שו"ת הרא"ש/כלל יב
כלל יב[עריכה]
סימן א[עריכה]
ראובן נדר, ביום שאעשה דבר פלוני לא אוכל לחם אותו היום ולא מחרתו, אם מותר בלילה. תנן (נדרים ס.) קונם יין שאני טועם היום מותר בלילה דהיום משמע עד תשלום היום יום זה אסור מעת לעת דיום זה יום שלם משמע ומיבעי בגמרא (שם:) קונם יין שאני טועם יום מהו להיום דמיא או ליום זה דמיא ולא אפשיטא ולחומרא. והשתא כיון שאמר אותו היום לאו ליום זה דמיא וליום סתם נמי דמיבעיא ולא איפשיטא לא דמיא דכיון דאמר אותו היום הוי כמו היום דמאי טעמא דהיום דכיון דעמד בו ואמר היום משמע היום שאני עומד בו עד שיפנה הוא הדין אותו היום נמי הכי משמע אותו היום שאעשה בו דבר פלוני לא אוכל לחם עד שיפנה הלכך אסור בו ביום ולמחרתו וליל המחרת מותר. אבל לילה הראשונה שבינתיים אסור כיון שהתחיל נדרו לא פקע עד עבור זמנו ואם עמד בלילה והתחיל הנדר אסור בלילה וביום של אחריו ובלילה שנייה (ס"א וביום שלמחרתו):
סימן ב[עריכה]
ומה שקשה לך על פירוש ר"י ז"ל שפירש דנדר לעניים יש לו התרה לא ידענא מאי קשיא ליה למר אפילו נדר להביא קרבן דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט יכול להתיר נדרו. וההיא דבבא קמא (לו:) לא בא לידו עדיין (עיין לקמן כלל י"ג סימן א) הלכך זכו בו עניים וגם לא איירי בהתרה אלא בחזרה לחזור בלא התרה אינו יכול. וכן ההיא נהי דיכול להתיר נדרו דבכל דבר שבא על ידי קדושת השם נדר והקדש ותרומה וצדקה יכול להתיר אבל לשנות אינו יכול ודקשיא ליה למר מאי מקשה אביי לרב יוסף (כתובות נט. נדרים פה:) יאסר דבר שלא בא לעולם שכן אין אדם אוסר וכו' איכא למימר אין הכי נמי אביי ידע להא דרב הונא בריה דרה יהושע והקשה לדברי רב יוסף שתירץ קונמות קאמרת שאני קונמות מתוך שאדם אוסר פירות חבירו עליו אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא איהו לא מוקי ליה באומר יקדשו ידיך לעושיהם ולדבריו הקשה נמי דבתר דשמע לתירוצא דרב הונא אמר ההיא מימרא דקידושין. וכמה פעמים נעשה בפני שאדם נדר לחבירו בנו למולו או לעשותו בעל ברית וצויתי לקיים הדברים בתקיעת כף כי מנעורי נראה לי דבר פשוט שאין לו קיום אלא בתקיעת כף או בקבלת חרם אז כופין אותו לקיים. ואתה ותורתך שלום כנפש אשר בן הר"ר יחיאל ז"ל.
סימן ג[עריכה]
נכדי ידידי ה"ר משה הכהן. אני הייתי רגיל לומר דדבר שלא בא לעולם הוא ויותר מזו אפילו כבר נולד הבן והקנה לו בקנין שיהיה בעל ברית יכול לחזור בו דקנין דברים בעלמא הוא כדאיתא בבא בתרא (ג.) גבי כשקנו זה מזה ברוחות. ופריך קנין דברים בעלמא הוא דקנין לא מהני אלא או במכר או במתנה או בתמורה על דבר ננתפס וקונה גוף החפץ אבל בדבר זה שהקנה לו לעשות מצוה אחת קנין דברים בעלמא הוא והכי איתא בבא בתרא (קמז:) שמע מינה שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו וכו' למימרא דסבר רב נחמן מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע ודליתא בבריא ליתא בשכיב מרע אלמא אפילו בבריא אפילו בקנין אינו מועיל. והנה הראה לי מורי החזן כתב דרבינו מאיר ז"ל וזה לשונו ומי שנדר לחבירו לעשותו בעל ברית אף על גב דהוי דבר שלא בא לעולם יש לנו לילך אחר המנהג וכיוצא בזה אמרו בבא מציעא (עד.) סטומתא באתרא דקנו ממש קני אף על גב דמדינא לא קני אזיל בתר מנהגא למקני קנין גמור עכ"ל. ויש להשיב על דבריו חדא דסטומתא הינו דוקא שנעשה מעשה כדפירש רש"י ז"ל שרושמים על החבית ורבנו חננאל ז"ל פירוש פאמיא כמו שרגילין הסוחרים תוקע כפו בכף חברו וזהו גמר המקח וקורין לו בלשון אשכנז יא אוף ואותו מעשה שעושין הוי במקום סודר אבל דיבור בעלמא לא אפילו אי נהוג מנהג גרוע הוא ולא אזלינן בתריה כמו שפירש רש"י ז"ל (נ"א ר"י) בכ"מ בגמרא ועוד מאן נימא לן שנוהג מנהג זה אני רגיל לקיים דבר זה בתקיעת כף שלא יוכל לחזור בו ושלום כנפש דודך אשר בן הרב ר' יחיאל ז"ל.
סימן ד[עריכה]
מי שאמר יאסר ייני על כל ישראל אם אעשה דבר פלוני ועבר ועשאו אינו נאסר שאינו יכול לאסור אם לא שאסרו בקונם או בדבר נדור.
סימן ה[עריכה]
ששאלת ראובן שנדר שלא ישחוק ואם ישחוק יהא פתו פת כותי ויינו יין נסך ויבדל מעדת ישראל ועבר ושחק ושאלת אם יוכלו לשתות מיינו ולאכול מפתו כיון שאסרו על כל העולם כולו ואם יש לו תקנה שיקבל עליו דברי חבירות וישאל לחכם. דע שאין צריך התרה שאין לשון זה מורה על אסור ולאו כל כמיניה לעשות יינו יין נסך כל זמן שלא נתנסך לעבודת אלילים וגם לשון נדר אין כאן כיון שלא התפיסו בדבר הנדור כדתנן בפרק ב' דנדרים (יג:) ואלו מותרין חולין שאוכל לך כבשר חזיר כעבודת אלילים כעורות לבובין וכו' הרי זה מותר הילכך לא מיבעיא היכא שלא אמר כיין נסך מותר. ומפרש טעמא בגמרא משום דכתיב איש כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר נדור.
סימן ו[עריכה]
וששאלת הנותן טבלא לאומן לצייר בה ציורין ששוחקין עליהם באיסקונדרי ואסרה על בעליה אחר שציירה קודם שפרע לו שכרו אם יש כח בידו לאסור.
תשובה כיון דקיימא לן דאין אומן קונה בשבח כלי הרי אין לו בגוף כלום אלא שבח הוא דמחייב ליה בעל הכלי ואין לו כח לאסור הכלי ואפילו אם היה האומן קונה בשבח כלי הינו היכא שישי מששות בשבח כגון שנתן לו עצים ותיקן כלי אבל הכא לא עשה האומן אלא צייר בסממנין ואין בה ממש דאיבעיא לן בפרק הגוזל קמא (בבא קמא קא.) אם יש שבח סממנין על גבי צמר או לא כגון אן צבע קוף צמרו של ראובן בסממנין של שמעון אם חייב ראובן לשלם השבח שהשביח צמרו ולא איפשיטא הבעיא ואינו חייב לשלם נמצא שלא קנה הצייר בצבע כלום וכי תימא יכול לגרוד אם יגרדנו אין בו ממש כדקאמר התם במאי מעבר ליה בצפון צפון עבורי מעברי ועוד כיון דאין אומן קונה בשבח כלי אינו יכול לגורדו ולקלקל כליו של בעל הבית.
סימן ז[עריכה]
ששאלת בענין מי שנדר ללכת לארץ ישראל. דע שיש לאותו נדר להתרה כמו לשאר נדרים ואם נדר ונתחרט ילך לפני שלשה יודעים בטיב נדרים ויתירו לו. ומה שאמר בשעת נדרו שלא יוכל שום חכם להתירו זה הנדר גם זה נדר הוא והוי כמו נדר בתוך נדר. וצריך נדר זה שתי התרות תחלה יתירו לו אותו נדר שנדר שלא יתיר חכם אותו נדר ואחר כך יתירו הנדר.