שולחן ערוך אורח חיים כא א
שולחן ערוך אורח חיים · כא · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
אאאחוטי ציצית אאבשנפסקו יכול לזרקן בבגלאשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה *אבל כל זמן שהם דקבועים בטלית אסור הלהשתמש בהם כגון *לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה משום בזוי מצוה.
מפרשים
(א) חוטי ציצית — מגילה כז א לפירוש השאילתות והרמב"ם והר"ן מהא דכיסוי הדם חולין פז א ונר חנוכה שבת כב א.
(א) חוטי ציצית שנפסקו — רבינו הטור מביא בשם שאלתות, דבעוד הציצית במצותן אסור להשתמש בהן, וכן באתרוג לאכול אותו והושענא להריח בה, דילפינן מדם שנאמר: "ושפך וכסה", במה ששפך יכסה, שלא יכסה ברגליו שלא יהיו מצוות בזויות עליו. וכתב עליו: ואפשר לחלק, דשאני דם, כשמכסה ברגל עושה המצוה דרך בזיון, מה שאין כן כאן, וטוב להחמיר, עד כאן לשונו. ותמה בית יוסף, מאי שנא חוטי ציצית דמותר, מאתרוג דאסור למיכליה. ועוד הקשה מפרק במה מדליקין, דאמרינן בנר חנוכה דאסור לרצות מעות כנגדו, וילפינן מדם, שלא יהיו מצוות בזויות עליו, וכן נוי סוכה. הרי מפורש שהנאה מדבר מצוה עד שלא עברה מצותו חשוב ביזוי מצוה. ומורי חמי ז"ל תירץ, דהטור לא בא להתיר בעודו לבוש בהן, אלא במונחים בקופסא קאמר, דאף על פי שעומדים ללבישה, מכל מקום כיון שאין חיוב אלא בטלית שרוצה ללבוש מותר וכו'. וזה תמוה, דבהא ודאי גם השאלתות מודים דמותר, ומנא ליה דהשאלתות אוסר בזה. ונראה לעניות דעתי דברי רבינו הטור ברורים, והם על פי דברי התוס' פרק במה מדליקין דף כ"ב שכתבו, בנוי סוכה יש תרי טעמי לאיסור: חדא משום מוקצה, וחדא משום ביזיון. וצריכי תרווייהו, דאי משום מוקצה לא היה אסור רק ביום טוב ולא בחול המועד, ואי משום בזיון היה מותר בנפלו. אבל השתא דאיכא תרתי, אסור בנפלו אפילו בחול המועד. הא לך דמשום צירוף יום טוב אסור גם בחול המועד, אם כן הטור שפיר קאמר להתיר להשתמש בציצית אפילו בעודו עליו, דמשום מוקצה אין שייך כאן, דדוקא בשבת ויום טוב שייך זה, דהיינו מה שהקצה בבין השמשות שלהם. ומשום בזיון מצוה אין כאן, דבאותה שעה שמשתמש, אין מבקש אז בעת ההיא להיות עליו שם מצוה. ואם כן לא דמי לכל האסורים, דלנר חנוכה לא דמי, דשם מיירי שרוצה להשתמש בשעה שיש חיוב להיות הנר דולק, ואי אפשר לומר שאינו מבקש לעשות המצוה בעת ההיא, דאם כן יצטרך אחר כך לכבות ולהדליק מחדש דהא הדלקה עושה מצוה, אלא ודאי שבאותה שעה רוצה לעסוק גם כן במצוה, ואם כן עושה המצוה עצמו בבזיון דומיא דדם. וגם כן לא דמי לאכילת אתרוג ולהריח בהושענא, דאלו אין אסורים מחמת בזיון מצוה, דגם כן הוה כמו ציצית שאינו רוצה לעשות אז המצוה, אלא דהם דומיא לנוי סוכה, דיש איסור מחמת מוקצה ביום טוב, וזהו גורם איסור אפילו בחול המועד כמו שכתבו התוס'. הכלל העולה, דנר חנוכה ונוי סוכה שרוצה להשתמש בשעת עשיית המצוה הויין דומיא דדם, ואפילו בנוי סוכה שנפלו יש איסור, אף על גב דלא הוה דומיא דדם דהא אין שם בזיון, מכל מקום אסור אפילו בחול המועד מטעם מוקצה, כיון שכבר נאסר ביום טוב, וכמו שכתבו התוספות שזכרתי, והוה בזה כמו אתרוג שרוצה לאכלו והושענא להריח, דאז אין עושה המצוה, מכל מקום אסור מטעם מוקצה. ונמצא ששפיר אמר הטור שלא כדברי השאלתות, דסבירא ליה דילפינן אתרוג והושענא מדם, ואם כן היה לנו גם כן לאסור תשמיש של ציצית. אבל באמת לא ילפינן אתרוג והושענא מדם, דשם עושה המצוה בבזיון, ואם כן יש להתיר בציצית, דיש תרתי לטיבותא כמו שכתבנו, על כן יש היתר גמור אפילו בעודן עליו לעשות מהם תשמיש ואחר כך יחזרו למצותן, זהו ברור ונכון מאד בסייעתא דשמיא. אלא שרבינו הטור לענותנותו ביטל דעתו וכתב שטוב להחמיר, כן נראה לעניות דעתי:
(ב) במקום מגונה — מסיים בשם מהרי"ל, שנהג לגונזם ולהניחם תוך ספר אחד, או לעשות בהם שום מצוה, עד כאן לשונו. ולפי זה נראה דהוא הדין בסכך סוכה, טוב שלא לעשות בו לצורך דבר שאינו כבוד למצוה שעברה:
(א) לזורקן — כתב מהרי"ל הלכות לולב, דיניח הציצית בספר לסימן, הואיל ואיתעביד בהו מצוה חדא יעשה בהו אחריתי:
שנפסקו כו' — רוצה לומר, דבכהאי גוונא מיירי שם וכמש"ו, וכמו נר חנוכה וסוכה ודם בפרק ב דשבת (דף כב.), ושאר מצוות כגון אתרוג וכיוצא, ועוד אמרינן בשלהי ראש השנה (דף לג.): אבל מי רגלים אסור כו', ובברייתא חשיב שם סוכה לולב שופר:
אבל כל זמן כו' — כמו שכתוב בפרק ב דשבת (דף כב.): אבוהון דכולהו דם. ועיין בספר תה"א ל"ב ב':
ויש אומרים כו' — דהכא קאמר נזרקין, ממילא היפוכא, דתשמישי קדושה נגנזין. אבל במסכת ציצית אמרינן: עושה אותן תכריך למת ומרדעת לחמור:
ויש כו' — מדאמרינן: הואיל ואתעביד חדא מצוה כו', אלמא דיש לנהוג כבוד בהם; וזהו שאמר: ועיין להלן סימן כו. ועיין מגן אברהם וט"ז:
(א) שנפסקו: ה"ה מקודם שעשאם בבגד דהזמנה לאו מילתא היא.
(ב) לאשפה: ומהרי"ל נהג להניחם תוך הספר לסימן או לעשות בהם שום מצוה. וכ' ט"ז וה"ה סכך סוכה טוב שלא לעשות בו לצורך דבר שאינו כבוד למצוה שעברה. (ומותר להשתמש בטלית כשהתיר הציצית ובלבד שלא יהיה תשמיש מגונה ופשוט הוא. כ' בתשו' רמ"א סימן ט' אסור לעשות טלית של מצוה מתכשיטי כומרי עכו"ם. או לקנות מהם קרשים ואבנים לבנין ב"ה. אבל מותר ללבוש מלבוש שמקשטין בהם עכו"ם).
(א) שנפסקו — עיין באר היטב. ובזה גם הוא מודה, כיון שמעולם לא נעשה בהם תשמיש מצוה. ומכל מקום אפשר שאין לנהוג מנהג בזיון, מאחר שהם טוויים ושזורים לשם ציצית:
(ב) לאשפה — עיין באר היטב. ומה שכתב בשם תשובת רמ"א הוא ט"ס וצ"ל רא"מ, והוא מדברי האליהו רבה. ומה שכתב: אבל מותר כו', עיין בית דוד, וצ"ע בגוף הספר שם:
(א) חוטי ציצית וכו' — וה"ה לכל תשמישי מצוה כגון סוכה ולולב ושופר וכל כה"ג לאחר שנתבטלו ואינם עומדין עוד למצותן:
(ב) שנפסקו — או שהתירן מהטלית וה"ה מקודם שעשאן בבגד דהזמנה לאו מילתא היא:
(ג) לאשפה — אבל אסור לעשות בהם תשמיש מגונה דלא גרע ציצית מטלית לקמן בס"ב:
(ד) קבועים בטלית — אפילו אם אין לבוש עתה בהטלית ואפילו בלילה כיון שהוא עומד ללבישה ולצאת בהציצית ידי מצות ציצית וכן שופר נמי אפילו לאחר ר"ה וכן לולב ישן אם עומדין עדיין למצוה לשנה הבאה אסור להשתמש בהן משום ביזוי מצוה ועיין בבה"ל:
(ה) להשתמש בהן — ובציצית לא מהני תנאי באומר איני בודל מהן כמו בתרל"ח ס"ב משום דביזוי מצוה הוא דציצית ע"כ בהכרח לשם מצוה עושה דמברך עליהן להתעטף:
(ו) אין לנהוג בהן — וכן בסכך הסוכה ולולב ושופר לאחר שנתבטלו ממצותן אין לזורקן לאשפה וכל כה"ג דבר שאינו כבוד למצוה שעברה וכתב הפמ"ג דנכון שלא לעשות תשמיש מגונה אפילו בדפנות הסוכה:
(ז) לזורקן — ר"ל בידים אסור לזורקן לאשפה אך אם מתוך שלא גנזן נזרקו ממילא אין לחוש לזה:
(ח) לגונזן — כתב מהרי"ל דיניח הציצית בתוך הספר לסימן או לעשות בהן שום מצוה דהואיל ואיתעביד בהו מצוה חדא יתעביד בהו אחריתא:
(*) אבל כ"ז שהם קבועים וכו': עיין במ"ב והוא מהב"ח והביאו דבריו הע"ת והא"ר והסכים להם הפמ"ג ג"כ דלא כהט"ז שכתב דכו"ע מודים בזה דשרי ועיין לקמן בסימן תרל"ח בסק"ב במ"א במ"ש לענין סוכה בנויה משנה לשנה דמשמע מדבריו שם דבכל השנה ואפי' כשיגיע חג הסוכות כ"ז שלא ישב בה אין עליה רק שם הזמנה בעלמא ומוכח בפשיטות דס"ל כסברת הט"ז דהוא מותר להשתמש בה עדיין ואין בזה משום ביזוי מצוה דלא כב"ח ועיין בשע"ת שהביא שם בשם הברכ"י שכתב בשם מהר"י מולכין שס"ל שם ג"כ לאיסור אך הוא דחה דבריו שם מכח דברי המ"א ולפלא שלא זכר דהב"ח יסבור ג"כ כוותיה ואין להתיר שם רק מחמת דהוי כאלו התנה שאינו בודל וכמו שכתב השע"ת שם ועוד אפשר לומר דסברת המ"א לחלק בין ציצית דבכל יום היא עומדת לקיים בה המצוה ע"כ אפילו בעת שפושטה מעליו עדיין לא נתבטל המצוה מן הבגד משא"כ בסוכה לאחר ז' ימי החג דנתבטל מצותה ממנה עד לשנה הבאה ע"כ אף דדעתו עליה אין עליה רק שם הזמנה בעלמא ולפ"ז עכ"פ בלולב ושופר ע"כ דיפלוג המ"א ג"כ אהב"ח:.
(*) לקשור וכו': עיין בפמ"ג שכתב דאף בכל מצוה דרבנן שייך בה האיסור דביזוי מצוה עיי"ש:.
(א) סעיף א: חוטי ציצית שנפסקו וכו׳ — כתב עולת תמיד אות א׳: והוא הדין מקודם שעשאן בבגד, דהזמנה לאו מילתא היא, עד כאן לשונו. וכתב עליו המאמר מרדכי אות א׳ דדבריו אין מדוקדקים, דלאו מכוח הוא הדין אתיא אלא מקל וחומר, דאפילו בדבר שיש בו משום קדושה, הזמנה לאו מילתא היא ושריא וכדלקמן סימן מב ובכמה מקומות. והכא בחוטין שנפסקו, מטעם שאין בהם קדושה אתיא עלה דאינה אלא תשמישי מצוה וכו׳, עד כאן לשונו. ומכל מקום יש להחמיר, שאין לנהוג בהן מנהג בזיון, מאחר שהם טוויים ושזורים לשם ציצית, וכן אם נתן הציצית בטלית ועדיין לא לבשה יש להחמיר שלא לנהוג בהן מנהג בזיון, כן כתבו האחרונים. ועיין שערי תשובה אות א׳ ובסה״ק קול יעקב על סימן מ״ב אות ד׳:
(ב) שם: יכול לזורקם לאשפה וכו׳ — זהו מדינא, אבל לפי מה שכתב בסעיף ב׳: טליתות של מצוה אדם בודל וכו׳, כל שכן שיש ליזהר בציצית שלא לזורקן לאשפה, ברכי יוסף אות א׳. והלבושי שרד על הט״ז ס״ק ג׳ כתב: הא דמתיר כאן לזרוק הציצית למקום מגונה, היינו דוקא ציצית של בגד, אבל ציצית של טלית דמצוה – פשיטא דלא גרעו הציצית מטלית עצמו, אדרבא עדיפא מיניה ודאי, עד כאן לשונו, והביאו פתחי עולם אות ב׳. נמצא דכאן מיירי בציצית של בגד, כמו שכתב הלבושי שרד. והא דיכול לזורקם לאשפה זהו מדינא, כמו שכתב הברכי יוסף. אבל לפי מה שכתב בסעיף ב׳: טליתות של מצוה שבלו אדם בודל וכו׳, כל שכן שיש ליזהר בציצית אפילו של בגד שלא לזורקן לאשפה, וכל שכן בציצית של טלית העשוי למצוה, כגון אנחנו שלובשים הטלית בשביל לקיים מצות ציצית, דלא גרע הציצית מטלית דקאמר בסעיף ב׳ אדם בודל וכו׳:
(ג) שם: אבל כל זמן שהם קבועים בטלית אסור להשתמש וכו׳ — ואפילו אינו מלובש בה, כיון שעומד לצאת בו ידי מצוה. עולת תמיד אות ב׳, עטרת זהב, פרי מגדים במשבצות זהב אות א׳, שתילי זיתים אות ב׳, פתחי עולם אות ג׳, ודלא כהט״ז ס״ק א. וכן אסור למיסר מידעם [פירוש לקשור כל דבר. ויקיעורך] בציצית, אפילו בלילה, אפילו להרמב״ם ז״ל בסימן י״ח, דדמי לשופר ולולב בעומד לשנה הבאה דאסור לתשמיש הדיוט כמו שכתב הב״ח, וכל שכן זה. פרי מגדים אשל אברהם אות א׳, פתחי עולם אות ד׳:
(ד) שם: אסור להשתמש בהם וכו׳ — ולא מהני תנאי באומר איני בודל מהם, דביזוי מצוה הוא, ולא דמי לנוי סוכה סימן תרל״ח סעיף ב, דהתם לא נחשבו כמותם ולא חל שם מצוה עליהם, מה שאין כן בציצית דבהכרח לשם מצוה עושה ומברך להתעטף. פרי מגדים באשל אברהם אות א׳ יעויין שם. פתחי עולס שם:
(ה) שם ההג״ה: ויש אומרים דאף לאחר שנפסקו אין לנהוג בהם מנהג בזיון וכו׳ — ומסיק בדרכי משה בשם מהרי״ל, שהיה נוהג לגונזם ולהניחם תוך ספר או לעשות בהם שום מצוה, ט״ז ס״ק ב. וטוב לעשות מהס סימניה לספרים, מהר״י וייל סימן רצ״א וקצ״ג, כנסת הגדולה בהגהת הטור, עולת תמיד אות ג׳, אליהו רבה אות ב׳, מגן אברהם ס״ק ב, ר' זלמן אות א'}}, והוא הדין בסכך סוכה טוב שלא לעשות בו לצורך דבר שאינו כבוד למצוה שעברה, ט״ז שם, אליהו רבה שם. והוא הדין בכל תשמישי מצוה כגון לולב וכדומה, מחצית השקל ס״ק א', והוא הדין בעצי סוכה אין לעשות דבר מגונה, ודפנות הסוכה נכון שלא לעשות תשמיש מגונה מהם, פרי מגדים במשבצות זהב אות ב׳, פתחי עולם אות ג׳: