שולחן ערוך אורח חיים קנו א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך אורח חיים · קנו · א

צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה

שולחן ערוך

אחר כך ילך לעסקיו דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון כי העוני יעבירנו על דעת קונו ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי ותורתו קבע וזה וזה יתקיים בידו וישא ויתן באמונה ויזהר מלהזכיר שם שמים לבטלה שבכל מקום שהזכרת השם מצויה מיתה מצויה ויזהר מלישבע אפילו באמת שאלף עיירות היו לינאי המלך וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות אף על פי שהיו מקיימים אותם ויזהר מלהשתתף עם הכותים שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום לא ישמע על פיך.

הגה: ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזמן הזה משום שאין הכותים בזמן הזה נשבעים בעבודת אלילים ואף על גב דמזכירין העבודה זרה מכל מקום כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפין שם שמים ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור לא תתן מכשול דהרי אינם מוזהרין על השיתוף (ר"ן סוף פרק קמא דעבודה זרה, ורבינו ירוחם נתיב י"ז חלק ה' ותוספות ריש פרק קמא דבכורות). ולשאת ולתת עמהם בלא שותפות לכולי עלמא שרי בלא יום חגיהם (הגהות מיימוני פרק קמא מהלכות ע"ז) (ועיין ביורה דעה בהלכות ע"ז סימן קמ"ז)

מפרשים

מגן אברהם

עיין בהלכות דיעות להרמב"ם וכלל הדבר שילך אדם בדרך המיצוע לא יקמץ יותר מדאי ולא יפזר יותר מדאי רק הגאוה והכעס יתרחק ממנה עד קצה האחרון, אמרינן בגמ' ו' דברים גנאי לת"ח ע' ברכות פ"ו:

(א) מלאכתו עיקר:    פי' שיעשה רק כדי פרנסתו ואמרי' בגמרא הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן ע"ש ועיין בהג"מ פ"ג מה' ת"ת בענין יפה ת"ת עם דרך ארץ:

(ב) יתחייב לו שבוע':    עיין בתשו' ר' אהרן ששון סי' צ"ה דפעמים אסור לקבלה, כ' הרמב"ם פ"ו מהל' דעות מ"ע להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם שנא' ובו תדבק:

מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך. ודוקא רעך בתורה ובמצות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו. בע"פ דף קי"ג [הג"מ]. ומשמע שם בתוספות דאפ"ה מצוה לטעון עמו כדי לכוף יצרו שלא יבואו לידי שנאה גמורה. ונ"י פסק הפך מזה וכ"כ התוס' בב"מ וכ"פ רמ"א בחושן משפט סי' ער"ב ס"י כותיה.

המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעה"ב.

אהבת הגר שנתגייר ב' מ"ע הם שנאמר ואהבתם את הגר.

השונא אחד מישראל בלבו עובר בל"ת שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך אבל המכה חבירו והמחרפו אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא [ומ"מ עובר על לא יוסיף להכותו].

כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק, אלא יאמר לו למה עשית כך וכך [עיין סי' תר"ו וסימן תר"ח בענין הוכחה]. ומ"מ לא ידבר לו קשו' עד שיכלימנו שנ' ולא תשא עליו חטא שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעה"ב אלא יוכיחנו בסתר בנחת ובל' רכה. ואם לא חזר בו ב' או ג"פ מכלימין אותו ברבים.

כ' רא"ם אף על גב דמרבי' בב"מ פ"ב מהוכח תוכיח אפי' תלמיד לרב היינו במקבלו (פי' שהוכח) ולחברו אפי' אין מקבלו [הג"מ].

החושד בכשרים לוקה בגופו [ יומא דף י"ט ].

אסור למנות ישראל אפי' אינו מכוון למנות רק להטיל גורל אפי' לדבר מצוה אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין אצבעותיהם [ יומא דף כב ].

אין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים תלויה מאחוריו [שם].

הא דמותר לשנות מפני השלום היינו בדבר שכבר עבר ולא בלהבא [ספר חסידים סי' תכ"ו].

בג' דברים מותר לשנות במסכת' בפוריא באושפיזא עיין בחושן משפט סוף סימן רס"ב.

כ' הר"ש סוף שביעית מי שהלך למקום שאין מכירים אותו והם סוברים שהוא שנה הרבה ומכבדים אותו ביותר צ"ל להם לא שניתי כ"כ הרבה ע"ש בשם ירושלמי.

אורח לא ישבח בעל הבית שמא ירבו עליו אורחים כדאיתא בברכות.

אם שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאמרו בשם אדם גדול כי היכי דליקבלי מיניה [ עירובין דף נ"א ופסחים דף קי"ב ] ובסוף מסכת כלה איתא האומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו גורם לשכינה שתסתלק וכ"ה בברכות דף כ"ז ע"ש בתר"י וצ"ע.

כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו [נדרים פ"ק].

חייב אדם ליזהר ביתומים ואלמנות אפי' הם עשירים גדולי' וכל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונם עובר בל"ת וכ"ש המכה אותן או המקללן שנ' כל אלמנה ויתום לא תענון. בד"א בזמן שעינה אותן לצרכו אבל עינה אותן הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן דרך ישרה מותר. ואעפ"כ לא ינהג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים. אחד יתום מאב וא' יתום מאם. ועוד אימתי נקראים יתומים לענין זה עד שלא יהיו צריכים לאדם להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכיו לעצמו כשאר כל הגדולים.

המרגל בחבירו עובר בל"ת שנ' לא תלך רכיל בעמך. איזה רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואו' כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב העולם.

יש עון גדול מזה והוא לשון הרע והוא מספר בגנות חבירו אף על פי שאמר אמת (כגון דאמר היכא איכא נורא אלא בי פלניא דשכיח בשרא וכוורי אפי' זה הוי לה"ר וכגון דאפיק ליה בלה"ר) אבל האומר שקר נק' מוציא ש"ר על חבירו אבל בעל לה"ר זה שיושב ואו' כך וכך עושה פלוני כך וכך היו אבותיו כך וכך שמעתי עליו, (בירושלמי מותר לו' לה"ר על בעלי המחלוקת מ"ט ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך [הג"מ]). ודוקא למלך כשר כמו נתן לדוד [הגהו' סמ"ק].

והמקבלו גרע יותר מהאומרו [ואם רואה דברים ניכרים רשאי להאמין ולקבל כדאמרי' פרק במה בהמה בדוד ע"ש] [הג"מ].

אבק לה"ר כיצד, שאמר מי יאמר לפלוני שיהי' כמות שהוא עתה או שיאמר שתקו איני רוצה להודיע מה אירע ומה הי' וכיוצ' בדברים אלו וכל המספר בטובת חבירו בפני שונאיו ה"ז אבק לה"ר שהוא גורם להם שיספרו בגנותו (אבל בפני אוהביו מותר) [ס"ח]. אכן רש"י פי' לא יספר יותר מדאי בטובתו דמתוך שמספר ומונה מדותיו א"א שלא יבא לידי גנותו [הג"מ] וצ"ע דבב"ב דף קס"ד איתא שהיה אומר כמה נאה כתב זה וא"ל ר"ש לאו אנא כתביה אלא יהודה חייטי' וא"ל כלך מלה"ר.

וכן המספר לה"ר דרך שחוק ודרך קלות ראש כלו' שאינו מדבר בשנאה הוא ששלמה אמר (משלי כו, יח) "כמתלהלה היורה זיקים חיצים ומות וגו'" ואמר הלא משחק אני. וכן המספר לה"ר דרך רמאות.

א' המספר בפני חבירו או שלא בפניו.

המספר דברי' שגורמין אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפי' להצר לו או להפחידו ה"ז לה"ר [ועיין בשבת דף ל"ג ע"ב בעובדא דרשב"י].

ואם נאמרו דברים אלו בפני ג' כבר נשמע הדבר ונודע, ואם ספר הדבר א' מן השלש פעם אחרת אין בו משום לה"ר והוא שלא יתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר.

פ"ק דיומא מנין לאומר לחבירו דבר שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור וכו' ואם האומר מזהיר שלא לו' אפי' אמרו בפני רבי' יש בו משום לה"ר כדאמרי' פז"ב ההו' תלמידא וכו' [הג"מ] ובב"ב דף ל"ט בתוס' פי' כל מתלא דמתאמרא באפי ג' לית ביה משום לישנא בישא להאומר דהוי כאלו אומרה בפני בעליו דלית ביה משום לה"ר ע"ש שכן מוכח בגמרא, וכתבו התוס' בערכין פ"ו כגון כה"ג דנורא בי פלניא דאיכא למשמע דלא אמרה משום לישנא בישא אבל אם הוא אמר דבר קינטור על חבירו אפי' היה בפניו אית ביה משום לישנא בישא.

הנוקם מחבירו עובר בל"ת שנא' לא תקום ולא תטור כיצד א"ל השאילני קרדומך ולא רצה למחר א"ל השאילני מגלך א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואם א"ל הא לך הריני משאילך ואיני כמותך זו היא נטירה אלא ימחק הדבר מלבו ולא יזכרנ' כלל עכ"ל הרמב"ם, אמרי ביומא כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש כשפוגעין בכבודו אינו ת"ח ומ"מ לא ינקום הוא בעצמו רק אם אחרים נוקמין ישתוק ואם מפייסין אותו צריך למחול וצריך כל אדם ליזהר בזה, כתב הרמב"ם במנין המצות מצוה ע"ג, להתודות לפני ה' מכל חטא שיעשה האדם שנ' והתודו את חטאתם וגו', בחלק ל"ת סימן קצ"ה שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא שנ' בננו זה זולל וסובא, רצ"ט שלא להכשיל תם בדרך שנ' ולפני עור לא תתן מכשול והמקום ינחנו בדרך אמת וישר יזהר מחניפות וליצנות כידוע, וגם מכעס, האי מאן דסייר נכסיה בכל יומא משכח פרוטא, ישלש מעותיו שליש בקרקע שליש בפרקמטיא שליש תחת ידו, ואהבת לרעך כמוך, הוי דן חבירך לכף זכות ע' בשבת דף קכ"ז, אל יוציא דבר מגונה מפיו ולכן לא יאמר בתלמוד ביצים אלא בעים [יש"ש ב"ק פ"ד], לא יהרוג כנה בפני חבירו [חגיגה פ"א] [מס' ד"א פ"ג], בעה"ב נכנס תחלה ואורח יוצא תחילה, זריזין מקדימין למצות ואין מקדימין טפי מצפרא (פסחים דף ד') הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ולאו (ספ"ק דברכות) הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות (ברכות פ"א), השח שיחת חולין עובר בעשה פי' דבר גנאי וקלות ראש (יומא), לא יאמר אדם יש לי יותר ממה שהיה ראוי לי לפי מעשי ושעבודי נגד ה' דא"כ אומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא אלא יסיים בה זולת זכות אבות מסייע לי (יש"ש ב"ק פ"ה) ול"נ דהקב"ה נותן שכר יותר אך שאינו מוותר עבירה ומאריך אף, בשבת דף ל"א בשעה שמכניסין אדם לדין שואלין אותו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפ"ו צפית לישועה (פי' לדברי הנביאים) פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר ואף עפ"כ אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא ועיין במדרש משלי שהאריך הרבה מה ששואלין לאדם אם למד שיעור קומה, ובעו"ה אין אתנו יודע עד מה וה' יתן חכמה, ופרש"י לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ שאם אין ד"א אין תורה הוצרך לקבוע עתים לתורה בדבר קצוב שלא ימשך כל היום לד"א עכ"ל משמע דמי שאינו צריך לכך חייב לקיים והגית בו יומם ולילה עיין ביורה דעה סי' רמ"ו, קידושין דף ל' ע"ב חייב אדם ללמד בנו אומנות או לעסוק בסחורה ואם אינו עושה כן כאלו מלמדו ליסטים, שבת דף קכ"ט כל מי שהקיז דם ואין לו מה יאכל יקח דינר רע וילך לחנוני ויטעום אצל כל אחד יין ואח"כ כשירצה לקנות לא יקחנו החנוני עד דטעים שיעור רביעית, ואף על גב דבהקזות שלנו אין בו כ"כ חשש מ"מ יש ללמוד מזה לשאר חולה, סוטה ספ"ז בשעה שקרא אגריפס המלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו' זלגו עיניו דמעות מפני שלא היה מזרע ישראל אמרו לא אחינו אתה ובאותה שעה נתחייבו ישראל כליה על שחנפו לאגריפס דאע"פ שלא היה בידם למחות מ"מ היה להם לשתוק ולא להחזיקו בכך וזה עונש המחניף בדבר עבירה מחמת יראתו מפניו ואינו חושש על יראת הקדוש ברוך הוא, ומיהו אם מתירא שלא יהרגנו מותר לומר לו יפה עשית אפי' עבר עבירה (תוס' שם), ברכות דף ז' רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו, בשבת דף ל"ג אמרינן נשים דעתן קלות דלמא מצערי להו ומגלי לן אזלו טשו במערתא, משמע שמותר לו לברוח כשיש סכנת נפשות אף על פי שמתוך זה גורם צער לחבירו ומשמע שהוא מחוייב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם סוף ברכות, כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחה מפניו, כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה שבת דף ל', בד"ת ענה כסיל כאולתו ובמילי דעלמא אל תען כההוא דאמר לר' אשתך זנתה עמי, שם דף ל"ב אל יעמוד אדם במקום סכנה, רב לא עבר במברא דאית ביה עכו"ם אמר דילמא מפקד דינא עליה ומתפסנא בהדי', שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה עכו"ם אמר שטנא בתרי אומי לא שליט וא"כ בישראל מומר או רשע לכולי עלמא אין לעבור עמו:

באר היטב

(א) לעסקיו:    כלל הדבר שילך אדם בדרך המיצוע לא יקמץ יותר מדאי ולא יפזר יותר מדאי רק הגאוה והכעס יתרחק ממנה עד קצה האחרון הרמב"ם בה' דיעות.

(ב) עראי:    פי' שיעשה רק כדי פרנסתו והעיקר ללמוד תורה. ומצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם. כדי ללמוד מעשיהם. רמב"ם שם.

(ג) העכו"ם:    עיין תשובת שער אפרים סי' כ"ד מזה. ועיין מ"א שכתב תוכחת מוסר גדול בסי' זה. (ובס' אליהו רבה הביא כמה עניני מוסר בשם של"ה ושאר ספרי מוסר).


משנה ברורה

(א) ילך לעסקיו - והנהגת האדם צריך להיות הכל בדרך המיצוע לא יקמץ יותר מדאי ולא יפזר יותר מדאי וכן בכל המדות רק הגאוה והכעס יתרחק מהם עד קצה האחרון וכמו שאמר התנא מאד הוי שפל רוח וכן בכעס הזהירו חז"ל הרבה עליה:

(ב) עיקר - אלא יעשה רק כדי פרנסתו אך בזה גופא צריך להזהר מפיתוי היצר שמפתהו שכל היום צריך השתדלות על הרוחה זו. והעיקר שיתבונן בעצמו מה הוא הכרח האמיתי שאי אפשר בלעדו ואז יכול להתקיים בידו שיהא מלאכתו עראי ותורתו עיקר:

(ג) בידו - כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט וישלח לו ברכה במעשה ידיו:

(ד) באמונה - היינו שלא ימצא בעסקו שום גזל ותרמית וגם ע"ז שואלין לו לאדם בשעת הדין כמו שאחז"ל. והנה יש כמה מצות תדיריות [עשין ולאוין] שמוטלות על האדם לעשות ולהזהר בהן בכל עת ואינן מובאות בהשו"ע וכמה מהן העתיקן המ"א מדברי הרמב"ם ושארי הראשוני' וכן כמה הנהגות טובות המוזכרים בדחז"ל לכן לא אחדול ג"כ מלהעתיק מקצת מהדברים פה.

כתב הרמב"ם (פ"ו מהלכות דעות הלכה ב) מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק וכי אפשר לו לאדם להתדבק בשכינה אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת ת"ח וישיא בתו לת"ח ולאכול ולשתות עם ת"ח ולעשות פרקמטיא לת"ח ולהתחבר להן בכל מיני חיבור שנאמר ולדבקה בו עכ"ל ואמרו חז"ל כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה (ברכות ס"ד).

עוד כתב בפ"י הלכה ג' מצוה על כל אדם לאהוב את כ"א מישראל כגופו שנא' ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו [ובפני שונאיו אסור שלא יבואו לספר בגנותו שם בפ"ז מה"ד] ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו לפיכך המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעוה"ב עכ"ל. ודוקא רעך בתורה ומצות אבל אדם רשע שראה אותו שעבר עבירה המפורסמת בישראל ולא קבל תוכחה מצוה לשנאתו [ע"פ קי"ג].

אהבת הגר שנתגייר [בזה"ב] שני מ"ע הן שנא' בו גם מצוה בפ"ע ואהבתם את הגר. השונא אחד מישראל בלבו עובר בל"ת שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך והמכה את חבירו והמחרפו אינו עובר בלאו זה אלא הוא עובר משום לא יוסיף להכותו ובחירוף עובר משום לא תונו איש את עמיתו ואם הכלימו בזה עובר ג"כ משום לא תשא עליו חטא. כתב הרמב"ם בסה"מ מצוה ר"ה דבכלל מצות הוכחה הוא שנוכיח קצתנו לקצתנו כשיחטא איש ממנו לאיש ולא נטור בלבבנו ולא נחשוב לו עון אבל נצטוינו להוכיחו במאמר עד שלא ישאר דבר בנפש ומ"מ לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא אלא יוכיחנו בסתר בנחת ובלשון רכה [ועיקר דיני הוכחה נבאר אי"ה לקמן בסי' תר"ו ותר"ח].

חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות אפילו הם עשירים גדולים וכל המקניטן או מכעיסן או הכאיב לבן או רדה בהן או אבד ממונן עובר בל"ת וכש"כ המכה אותן או המקללן שנא' כל אלמנה ויתום לא תענון בד"א שעינה אותן לצרכו אבל כשעינה אותן הרב ללמוד תורה או אומניות או להוליכן דרך ישרה מותר ואעפ"י כן לא ינהג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להן הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים אחד יתום האב ואחד יתום האם. ועד אימתי נקראין יתומים לענין זה עד שלא יהיו צריכים לאדם להסמך עליו ולאמן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכיו לעצמו כשאר כל הגדולים.

המרגל בחבירו עובר בל"ת שנאמר לא תלך רכיל בעמיך איזהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אעפ"י שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם. יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע והוא המספר בגנות חבירו אף שהוא אמר אמת אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו.

המספר דברים שגורמין אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע [ובלאו הזה נמצאו הרבה הלכות ומבוארים באורך בכמה מקומות בדברי הראשונים והרוצה לעמוד על כל פרטי הדינים יעיין בספר חפץ חיים כי שם יבוארו כל הפרטים באורך]. שלא להחזיק במחלוקת שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו [סמ"ג ל"ת קנ"ז].

הנוקם מחבירו עובר בל"ת שנאמר לא תקום ולא תטור כיצד אמר לו השאילני קרדומך ולא רצה למחר אמר לו השאילני מגלך אמר לו איני משאילך כדרך שלא שאלתני זו היא נקימה [וכתב רבינו אליעזר ממיץ בס"י שלו וז"ל לאו דוקא שאלת כלים דהא לאו כלים כתיב בקרא אלא אפילו שאר ממון דלאו כלים נינהו למדנו שמוזהרים ישראל שלא למנוע לעשות צדקה וגמ"ח בממון בשביל שלא עשה הוא עמו שזו היא נקימה וכו' עיין שם] ואם אמר לו הא לך הריני משאילך ואיני כמותך זו היא נטירה אלא ימחק הדבר מלבו ולא יזכרנו כלל עכ"ל הרמב"ם עוד במצוה ע"ג להתודות לפני ה' מכל חטא שיעשה האדם שנאמר והתודו את חטאתם וגו'.

בחלק ל"ת סימן קצ"ה שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא בימי הנערות שנאמר לא תאכלו על הדם ר"ל לא תאכל אכילה שהיא מביאה לשפוך דם והוא אכילת סורר ומורה שחייב עליה מיתה [ואף שלאחר שעבר ימי הנערות לא נתחייב בתורה מיתה על אכילה כזאת מ"מ נוכל לראות כמה מגונה ומכוער הדבר ביותר מדכתיב ואמרו אל זקני עירו בננו זה וגו' זולל וסובא ונאמר בקבלה אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו ולהרמב"ן נכלל כל זה במ"ע קדושים תהיו עיין שם].

אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו [פסחים ג']. מצוה רצ"ט שלא להכשיל תם בדרך והיינו שלא ליתן לו עצה שאינה הוגנת לו שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול. יזהר מליצנות וחניפות וכן ירחק משקר בתכלית הריחוק [עי' שבועות ל"א] אך מפני השלום מותר לשנות [וע' במ"א מש"כ בשם הס"ח וצ"ע בזה]. בג' דברים מותר לשנות במסכתא ובפוריא ובאושפיזא [חו"מ רס"ב ע"ש].

איתא בסוטה בסוף פרק ז' בשעה שקרא אגריפס המלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו' זלגו עיניו דמעות מפני שלא היה מזרע ישראל אמרו לו אחינו אתה ובאותה שעה נתחייבו ישראל כליה על שחנפו לאגריפס דאעפ"י שלא היה בידם למחות מ"מ היה להם לשתוק ולא להחזיקו בכך וזה עונש המחניף בדבר עבירה מחמת יראתו מפניו ואינו חושש על יראת הקב"ה. ומיהו אם מתיירא שלא יהרגנו מותר לו לומר יפה עשית אפילו עבר עבירה. אמרו חכמינו ז"ל על הפסוק בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את חברך לכף זכות עיין בשבת דף קכ"ז והחושד בכשרים לוקה בגופו [יומא י"ט].

השח שיחת חולין עובר בעשה פי' דבר גנאי וקלות ראש שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים ולאו הבא מכלל עשה עשה [יומא י"ט]. כתב הרמב"ם בסה"מ מצוה ח' צונו להדמות לו יתעלה כפי היכולת והוא והלכת בדרכיו וכבר נכפל זה הצווי ואמר ללכת בכל דרכיו ובא בפירושו [סוטה י"ד] מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום וכו' וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ואמר אחרי ה' תלכו ובא בפירושו שר"ל ההדמות בפעולותיו הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהם עכ"ל.

ועוד יש הרבה מצות תדיריות עשין ולאוין הנזכרות בכל ארבעה ספרי השו"ע וימצא אותם המעיין כל אחד במקומו ועוד יש הרבה והרבה שלא הובאו בהשו"ע ונמצאים בספרי מוני המצות הרמב"ם והסמ"ג והחינוך [וביותר בספר חרדים כי הוא קיבץ מכל הראשונים הקודמים לו בהמצות הנוהגות למעשה בזמן הזה] ונכון מאד שילמוד אותם כל אדם ויהיה בקי בהן ועי"ז יהיה ביכולתו לקיימן וכמו שאחז"ל על הפסוק וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם זכירה מביאה לידי עשייה דאם לא ידע אם היא מצוה כלל מה יזכור לקיימן:

ביאור הלכה

(*) סופה בטלה וגוררת עון:    כתבו הספרים שזהו נאמר לכלל העולם שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה אבל אנשים יחידים יוכל להמצא בכל עת באופן זה [וזהו שאמרו בברכות ל"ו ע"ב הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן ר"ל דוקא הרבה] והקב"ה בודאי ימציא להם פרנסתם וכעין זה כתב הרמב"ם פי"ג מהלכות שמיטין ויובלות ולא שבט לוי בלבד וכו' עי"ש ובפרט אם כבר נמצאו אנשים שרוצים להספיק לו צרכיו כדי שיעסוק בתורה בודאי לא שייך זה ויששכר וזבלון יוכיח:.



פירושים נוספים

▲ חזור לראש