות ביום להרתיחה אילו נתקררה מותר להחזירה. טור. אבל בסה״ת וסמ״ג וסמ"ק והגמ״י כולם כתבו דאף בלא נתבשלה אלא כמב״ד אסור להחזירה מבע״י על הכירה שאינו גרוף וקטום אם אין שהות ביום להרתיחה אילו נתקררה. והב״ד הב״ח וכתב מיהו בתבשיל חי או נתן בה חתיכה אחת חיה מותר להחזירה מבע"י לדברי הכל דאין לגזור בזה אטו חזרה דשבת יעו״ש. וכ״כ מ׳׳א ס״ק כ"ז. א"א אוי כ"ז. ועיין לקמן או׳ נ"ח:

נו) שם בהגה. או סמוך לברכו וכו' כתב מ"א ס"ק כ"ו דלפי מ"ש רש"י והר"ן ס"פ ב"מ שמותר להדביק פת בתנור סמוך לברכו אם יש שהות ביום שיקרמו פניה קודם שתחשך כ"ש דיש להקל הכא יעו"ש. אבל הא"ר או' כ"ח והתו"ש או' ל"ד השיגו עליו וכתבו דאין ראייה משם לענין חזרה יעו"ש:

נז) שם בהגה. שהוא קבלת שבת לדידן. עיין לקמן סי' רס"א סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד:

נח) שם בהגה. דינו כמו בשבת עצמו. פי' לענין דאסור להחזיר אם הניח ע"ג קרקע וכל החילוקים שנתבארו בסעי' ב' עו"ש או' ב' וכ"כ בתו"ש או ל"ה. אלא שבשם הרא"ש כתב דמבע"י אין בו איסור רק לעניין גרופה וקטומה אבל כל הני חילוקים דע"ג ובתוכה או שהניחה ע"ג קרקע שרי מבע"י יעו"ש:

ודע שכתבו התו' דלא אסרינו חזרה מבע"י אלא היכא שנטלה מע"ג כירה שעתיד להשהות עליה ולהחזירה עליה לשם שהייה ומשום שאם אתה מתיר להחזירה מבע"י אתי להחזיר בשבת אבל אם החזירה לשם הטמנה שרי ע"כ. והרב ז"ל השמיט כל החילוקים הללו לפי שהמנהג להקל כדעת הרמב"ם ז"ל וסיעתו. עו"ש שם:

נט) שם בהגה. אך טוב להחמיר וכו' ואין ליטול הקדירה מהכירה וליתנו ע"ג התנור שאינו גרוף וקטום סמוך לחשיכה. מ"א ס"ק כ"ח. תו"ש או' ל"ו. ר"ז או' כ"ב:

ס) שם בהגה. במקום שהיד סולדת וכו' דאי אין היד סולדת בו אפי' בשבת שרי. ב"י.

סא) שם בהגה. אפי' סמוך לחשיכה. ואפי' נצטנן לגמרי דאל"כ אפי' בשבת שרי כמ"ש סי' שי"ח סעי' ט"ו. מ"א ס"ק כ"ט. תו"ש או' ל"ז:

סב) שם בהגה. אפי' סמוך לחשיכה. פי' שאין שהות כ"כ שאם היה צונן שיכול להתחמם. עו"ש או' ב':

סג) שם בהגה. ובתנור אין חילוק וכו' היינו בתנור של זמן התלמוד אבל תנורים שלנו שפתוחים מן הצד הם ככירה. ט"ז ס"ק ט"ז. תו"ש או' ל"ח. ועיין לעיל או' ח"י:

סד) שם בהגה. ובתנור אין חילוק וכו' וכתב הרב המגיד דאפי' מצטמק ורע לו דמותר להשהותו או אם נתן לתוכו אבר חי בתנור אסור יעו"ש. עו"ש או' ב':

סעיף ג[עריכה]

סה) סעי' ג'. ולהניח קדירה ישנה וכו' אבל חדשה אסור דמלבנה. ואף שהרב ב"י פסק להקל בסס"י תק"ב היינו כשיש בה תבשיל אבל בריקנית אשפר דמודה דאסור. מ"א סק"ל. וכ"כ התו"ש או' ל"ט. ובקדירות שלנו שכבר נגמרה בתנור של יוצרים בזה ודאי פשיטא דשרי. תו"ש שם:

סו) שם. ריקנית וכו' דאם יהיה בה תבשיל אסור להשימה על הכירה מחמת גופא. הגר"א:

סז) שם. ע"פ הכירה וכו' דאז הו"ל הכירה כגרופה וקטומה שהרי הקדירה סותמת את פי הכירה ב"י בשם הגמ"ר פ"ג. ולפ"ז י"ל שע"ג תנורים שלנו שרי ליתן (ר"ל להחזיר אבל תחלת שהייה בשבת ודאי אסור. מחה"ש) אפי' האש בתוך התנור כיון שיש מעזיבה המפסיק בין האש. אכן במהרי"ל איתא דצריך להפסיק שם בלוח אחת להיכרא וישים אח"כ התבשיל ע"ג הלוח. וכ"ז כשהתבשיל חם דליכא משום בישול. מ"א ס"ק ל"א. א"ר או' ל"א. תו"ש או' מ' ועיין לעיל או' י"א:

סח) שם הגה. וכבר נתבאר שנוהגין להקל וכו' ומיהו כבר כתב ג"כ לעיל סעי' ב' בהגה דטוב להחמיר יעו"ש:

סעיף ד[עריכה]

סט) סעי' ד'. יש למחות ביד הנוהגין וכו' והטעם משום דפעמים שהאחת אין היד סולדת בו והאחת היד סולדת בו ומתבשלין זה עם זה ונמצאו מבשלים בשבת ואעפ"י שהן רותחין אם פסק כח רתיחתן יש בהן משום בישול. ב"י. ועיין לקמן סי' שי"ח סעי' ד' שיש חילוק בין דבר יבש לדבר לח יעו"ש:

ע) שם. יש למחות ביד הנוהגין וכו' כתב המ"א ס"ק ל"ב דלפי מ"ש סי' שי"ח סעי' ט"ו דאם לא נצטנן לגמרי אין בו משום בישול א"כ גם כאן שרי יעו"ש. וזהו דוקא לדעת המקילין שכתב שם בהגה אבל לדעת הש"ע אסור יעו"ש: