מגן אברהם על אורח חיים קנו
סעיף א
[עריכה]עיין בהלכות דיעות להרמב"ם וכלל הדבר שילך אדם בדרך המיצוע לא יקמץ יותר מדאי ולא יפזר יותר מדאי רק הגאוה והכעס יתרחק ממנה עד קצה האחרון, אמרינן בגמ' ו' דברים גנאי לת"ח ע' ברכות פ"ו:
(א) מלאכתו עיקר: פי' שיעשה רק כדי פרנסתו ואמרי' בגמרא הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן ע"ש ועיין בהג"מ פ"ג מה' ת"ת בענין יפה ת"ת עם דרך ארץ:
(ב) יתחייב לו שבוע': עיין בתשו' ר' אהרן ששון סי' צ"ה דפעמים אסור לקבלה, כ' הרמב"ם פ"ו מהל' דעות מ"ע להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם שנא' ובו תדבק:
מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך. ודוקא רעך בתורה ובמצות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו. בע"פ דף קי"ג [הג"מ]. ומשמע שם בתוספות דאפ"ה מצוה לטעון עמו כדי לכוף יצרו שלא יבואו לידי שנאה גמורה. ונ"י פסק הפך מזה וכ"כ התוס' בב"מ וכ"פ רמ"א בחושן משפט סי' ער"ב ס"י כותיה.
המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעה"ב.
אהבת הגר שנתגייר ב' מ"ע הם שנאמר ואהבתם את הגר.
השונא אחד מישראל בלבו עובר בל"ת שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך אבל המכה חבירו והמחרפו אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא [ומ"מ עובר על לא יוסיף להכותו].
כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק, אלא יאמר לו למה עשית כך וכך [עיין סי' תר"ו וסימן תר"ח בענין הוכחה]. ומ"מ לא ידבר לו קשו' עד שיכלימנו שנ' ולא תשא עליו חטא שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעה"ב אלא יוכיחנו בסתר בנחת ובל' רכה. ואם לא חזר בו ב' או ג"פ מכלימין אותו ברבים.
כ' רא"ם אף על גב דמרבי' בב"מ פ"ב מהוכח תוכיח אפי' תלמיד לרב היינו במקבלו (פי' שהוכח) ולחברו אפי' אין מקבלו [הג"מ].
החושד בכשרים לוקה בגופו [ יומא דף י"ט ].
אסור למנות ישראל אפי' אינו מכוון למנות רק להטיל גורל אפי' לדבר מצוה אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין אצבעותיהם [ יומא דף כב ].
אין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים תלויה מאחוריו [שם].
הא דמותר לשנות מפני השלום היינו בדבר שכבר עבר ולא בלהבא [ספר חסידים סי' תכ"ו].
בג' דברים מותר לשנות במסכת' בפוריא באושפיזא עיין בחושן משפט סוף סימן רס"ב.
כ' הר"ש סוף שביעית מי שהלך למקום שאין מכירים אותו והם סוברים שהוא שנה הרבה ומכבדים אותו ביותר צ"ל להם לא שניתי כ"כ הרבה ע"ש בשם ירושלמי.
אורח לא ישבח בעל הבית שמא ירבו עליו אורחים כדאיתא בברכות.
אם שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאמרו בשם אדם גדול כי היכי דליקבלי מיניה [ עירובין דף נ"א ופסחים דף קי"ב ] ובסוף מסכת כלה איתא האומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו גורם לשכינה שתסתלק וכ"ה בברכות דף כ"ז ע"ש בתר"י וצ"ע.
כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו [נדרים פ"ק].
חייב אדם ליזהר ביתומים ואלמנות אפי' הם עשירים גדולי' וכל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונם עובר בל"ת וכ"ש המכה אותן או המקללן שנ' כל אלמנה ויתום לא תענון. בד"א בזמן שעינה אותן לצרכו אבל עינה אותן הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן דרך ישרה מותר. ואעפ"כ לא ינהג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים. אחד יתום מאב וא' יתום מאם. ועוד אימתי נקראים יתומים לענין זה עד שלא יהיו צריכים לאדם להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכיו לעצמו כשאר כל הגדולים.
המרגל בחבירו עובר בל"ת שנ' לא תלך רכיל בעמך. איזה רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואו' כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב העולם.
יש עון גדול מזה והוא לשון הרע והוא מספר בגנות חבירו אף על פי שאמר אמת (כגון דאמר היכא איכא נורא אלא בי פלניא דשכיח בשרא וכוורי אפי' זה הוי לה"ר וכגון דאפיק ליה בלה"ר) אבל האומר שקר נק' מוציא ש"ר על חבירו אבל בעל לה"ר זה שיושב ואו' כך וכך עושה פלוני כך וכך היו אבותיו כך וכך שמעתי עליו, (בירושלמי מותר לו' לה"ר על בעלי המחלוקת מ"ט ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך [הג"מ]). ודוקא למלך כשר כמו נתן לדוד [הגהו' סמ"ק].
והמקבלו גרע יותר מהאומרו [ואם רואה דברים ניכרים רשאי להאמין ולקבל כדאמרי' פרק במה בהמה בדוד ע"ש] [הג"מ].
אבק לה"ר כיצד, שאמר מי יאמר לפלוני שיהי' כמות שהוא עתה או שיאמר שתקו איני רוצה להודיע מה אירע ומה הי' וכיוצ' בדברים אלו וכל המספר בטובת חבירו בפני שונאיו ה"ז אבק לה"ר שהוא גורם להם שיספרו בגנותו (אבל בפני אוהביו מותר) [ס"ח]. אכן רש"י פי' לא יספר יותר מדאי בטובתו דמתוך שמספר ומונה מדותיו א"א שלא יבא לידי גנותו [הג"מ] וצ"ע דבב"ב דף קס"ד איתא שהיה אומר כמה נאה כתב זה וא"ל ר"ש לאו אנא כתביה אלא יהודה חייטי' וא"ל כלך מלה"ר.
וכן המספר לה"ר דרך שחוק ודרך קלות ראש כלו' שאינו מדבר בשנאה הוא ששלמה אמר (משלי כו, יח) "כמתלהלה היורה זיקים חיצים ומות וגו'" ואמר הלא משחק אני. וכן המספר לה"ר דרך רמאות.
א' המספר בפני חבירו או שלא בפניו.
המספר דברי' שגורמין אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפי' להצר לו או להפחידו ה"ז לה"ר [ועיין בשבת דף ל"ג ע"ב בעובדא דרשב"י].
ואם נאמרו דברים אלו בפני ג' כבר נשמע הדבר ונודע, ואם ספר הדבר א' מן השלש פעם אחרת אין בו משום לה"ר והוא שלא יתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר.
פ"ק דיומא מנין לאומר לחבירו דבר שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור וכו' ואם האומר מזהיר שלא לו' אפי' אמרו בפני רבי' יש בו משום לה"ר כדאמרי' פז"ב ההו' תלמידא וכו' [הג"מ] ובב"ב דף ל"ט בתוס' פי' כל מתלא דמתאמרא באפי ג' לית ביה משום לישנא בישא להאומר דהוי כאלו אומרה בפני בעליו דלית ביה משום לה"ר ע"ש שכן מוכח בגמרא, וכתבו התוס' בערכין פ"ו כגון כה"ג דנורא בי פלניא דאיכא למשמע דלא אמרה משום לישנא בישא אבל אם הוא אמר דבר קינטור על חבירו אפי' היה בפניו אית ביה משום לישנא בישא.
הנוקם מחבירו עובר בל"ת שנא' לא תקום ולא תטור כיצד א"ל השאילני קרדומך ולא רצה למחר א"ל השאילני מגלך א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואם א"ל הא לך הריני משאילך ואיני כמותך זו היא נטירה אלא ימחק הדבר מלבו ולא יזכרנ' כלל עכ"ל הרמב"ם, אמרי ביומא כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש כשפוגעין בכבודו אינו ת"ח ומ"מ לא ינקום הוא בעצמו רק אם אחרים נוקמין ישתוק ואם מפייסין אותו צריך למחול וצריך כל אדם ליזהר בזה, כתב הרמב"ם במנין המצות מצוה ע"ג, להתודות לפני ה' מכל חטא שיעשה האדם שנ' והתודו את חטאתם וגו', בחלק ל"ת סימן קצ"ה שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא שנ' בננו זה זולל וסובא, רצ"ט שלא להכשיל תם בדרך שנ' ולפני עור לא תתן מכשול והמקום ינחנו בדרך אמת וישר יזהר מחניפות וליצנות כידוע, וגם מכעס, האי מאן דסייר נכסיה בכל יומא משכח פרוטא, ישלש מעותיו שליש בקרקע שליש בפרקמטיא שליש תחת ידו, ואהבת לרעך כמוך, הוי דן חבירך לכף זכות ע' בשבת דף קכ"ז, אל יוציא דבר מגונה מפיו ולכן לא יאמר בתלמוד ביצים אלא בעים [יש"ש ב"ק פ"ד], לא יהרוג כנה בפני חבירו [חגיגה פ"א] [מס' ד"א פ"ג], בעה"ב נכנס תחלה ואורח יוצא תחילה, זריזין מקדימין למצות ואין מקדימין טפי מצפרא (פסחים דף ד') הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ולאו (ספ"ק דברכות) הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות (ברכות פ"א), השח שיחת חולין עובר בעשה פי' דבר גנאי וקלות ראש (יומא), לא יאמר אדם יש לי יותר ממה שהיה ראוי לי לפי מעשי ושעבודי נגד ה' דא"כ אומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא אלא יסיים בה זולת זכות אבות מסייע לי (יש"ש ב"ק פ"ה) ול"נ דהקב"ה נותן שכר יותר אך שאינו מוותר עבירה ומאריך אף, בשבת דף ל"א בשעה שמכניסין אדם לדין שואלין אותו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפ"ו צפית לישועה (פי' לדברי הנביאים) פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר ואף עפ"כ אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא ועיין במדרש משלי שהאריך הרבה מה ששואלין לאדם אם למד שיעור קומה, ובעו"ה אין אתנו יודע עד מה וה' יתן חכמה, ופרש"י לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ שאם אין ד"א אין תורה הוצרך לקבוע עתים לתורה בדבר קצוב שלא ימשך כל היום לד"א עכ"ל משמע דמי שאינו צריך לכך חייב לקיים והגית בו יומם ולילה עיין ביורה דעה סי' רמ"ו, קידושין דף ל' ע"ב חייב אדם ללמד בנו אומנות או לעסוק בסחורה ואם אינו עושה כן כאלו מלמדו ליסטים, שבת דף קכ"ט כל מי שהקיז דם ואין לו מה יאכל יקח דינר רע וילך לחנוני ויטעום אצל כל אחד יין ואח"כ כשירצה לקנות לא יקחנו החנוני עד דטעים שיעור רביעית, ואף על גב דבהקזות שלנו אין בו כ"כ חשש מ"מ יש ללמוד מזה לשאר חולה, סוטה ספ"ז בשעה שקרא אגריפס המלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו' זלגו עיניו דמעות מפני שלא היה מזרע ישראל אמרו לא אחינו אתה ובאותה שעה נתחייבו ישראל כליה על שחנפו לאגריפס דאע"פ שלא היה בידם למחות מ"מ היה להם לשתוק ולא להחזיקו בכך וזה עונש המחניף בדבר עבירה מחמת יראתו מפניו ואינו חושש על יראת הקדוש ברוך הוא, ומיהו אם מתירא שלא יהרגנו מותר לומר לו יפה עשית אפי' עבר עבירה (תוס' שם), ברכות דף ז' רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו, בשבת דף ל"ג אמרינן נשים דעתן קלות דלמא מצערי להו ומגלי לן אזלו טשו במערתא, משמע שמותר לו לברוח כשיש סכנת נפשות אף על פי שמתוך זה גורם צער לחבירו ומשמע שהוא מחוייב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם סוף ברכות, כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחה מפניו, כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה שבת דף ל', בד"ת ענה כסיל כאולתו ובמילי דעלמא אל תען כההוא דאמר לר' אשתך זנתה עמי, שם דף ל"ב אל יעמוד אדם במקום סכנה, רב לא עבר במברא דאית ביה עכו"ם אמר דילמא מפקד דינא עליה ומתפסנא בהדי', שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה עכו"ם אמר שטנא בתרי אומי לא שליט וא"כ בישראל מומר או רשע לכולי עלמא אין לעבור עמו: