שולחן ערוך אורח חיים ה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך אורח חיים · ה · א

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

יכוין בברכותא פירוש המלותא. כשיזכיר השם, יכוין פירוש קריאתו באדנותב שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"אאאא שהיהג והוה ויהיהבבב. ובהזכירו אלהים, יכוין שהוא תקיף, בעל היכולת ובעל הכֹחות כֻּלם.

מפרשים

באר הגולה

(א) יכוין בברכותטור.



מגן אברהם

(א) ביו"ד ה"א - אבל כשכתוב באל"ף דל"ת אין לכוין אלא שהוא אדון הכל וצריך לקרותו בפת"ח וקמ"ץ תחת הנו"ן וכן מנהג האשכנזים (ב"ח) ובתשובת ר"מ מלובלין איתא שגם כשנכתב באל"ף דל"ת יקרא בענין שלא תהא הברת הפת"ח ניכרת ע"ש בשם ציוני.


(ב) ויהיה - כי מצינו וי"ו במקום היו"ד עיין תיו"ט פ"ד דסוכה.

באר היטב

(א) ביו"ד ה"א — אבל כשכותב באל"ף דל"ת אין לכוין אלא שהוא אדון הכל, וצריך לקרותו בפתח ובקמ"ץ תחת הנו"ן. וכשנכתב יו"ד ה"א מקצתן קורין בפת"ח ומקצתן קורין בצירי וכן מנהג אשכנזים. ב"ח מ"ר.


(ב) ויהיה — (עי' תוס' יו"ט פ"ד דסוכה).

שערי תשובה

(א) ביו"ד ה"א — עיין באר היטב. במחזיק ברכה בשם לוח ארש להג"מ יעבץ כתב: מעתה כו', שקריאת השם, בין במקום שנכתב הוי"ה בין במקום אדנ"י לעולם שוה לקרותו בחטף פת"ח, ודלא כמו שכתב במגן אברהם בשם בחיי, וגם במה שכתב בשם תשובת מהר"מ מלובלין, שיקרא בעניין שלא תהיה הברת הפת"ח ניכרת, עיין שם בסימן פ"ג. וכתב באליה רבה בשם אור חדש שחזר בו מהר"מ, וכן כתב מחזיק ברכה בשם ספר קטן נקרא תשובת גאונים נדפס באמשטרדם שנת תס"ז, שם כתב תשובה שהשיבו למהר"מ, גם תשובת הרמ"ע מפאנו, וכאשר ראה תשובת הרמ"ע חזר בו, וכן הסכים השל"ה. ועיין בשו"ת נודע ביהודה סימן ב' שאין ספק בקריאת שם אדנ"י להטעים הנגינה מלרע ולא מלעיל, וכן הביא במחזיק ברכה בשם לוח ארש עיין שם:


(ב) ויהיה — עיין באר היטב. ובמגן אברהם כתב על תיבת שהיה כי הוא"ו במקום יו"ד, והראה מקום להתוס' יום טוב דסוכה. ושם כתב התוי"ט על ויהי"ה. ונראה שהבאר היטב הגיה דברי מגן אברהם על ויהי"ה, וכן הוא באליה רבה, וכן ראיתי מגיהים במגן אברהם. ולעניות דעתי אין צריך להגיה, כי בתוס' יום טוב שם כתב: "וכן 'היה' בחסיר יו"ד העתיד", ורוצה לומר, להסיר יוד העתיד ממלת "יהיה", עיין שם. ואם כן היינו כשמסירין יו"ד שבתחילת השם, נשאר מלת "היה", שהוא"ו במקום יו"ד. והמגן אברהם אסידור לשון השולחן ערוך קאי, דנקט לפרש שהיה, והיינו על ידי הוא"ו שבמקום היו"ד, וממילא דגם במלת ויהיה כן הוא:

ביאור הגר"א

יכוין כו' — ברכות מז א ולא יזרוק כו'.

פירוש קריאתו — סוף פרק ג' דפסחים וריש פרק ד' דקדושין.

שהוא כו' — כמ"ש בברכות ז ב: מיום שברא כו'.

ויכוין כו' — טור, והוציאו מדברי רבינו יונה בספר היראה, שכתב אצל פסוק ראשון שבקריאת שמע: ובכל אחד מב' שמות האמורים בפסוק ראשון יאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה כו', ואחר כך כתב: ובכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פירוש קריאתו שהוא אדון הכל. אבל משמע שם שאין צריך לחשוב אלא פירוש קריאתו, רק בקריאת שמע, ששם שני השמות מורין על היה כו'. וכן עיקר לפי עומק הדין, כי בכל הולכין אחר הקריאה, ואין צריך להרהר כלל על הכתיבה, אף שיש בהכתיבה סודות גדולות והם הלכה למשה מסיני. וכן כאן הולכין אמר הקריאה בנקודתו, וכן כשיבא וכל"ב לפניה האלף נחה וכל"ב בפתח, מה שאין כן בכתיבה היה צ"ל בחירק. וכן למה לפניה רפה. וכן בג"ד כפ"ת אחר השם הוא תמיד בדגש, וכן מונה במסורה אדני בם ג' מפקין רפויין. והקריאה האלף בחטף פתח, כי ניקוד השם לפי קריאתו כמו בכל הקריין שבתורה. וכן "לה' אדני למות תוצאות", הלמ"ד בצרי והוא פשוט מאד. ולכן כששני שמות סמוכין, פעמים ניקודו בניקוד אלהים, אבל השם בעצמו ניקודו נעלם כמו כל כתבין שבתורה, וניקודו הוא סוד שם המפורש. וגם אם בא לחשוב פירוש כתיבתו אין פירושו כן, אלא נמצא קיים, וכמו "שם אשתו חוה", וכמ"ש הר"ש ושאר מפרשים.

שהיה כו' — כמ"ש ויקרא האדם כו'. ועיין רשב"ם פ' שמות. ואלו י"ב אותיות בהתחלקם לאותיות שוות יהיה ג' שמות דמלך מלך ימלוך וכן ניקודיהן רק בלא וא"ו הפעולה והתחלפות סופן בתחילתן והן י' אותיות ועניין י' וי"ב ידוע למבין.

ובהזכירו כו' — כמ"ש בתרגום אונקלוס: "בני אלקים" – בני רברבייא, וכן כל השופטים, "עד האלקים יבא" כו'. ובמעשה בראשית הכל בשם אלהים, וז"ש ובעל הכחות כולם.

משנה ברורה

(א) פירוש המלות - כמו שאחז"ל [ברכות מ"ז] שלא יזרוק הברכה מפיו אלא יכוין בעת האמירה ויברך בנחת וז"ל ספר חסידים סי' מ"ו כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל אדם יכוין לבו לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם להנות מהם וציוהו על המצות ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב ועל דבר זה חרה אף ה' בעמו ושלח לנו ביד ישעיה ואמר יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ועי"ש עוד מה שהאריך בגודל העונש עבור זה:


(ב) קריאתו באדנות - כי השם הנכבד והנורא אסור לקרותו ככתבו כמו שאמרו חז"ל ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעוה"ב אלא צריך לקרותו כאלו היה כתוב שם אדני וגם בנקודת אדני דהיינו האלף בחטף פתח אבל לא בפתח לבד או בשב"א לבד והד' בחולם והנון בקמץ וידגיש היו"ד שתהא ניכרת יפה רק בכונה יכוין לשם הוייה. וטעם הנגינה הוא מלרע:


(ג) שהיה וכו' - ובביאור הגר"א כתב דלפי עומק הדין א"צ לכוין אלא פי' קריאתו דבכל מקום הולכין אחר הקריאה אף שיש בהכתיבה סודות גדולות לבד בקריאת שמע שם צריך לכוין ג"כ שהיה וכו' עי"ש. ובמקום שנכתב בא"ד לכו"ע אין צריך לכוין אלא שהוא אדון הכל. אם אחד מספר חסדי ה' שעשה לו ומתחלה מזכיר השם ורוצה לגמור דבריו מה שעשה לו ה' אסור להפסיקו בדברים שמא מתוך כך לא יגמור דבריו ונמצא שהזכיר שם שמים בחנם אבל אם רוצה לקלל שום אדם והתחיל בשם מצוה להפסיקו שלא יגמור דבריו ולא יחטא [ס"ח והובא בחידושי רע"א]:

ביאור הלכה

כף החיים

(א) סעיף א: יכוין בברכות פירוש המילות — וכן בכל ברכותיו ותפילותיו, שאם לא כן הוי האדם כעוף המצפצף שאין מבין מה שמצפצף. לבוש, וכן כתב בספר בי"ע הלכות נטילת ידיים אות ט', שתילי זיתים אות א', יפה ללב חלק א' אות א'. וזה לשון ספר החסידים סימן מ"ו: כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצוות השגורות בפי כל אדם, יכוין לבו לברך לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם להנות מהם וציונו על המצוות, ולא יעשה כאדם העושה דבר כמנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב. ועל דבר זה חרה אף ה' בעמו ושלח לנו ביד ישעיה ואמר: "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". אמר הקב"ה לישעיה: ישעיה, ראה מעשה בני כי אינו אלא לפנים, ומחזיקים בה כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו, באים בביתי ומתפללים לפני תפילות הקבועות כמנהג אבותיהם לא בלב שלם, הם מנקין את ידיהם ומברכין על נטילת ידיים ובוצעין ומברכין ברכת המוציא, שותין ומברכין כמו שהדבר שגור בפיהם, אף בעת שהם מברכין אינם מתכוונים לברכני, לכן על כן חרה אפו ונשבע בשמו הגדול לאבד חכמת חכמיו היודעים אותו ומברכין אותו במנהג ולא בכוונה, דכתיב בתריה: "לכן הנני יוסיף וכו', ואבדה חכמת חכמיו" וכו'. לפיכך הזהירו חכמים על הדבר ואמרו: עשה דברים לשם פועלם. ומעשה באחד שמת, לאחר י"ב חודש, ונגלה בחלום לאחד מקרוביו, אמר לו: בכל יום דנין אותי על שלא הייתי מדקדק לברך ברכת המוציא וברכות הפירות וברכת המזון בכוונת הלב. שאלו לו: והלא אין משפט רשעים בגהנם אלא י"ב חודש! אמר להם: אין דנין אותו בפורעניות חזקים כמו בי"ב חודש ראשונים, עד כאן לשונו. והביאו דבריו חיי אדם כלל ה' אות כ"ו, קיצור שולחן ערוך סימן ו' אות א', יפה ללב שם. וכתב קיצור השולחן ערוך שם: וראוי לאדם שירגיל את עצמו לומר את הברכות בקול רם, כי הקול מעורר את הכוונה, עד כאן לשונו.


(ב) שם: יכוין בברכות פירוש המלות — כתב בהגהות מיימוניות פרק ד' מהלכות תפילה, שצריך ליזהר שלא ידלג שום תיבה כאילו מונה מעות, וכן לא יבליעם אלא יוציאם כולם בשפתיו, עד כאן לשונו. וכן הוא בסמ"ג, דרכי משה, והביאו אליה רבה אות א'. וכתב בשם א"ח וזה לשונו: דלאו דוקא תיבה, דהוא הדין אות אחת, הן באותיות הנכתבות, הן באותיות הנמשכות מהתנועות גדולות, עד כאן לשונו. ומזה יש להעיר על קצת בני אדם, שמברכים במרוצה ומגמגמים בלשונם ואין מוציאין התיבות כהלכתן, וזה נוסח ברכתן: בכתא דוני אלינו מך העולם וכו'. ולא די שנהנים מן העולם הזה בלא ברכה, שכל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה, כמבואר בסימן רי"ד, אלא שאין זה כבוד המקום שמדברים לפניו בלשון מגומגם, שלפני מלך בשר ודם אין עושים כן אלא שמדברים לפניו באימה ויראה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואוי לה לאותה בושה וכו'. על כן יש ליזהר בשעה שמברך או מתפלל, שיוציא התיבות כהלכתן ויבין פירוש המלות לפחות, ושלטון על כל דבר הרגל ואין להאריך יותר, והשומע תבוא עליו ברכת טוב.


(ג) שם: יכוין בברכות פירוש המלות — ואסור לעשות שום מלאכה, אפילו דבר קל, בשעה שהוא מברך, ועל זה נאמר: "ואם תלכו עמי קרי", חיי אדם שם אות ט"ו, קיצור שולחן ערוך שם, ועיין שולחן ערוך סימן קצא סעיף ג וט"ז שם.

והוא הדין דצריך ליזהר בזה בשעת עניית הקדיש, שהוא שבחו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ויש בו רזין עלאין כמבואר בשער הכוונות; ולא כקצת בני אדם שמקפלין הטלית או התפילין בשעת עניית הקדיש. ויהיה פיו נקי מן הרוק כשהוא מברך, וגם שאר דבר לא יהא בתוך פיו, שנאמר: "ימלא פי תהלתיך", קיצור שולחן ערוך שם אות ב.


(ד) בשעה שמברך, אם שמע קדיש או קדושה או ברכו ומודים, אם הוא בברכת המצוות והנהנים, לא יפסיק לא באמצע הברכה ולא בין הברכה לדבר שמברך עליו. אבל אם הוא מברך ברכות ארוכות, כמו ברכות קריאת שמע וברוך שאמר ואשר יצר ומעין שלוש וכדומה, יפסיק. ודוקא באמצע הברכות שכבר התחיל; אבל אם עדיין הוא בתחילת הברכה, כגון שאמר "ברוך אתה ה'" קודם "יוצר אור" וכיוצא בהם, או אם הוא בסיום הברכה "יוצר המאורות" או "הבוחר" וכדומה, אין להפסיק. וכן בברכת המזון אין להפסיק, דהוי כתפילה, כדברי מרן בסימן קפג סעיף ח. נשכ"ח סימן ב' יעויין שם, וכן כתב חיי אדם כלל ה' אות י"ג. ובדיעבד אם הפסיק בברכת הנהנים והמצוות בקדיש וקדושה וכדומה, החיי אדם הניח בצריך עיון, אבל הנשכ"ח כתב שם דחוזר ומברך, עיין שם. ועיין פרי מגדים סימן נ"א באשל אברהם ס"ק ג', קשר גודל סימן ז' אות כ"ט, ש"צ דף ס"ז ע"א וע"ב, זכ"ל חלק ג' מערכת הבי"ת דף ה' ע"ב, כף החיים סימן י"ח אות ה', בן איש חי הלכות שנה א' פרשת ויגש אות ט'.


(ה) שם: כשיזכיר השם וכו' — ויירא ויזדעזעו אבריו בשעה שהוא מזכיר את השם. חיי אדם שם אות א', קיצור שולחן ערוך שם אות ג'. ויש להביא מעשה רב שהביא חיי אדם שם כדי להלהיב לב אנשים לגודל הזהירות. גדול אחד אנגיד, ושמע בבית דין של מעלה קול רעש גדול: פנו מקום לצדיק אחד שנפטר, וקבלוהו בכבוד גדול ונתנו לו ספר תורה בזרועו ושאלוהו: קיימת מה שכתוב בזה? ואמר הן. קיימת מצוה ראשונה שהיא פריה ורביה, לא להנאתך אלא לשם שמים? ואמר הן. אמרו: מי מעיד בך? ובאו המלאכים שנבראו מן המצוות אשר עשה עד אין מספר והעידו בו, זה אומר: נבראתי ממצוה זו וכו'. אחר כך הביאו לפניו ארבעה טורים ושאלוהו: קיימת תורה שבעל פה? ואמר הן. ומי מעיד? ובאו המלאכים כנ"ל. אחר זה שאלוהו: נזהרת מלהוציא שם שמים לבטלה? וידום. חזרו ושאלו, אשתיק ולא אמר להו ולא מידי. והכריזו אחר עידות, ובאו גדודים מלאכים לבושים שחורים והעידו: זה אומר: נבראתי ביום פלוני כשהוציא אזכרות כמה וכמה בתפילה בלא כוונה, וזה אומר כך, ויקרעו שמלותם כל הבית דין של מעלה, וגם אני קרעתי, ואמרו: טפה סרוחה! איך לא יראת וכו', ונגמר דינו, או לבוא לגהינם או לחזור ולבא בגלגול, ובחר בגהנם מבגלגול, עד כאן לשונו.


(ו) שם: כשיזכיר השם יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א וכו' — כתב העו"ת ז"ל: ועל פי חכמי האמת, לעולם יכוין שמות אלו בשילוב כזה יאהדונהי. וכן כתב בספר אור הישר סימן ז' אות ב', הביאו הרב יפה ללב (נר"ו) אות ב'. וכתב שם הרב יפה ללב וזה לשונו: וכן משמע מהקדמת התיקונים דף ג' ע"א דאיתא הכי: דאינון תרין שמהן יאהדונהי, דבהון כלילן כל הוחויין(?) וכנויין וכו' אלין אזכרות דאינון יאהדונהי, בין בקריאת שמע בין בצלותא בין בשו"ת והודאות, דבכל אזכרה דיפוק מפומוי בכל אתר ובכל ממלל צריך לכוונא דבור באדני, קול ביהוה, וליחדא לון כחדא ביחודא דאיהו יחיד נעלם דמחבר לון ומחבר לון כחדא, וביה צריך הכוונה, דלא תליא למימר ביה קול ודבור אלא מחשבה, עד כאן לשונו ועיין שם. וכן כתב הרה"ג בן איש חי פרשת וישב אות ג'. אמנם מה שכתב שם העו"ת דבלילה יכוין השילוב אדני קודם להוי"ה, אינו נראה כן מלשון התיקונים ושער הכוונות, אלא דכל עת שווים לעניין כוונה זו. ועיין לקמן אות י"ג, דזה החילוק הוא דוקא לעניין אמן, יעויין שם.

גם צריך לכוון בכל פעם שתוציא שם הוי"ה בכל מקום שיהיה, שתצייר שם הויה בלבד, ותכוין בה"א אחרונה שם אדני, שער הכוונות שם. וכן כתב ברכי יוסף בשם גורי האר"י. ש"צ דף מ"ג עמוד ד'. בן איש חי שם.

גם צריך ליזהר, כשיזכיר שם הויה יצייר במחשבתו אותיות השם בנקודות ובסימנים. ובחומשים נהגו לנקדו בניקוד "לעולם", והמתפלל ולומד מקראות מתוך הספר אז יהיה זה אצלו בנקל בלא טורח. בן איש חי שם. וטוב לכתוב שם הויה על נייר או על קלף, ויכתוב בתוך ה"א אחרונה שם אדני, וינקדנו בניקוד "לעולם", ואחר כך יכתוב אצלו שם הויה אדני בשילוב, כדי שיהיה מצוי אצלו לכוין בו בכל עת שמזכיר את השם, הן בפסוקים הן בתפילה. ועתה נדפס סידור חקת עולם, ועשויים כל ההויות על סדר שאמרנו; וכל הקונה ממנו כדי שיתפלל תפילה כתקנה, הרי זה משובח. מיהו מי שאי אפשר לו, יעשה כמו שאמרנו.


(ז) שם: ויכוין בכתיבתו ביוד הא וכו' — אבל כשכתוב באלף דלת אין לכוין אלא שהוא אדון הכל. מגן אברהם ס"ק א'. ר' זלמן אות א'. שתילי זיתים אות ב'. וצריך לקרותו בפתח (רוצה לומר תחת האלף, ועל הדלת חולם אין צריך לפרש. מחצית השקל) וקמץ תחת הנון. והנכתב ביו"ד ה"א, מקצתם קורין בפתח ומקתם קורין נוטין לצרי, וכן מנהג אשכנזים. ב"ח. ובתשובת מוהר"ם מלובלין איתא שגם שנכתב באלף דלת יקרא בעניין שלא תהיה הברת הפתח ניכרת. מגן אברהם שם. אמנם האליה רבה ס"ק ב' כתב בשם א"ח שחזר בו מוהר"ם מתשובה הנ"ל, ופסק ליזהר לקרות האלף בחטף פתח, והוא כמו שבא פתח, אך לא יאריך בשום אחד מהם עיין שם. וכתב שכן כתב בעל ספר ע"מ ובעל של"ה ובעל ברכת הזבח. והביא דבריו פרי מגדים אשל אברהם ס"ק א' יעויין שם, והמחצית השקל וכרם שלמה. וכתב הכרם שלמה שכן כתב בספר מעשה רב בשם כמה גאונים, וכן כתב מחזיק ברכה אות א' יעויין שם. וכתב שם המחזיק ברכה בשם היעב"ץ בספרו לוח אר"ש דף ו' ע"ב וזה לשונו: מעתה בטלה מחלוקת, שאין מגמגם עוד בדבר שקריאת השם, בין במקום שנכתב הויה בין במקום אדני, לעולם שווה לקרותו בחטף פתח וכו' ולא כמו שכתב מגן אברהם סימן ה' בשם ב"ח לחלק בין הפרקים, גם מה שכתב הב"ח דשם אדנות נקרא בפתח ליתא, אלא לעולם הוא בחטף פתח וכו' עד כאן לשונו, והביא דבריו שערי תשובה אות א', בית יעקב אות יו"ד.

אין ספק בקריאת שם אדנות שהטעם מלרע. מחזיק ברכה אות ב' בשם נודע ביהודה חלק אורח חיים סימן ב' וספר לוח אר"ש דף צ"ג, והביא דבריו שערי תשובה שם, וסידור בית יעקב אות יא.


(ח) מה שתיקנו כל הברכות לנוכח במה שאומרים "אתה ה'", ובנסתר "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", לפי שצריך לכוין כאלו הקב"ה עומד לנגדו ממש, כמו שכתוב: "שויתי ה' לנגדי תמיד", ובאמת הקב"ה הוא נסתר. והריב"א כתב הטעם, מפני שהקב"ה הוא נגלה מצד מעשיו ונסתר מצד אלהותו. ומה שאומרים "וציוונו" אף על פי שאינו כתוב ומבואר בתורה, הוא כמו כל מצוות שהם דרבנן וסמכינן אקרא ד"לא תסור", ס"ב אות א'.


(ט) איסור להגות השם ככתבו, אמר לי מורי זלה"ה כי אמיתות פירוש דבר זה הוא שלא יקרא ארבע אותיות ההויה ככתבן בלי מילוי; אבל אם גם יקראנו במילוי כזה, יו"ד ה"י וי"ו ה"י, גם זה בכלל ההוגה את השם באותיותיו. שער המצוות פרשת שמות, וכן כתב הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סימן ל"ה, והביאו זכ"ל אות א'. אבל בשם אדנות אין להחמיר בו כולי האי, הרדב"ז שם, זכ"ל שם. וכתב הקיצור של"ה דף ק' ע"א: כשהאר"י ז"ל היה מזכיר שם הוי"ה במילואו, לא היה אומר יוד הא, אלא כך היה אומר: יוד אי הא ואו אי הא, וכן בשם אהיה היה אומר: אלף אי הא יוד אי הא. והביאו זכ"ל שם, וכן כתב בספר שולחן ערוך של האר"י בכוונת תלמוד תורה אות ד'.


(י) גם היה האר"י ז"ל נזהר מלהוציא בפיו שום שם משמות הקודש או של המלאכים, אפילו אותם הכתובים בספרים, ולא היה זוכר אותם באמצע הדרוש אלא כדרך זה, כשהיה זוכר מטטרו"ן היה אומר מ"ם טי"ת, וכשהיה זוכר סמאל היה אומר סמ"ך מ"ם, וכן כיוצא בזה. אמנם שמות המלאכים שהם נמצאים בבני אדם הנקראים בשמותם, כגון מיכאל, גבריאל – מותר להזכירם ואין בהם חשש איסור, שער המצוות שם, וכן כתב נגיד ומצוה בסדר הקריאה בכל יום, וכן כתב של"ה שם, והביאו הזכ"ל שם. וכתב שער המצוות פרשת משפטים, שהמזכיר סמאל עובר על "ושם אלהים אחרים לא תזכירו", עיין שם. ולא עוד אלא שגם הוא אסור להזכיר מעין דברים אלו, כגון אלו בני אדם הרגילים לומר בלשון לע"ז איל דיאבל"ו וכיוצא בדברים אלו, אין להזכירם כלל, לפי שהם השדים הם בחלקו, ומתגבר כחם כשמזכירים אותם. שער הכוונות בדרוש א' של תפילת ערבית, יעויין שם.


(יא) אף על פי דכשמזכיר את השם לבטלה עבירה היא בידו, אם מזכירו דרך לימודו מצוה להזכירו בפירוש אדני ולא לכנות, לומר אדוש"ם וכיוצא, דאין דרך כבוד כלפי מעלה לכנות. קיצור של"ה שם, זכ"ל שם.


(יב) כשאומר ברוך הוא וברוך שמו יכוין שיתברך ברוך מעצמו ואינו צרכיך לברכתנו. עטרת זהב. ועיין שער הכוונות בדרושי החזרה דרוש ה', שכתב כי ב"ברוך" יכוין אל אות יוד של הוי"ה, והיא שם של הוי"ה. ובתיבת "הוא" יכוין אל אות הא ראשונה, ושהיא שם של אהיה. ובתיבת "וברוך" יכוין אל אות ואו, ושהיא שם ההוי"ה. ובתיבת "שמו" יכוין אל אות הא אחרונה, שהיא שם אדני. וכן כתב בפרי עץ חיים שער יוד פ"ב. וזה שכתבתי למדקדקים שיכולין לכוין. וכשאומר "ברוך אתה", יכוין שמקור הברכות אתה.


(יג) כוונת אמן של ברכת המצוות והנהנין וברכות העמידה והתפילה, יכוין חבור שני שמות הויה ואדני ביחד כזה: יאהדונהי שהם בגמטריא אמן. ובעניית אמן דקדיש יקדים בכוונת אדני להויה כזה, אידהנויה. שער הכוונות שם, פרי עץ חיים שער י"א פרק ב'.


(יד) כוונת אמן נחלק לשלושה חלקים: החלק הא' הוא דבר שאין בו בקשה ותחינה כלל, אלא הכל הוא שבח והודאה, כגון ברכת אלהי ושאר ברכות של שחרית, ושלוש ראשונות של תפילת שמונה עשרה וברכת מודים, וכן נודה לך והטוב והמיטיב שבברכת המזון, וכן ברכות הנהנין וברכות המצוות ודומיהן – צריך לכוון: אמת הוא מה שאמר המברך, ושהוא מאמין בזה. החלק הב' הוא דבר שאין בו הודאה כלל, אלא הכל הוא בקשה ותחינה לבד, כגון קדיש, וזכרנו שביעלה ויבוא, והרחמן בברכת המזון וכיוצא – צריך לכוין: יהי רצון שייאמנו דברי בקשות המבקש, ושכן יקיים ה' את דברו. החלק השלישי הוא דבר שיש בו הודאה ובקשה שתיהן ביחד, כגון כל ברכות אמצעיות שבשמונה עשרה, וגם רצה ושים שלום, שכולם הם תחילתן בקשה וסופן הודאה וכיוצא באלו – אז צריך לכוין שתי הכוונות הנזכרות, דהיינו: אמת היא הברכה שבירך המברך, שהוא חונן הדעת, ויהי רצון שהוא יקיים ויאמן דברי המבקש; וכן כולם וכיוצא באלו. זכ"ל חלק א' אות א' יעויין שם, וכן נוטין דברי החיד"א בקשר גודל סימן ט' אות ט' וקיצור שולחן ערוך סימן ו' אות ח', וכן כתב בן איש חי פרשת תרומה אות י"א. ויש אומרים שגם בשתי הברכות של מגן אברהם ומחיה המתים יכוין בשתיים, ורק האל הקדוש הוא רוצה לומר אמת. בן איש חי שם.

וצריך לתת דעתו על זה, שאם אומר על שבחיו ותואריו: אמן שיהיה כן, הוא כרשע כופר, כי הוא כמסתפק אם יש בו שבחים אלו ומבקש שיהיה כן חס ושלום, וכן אם מכוון על הבקשות שאמת היא הבקשה – הוא ככסיל באיוולתו, זכ"ל שם. ומה שכתב בש"צ דף פ"ה ערוב פרשיות, כתב עליו שם הזכ"ל דאין ספק שטעות המדפיס הוא, עיין שם.