שו"ת הרא"ש/כלל יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
<< · שו"ת הרא"ש · כלל יג· >>

<< · שו"ת הרא"ש · כלל יג · >>

כלל יג[עריכה]

סימן א[עריכה]

ששאלת אדם שקנה קרקע של דעת שיעשנו הקדש ואחר כך נמלך ולא רצה להקדישו אי אמרינן ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.

תשובה אמרינן בריש שור שנגח (בבא קמא לו:) ההוא גברא דתקע ליה לחבריה וחייבוהו ליתן לו פלגא דזוזא אמר ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ליה ניתביה לעניים הדר אמר ניתביה ניהלי ואיזיל ואברי ביה נפשאי אמר ליה רב יוסף כבר זכו ביה עניים ואף על גב דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן שרב יוסף הוה גבאי של עניי העיר כדאיתא בפרק החובל (בבא קמא צג.) וזכה בה רב יוסף לעניים במעמד שלשתן. והקשה ר"י ז"ל ואמאי לא זכו עניים באמירתו לגבוה דאמרינן בפיך זו צדקה ותירץ שאין אדם יכול להקדיש או ליתן צדקה דבר שלא בא לעולם והחוב הוי דבר שלא בא לעולם ונהי שאם היה אומר חוב זה כשיבא לידי אתננו להקדש או לצדקה מסתברא דמחייב לקיים דבריו מטעם נדר מכל מקום זה לא נדר כלום אלא אמר תנהו לצדקה וזה לא הועיל כיון שלא בא לעולם עכ"ל. ומזה תלמוד שאלתך אם קנאו על דעת שיעשה הקדש ולא הוציא בפיו כלום הוי דברים שבלב ואמר בפרק שלישי דשבועות (כו:) אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו איתביה מוצא שפתיך וכו' עד גמירא גמר בלבו מנין תלמוד לומר כל נדיב לב ומשני שאני התם דכתיב כל נדיב לב ופריך ונגמר מיניה ומשני משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ופריך הא ניחא למאן דאמר אין מלמדין אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר ומשני חולין מקדשים לא גמרינן. והאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאין עתה הקדש לבדק הבית ואינו אלא צדקה הילכך צריך להוציא בשפתיו. וכן אם אמר קרקע זה לכשקננו יהא הקדש אינו כלום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל אם אמר קרקע זה לכשאקננו אקדישנו או אם אמר להקדש אתננו הוי נדר עליו וצריך לקיים את נדרו. א"ב הר"י זצ"ל:

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן ב[עריכה]

עוד ילמדני אבי ראובן שנתערב עבור שמעון שאם לא יבא לבית דין לזמן שיתחייב ראובן אלף זוז להקדש בקנין בשטר חוב גמור אם לא קיים התנאי אם חייב ראובן הקנס אף כי הוא בא מצד אסמכתא מכ"מ לא שייך אסמכתא כך פסק רבי ברוך ז"ל ועל פשיטין דספרא דשטרא מי חייב בהם.


תשובה על הקנס של אלף זוז להקדש חייב ראובן לפרעם דאמירה לגבוה הויא בכל יפוי כח שיוכל הדיוט לחבריו כמ"ש רבי מאיר ז"ל בתשובה ופריטי דספרא דההוא שטרא יפרע בעל דין של שמעון כי לתועלתו נעשה כדי לחוב את שמעון שירד עמו לדין.


סימן ג[עריכה]

מה שכתבת אדוני אבי שבעל דינו של שמעון יפרעם לתועלתו דע אדוני כך היה הענין שמעון חטא ורצה הקהל ליתנו בבית הסוהר עד שיתברר הדבר וידינוהו וערב אותו ראובן ועל זה שאלתיך מי חייב בפשיטי דספרא.


תשובה הא מילתא דפשיטא כיון דבשטר זה נפטר שמעון מליכנס בבית הסוהר דמי פדיון נפשו הוא וחייב ליתן שכר הסופר.


סימן ד[עריכה]

עוד ילמדני ראובן שהכה את שמעון וע"פ תקנת העיר נתחייב ליתן לו מאה זהובים בקנס ואמר שמעון איני חפץ בקנס אלא יהא לתלמוד תורה ושוב פייסו ראובן עד דאיפייס ונתרצה לו ומחל הקנס אי מחילתו מחילה או לא כדאמרינן (ב"ק ל"ו) יד עניים אנן ואיהו שתק אנן לא שתקינן.


תשובה על הקנס של ההכאה היינו כהך עובדא דיד עניים אנן ואינו יכול לחזור וכ"ש לפירש ר"ח דלא היה רוצה לחזור בו אלא ללוות ולפרוע.


סימן ה[עריכה]

ילמדני אדוני צבור שעשו צדקה לעניי עולם לחלק היוכלו לשנותה לעניי עירם או לתלמוד תורה לפי שפירש ר' יונה ז"ל גבי ולשנותה לכל מה שירצו כגון שגבו ציבור לפרנס העניים ולחלק להם די ספוקם לחדש או לשנים ונמצא הגבוי יותר על הצריך להם הואיל ולא גבו כי אם על דעת להשלים להם חקם רשאין בהסכמתם בני העיר או טובי העיר הממונים על הצבור לשנות המותר לכל מה שירצו אבל אם הסכימו צבור להרבות בצדקה כגון בזמן התענית לחלק הכל לעניים ודאי אין רשאין לגזול את העניים ולשנות לצרכיהן הכא נמי הסכימו עתה לתת צדקה לעניי עולם כפי אשר התנדב לבם ואם יתנו לעניי עירם יחסר לאלו וזהו נמי כמו לצרכיהן וכן נמי לפירוש ה"ר יוסף ן' מיגאש ז"ל שפי' שלא התירו לשנותה אלא לצורך עניים כגון לכסות וכיוצא בו מצרכי עניים אבל לצרכי צבור אסור לשנותה אפי' לדבר מצוה אבל לפירוש רבינו תם יראה שמותר לשנותה אפי' לדבר הרשות וראיתי פי' גאון הא דקתני ולשנותה לכל מה שירצו זהו כגון שאין שם עניים שיצטרכו להם דמותר להן ללוותן מקופה של צדקה ולהוציאן בצורך אחר שיצטרכו בו הצבור ומיהו בתר הכי מיחייב לשלומי ומסתמא הא ניחא לעניים וכה"ג קא משנינן בערכין (ו’) שאני ר' ינאי דניחא להו לעניים דכמה דמשתהי מעסק ומייתי להו אלמא השינוי והוצאת מעות דצדקה ע"י הלואה ופריעה דניחא להו לעניים מותר והא דקתני אסור לשנותה כגון שינוי דלא ניחא להו כגון שמוציאין בדברים אחרים ודוחה את העניים בידים ריקניות והכא מיירי כגון שאין צריך להם עכשיו לפזר לעניים וניחא להו לעניים בהלואה משום דכל כמה ששוהין ולא פורעין חוזרין וגובין לקופה של צדקה שלא יחסר מאומה להם ולבסוף כשפורעין מה שלוו מן הקופה איכא רווחא לעניים שיש בקופה של צדקה הרבה ליתן ע"כ והודיעני הנכון.


תשובה מה ששאלת ציבור שעשו צדקה לחלק לעניי עולם היוכלו לשנותה לעניי עירם או לתלמוד תורה דע לך כי צורתא דשמעתא מוכח כר"ת ז"ל וגם נדון זה היינו כמו בקופה תמחוי ותמחוי קופה כי תמחוי לעניי עולם וקופה לעניי העיר וגם לפירש ה"ר יונה ז"ל גבוי זה היה לצורך השבויים ואם עתה אין להם צורך וישנוה לעניי העיר אם יצטרכו בו שנית לשבויים לא ימנעו מלתת ויגבו שנית וכי האי גוונא שרי וכל שכן לתלמוד תורה.


סימן ו[עריכה]

ששאלת צבור שהטילו חרם כל מי שבידו מעות שמתעסק בהם הן משלו הן משל אחרים שיתן כך וכך לקופה של צדקה וראובן הקדיש מעות לתלמוד תורה ומתעסק בהם לצורך תורה ואינו נהנה מהם לעצמו אם חל החרם לתת מהם כמו משלו.


תשובה יראה לי כי מעות שהוקצו למצוה אינה בכלל של אחרים כי דעת הקהל הוא על מעות של אחרים שחייבין ליתן מס מהם שהבעלים עצמן אם היו בידם היו צריכין ליתן מס מהם אבל מעות של מצוה אינן בכלל כי פטורין הן מן המס.


סימן ז[עריכה]

וששאלת מי שלקח במשכונה בתי הקדש אם יכול לדור בהן כל זמן שאין נותנים לו מעותיו דע כי אין חילוק בין בתי הקדש לשאר בתים שאין בהם הקדש כיון שאינם לא בית הכנסת ולא בית המדרש ולדור בבתים שמלוה עליהם מעות רבי שלמה אוסר אותו ור"ת התירו והמחמיר תבא עליו ברכה והקנין שכותבין בשטרות הוא על שעבוד נכסים והא דאמרינן (ב"מ מ"ו) אין המטבע נקנה בחליפין היינו אם יש לו מעות ואינם עתה בידו ורוצה להקנותם לו בחליפין אבל יכול אדם לשעבד נכסיו לגבות מהם סך ממון מנכסיו, אשר בן הרב ר' יחיאל ז"ל.


סימן ח[עריכה]

וששאלת אם רבית קצוצה מותרת להקדש עניים או לתלמוד תורה דע כי לא הותר רבית קצוצה אלא להקדש של בדק הבית משום דכתיב אחיך ולא של הקדש שהוא לגבוה כדדרשינן שור של רעהו ולא של הקדש אבל להקדש שבזמן הזה שהוא לעניים או לתלמוד תורה העניים והתלמידים בכלל אחיך הם ורעהו הם והביא רבינו מאיר מרוטנבורק ז"ל ראיה על זה מההיא דסוף פרק החובל (צ"ג) ההוא ארנקי דצדקה דאיחלפום לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא וגנבוה מיניה אתא לקמיה דרב יוסף וחייביה א"ל אביי והא תני' לשמור ולא לחלק לעניים א"ל שאני פומבדיתא דמיקץ קץ להו ואם איתא דעניים לאו בכלל רעהו נינהו אמאי צריך למדרש לשמור ולא לחלק לעניים תיפוק ליה מדכתיב בפקדון איש כי יתן אל רעהו כסף או כלים לשמור כדדרשינן שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושור של הקדש שנגח שור של ישראל שור של רעהו אמר רחמנא והכא נמי דוקא בממון של רעהו מיחייב אלא ודאי עניים בכלל רעהו הם ומילתא דפשיטא היא ואף ראיה אין צריך.


סימן ט[עריכה]

ששאלת על בתי הקדש של הקהל ואמרו לכם שתלוו מעות כדי לבנותם ויפחתו לכם שליש מן השכירות שישוו לכשיבנה זה הל' דומה קצת לכיעור כיון שאין זמן השכירות מתחיל מעתה אמנם טוב הוא שישכירו לכם מן הבתים כמו שהם בסכום ידוע לשנה ויבנו הבתים מן השכר וישומו עתה כמה ראוי להיות השכירות לכשיבנו וישכירום לכם מעתה בפחות.


סימן י[עריכה]

עוד ילמדני אדוני מעות של תלמוד תורה אם מותר להלוותן על בית בנכייתא בלא שכר שהרי כמה גדולים פסקו שאפי' לכל אדם מותר בנכייתא הן בית הן שדה ואפי' לדברי האוסרין לא גרע אלו לתינוקות של בית רבן ממעות יתומים שמותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד ואף אם יהא אסור היכא שנעשה כבר ולקחו שכירות הבית בכל שנה בנכייתא אם יש לגבות השכירות בקרן הוי כההיא דאמר כל סלוקי בלא זוזי אפוקי ממונא הוא אף כי לא הוי כשיעור זוזי.


תשובה מעות של הקדש או של יתומים מותר להלוותן ברבית דרבנן ומשכנתא בנכייתא אפי' לדברי האוסרים בבית אינו כי אם רבית דרבנן ומותר.

[עוד ילמדני רבינו ראובן שחלק נכסיו והניח קרקע לבתו לנדוניא בתנאי שאם תמות קודם הנישואין שישאר הקרקע להקדש וחלתה חולי מות וכדי להפקיע מיד הקדש הקרקע הלכו קרוביה והושיבוה במטה בחוליה עם חתנה ועשה ז' ברכות כדי שירשנה ומתה מחולי זה ולא קרב אליה הורני אם יורש זה ונראה דלא אף על גב דמצינו שהבעל יורש את אשתו קודם שיכנס לחופה כגון שמסרה האב לשלוחי הבעל או לבעל עצמו ומתה בדרך התם היתה ראוי' לביאה הכא לא היתה ראויה לביאה מידי דהווה הנכנס לחופה ופירסה נידה ועוד דמי להא דאמרינן (יבמות ק"י) הוא עשה שלא כהוגן כו'].

[תשובה על קרקע שנתן ראובן לבתו נראה שאין באותה חופה כלום חדא כמו שכתבת כיון שלא היתה ראויה לביאה ועוד דאזלינן בתר דעתו דראובן שרצה לעשות טובה לנשמתו ליתן להקדש ולא שירשוהו יורשיו רק כדי לינשא בו בתו וכל שכן שלא היה בדעתו שיבא איש נכרי ע"י הערמה הילכך אומר אני דמוכח הוא שהקרקע בא להקדש. ]

סימן יא[עריכה]

וששאלת אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ונדרה ליתן צדקה או השכירה מלמד ובעל הבית מוחה בידה נחלקו רבותינו בדבר זה יש גדולים שאומרים שמכרן ומקחן קיים וכן משאן ומתנן משום תקנת השוק ורבינו מאיר ז"ל לא היה פוסק כך ועל צדקה שנדרה נראה לי שאע"פ שמקבלין מן הנשים דבר מועט הני מילי מסתמא דאמרי' מסתמא הבעל אינו מקפיד על דברים המועטין הללו אבל היכא שהבעל מוחה בהדיא פשיטא לן שאין לה ליתן מאומה בלא רשותו והמקבל ממנה הרי זה גזל אף אם הניחה לישא וליתן אינה אלא כמו אפוטרופוס בעלמא ויכול לסלקה בכל עת שירצה ואם השכירה מלמד אם ידע הבעל ושתק ודאי ניחא ליה במה שעשתה אבל אם מוחה לאלתר אין בדבריה ומעשיה כלום.


סימן יב[עריכה]

וששאלתם הסכימו קצת בני אדם להיות חברים לגמילות חסדים כשיארע אבל לאחד מהם עד לימות המשיח ויהיה הדבר ביד שנים להקל ולהחמיר ועכשיו אלו השנים רוצין לבטל כל ההסכמה לבד דבר אחד שיהיה קיים בלא דעת כל החבורה היש יכולת בידם מאחר שמקיימין דבר אחד או נאמר לשון להקל ולהחמיר משמע להקל מכל דבר דשייך בגמילות חסדים במקצת או להחמיר במקצת אבל לא לבטל אחד מן הדברים דשייכי בגמילות חסד של אבל לגמרי.


תשובה רואה אני דעת המחמירין דלשון להקל ולהחמיר משמע הכי לפי שידעו מתחלה כל מה שקבלו עליהם ללון עם האבל בליל הלנת המת וללוותו ולהתעסק בקבורתו להברות האבלים ולהתפלל עמהם ומדלא כתבו שאלו השנים יכולין לעקור מקצתו משמע שאין בידם לעקור אחד מן הדברים שהסכימו עליהם אלא להקל מקצת מכל דבר ודבר או להוסיף עליו כגון למעט החבורה שילכו מקצתם או להוסיף אבל לבטל דבר אחד לא.


סימן יג[עריכה]

וששאלתם עשו הסכמה אחת רוב העיר ותקנו שכל אחד מחבריהם שיפטר לבית עולמו שיכנס בנו במקומו כשיהיה הבן בר מצוה שיהיה דינו לאלתר ככל אחד מהם ואם לא יניח הנפטר בן שיכנס במקומו אחד מיורשיו הטוב והראוי יותר בעיני החברים יכנסו במקומו והנה ראובן ושמעון היו מזו ההסכמה וראובן נשא בת שמעון והוליד ממנה בנים ומתו ראובן ושמעון ובאו שני בני ראובן ליכנס בחבורתם אחד בשביל ראובן אביו ואחד בשביל שמעון זקנו ואמרו בני החבורה אין אנו רוצין לקבל אלא אחד בשביל אביכם וזקנכם השיבו הבנים האחד ממנו תקבלו בשביל ראובן אבינו בעל כרחכם והאחר שהוא תלוי בדעת החבורה יראו אם הוא חשוב כאחד מבני החבורה ואם יתרצו מקצת החבורה בו אם יוכלו המיעוט לעכב.


תשובה הדין עם בני ראובן כי מלשון ההסכמה נראה שכך פירושו אם יפטר אחד מהם והניח בנים הרבה הבן הגדול יכנס במקומו ואם לא יניח בן ויש לו יורשים אחרים יבררו החבורה הטוב והראוי שבכל הבנים יכנס במקומו [ומדלא נתנו על הבנים שיבררו החבורה הטוב והראוי שבבנים ויכנס במקומו] אלמא שהגדול שבבנים יכנס במקום אביו הילכך בנידון זה הגדול שבבני ראובן יכנס במקומו ואם אין לו כי אם אחד ואין לשמעון יורש אחר יכנס הוא במקום שמעון זקנו ואם יש לו אחים הרבה יבררו החבורה הטוב שבאחיו.


סימן יד[עריכה]

על אודות צדקות שמתנדבין לצורך בית הכנסת או לצורך בית עולמים יראה לי שבני העיר יכולין לשנותן לצורך תלמוד תורה שהוא עילוי קדושה חמורה כדאיתא בפ"ב דמגילה (כ"ה) בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת בית הכנסת לוקחין תיבה תיבה לוקחין מטפחות מטפחות לוקחין ספרים ספרים לוקחין תורה אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים ספרים לא יקחו מטפחות אלמא דספרים ותורה עילוי קדושה ואמר רב פפי משמיה דרבא מבי כנישתא לבי רבנן שרי מבי רבנן לבי כנשתא אסור והלכתא כרב פפי דר' יהושע בן לוי קאי כותיה דקאמר בית הכנסת מותר לעשות בית המדרש וכיון שמוכרין בית הכנסת ליקח תורה וספרים כל שכן שמוכרים אותן ללמוד תורה כי מה תועלת יש בקניות ספרים ותורה אם לא ללמוד בהם ויתירה מעלת הלומד ממעלת ס"ת כדאי' פרק בתרא דמכות (כ"ב) אמר רבא כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת ומקמי גברא רבא לא קיימי התורה אמרה ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרו חדא וגרסי' בפרק בתרא דמגילה (כ"ז) מהו למכור ס"ת ישן לקנות ס"ת חדש ת"ש דא"ר יוחנן משמיה דרבי מאיר אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה אלמא תורה בתורה שפיר דמי דילמא תלמוד שאני שמביא לידי מעשה וכיון שמוכרים ספרים ללמוד תורה כל שכן בית הכנסת וכ"ש מעות שנתנדבו לצורך בית הכנסת ובית עולמים ומשום הזמנה אין לאסור דאפי' מאן דאמר (סנהדרין מ"ז) הזמנה מילתא היא הני מילי באורג בגד למת אבל האי כטווי לאריג דמי דלכולי עלמא לאו מלתא ואם קרובי נותני הצדקות קראו תגר על השינוי לא חיישינן לפעיתן כדאיתא פ"ק דערכין (ו’) אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן גוי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה משנשתקע מותר לשנותה למאי אילימא לדבר הרשות מאי אריא גוי אפי' ישראל נמי אלא לדבר מצוה וטעמא דגוי מיפעא פאעי אבל ישראל דלא פאעי שפיר דמי אלמא גבי גוי חיישינן דמיפעא פאעי אבל ישראל ציית לדברי חכמינו ז"ל ומאחר דמן הדין שנוה לא פאעי ואף אם יש ישראל דלא ציית לדברי חכמים ופאעי על תקנתן לא חיישינן לפעיותו מדלא מצא איסור שינוי אלא בגוי דוקא משום דפאעי ואיכא חילול השם אבל ישראל שאינו ציית לדברי חכמים ליכא חילול השם בזה ושלום אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן טו[עריכה]

שאלה ראובן נטה למות והיה לו בת אחת והניח לה כל נכסיו וצוה אותה שמכלל אותם נכסים שתוציא אלף וחמש מאות זהובים בענין שיהיה כל הריוח שלהן או מקצתו להקדש ובכלל נכסיו הניח ספרים שהיו לו ביד בן אחותו שהיו נתונים לבתה שהיא היורשת ואחר פטירתו תבעה הספרים מבן אחות אביה והוא טוען שהניחן בידו על מנת שיהיו נמכרין ושיעשה מהן ההקדש שצוה בשעת פטירתו ואומר שלא יוציאו ספרים או דמיהן מידו עד שיעשה ההקדש הזה והבת הוציאה שטר חוב שיש לה על אביה בסכום אלף כפולות והיא רוצה להוציא הספרים בכח השטר הזה.


תשובה הדין עם הבת מאחר שיש לה שטר חוב על נכסי אביה שכתוב בו מטלטלי אגב מקרקעי והוא מוקדם לצואתו ובלבד שלא יהא הדבר ידוע שלא הניח נכסים בכדי השטר חוב שעליו אבל אם הוא ספק אם הניח בכדי השטר חוב אם לאו צריך בן האחות לישבע שכן צוה המת כמו שהוא טוען ואח"כ אם היא תשבע שלא ירשה מאביה בכדי השטר תוציא אלו הספרים מפני שקדם שטרה ואם לאו יעשו כטענת בן אחותו והטעם שאנו מחייבין לבן אחותו שישבע תחלה לפי שכל זמן שלא נשבע אין טענתו טענה כי אם דברים בעלמא והיא לא תתחייב שבועה על טענה זו אבל אחר שנשבע נתקיימה טענתו ונתחייבה הבת שבועה ואם לא תשבע ימכרו הספרים ויעשה מהם הקדש כמו שטוען בן אחותו אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן טז[עריכה]

דין בתים של הקדש נמכרים לצורך הקדש ע"י בעלים שהקדישום או ע"י ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר וכן למשכנם לצורך הקדש.


סימן יז[עריכה]

וששאלתם על ענין מעות של הקדש שהלוו ברבית קצוצה הוו יודעים שלא הותרה רבית קצוצה אלא להקדש שהוקדש לבדק הבית ובא ליד הגזבר משום שנאמר לא תשיך לאחיך והקדש לאו אחיך הוא אבל בהקדשות שמקדישין האידנא לתלמוד תורה ולפרנסת עניים ולשמש שמשים ולמפטיר כולן הנאת הדיוט הן וקרינן ביה אחיך וכן ס"ת לשמיעה קיימא ואיכא הנאה מינה וכן עטרה ומנורה אדם קונה מצות אלו להתנאות בהן ועל שמו נקראין ואיכא בהו הנאה וכן תכריכי עניים אם לא היה ההקדש היו בני העיר קונין להם תכריכים כללו של דבר אין הקדש בזמן הזה שיהא מותר להלוות ברבית קצוצה אבל ברבית דרבנן מותר להלוותו דלא גרע ממעות יתומים שהתירו חכמים ז"ל (ב"מ ע’) להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד וה"ה בשאר רבית דרבנן כגון משכנתא דמקרקעי אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן יח[עריכה]

תשובה דבר ידוע הוא אם נתן מממונו הרבה מתנות לאחרים ושייר מעט ליורשיו אפי' הכי היורשין הקרובים לירש מן התורה חייבין בקבורתו כי מממונו הנשאר לו אחרי מותו חייבין ב"ד לקברו ואם אדם אחד אמר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו ומה שנתן מממונו לאחרים כבר זכו בהן במתנת בריא ואינו בכלל ממונו.


סימן יט[עריכה]

ומה ששאלת על האבן שנותנין על הקבר אם הוא מצרכי הקבורה.


תשובה האבן מצרכי הקבורה היא וכל מה שנוהגים בו בני משפחתו הוא צורך הקבורה.


סימן כ[עריכה]

וששאלתם על ראובן שתבע מן הקהל שלקחו ממנו אלף זהובים במס שלא כדין לפי שהקהל מכרו כל זכות שהיה להם אצלו במסים לקהל אחר ועמד בדין עם הקהל והביא עדים שמכרוהו לקהל אחר ופסקו הדיינין על כך שיהא פטור ראובן מלפרוע שום מס עם הקהל שדר עמהם לכן תובע מהם כל מס שלקחו ממנו כיון שתבעו אותו ונפטר בדין ולא יתבעו לו ולאשתו מכאן ולהבא והקהל השיבו שלא ירדו לדין עמו מעולם על דבר זה אלא יחידים מהקהל והם היו חוכרים המס ובאו בטענתם ולא בטענת הקהל.

על אלו הדברים צריך ראובן להביא ראיה מיד שהוא כדבריו שהוא ירד לדין עם מורשי הקהל ושפטרוהו הדיינין ואם לא יביא ראיה אז אין הקהל צריכין לטענה אחרת ואם יביא ראיה שהוא כדבריו והקהל צריכין לאותן טענות אחרות שהשיבו הרי לכם הדין לפי תשובתם יראה לפי הטענה שטען ראובן ושפסקו הדיינין על כך שיהא פטור כו' הרי הודה שלא נפטר אז אלא מכח מכירה שמכרוהו לקהל אחר ובטענות אחרות יכולין לבא כיון שלא שאלום הדיינים אם יש להם טענות אחרות לחייב ראובן דודאי אם שאלום ואמרו אין לנו זכות וראיה יותר לחייבו אז לא היו יכולין להביא ראיה ומה שטענו הקהל שזכות שלהם היה ביד אחד מהקהל שהיה במדינת הים ורצו לדמותו לההיא דדסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים לא דמי דהתם מיירי ביורש שאין יודע במילי דאבוה ואין יודעין מה זכות היה לאביו באותה דסקיא אבל בנידון זה בענין הקהל דבר גלוי ומפורסם הוא ואי אפשר שלא ידעו הקהל באותן הדברים שהן טוענין עתה והיה להם להזכיר הדברים באותה שעה ולומר יש לנו זכות וראיה ואין עתה בידינו הילכך אם לא סתמו טענותיהם באותה שעה יכולים עתה לטעון ומה שטוענין שאחר כך נשא אשה יורשת נכסי אביה ואמה פורעת מס בעדם ושנפטר מהמס מאותו הקהל שהיה דר שם באמרו שהוציא בחופה כל מה שהיה לו ולא נשאר בידו מאומה זולתי מה שהכניסה זאת היתומה היורשת שלקח ונשבע להקהל שהיה פורע מס על הדברים הללו ונפטר מהם אם יבררו הקהל דברים הללו שהם אמת טענה חזקה ובריאה היא והרי הוא כבני עירם לפרוע מס עמהם וציוו הקהל להחרים בכל המקומות שיראה להם שיש שם יודע זכותם ואם לא ימצאו עדות ישבע ראובן שלא נפטר ממס באותו הקהל שהוא דר בו ושהוא פורע מס עמהם ואחרי דברים הללו שלא ימצאו הקהל עדים לדבריהם וגם ישבע ראובן כאשר כתבתי אז יפרע ראובן מס מהנכסים שהכניסה לו אשתו נכסי אביה ואמה שהיו פורעין מס בעיר לפי תקנת הקהלות שבארץ הזאת יצ"ו ויראה בעיני שאף אם ילך אדם לדור בעיר אחרת שלעולם הוא פורע מס עם אנשי העיר שיצא משם וכ"ש אם עדין הוא דר עמהם בעיר זהו הדין לפי הטענה האחת (הזאת) של הקהל ועל הטענה האחרת שטוענין שכבר מקודם לכן היתה לראובן תביעה זאת על הקהל ונתפשרו יחד ששתי שנים יפרע הוא ואשתו דבר קצוב ואחר עבור השנתים יהיה כאחד מהקהל לפרוע מס עמהם ושנתקיימה פשרה זו קרוב לז' שנים ומזה יש להם שטר חתום ומקויים וראובן משיב על טענתם שתי תשובות האחד שהוא חתום בעדים מפורעי המס והם נוגעים בעדות כי להנאתם הם מעידין ועוד כי לא הזכירו טענה זו כאשר ירדו עמו לדין ונפטר מהם בדין על כן אינן יכולים לטעון עוד טענה אחרת על התשובה השניה של ראובן כבר השבתי עליה והיא נמי תשובה על טענה זו ועל מה שטען שהעדים הם מפורעי המס והשיבו הקהל שמנהג פשוט הוא שלא להביא עדים מחוץ לעיר בענין המס אלא חותמין עדי העיר הרגילין לכתוב בכל השטרות ועוד שתקנת הקהלות והרבנים היא שכל שטר וזכות וראיה שיחתמו בעדים אחרים חוץ מאותן העדים הברורים בכל עיר ועיר לחתום שיפסול ושיקרעו טענות טובות הם אם יבררו אותן על פי המנהג שכן נהגו אז הוא כאחד מבני עירם ועל שלשה דברים נפסק דין זה האחד צריך ראובן להביא ראיה שירד עמהם לדין ואם לא יביא אותה ראיה הרי הוא כאחד מהקהל ואין הקהל צריכין לשאר טענות ואם יביא ראיה אז הקהל זוכין בטענה ראשונה כמו שכתבתי או בטענה השנייה כמו שכתבתי נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן כא[עריכה]

תבעו המורשים של הקהל יצ"ו שם רבי מאיר ס"ט ברבי אברהם נ"ע בן שושן ורבי אברהם ס"ט ברבי אברהם בן יעיש מרבי שמואל הלוי ס"ט ברבי מאיר נ"ע שהוא תופס אלמעונה של הקהל שלא כדין מטעם שכשנחתם האנז"ל הנקרא הורדה שהיה שם החוכר חלק והיא אסמכתא לפי שלא ידעו החותמים מי היה החוכר ואסמכתא לא קניא וראיה לדבריהם שהחוכר עצמו הוא חתום בהורדה ועוד יש ראיה אחרת שכשנתנה ההורדה ביד החוכר היו הקהל מתרעמים שהיה מסתלק מן החכירות ע"כ טענת מורשי הקהל.

וזהו תשובת ר' שמואל הלוי על טענת מורשי הקהל אני שמואל הלוי משיב על תביעות המורשים שאומרים שמפני שנחתם האנז"ל ושם החוכר הניחו חלק מפני זה הוא אסמכתא ולא קניא אומר אני כי אני תמה על דבריהם חדא דאפילו היינו דנין זאת החכירות על פי דיני קנייה לא שייך בכאן אסמכתא דאסמכתא הויא כל דאי כגון משליש שטרו ביד שליש לאחר שפרע מקצתו ואמר בשאר אם לא אפרע תשלום השטר מכאן ועד זמן ידוע יחזיר תשלום השטר לבעליו (ב"ב קס"ח) כגון זה הוא דאי לא קני לפי שהלוה סמך שהיה יכול לפרוע אבל בנידון זה הקהל חתמו ולאחר שחתמוה נתנוהו ביד נאמן הקהל והסכימו כולם שיתנו למי שיצוו עליו המעיינים ואם כן לא שייך בכאן אסמכתא כלל דעל כרחין כולם הסכימו על החכירות ואינך יכול לומר סמכו שלא הייתי אני חוכר כי על כל פנים דעתם היתה ששום אדם מהקהל יחכור אותו ועוד שהתפיסו הקהל לכולם זכיותיהם דהיינו אל אנז"ל ביד בית דין שהם המעיינים והמעיינים לאחר שנתתי הערבים והמשכונות ושאר הדברים שבקשו המעיינים ממני צוו שיכתב שמי בהורדה ונתנה לי ההורדה כי הדבר היה תלוי בהם להוסיף או לגרוע ומפני כל אלו הדברים אומר אני שאין בטענותם ממש בר מדין ומן דין אין אנו לילך בחכירות הקהל אלא כפי מה שנהגו לעולם בחכירות ובזה דבר ידוע שכן נהגו לפעמים רבות להניח השם חלק וכל זה תועלת הקהל כדי שיהא ידוע וחתום מה שחוכרין לו בענין שלא יבקש דברים ועלילות ובזו יש לנו לילך אחר המנהג כי הא דסוף פרק איזהו נשך (ע"ד) דאמרינן התם האי סיטומתא קניא ומורי נר"ו יודע הפירוש ומה שאומרים שלעולם הקהל היו מתרעמים ואומרים שלא היו רוצים החכירות אומר אני אין זו טענה דאין בעל המכר יכול לחזור בו לאחר שנקנה המקח בלא טענה נכונה וכל שכן שלא היו הקהל כולם אלא המבקשים תואנה תדע לך שכן הוא שהרי כשהוציאו המעיינים הוציאום על תנאי שלא יוכלו לערער על החכירות ועוד שבאותו כתב שחתמו לך רוב הקהל אומרים בו בפירוש לאחר עבור זמן החכירות הנה ראיה שלעולם היו הקהל מתרצים ומקיימים החכירות בכתב ובעל פה ולקול התרעומות שיצא אין לחוש כדאמרינן ביבמות ואין לפרשם ומה שאומרים שעל תרעומות הקהל נסתלקתי אומר אני דלא הוי סילוק כל זמן שמשכנותי וערבים ושבועתו בידם והורדה בידי.


תשובה לכתוב למעלה מה שאמר על דאי לא קנה אני אומר כי הרבה דרכים לאסמכתא וזו אחד מהן וכיון שחתמו על שטר חלק לא גמרו והקנו כי מעולם אין אדם גומר ומקנה אלא למי שיודע מי הוא ומה שאומר שהקהל התפיסו זכיותיהם בב"ד לא אמר כלום ואני אומר שלא התפיסו שום זכות ומה שאמר מנהג הקהל הוא לעשות ההורדה בשם חלק אני אומר שאינו כן ואדרבא אני אומר שמנהג קדמון שהיו מכריזין על החכירות ואחר שהיו מחליטין החכירות היו כותבין ההורדה וחותמין עליה ואם נעשית שום פעם ההורדה בשם חלק היה דרך אקראי [ומ"ש] דאין בעל המכר יכול לחזור אני אומר שהדין עמו אם היתה מכירה אבל לעולם לא מכרו הקהל זה המכר בדרך שיכול הקונה לזכות בו ומה שהביא ראיה לקיים החכירות בשביל טענה שאמרו המעיינים הוציאום על תנאי שלא יוכל לערער על החכירות אני אומר שאינה טענה של כלום לפי שאז לא נתקבצו על ענין החכירות אלא לברור מעיינים וערער החוכר על ברירתם ואומר איני רוצה להסכים על מעיינים שמא יערערו על החכירות שלי והבוררים כדי שיעלה בידם מנוי המעיינים לא הקפידו על זה ואמרו שלא יזיק זה המנוי בענין החכירות ואדרבא אני אומר שטענה זו היא סיוע לדברי שאלמלא שהיה הוא יודע שהחכירות לא היה קיים לא היה חושש.

השיב רבי שמואל הלוי כולא מילתא תליא במנהגא ישאל ויחקור וידרוש מורינו נר"ו באר היטב הכל כמנהג המדינה אם נעשית כזאת החכירות פעמים רבות כזה והאמת יורה דרכו.

וזה הוסיפו המורשים לטעון מורינו שיחיה אנו דוד ן' יעיש ומאיר ן' שושן מורשי הקהל מבקשין מכבודך שתצוה על רבי שמואל הלוי ברבי מאיר נ"ע בן אל לוי שיניח לקהל אלמעונה ושיסתלק מהם סילוק גמור לפי שהוא מחזיק בהם שלא כדין ואנחנו באים לסדר טענותינו לפני כבודך תחלה אני אומר שההורדה שיש בידו בחכירות שאומר שהחכירו לו הקהל שאינה כלום והטעם לזה כשחתמו עליה מקצת מהקהל החותמים בה שהיה שם החוכר חלק וגם סכום החכירות חלק ומפני זה לא גמרו והקנו שאין אדם גומר ומקנה אלא למי שיודע בו ובסכום ידוע ומפני זה הוא אסמכתא ואסמכתא לא קניא וראיה לדברינו שהחוכר עצמו הוא חתום על החכירות שאם היתה הכונה להחכיר לו לא היה חותם עליה שאין אדם מקנה לעצמו ומאחר שנתנה ההורדה בידו היו הקהל צועקים חמס לפי שהחזיק בה שלא כדין מהטעמים שכתבנו ומפני סיוע פרשים אלמים ומפני שראה הדין עם הקהל בא הוא מחמת עצמו לבית רבי שמואל הלוי דודו ש"צ ואמר לנו אנחנו המורשים ולמקצת אנשים שהיו שם מנכבדי הקהל שאין רצונו שיהיה לקהל תרעומת ממנו ושהיה מסתלק מן החכירות ואנחנו יעצנו אותו שהיה הולך למושב והיה מקבץ אחרים עמנו והיה אומר זה במעמד רבים כדי שיחזיקו לו טובה לפי שהיה מסיר תרעומת מעליו ועשה כן והלכנו למושב ואמר בפני הכל שהיה מסתלק מן החכירות ובקש מהם שיתנו לו משכונו ושטרותיו ומפני שהיה יום שבת לא נתנו לו וליום אחר נתחרט ועוד שכבודך יודע ששכירות הכלים והבהמות יש בהם דין אונאה יותר משתות בטל מקח וזו החכירות הוא דומה לשכירות ואנחנו רוצים לברר שיש בה אונאה יותר משתות ולפי זה היא בטלה ועוד שהיא דבר שלא בא לעולם ואין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם ואנחנו מדמין זה למי שאמר לחברו [מה שתעלה] מצודתי קנויה לך לא קנה כדאיתא בפ"ק דב"מ (ט"ז) ועוד שכבודך יודע שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו והחכירות לא היתה ברשות הקהל שאינו דבר נתפס דלית ביה תפיסה ועוד אנחנו אומרים שהיו מכריזין על החכירות שהתנו הקהל שלא ידור כלום שום אדם לשום אדם אחר כדי שלא יוסיף עליו ולא ייעד אותו בו ולא יתן אותו לו ושלא יבטיח אותו ממנו כדי שלא תעשה בשום דבר מחכירות זו שום קנוניא כדי שלא יעלה סכומה וכבודך יודע שרבי שמואל זה נדר קודם חכירות שיתן אלמעונה של יין לרבי משה בן עקאדה ולאחרים עמו ואנחנו היה רצוננו לתפוס אותם לפי שנראה לנו שהיה הזכות בהם לקהל בענין זאת החכירות לבטל אותה מחמת שעבר על התנאי הנזכר למעלה והדבר היה כך שאנו החכרנו אלמעונת היין לרבי אפרין ן' זמרו ולרבי יוסף סנדראי במ' אלף זהובים וש"ש זהובים וגבו הקהל שני שלישי השנה הנזכרת והשליש השלישי נכנס בחכירות הנזכר שחכר רבי שמואל הלוי זה ור' שמואל זה נדר לתת לרבי משה בן עקאדה זה ולחביריו השליש הנזכר עם שני שלישיות השנה הבאה בע' אלף זהובים ונתברר לנו בבירור גמור שהחכירות שחכר רבי אפרים ור' יוסף סנדראי הנזכר בשנה הנזכרת שעלה להם לשלשת אלפים זהובים ור' משה ן' עקאדה הנזכר וחביריו היה להם חלק בו עמהם ואין לך ראיה ברורה מופתית שהנדר הנזכר היה קנוניא יותר מזו ועוד שרבי אפרים זה הזמין לרבי שמואל זה לפניך ותבע אותו בדין ואמר לו שרבי שמואל זה נדר לו חלק בחכירות קודם חליטת החכירות ולפי שהיה החלק בסתם דנת על רבי שמואל זה שיתן לר' אפרים זה איזה חלק שיהיה לרבי שמואל זה ורבי שמואל זה אמר שהיה נותן לו חלק אחד משלש מאות על כן אנו אומרים שכיון שעבר רבי שמואל הנזכר על התנאי הנזכר שהחכירות בטלה מעיקרא ועוד אנחנו אומרים שר' שמואל זה היה מחוייב על פי ההורדה לישבע שאין להם חלק עמו זולתי האנשים שיזכור אותם בשם לאלתר ושאין בכולם יותר מה' שותפין ושלא יהיה לו עמהם ולא עם שום אדם מהם שום שותפות ולא חלק ולא יתן חלק בו לשום גוי ועבר על תנאי זה ולא נשבע שבועה זו ומפני זה אנחנו אומרים שהמעיינים הנזכרים אמרו קודם שתעשה חכירות זו שלא היו רוצים לעשות החכירה מכח מנויים אלא שיהיו מחכירים כשאר הקהל והקהל והמעיינים החכירו זאת החכירות ביחד והראיה בזה כי כל חכירות שנזכר או כל מעשה שנעשה מיום שנתמנו אותם המעיינים ועד יום החכירות הנזכר ועד תשלום מנויים לא נגמר שום חכירות ולא שום מעשה אלא במעיינים בלבד זולתי החכירות וכיון שיהיה תנאי השבועה הנזכר מתנאי ההורדה לא היה כח למעיינים לפטרו משבועה זו בלא רשות הקהל ועל כן אנחנו אומרים שהחכירות בטלה מעיקרא גם מחמת טענה זו ומה ששאל ממני כבודך אם הוה הדיבור בענין החכירות במקום קנין או לא יודע כבודך שאינו לפי שכשנוטל אדם קנין גמור והקנה אינו יכול לחזור בו אבל בנידון זה לא תגמר החכירות בדיבור אלא בכתיבת ההורדה וחתימתה לשם החוכר וכתוב בה מעיקרא ומסירתה לחוכר והכתיבה והחתימה היא במקום הקנין אבל הורדה זו אף על פי שהיא בידו כתובה וחתומה היא כחספא בעלמא משום הטעמים שאמרנו ומה שהביא ראיה רבי שמואל זה החוכר לקיים חכירותו במה שכתוב בתנאי שעשו הקהל לכבודך אנחנו תמהים מדברים שהביא ראיה ממה שאינה ראיה כי כבודך יודע שאין העדים חותמין אלא על מנה שבשטר והאנשים שחתמו על התנאי הנזכר לא חתמו אלא לקיים התנאי והשטר הוא סיפור דברים בעלמא ואין להביא ראיה ממנו ומה היא הראיה הזאת להעלות אותה על לב.

תשובת רבי שמואל הלוי ז"ל אני שמואל הלוי מבקש מלפני כבודך שתצוה על מורשי הקהל שלא ירדפו אחרי כאשר ירדוף הקורא בהרים ויניחוני שוקט על שמרי כי כלנו יודעים שאין להם שום טענה עומדת ומה שטענו בענין חלק ושהיא אסמכתא כפי דעתם ובענין הסילוק שאומרים שנסתלקתי כבר טענו את זה פעם אחרת וכבר השבתי אותם תשובה נצחת ומה שטענו בענין שהוא אונאה ודבר שלא בא לעולם ואין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו אף על פי שיש לי טענות ברורות לבטל טענותם מדין תורה לבד אפילו הכי איני רוצה להאריך הזמן ללא יועיל כי יש לו למורי נר"ו לילך אחר המנהג ואם תסתפק במנהג יש אנשים בעיר יודעים מנהגי הקהל תשאל אותם והם יבררו המנהג ואז תדע כי כל דבריהם כחוכא ואטלולא ועוד אני אומר לכבודך כי זאת החכירות ושאר חכירות המסים הם דת מדתי המלוכה ודינא דמלכותא דינא ומה שטענו שבעוד שהיו מכריזין על החכירות שהתנו הקהל שלא ידור כלום שום אדם לשום אדם אחר כדי שלא יוסיף עליו ולא ייעד לו במתנה ולא בהבטחה כדי שלא תעשה קנוניא על החכירות ואומרים שאני עברתי על תנאי זה אני תמה מאד על דבריהם שאומרים שהתנו הקהל זה ודבריהם סותרין זה לזה ואמרו שבעוד שהיו מכריזין קודם שנחכר התנו כן וא"כ עם מי התנו אלא כך היתה הצעת הענין שכשהסכימו הקהל לעשות זאת החכירות הטילו חרם שלא יהיה שום אדם נותן ולא מיעד שום דבר לשום אדם כדי שלא יוסיף ולא תהיה כזאת בישראל שהייתי עובר כלל עליו וה' אלהים הוא יודע וישראל הוא ידע כי לא במרד ולא במעל נדרתי מאלמעונת היין לר' משה ן' עקאדה וחבריו אלא שאני הייתי מתיירא לחכור את החכירות מפני אלמעונת היין שהרבה פרשים אלמים היו משימים יין והיו מפצירין ומגזמין בענין שהייתי מתירא להפסידו וספרתי משכונותי וערבי ושטר חוב שעשיתי והאנז"ל שהיא בשמי אחזיר להם האנז"ל שלכם ואסתלק ועל מנת שיחזירו לי שלי מיד אמרתי שהייתי מחזיר להם האנז"ל ואסתלק וליום שני אמרתי לנאמן של הקהל שהיה נותנם לי מיד והייתי מחזיר האנז"ל כמו שאמרתי ואסתלק (לשון זה מגומגם) ואמר שלא היה נותן שום דבר מהם ומפני זה הלכתי למעיינים ולאנשים מהקהל שהיו מקובצים בבית דודי ואמרתי להם אם תשלימו התנאי בהחזרת הכל גם אני אעמוד בדבורי אחזיר לכם האנז"ל ואסתלק ושיהיו מצוים על הנאמן ליתנם לי ואם לאו שהייתי נשאר בחכירותי והשיבו לי שהייתי עושה מה שהיה נראה לי ואני עמדתי בשלי והם עמדו בשלהם והוצרכתי להוציא ממון גדול שפרעתי רוב השליש הראשון בסוף חדש מאי"ו קודם שהתחלתי לגבות שום דבר מהחכירות כי התחילה חכירות מחדש יינ"ירו והם בכל זה שתקו והודו וכן עשיתי בשליש השני ולא די בזאת אלא שהכריחוני ליתן מן השליש מוקדם כאשר טענתי.

תשובת מורשי הקהל ועל זו הטענה האחרונה אנחנו אומרים שכל מה שאמרנו בענין הסילוק הנזכר למעלה שנוכל לברר בעדים שהוא כמו שאמרנו ומה שטען שמחרת השבת שנסתלק מהחכירות שבקש מנאמן הקהל להחזיר לו המשכונות והשטרות והאנז"ל ושלא רצה ליתן לו גם אנחנו אומרים שבאותו היום עצמו אמרנו אנחנו שיתן לו משכנותיו ומה שאמר שאפילו אין פטור המעיינים פטור ועליו מוטל לישבע מה שאינו יכול להאמין שהוא אומר שמפני זה לא נתבטלה החכירות מפני שלא קצבו לו זמן לשבועה ושיוכל לישבע עתה אנחנו משיבין על דבריו שאין מקום זה לשבועה זו שמלשון ההורדה בין שהיה לו לישבע לאלתר עם שאר התנאים שהיה לו לקיים קודם שיחזירם בחכירות ואפי' שלא היה זה מפורש בהורדה הדעת נותנת שיש לו להיות כך כי מה היתה כונת הקהל בשבועה זו אלא לידע מי היו השותפין ושלא היו יותר מחמשה כדי שלא היה נעשית קנוניא על החכירות וכיון שלא נשבע קודם שיחזיק בחכירות אין שום תועלת לקהל בשבועתו עתה ומפני שהיה זה תנאי שאיפשר לקיימו ולא קיימו המקח בטל.

תשובת רבי שמואל הלוי אני שמואל הלוי אומר במה שטענו שאמרו לנאמן ביום שיתן לו משכונתי אם כן היה לו לרדוף אחרי ליתנם לי כבר העדתי בהם ונתרצו במה שהייתי עושה מה שטענו בענין השבועה בתחלה אני אומר שאין לי לישבע כלל ואף אם יכריחני הדין שאשבע עתה מנוסח שבועתי ידעו שלא היה לי שותף בדבר.

ואלה תשובות הרא"ש זלה"ה מה שטענו מורשי הקהל לבטל החכירות שחכר ר' שמואל הלוי מן הקהל בטענה שאמרו שההורדה שבידו שבה נגמר ענין החכירות ונקנה על ידה שאינה כלום לפי שכשהחרימו עליה מקצת הקהל החתומים בה שהיה שם החוכר חלק וגם שם החכירות חלק ומפני זה הוא אסמכתא ואסמכתא לא קניא בטענה זו אני רואה תשובת ר' שמואל דבכה"ג לא מיקרי אסמכתא דכל אסמכתא דבגמרא היינו כגון שאמר אם לא אעשה לך כך וכך אפרע לך כך וכך ממון כדאמרינן בפ' איזהו נשך (ס"ו) כל דאי אסמכתא הוי פי' דאי אם לא אעשה לך דבר זה אתחייב לך בסכום ממון כי ההיא דפרק המקבל (ק"ד) אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי וכן ההיא דפ' גט פשוט (קס"ח) מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני תן לו את שטרו והגיע הזמן ולא נתן לו וכן ההיא דפרק איזהו נשך (ע"ג) אמר רב חמא האי מאן דיהב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא מזבן ליה משלם ליה כדאזיל אפרוותא דבי לישבט אמר אמימר אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד ואמר לי מסתבר מילתיה דרב חמא ביין סתם אבל ביין זה לא מי יימר דמזבני ליה ניהליה רב אשי אמר אפי' ביין סתם נמי לא מ"ט אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא וטעמא דכל הני כדפרש"י ז"ל בפרק זה בורר (כ"ד) דלפי שמתחלה כשהתנה לא גמר והקנה לפי שמחשב בלבו מאי נפקא לך מינה בתנאי זה בודאי לא אבא לידי חובה כי בידי לעשות דבר זה שקבלתי עלי לעשותו ואלו היה יודע שלא יעלה בידו לעשותו לא היה מתנה על עצמו להתחייב ממון הילכך לא גמר ומקנה וזה לשון אסמכתא שעל סמך שהיה סבור לקיים מה שהתנה לעשותו הכניס עצמו בחיוב הממון ולא מלב שלם הקנה וגם יש אסמכתא דקניא כגון ההיא דפרק המקבל (ק"ד) אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אף על גב דהוי דאי והיינו טעמא משום דאמרינן אסמכתא לא קניא היינו היכא דגזים שאמר מילתא יתירא וגוזמא כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי שחייב את עצמו יותר מכדי ההיזק שעשה לו וזה מורה שסמך לקיים מה שקבל עליו לעשות ולכך לא חשש על גיזום החיוב שחייב את עצמו כי לא היה סבור שיבא לידי כך אבל אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא שלא חייב את עצמו אלא נגד ההיזק שעשה לו אף על גב דהוי דאי לא הוי אסמכתא ובנידון זה לא היה כאן שום דאי ולא שום תנאי על גיזום דשייך למימר בה אסמכתא.

ומה שטענו המורשים לבטל החכירות לפי שכשהחרימו על ההורדה מקצת הקהל החתומים בה היה שם החוכר חלק וגם שם החכירות חלק ומפני זה לא גמרו והקנו שאין אדם גומר ומקנה אלא למי שיודע בו ובסכום ידוע גם זה אין נראה לי דאשכחן דקנין מועיל לדבר שעתיד לעשות אעפ"י שלא ידע המקנה מי הוא שיזכה כדתנן בב"ב (ק"מ) האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטלת מאתים ומיירי שאמר כן בעודה מעוברת דהא פריך בגמרא למ"ד המזכה לעובר לא קנה אלמא דמועיל הקנין אעפ"י שלא ידע המקנה בשעת הקנין למי שהקנה או לזכר או לנקבה ועוד תנן בפסחים פרק האשה (פ"ט) האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו לירושלים זכה בחלקו ומזכה אחיו עמו אלמא לא בעינן שידע המזכה למי שהוא מזכה בשעת המעשה דהרי בשעת שחיטת הפסח עדיין לא נכנס הראשון אלמא שמועיל הזכוי לכשיכנס אף על גב דמוקי לה התם דלזרזן קאמר ומיירי כששחט על כלם היינו דוקא למאן דלית ליה ברירה אבל למאן דאית ליה ברירה מוקי למתניתין אעפ"י שלא נכנסו בשעת שחיטה אלמא דמהני זכוי האב אף על פי שלא ידע למי הוא מזכה ועוד מצינו בשאול שאמר והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ומצינו שנתחייב שאול לדוד אותו ממון שהרי בסנהדרין פרק כה"ג (י"ט) מצינו שקדש דוד את בת שאול באותו ממון שנתחייב לו שאול ואפילו למ"ד התם דלא הוו קידושין היינו משום דסבר המקדש במלוה אינה מקודשת ומיהו מלוה קא מחשיב הממון שנתחייב לו ואי לא (קאמר) חייב מדינא אף מלוה לא הוי ואף על גב דבשעה שזכה שאול זה הממון למי שיכה את הפלשתי לא ידע שעתיד דוד להכותו ואפילו הכי קנה דוד ועוד בנדון זה הקנין נעשה ונגמר בשעה שכתבו בהורדה שם החוכר וסכום החכירות ואעפ"י שלא נכתבה ונחתמה ההורדה לשם חוכר זה לא בעינן בשטרות חתימה וכתיבה לשמה אלא בגט בלבד ושטר לא מיפסל היכא שלוה בו ופרעו אלא משום דכבר נמחל שעבודו אבל לא בעינן שיהא נכתב לשם הלוה והכא נמי לא בעינן שיהא נכתב לשם איש זה ועיקר כונתן היתה שכל מי שיתקיים החכירות בידו שתהא ההורדה עשויה לשמו ודמיא למי שהיו לו שתי נשים ששמותיהן שוות ואמר לסופר שיכתוב גט לאיזה מהן שירצה שיגרש בו והיינו גט למאן דאית ליה ברירה וכל שכן הכא דלא בעי כתיבה וחתימה לשמה וכשרה ההורדה לכולי עלמא ועוד שכבר נהגו לעשות כן כמה פעמים ומנהג הגון הוא וצריך שתהא החכירות וכל עניניה כתובים וחתומים קודם שידע החוכר דאם לא כן אם ירצו הקהל לבטל החכירות יוסיפו תנאים שלא יתרצה בהם החוכר וכן אם ירצה החוכר לחזור בו יבקש תנאים שאין הקהל מרוצים בהם ולא תתקיים החכירות לעולם הילכך מנהגם יפה הוא שיהא הכל נכתב תחלה ומיד בשעת כתיבת שם החוכר וסכום החכירות תגמר החכירות בלי שום חזרה.

ומה שכתבו המורשים וראיה לדברינו שהחוכר עצמו הוא חתום על החכירות שאם היתה הכונה להחכיר לו לא היה חותם עליה שאין אדם מקנה לעצמו אינה נראית לי ראיה דכיון דרגילין לחתום ההורדה חלקה על כרחין טובי העיר צריכין לחתום עליה דמאן מנייהו מפקת דהא אכתי לא ידע מי יהיה החוכר ואחד מהם צריך לחכור ועל כרחין לא הוציאו שום אחד מן החתומים מן הכונה כי כונתם היתה כל מי שיוסיף בחכירות שתהיה שלו ויקננה בהורדה זו כשיכתוב בה שמו והסכום יתן ולא נגרעה ההורדה בשביל ששמו חתום עליה כי אי אפשר בענין אחר כאשר פירשתי וגם שטר שהיה שם המלוה חתום שם עם העדים בשטר אין השטר נפסל בכך.

ומה שכתבו המורשים דלאחר שנתנו הורדה בידו היו הקהל צועקים חמס לפי שהחזיק בה שלא כדין מהטעמים שכתבנו ומפני סיוע פרשים אלמים צעקה זו אינה ראיה לבטל ההורדה כי בדין החזיק בה אחרי שהבטיח הקהל בכל מה שהיה לו להבטיח והם מסרו בידו ההורדה ובשביל צעקתם לא היה לו להניח מקחו כל זמן שלא תבעוהו לדין ובררו בפני הדיינים את טעמיהם כמו שבררו עתה ונפגמו ומה שכתבו שנכנס לחכירות זאת בסיוע פרשים אלמים על זה לא ידעתי מה לכתוב כל זמן שלא הראוני מסירת מודעא לבטל האונס.

ומה שטענו המורשים שההורדה בטלה מחמת שבא ר' שמואל הלוי מעצמו בפני טובי העיר ועמהם רוב הקהל ואמרו שאין רצוננו שיהיה לקהל תרעומת ממנו ושהוא מסתלק מן החכירות ובקש מהם שיתנו לו משכנותיו ושטרותיו ומפני שהיה יום שבת לא נתנו לו וליום אחר נתחרט והשיב רבי שמואל הלוי שאמר בפני הקהל ביום השבת אם יתנו לו מיד ליום שני משכנותיו ושטר חוב והאנז"ל יחזיר להם האנז"ל שלהם ויסתלק ועל מנת שיחזירו לו את שלו מיד וליום שני אמר לנאמן של הקהל שהיה נותנם לו מיד היה גם הוא מחזיר כמו שאמר ויסתלק והשיב הנאמן שלא היה נותן לו כלום ואז הלך אל המעיינים ולשאר אנשים מהקהל ואמר להם שיהיו מצוים לנאמן להחזיר לו מה שבידו מצד חכירות זו וגם הוא יחזיר מה שבידו מן הקהל ויסתלק מן החכירות ואז השיבו לו שהיה עושה מה שנראה לו ואז עמד הוא בשלו והם בשלהם ועל זה השיבו המורשים שיוכלו לברר בעדים בענין הסלוק כמו שטענו ואמרו לנאמן שיתן לו משכנותיו יראה לי במה שאמר אני מסתלק מן החכירות בדיבור זה לא קנו הקהל כיון שכבר זכה המקח עד שיחזור ויקנה להם בקנין כמו שהם הקנו לו אמר רבא בר איבו אמר רב ששת (כריתות כ"ד) מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מבוטלת היא תבטל אי אפשי בה לא אמר כלום וה"ה נמי ללשון סילוק דלא מהני דבכריתות שם קאמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה ופריך ליה מהא דתניא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת ממנה ואי אפשי בה דין אחד להם דכיון דבמתנה אחר שבאת לידו לא מהני סילוק כ"ש במכר דלא מהני לשון סילוק וכן אמר רב יהודה אמר שמואל בפ' יש נוחלין (קל"ז) הכותב כל נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהן קנה ואפי' עומד וצווח דכל דבר שזכה בו אדם אינו יוצא מתחת ידו עד שיכתבנו או ימכרנו לאחר.

ומה שטענו המורשים לבטל החכירות לפי שיש בו אונאה שתות מקח אומר אני דלא שייכא אונאה אלא בחפץ שדמיו ידועים ונתאנה בשומת החפץ המוכר או הלוקח אבל בחכירות אלמעונה של הקהל לא שייכא אונאה כי האלמעונה משתנית לפי הזמן פעמים שוחטין בשר ושותין יין בשנה זו יותר מבשנה אחרת וכן ענין הסחורות וגביית החובות וכן כותבין בכל שטרי החכירות לו ולמזלו משמע שהתנו בפי' אם יפסיד מזלו הקשה גרם ואין לו לחזור על המוכר בשביל הפסידו וכן אם הרויח הרבה אין למוכר דין ודברים עליו ועוד בחכירות זו אין בו שיעור דאין לשום אותה בחשבון שגבה בה החוכר אלא כפי שהיתה ראויה לימכר והדבר ידוע אלמעונה שנישומית שראוי לגבות בה אלף זהובים הבא לחכור אותה הרבה בפחות מאלף זהובים בשביל טורח גבייתה ועוד אולי יחסר בה משומא ששמו אותה ועוד דצריך לפרוע מה שנתחייב לקהל מיד והוא יגבה מעט מעט הילכך בשומת המקח כמו שהיתה ליחכר יש לשום אותה ולא במה שגבה בה החוכר והיורד לשומא ואין בה שיעור אונאה ומה שטענו המורשין לבטל החכירות משום דהוי דבר שלא בא לעולם ומשום דאין אדם מקנה לחברו דבר שאינו ברשותו בזה אני מודה לדבריהם דמדין תורה אין קנין נתפס בחכירות דאפי' חוב גמור אין אדם יכול להקנות חובו לחברו אפי' בקנין דמלוה להוצאה ניתנה ואין דבר שיחול עליו הקנין ואין קנין למלוה אלא במעמד שלשתן וגם קנין זה הוא הלכתא בלא טעמא וכל שכן חכירות אלמעונה דשנה הוי דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו אלא שאני רואה מנהג הארץ כל היום שחוכרין זה מזה ואין בו חזרה וכן הודו המורשין דבחתימת ההורדה ובמסירתה למוכר מתקיימת החכירות וכיון שנהגו כן הוי קנין דאין בו חזרה כדאמרינן בפרק איזהו נשך (ע"ד) אמר רב פפי האי סיטומתא קניא ופירש רש"י ז"ל רושם שרושמין החנונים על החביות שלוקחין מבעלי בתים ורבינו חננאל ז"ל פירש כדרך שנהגו הסוחרים בגמר המקח תוקע כפו לכף חברו ובזה נגמר המקח ופסק ר"י ז"ל כיוצא באיזה דבר שנהגו לגמור המקח כגון במקום שנוהגים שנותן הלוקח מטבע אחד למוכר ובזה נקנה המקח הכל כמנהג המדינה לענין גמר המקח ומה שטענו המורשים שהתנו הקהל שלא ידור שום אדם כלום לשום אדם אחר כדי שלא יוסיף עליו ולא ייעד אותו בו ולא יתן אותו לו ושלא יבטיח אותו ממנו כדי שלא יעשה שום קנוניא בחכירות זו כדי שלא יעלה סכומו ואומרים שרבי שמואל זה עבר על זה שנדר לתת האלמעונה של יין לרבי משה ן' עקאדה בכ"ג אלף זהובים והדבר ידוע כי הוא שוה יותר כי חכרו האלמעונה בשנה שעברה בכ"ו אלף זהובים ונתברר שגבו החוכרין ל"ג אלף זהובים ונמצא אחרי שחכרה להם כל כך בזול שזו היא ראיה ברורה מופתית שיש קנוניא בדבר כדי שלא יעלו עליו סכום החכירות ועבר על התנאי שהתנו הקהל ומחמת זה נתבטלה החכירות מעיקרא והשיב רבי שמואל הלוי שעמו לא התנו כלום אחר שחכר החכירות אלא מתחילה כשהסכימו הקהל לעשות זאת החכירות הטילו חרם שלא היה שום אדם נותן ולא שום קנוניא ולא מיעד שום דבר לשום אדם אחר כדי שלא יוסיף וחס ושלום שלא עבר על החרם ולא לשום קנוניא חכר לו חכירות היין אלא שהיה מתירא לחכור החכירות מן הקהל מפני אלמעונה של היין מפני שהרבה פרשים אלמים משימים יין והיו מפצירים ומגזמין בענין שמתירא להפסיד וסיפר דברים אלו בפני אחד מחביריו של רבי משה ואמר לו אם אעשה שיתנו לך באלמעונה של היין כ"ג אלף זהובים תחכור כל החכירות והודה לדבריו וא"כ שא"כ היה עושה היה מוסיף בחכירות כדי שתעמוד על ידו יראה כיון שהטילו הקהל חרם על זה אין לנו לחשוד אותו שעבר על החרם לעשות קנוניא ומאחר שהוא נותן טעם לדבריו למה עשה כן יש להאמינו דאין לפסול אדם באמתלאות אלא בעדים ועדות אין כאן וגם אמתלא מוכחת אין כאן דאיפשר שהוא כדבריו וגם הוצאת ממון יש כאן להוציא מתחת יד החוכר מה שהחזיקו הקהל בידו ואלו היה נראה להם באותה שעה ואחרי שהחזיקו בידו אין להוציאה מתחת ידו אלא בראיה ברורה ומה שטענו עליו שנדר חלק בחכירות לרבי אפרים קודם חליטת החכירות יפה השיב על זה כי היה יכול לקחת ד' שותפים לא עבר על החרם בזה ומה שטענו שהיה חייב לישבע שאין לשום אדם חלק עמו זולתי באנשים שיזכיר אותם בשם לאלתר ושאין בכלן יותר מחמשה שותפין ושלא יהיה לו עמהם ולא עם שום אדם אחר שותפות ולא חלק ושלא יתן לו חלק בו לשום גוי ועבר על תנאי זה ולא נשבע שבועה ולכך היו אומרים כיון שעבר על התנאי נתבטלה החכירות ואם יאמר שהמעיינים היו אז פטרוהו משבועה זו אנו אומרים שהמעיינין אמרו קודם שנעשה חכירה זו שלא היו רוצים לעשות חכירה זו מכח מנויים אלא עם שאר הקהל וכן עשו המעיינין והקהל החכירו חכירות זו וראיה לדבר כי כל חכירות שנחכרה וכל מעשה שנעשה מיום שנתמנו עד יום חכירות זו ומיום החכירות הנזכר עד תשלום מנויים לא נגמר שום חכירות ושום מעשה אלא במעיינים בלבד זולתי זאת החכירות ולפי שהיה תנאי השבועה מתנאי ההורדה לא היה כח למעיינין לפטרו משבועה זו בלא רשות הקהל והשיב רבי שמואל הלוי כי הוא דבר ידוע דכל זמן מינוי המעיינים בלעדם לא ירים איש את ידו ואת רגלו בעניני הקהל וכל זה מכח החרם שהוטל על דעת המעיינים ומה שחתמו עמהם אנשים מהקהל לא היה צריך רק חתמו כמו יהודה ועוד לקרא ואחר שנחתמה ההורדה נתנה ביד נאמן לכשיהיו המעיינין מצוים על הנאמן לתתה לחוכר שהיה נותנה לו בלא שום עכוב והמעיינין היה להם ליקח המשכונות והערבים והשבועות ושאר הדברים כפי ראות עיניהם כי היה בהם הכל תלוי ולאחר שהשלמתי להם מה שבקשו ממני צוו על הנאמן לתת לי ההורדה ופטרוני מזאת השבועה ופטורם הוא פטור גמור כי לא היו יכולין להסתלק מלעשות כל עניני הקהל וגם הקהל לא היו יכולין לסלקם והכל מכח החרם שהוטל על תקנת המעיינים והביא עד לדבריו שבקשו המעיינים שהיו הקהל מחכירים חכירות זו אמרו אנשים מהקהל שלא היה באיפשר שלא היו רוצים לעבור חרם של תקנת המעיינים עד שאמרו לקהל שהם עצמם היו חותמין ולא היו רוצים בחתימת הקהל אלא להראות לעולם שהיתה חכירות זו גם ברצון הקהל ולא לדבר אחר שהכל היה תלוי בחתימת המעיינים וסופן הוכיח על תחלתן שהרי לאחר שנחתם מאנשים מהקהל נתן ביד נאמן לעשות בו צווי המעיינים והם עצמם הוסיפו הדברים כמו שכתוב באחורי ההורדה שחתמו הם לבדם ואומרים שם שמה שהוסיפו מכח תקנת המעיינין שנעשית להם הוא שלא נסתלקו מחכירות זו שהכל היה תלוי בהן להוסיף ולגרוע הוסיפו להשביעני שבועה שלא הייתי מחויב לישבע מכח ההורדה ומכח נוסח השבועות שנכתבו עלי מדעתם וכמו שהוסיפו גרעו ופטרוני משבועה הנזכרת לפי שדרשו וידעו שבפטור זה אין הפסד לקהל אם לא אודיע מי הן שותפי שאין הפסד תלוי אלא אם הייתי לוקח שותפין יותר מארבעה ובזה כבר הוטלה החרם ואי איפשר שהייתי עובר על החרם לכאורה היה נראה אף על פי ששתפו המעיינין את הקהל עמהם בחכירות זו או שהקהל רצו להיות עמהן שזהו דוקא בענין החכירות באיזה סכום שחכר ולמי תחכר לפי שהוא דבר גדול וראוי הוא שיהא בעצת טובי העיר ופורעי המס אבל לאחר שנגמר זה הדבר הסברא נותנת שהיה דעת המעיינים ודעת הקהל שהחיזוק החכירות וכל תנאיה יהיו נגמרין על פי המעיינים כי כמה דברים גדולים מזה עשו בשנת מנויים וגם אי אפשר לקבץ טובי העיר על כל דקדוק ודקדוק שהיו עושין בחיזוק החכירות הלכך מסתברא ששמו הקהל דבר זה ביד המעיינים לבדם ופטור השבועה שפטרוהו היה קיים ואף אם לא היה פטור לא נתבטל בשביל זה החכירות אמשול לך משל למה הדבר דומה לראובן שהיה לו לישבע וליטול מנה משמעון והלך שמעון ופרע המנה לראובן ולא תבע ממנו השבועה ואחר כך בא שמעון ואמר לראובן תחזיר לי המנה שנתתי לך כי לא הייתי מחוייב לך כלום עד שתשבע השיב ראובן מנה היית חייב לי אלא שהייתי מחוייב לך שבועה וכשנתת לי המנה ולא תבעת ממני השבועה אמרתי בלבי זה יודע בלבו שהאמת אתי ולא רצה להשביעני על חנם המנה לא אחזיר לך אם תרצה להשביעני הריני מזומן לישבע כך הנידון הזה המעיינים היה להם לגמור החכירות עם רבי שמואל הלוי ליקח ממנו הקיומים שהיו מוטלים עליו לעשותו וליתן לו ההורדה ואם נראה בעיניהם ליתן לו ההורדה ולהחזיקו בחכירות ולא קבלו הקיומים והניחו כולם או מקצתם בשביל זה לא יוכלו לומר עתה החכירות בטל אלא מה שהחזיקוהו בחכירות הוא קיים והם יתבעו ממנו לעשות מה שחסר מן הקיומים לעשות וגם דקדקתי בהורדה וזה לשונה על החוכר הנזכר לישבע שבועת התורה שאין להם חלק עמו זולתי אלו האנשים שהזכיר אותם בשם לאלתר ושאין בכלם יותר מחמשה שותפין וכו' והאי לאלתר לא קאי על השבועה שיהיה מחוייב לעשותה לאלתר אלא על האזכרה קאי שצריך להזכיר שם השותפין לאלתר הנה דקדקתי בכל טענות של מורשי הקהל ואם חסרתי מקצתן אין זה דילוג אלא מחמת שנראה לי שאין בהם ממשות ואין צריך להזכירם ומכל טענותיהם ותשובת רבי שמואל הלוי אני פוסק שתשאר החכירות קיימת ביד רבי שמואל הלוי עד זמן שחכרוהו לו הקהל יצ"ו.


סימן כב[עריכה]

ששאלת הא דקאמר במדרש (ויקרא רבה) על ארבעה דברים מתו נדב ואביהוא שנכנסו שתויי יין ושלא רחצו ידים ורגלים ומחוסרי בגדים רבי לוי אומר מעיל היו חסרים וכתיב ביה מיתה וכו' וקשיא לך שתויי יין עדין לא הוזהרו דכתיב בתריה יין ושכר אל תשת וכו' הא לא קשיא מידי דאין מוקדם ומאוחר בתורה אטו כל דיני כהונה ועבודה ומומין הפוסלין באדם ובבהמה ודין טומאת קדשים לא נאמרו קודם שהתחילו בעבודה הא אמרינן בפרק טבול יום (זבחים ק"א) שחטאת של מלואים מפני טומאה נשרפה אלא ודאי שנכתבו בפרשה אמור אל הכהנים ואין מוקדם ומאוחר בתורה וכל פרשיות הצריכות לעבודה נאמרו קודם פרשת מלואים אלא שלא נכתבו על הסדר ואף על פי שאומר במדרש למה נסמכה פרשת שתויי יין למיתת בני אהרן משל לרופא שנכנס לבקר את החולה הוא אמר לו אל תאכל סם פלוני שלא תמות כמו שאכלו פלוני מדרש בעלמא הוא לדרוש סמוכין דודאי הדבר ידוע שכל הדברים המחללין את העבודה הוצרכו לידע קודם עבודה.

ומה ששאלת הא דאמר רבי לוי מעיל היו חסרין והלא מעיל הוא מבגדי כהן גדול הילך תשובה על זה תניא בפרק טבול יום (זבחים ק"ב) חמש שמחות היתה אלישבע יתירה על בנות ישראל ואבל אחד יבמה מלך ואישה כהן גדול בנה סגן בן בנה משוח מלחמה אחיה נשיא ואבלה על שני בניה וסגן הוא הממונה לשמש תחת כהן גדול כשאירע לו טומאה כדאמרינן בנזיר פרק כהן גדול (מ"ז) ולענין טומאה סגן עדיף דתניא (נזיר מ"ז) אמר רבי חנינא למה תקנו סגן לכהן גדול שאם אירע לו קרי נכנס ומשמש תחתיו ואמרינן בהוריות (י"ב) דסגן משמש בשמונה בגדים וקרי ליה התם משוח שעבר ואם בנפשך לומר דמשמע דוקא היכא דאירע פסול בכהן גדול ונכנס ושמש תחתיו משום דמעלין בקדש ולא מורידין כדמוכח התם (נזיר מ"ז) וגם תינח נדב שהיה סגן אביהוא למה איכא למימר טעמא אחרינא כיון שהקטירו קטורת אשר לא צוה השם ולא מצינו הקטורת לפני ולפנים אלא כהן גדול ולפי טעותם עברו גם על ונשמע קולו בבאו אל הקדש והאי טעמא סגי שכך דרך בעלי אגדה על סמך כל דהו בונין דבריהם אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

ובה"ג כתב בשבעה באלול מתו מוציאי דבת הארץ ואם על המרגלים הוא אומר ק"ו על סדר המקראות כי משמע שמתו קודם שאמר משה לישראל שימותו במדבר ומסתמא משה לא המתין להתפלל על ישראל ובט' באב התפלל ואז אמר לו הקדוש ברוך הוא שימותו ומשה אמר מיד לישראל ואז אמרו ישראל חטאנו ועשו תשובה והיאך ימותו המרגלים בשבעה באלול וכי היו מוציאין דבה מט' באב עד שבעה באלול ודבריו תמוהין ושמא מוציאי דבה אחרים.

ומה שפרש"י ז"ל בפרק מפנין (קכ"ט) שבשעה ראשונה של יום רביעי שמש שבתאי יום שלם קאמר ערב ובקר וכן מוכיח לשונו ושבעה קולות היינו שתי חצוצרות מן הקרנים ושתי חלילין מן השוקים ותוף מן העור ומעיו לנבל ובני מעיו לכנור הרי שבעה, אתה וביתך שלום כנפש דודך אשר.