שו"ת הרא"ש/כלל ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · שו"ת הרא"ש · כלל ו· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל ו[עריכה]

סימן א[עריכה]

ששאלת ציבור שיש להם ליתן לרב או לשליח ציבור איזה מהם קודם אם הוא רב מובהק וגדול בתורה ובקי בהוראה ודינין אין ספק תלמוד תורה קודם ואם לאו שליח צבור עדיף טפי להוציא הרבים ידי חובתן.


סימן ב[עריכה]

ושכתבת שיש אומרים שיכולין לשנות אפילו מתלמוד תורה לצורך הל' פשיטין שנותנין להגמון בכל שנה לפי שהוא הצלת נפשות לפי שאם לא יתפשרו יש כמה עניים שאין להם ליתן ויכם ויפשיטם ערומים הדין עמהם כיון שיש בו הצלת נפשות הוא קודם לכל.


סימן ג[עריכה]

ששאלת דברים שאדם יודע שלא יקבלו ממנו אותם אם חייב להזהירם בהם או אם נאמר הנח להם שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין.

אם ברור לו שלא יקבלו ממנו לא יזהירם כדאמרינן (ביצה ל’) והא תוספות יוה"כ דאורייתא והני נשי אכלי ושתו עד חשיכה ולא מחינן בהו אבל אם מסופק יזהירם להציל נפשו.


סימן ד[עריכה]

המלך צוה בכתבו שיפרעו הקהל אלף זהובים בענין שכל מי שיש לו מאה ועשרים זהובים יפרע ח' זהובים והחסר לתשלום האלף זהובים יפרעוהו כל מי שיש לו יותר ממאה ועשרים זהובים כל אחד כפי ממונו ובררו ג' אנשים לחלק ח' ח' זהובים על מי שיהיה לו ק"כ זהובים ויש אנשים שלא הוטל עליהם שום דבר בפנקס של שמנה שמנה זהובים אלא שכתבו שלא היו יודעים לאותם אנשים הסכום הנזכר וכתבו שמם חלק ומחלקין מותר המס על מי שיש לו יותר ממאה ועשרים זהובים הטילו עליהם ממנו כפי הנראה להם והן טוענין שאין להם לפרוע אשר שמו עליהם לפי שפטרום הראשונים והמלך פוטר למי שאין לו ק"כ זהובים וכיון שנשבעו להראשונים ולא הטילו עליהם שום דבר פטורים מן הכל והקהל טוענין שהראשונים לא פטרום אלא שאמרו שלא היו יודעין להם ממון והאומר לא ראיתי אינה ראיה ואם הם לא ידעו האחרים ידעו ועוד שהראשונים שכתבו שלא ידעו היו שלשה והאחרים שידעו שיש להם ממון לפי שהטילו עליהם היו מאה (ס"א שמנה) או יותר ואחרי רבים להטות אפילו אם היו פוטרים אותם הראשונים מכל וכל וכתב המלך אינו פוטר למי שלא ידעו לו הראשונים ממון אלא למי שאין לו וכיון שהעידו שמנה אנשים שיש להם ממון אחר שנשבעו שבועת התורה וכתב המלך מחייב למי שיש לו חייבין לפרוע גם השמנה זהובים שבכלל מאתים מנה ואפילו אם לא היו מחייבין אותן או מי שלא חייבו לא יפטרו בשביל זה עד שישבעו שאין להם הממון שהמלך מחייב עליו המס יורנו רבינו עם מי הדין ואם חייבין לפרוע גם השמנה זהובים כפי טענת הקהל ואם חייב לישבע מי שלא הטילו עליו לא אלו ולא אלו אלא שכתבוהו הראשונים בספק כמו שנזכר אחר שתתיעץ עם יודעי ענין המס כי יש ערבו' מחלוקת בין הקהל על זה ושלום רב לך ולכל אוהביך.


תשובה אם הקהל בררו שלשה אנשים להטיל שמונה זהובים על כל מי שיראה להם שיש לו מאה וכ' זהובים והיו מקצת אנשים שלא היו סבורים שיש להם מאה וכ' זהובים וכתבו שמם חלק יראה שאפי' אם ימצא אחר כך שיש להם ממון פטורין מאותו המס בין משמונה זהובים בין מפרעון המותר הא למה זה דומה לקהל שבררו אנשים לעשות פנקס על הקהל לפי אומד דעתם והטילו על ראובן שיתן מס מאלף זהובים כי לפי אומד דעתם לא ידעו שהיה לו יותר ושוב נודע שהיו לו עשרת אלפים לא יפרע אלא מאלף זהובים שאמדוהו עושי הפנקס וכן בנדון זה אפילו יאמרו כמה בני אדם שיש להם יותר ממאה ועשרים זהובים הם פטורין כיון שהשלשה שנבררו להטיל שמונה זהובים על מי שיראה להם שיש לו מאה ועשרים זהובים פטרום סייעתא דשמיא היא ופטורין לגמרי נמלכתי בפורעי המס ונראה להם כך גם לי נראה כן נאום הכותב אשר בן הר"ר יחיאל זצ"ל.


סימן ה[עריכה]

וששאלת אם שנים או שלשה מהבינונים שבעיר יכולין להוציא עצמן מן ההסכמה שיעשו הקהל או מגזרת חרם שיעשו על שום דבר.

דע כי על עסק של רבים אמרה תורה אחרי רבים להטות ועל כל ענין שהקהל מסכימים הולכים אחר הרוב והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים דאם לא כן לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם לכן אמרה תורה בכל דבר הסכמה של רבים אחרי רבים להטות ועל הסכמה שבין הקהל ובין אביך ולא היה בה קנין דע שכל עסק ממון שבין אדם לחברו בלא קנין דברים בעלמא ישנו בחזרה חוץ ממוחל ממון לחברו דלא בעי קנין נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן ו[עריכה]

אלמעונה שכתוב בה כל מי שיתקיים לו שטר חוב על ע"א שחייב ליתן על כל מאה זהובים כך וכך ועשה שמעון שטר מחטה על ע"א צריך ליתן עליו שהרי נתקיים לו שטר חוב על ע"א ואף על פי שכתוב בתקנה שיתחייב על כל מאה זהובים אין זה כח להוציא אם הלוה שוה כסף כי הוצרך להזכיר סכום מעות.


סימן ז[עריכה]

שכתוב עוד בתקנה שכל מי שיגבה משטר שנתקיים לו על ע"א שיתן כך וכך למאה וראובן מכר שטרות שהיו לו על ע"א ללוי הוי שפיר גבייה וחייב ליתן מן המעות שקבל מלוי וכשיגבה לוי השטרות מן הע"א יפרע גם הוא ממה שיגבה יותר על דמי קניית השטרות כי על דמי קניית השטרות פרע כבר ראובן.

אם הסכימו הקהל על דבר אין היחיד יכול למחות ועל זה אמרה תורה אחרי רבים להטות דאי לא תימא הכי אין תקנה לציבור לעולם כי מתי יסכימו כל הקהל לדעת אחד.


סימן ח[עריכה]

עוד ילמדני אדוני ציבור שעשו תקנה והסכימו להוציא ראובן בן יעקב מכלל התקנה ונמצא כתוב בכתב התקנה ראובן בן יצחק והנה הוא רוצה להיות פטור כאשר יעיד עליו כתב הקהל כי כן בכל ספק הנולד הולכין אחר הכתב.


תשובה על טעות שיש בין ראובן בן יעקב לראובן בן יצחק אם יש ספק בדבר איזה מהם הוציאו ילכו אחר הכתב אבל אם אין ספק בדבר והכל מודים והכל אומרים שהסכימו להוציא ראובן בן יעקב אם שגג הסופר בזה לא הפסיד ראובן בן יעקב ואין זה ספק הנולד שילכו אחר הכתב ואם הקהל חלוקין יעמדו למנין וילכו אחר הרוב אם רובן יאמרו שהסכימו להוציא ראובן בן יעקב והסופר טעה ילכו אחר הרוב.


סימן ט[עריכה]

וששאלת על מקצת הקהל שעשו הוצאה שיתקיימו שטרי חובותיהן דבר פשוט הוא שאותם שאינם נושאין ונותנין בשטרות שלא יתנו עמהם כי אין להם עסק בדבר זה אלא אותם הצריכים לדבר ומה שאומרים אם לא יפרעו להם השטרות יהא רוב המס מוטל עליהם אינה טענה אטו אם ישנו בעיר עשיר אחד משופע בנכסים והעליל המלך עליו ליטול מנכסיו יתנו האחרים עמו מטעם זה שיתרבה מס שלהם בהפסדו אלא ודאי לאו טענה היא ובעלי השטרות יתנו ולא אחרים.


סימן י[עריכה]

עוד אדוני ראובן שהוא בעל מלאכה צבע או רצען וצריך להוציא יציאות בכל שנה על מלאכתו ליתן לשופטים ולממונים שלא יעלילו עליו בשום דבר כדרך בעלי אומניות שצריכים ליתן מאומנתם והקהל כמו כן נותנין לשופטים כשיבאו לערכאות שלהם ותובעין מראובן ליתן חלקו לזה והוא השיב מה לי ולכם כי באתם אלי בעת צר לכם ואני אשא לבדי טרחי או משאי או כיס אחד יהיה לכלנו ותכללו שלי בשלכם או תשאו לבדכם טרחכם ומשאכם ואני בשלי ואם אצטרך אני לשופט יודע אני שייטיב לי במה שאני מהנהו מדי שנה בשנה.


תשובה יראה אם הקהל נותנין פרס לשופט להיות להם למגן ולחומה בכל עת שיצטרכו לעזרתו כמו שצריכים בגלות החל הזה לשחד החורים והסגנים בכל עיר ועיר גם ראובן הצבע צריך לזה ואי אפשר לו ליפרד מן הקהל אף כי הוא צריך לעבדו בשביל אומנותו אבל אם אינם נותנין לשופטים כי אם לסייעם בערכאות וראובן אינו צריך לזה אינו מחויב ליתן עמהם.


סימן יא[עריכה]

עוד ילמדנו על קהל שבררו ברורים לתקן תקנות הקהל והתנו שלא יגמר שום דבר אם לא בהסכמת כולם ועוד התנו שאם לא יעשו התקנות עד זמן פלוני שיצטרכו לעמוד במקום ידוע עד שיעשו התקנות ואם ירצה אחד מהברורים לעמוד ולצאת מהמקום ההוא שיקבל עליו כל הנסכם מחבריו בעודו בחוץ ארכו הימים מת אחד מהברורים והנשארים הסכימו לעשות תקנות ובשעה שהסכימו היו קצתם חוץ מהמקום ורוצים לבטל ההסכמה שהסכימו חבריהם גם הקהל רוצים לבטל התקנה שעשו כיון שמת אחד מהם.


תשובה מה שטוענין קצת מהחברים שלא קבלו עליהם בפעם הזאת מה שתקנו חבריהם אינה טענה כי קבלו עליהם שיעמדו במקום הידוע ולא לצאת משם אם לא יקבלו עליהם היוצאים להסכים לכל מה שיתקנו הנשארים הילכך אם הסכימו הנשארים לדעת אחת בטלה דעת היוצאים אצלם וצריכים לקיים הסכמתם אבל מה שטוענין הקהל שבטלה הסכמתם במיתת אחד מהם נ"ל טענתם כי מתחלה תלו הדבר בדעת כלם שהיו מוסכמים כלם בעצה אחת ואם יארע אונס לאחד מהם שיזמינו המלך לא יהיה כח לאחרים לעשות דבר זולתו אלא אם כן יתרצה לקבל עליו למה שיסכימו חבריו וכן הדין נמי במת אחד מהם נתפרדה החבילה ואין לנשארים כח לעשות בלתי אם שמו הקהל אחר במקומו ויותר מזה אני אומר אפילו אם נבררו בתחלה בענין זה שיש להם לילך אחר הרוב אם מת אחד מהם בטלה הברירה מידי דהוי אסנהדרי גדולה וקטנה ודיני ממונות בשלשה דאזלי בתר רובא ואפילו הכי אם מת אחד מהם בטלה כל החבורה עד שימנו אחר במקומו וכן נמי הכא הסכימו הקהל לברור זה המנין ואם מת אחד מהם בטלה הברירה.


סימן יב[עריכה]

שאלה ילמדנו רבינו מס שהטיל שלטון העיר על הקהל והקהל הוציאו המעות ברבית עד זמן ידוע ולסוף הזמן חלקו המעות על הקהל ועתה יש בעיר אנשים שבשעה שהטיל השלטון המס על העיר היו פטורין או מפני שלא היו בעיר באותה שעה או שהיו עניים והעשירו או שהיה תורתם אומנותם ועתה רוצים הקהל שיפרעו עמהם בזה המס קרן ורבית והם אומרים שאין להם לפרוע אחרי שבשעה שהטיל השלטון המס עליהם לא היו מחוייבים ואלו לא הוציאו המעות ברבית היו צריכים לפרוע מיד נמצא שבאותה שעה לא חל עליהם החיוב הלכך אין להם לפרוע כלום.


תשובה אם המס שהטיל השלטון על הקהל היא הקצבה שרגילין ליתן בכל שנה ושנה ונמצא שהיו פטורין הקהל עד זמן ידוע באותו המס שנתנו הרי יש בו תועלת לאותן שבאו לדור עד אותו זמן הידוע מחמת אותו המס שנתנו הקהל כבר וחייבים לפרוע חלקם המגיעם ואם באו או העשירו בחצי הזמן חייבים לפרוע חצי חלקם וכן לשליש או לרביע הכל לפי הזמן שבאו לעיר או העשירו כי דבר זה דומה לשוכר בית ונכנס אחר לדור בבית לפי הזמן שנכנס לדור עמו צריך לפרוע לו ואם זה המס אינו מקצבה שנותנין לשנה אלא מס מחודש תבע להם אותם שבאו לעיר או העשירו אחר שנתרצו לתת המס לשלטון פטורים כי כבר נתחייבו קודם שהיו אלו בכללם אף אם לוו אותם הקהל ברבית ופרעו אותם אחר שבאו אלו לכלל חיוב מכל מקום פטורין הם שלוו לפרוע חובם ובאותה שעה לא היו אותם בכלל חיובם ואותם שתורתן אומנותן פטורין הם לעולם בין שהיו באותה שעה בעיר בין שלא היו בעיר אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן יג[עריכה]

שאלה קהל שעשו אלמעונה על השטרות סך ידוע מכל מאה זהובים בין שיעשה שטר חוב עתה מחדש בין שיתן הע"א הרבית על השטר וישאר ביד היהודי כבתחלה בין שיזקוף עליו הרבית במלוה וחכרו כל זה לראובן ועתה תובע לשמעון ואומר לו אני חושדך שעשית שטרות על ע"א או נתפשרת עמהם בענין שנשאר השטר הא' בידך ואיני יודע כמה היו מאלו הכתבים והשבע לי שלא עשית יותר ממה שאמרת לי ואף על פי שאני טוען טענת שמא יש לך לישבע כמו שותף שנשבע על טענת שמא כי כבר נעשית שותף בעסק זה שאתה מתעסק עם הע"א כי יש לי חלק וזכות בו ועדיף טפי מבן בית שמשביעין אותו בטענת שמא ואף על פי שאינו נכנס ויוצא ברגליו אלא שמכניס לו פועלים ומוציא לו פועלים מכניס לו פירות ומוציא לו פירות והרי אף על פי שאין לו חלק במה שמתעסק עם בעל הבית אפילו הכי משביעו כל שכן שאשביע אותך בעסק זה שיש חלק ותועלת לשנינו.


תשובה נראה לי שאין בנדון זה דין שותפות כלל דכל שותפין הן שותפין בעיקר הממון אבל בנדון זה אין לו חלק בעיקר הממון אלא שהקהל הטילו מס על בעלי נכסים ובגוף הממון אין לו שום חלק ועוד השותף הוא משביע על ממון שהוא ידוע שהוא של שניהם והוא טוען שמא הרווחת בו יותר ממה שאתה אומר ואמרו חכמים ז"ל (שבועות מ"ח) שיכול להשביעו בטענת שמא דמורה היתרא ליטול מהריוח שכר טרחו אבל בנדון זה אינו שותף עמו אלא בחובות ושטרות שעשה על הע"א ולא בשאר ממון שיש לו ואינו יכול להשביעו בטענת שמא שיטעון שמא אני שותף עמך גם בשאר ממונך כי שמא עשית חובות ושטרות על ע"א יותר ממה שאמרת לי וכן בן בית משביעו על עיקר גוף הממון שידוע שנתעסק בו אבל להשביעו על ממון שאינו ידוע שיש לו שותפות בו בטענת שמא שיטעון אני שותף עמך גם בממונך לא מצינו שתקנו חכמים ז"ל שבועה בטענת שמא ועוד דלא עדיף זה החוכר הבא מכח הקהל מקהל עצמו כי מנהג הוא כשהקהל עושין תקנות כאלו מטילין חרם על כל הקהל לקיימם ואינן משביעין כל יחיד ויחיד אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן יד[עריכה]

שאלה הקהל עשו תקנה שכל מוכר יין לחוכרים האלמעונה קודם מכירתו יתן להם ערוב שיתפייסו בו וישבע להם שיפרעם האלמעונה ואם יש עכוב בעבור החוכרים מלקבל ממנו ערוב ושבועה אז יכול הוא למכור כשיעשו עליו חוב בשטר וערוב עמו בסכום אלמעונה ואם יעבור על זה יפרע קנס ידוע ועתה הלך ראובן לחוכרים לעשות עמהם כפי התקנה ולא רצו והלך להחזיק עליו שטר חוב והחוכרים תובעים ממנו קנס כי לא נתחזק ג"כ שטר של הערוב והוא טוען שנתן להם הערוב בפני עדים כפי תקון והלכו למדינת הים.


תשובה הא דמספקא לך הואיל ונעשה על עצמו שטר ופרע כל הראוי לו אם נקבל ממנו טענת בפני עדים נתתי לך ערוב והלכו להם פשיטא דטענה זו ראויה לקבל דהא אפי' אומר לחבירו אל תפרעני אלא בעדים ולא הזכיר בפני פלוני ופלוני נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים אמנם צריך להזכיר שמות הערוב והעדים וישבע שהוא כדבריו ומיהו צריך לדקדק בשבועתו הרבה שאם יש בעיר עדים מיוחדים שהעמידו הקהל קהל העיר לקיים כל דבר ועדות זולתם לא תועיל נמצא שצריך לישבע שנתקיים הדבר בפני שנים מעדי הקהל והלכו למדינת הים וגם אם יש סופרים נאמנים לכתוב שטרי העיר ושטרות מכתיבת יד אחר זולתם לא יועיל אז לא יוכל לישבע כי יתברר הדבר על פי הסופרים אם כתבו אבל אם אין עדים וסופרים מיוחדים בעיר יזכור שם הערוב ושמות העדים ושם הסופר וישבע שהוא כדבריו ויפטר מן הקנס אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן טו[עריכה]

שאלה רבי מנחם תבע לקהל בלדוליר לדין שגבו ממנו מס שלא כדין שאומר שאינו מפורעי המס שלהם כי כבר ירד לדין עמם על תביעה לפני רבי אברהם ן' שושן ולפני רבי יעקב בן שושן והם חקרו ודרשו כי מכרוהו קהל ולדוליר לקהל קריאון ואינו חייב לפרוע מס לקהל ולדוליר ועל עסק דינם לקחה אותו המלכה שיפרע לה מס ואחר כך עשתה חסד עם הקהל ונתנתו להם לפרוע מס עמהם בתנאי שיפרע לכל אלף שיתנו הקהל עשרים וחמשה זהובים ולא יכנס בפנקס עמהם ועל דרך זה פרע עמהם עד עתה בלי ערעור וכיון שנתברר במאמר הדיינין שאינו מפורעי המס כלל עם קהל בלדוליר חייבים הקהל להחזיר לו כל המס שגבו ממנו שלא כדין ומורשי הקהל השיבו שמעולם לא עבר הדין ביניהם כעין זה אצל הדיינים הנזכרים ואפילו נתברר שמכרוהו לקהל קריאון אח"כ אמר הדיין שבאו עתה לדין לפניו לר' מנחם תברר דבריך שכבר נפסק דינך ע"פ הדיינים הראשונים שאמרת הביא א' מן הדיינים ועד א' עמו שבאו לדין בעסק זה ושנפסק הדין כך וטוען עתה שכיון שמכרוהו לקהל קריאון שאינו מפורעי מס בלדוליר.


תשובה הרי נתבררו דברי ר' מנחם בעדים שאינו מפורעי המס של קהל בלדוליר וטענתו טענה ומה שהשיבו מורשי הקהל שר' אברהם הדיין אינו יכול להעיד לאו טענה היא דהא דתני' בפ' בתרא דקידושין (ע"ד) נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בד"א בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו אבל אם אין בעלי דינין עומדין לפניו אינו נאמן היינו דוקא בדיין אחד כגון יחיד מומחה שדן את האדם בעל כרחו או אינו מומחה וקבלוהו לדון עליהם אותו אינו נאמן לאחר שיצאו בעלי דינין מלפניו וכל הברייתא איירי ביחיד דקתני רישא נאמנת חיה לומר זה בכור נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי אבל שני דיינים נאמנים לעולם שאינם נוגעים בדבר ועד המעיד הוא דאמרינן אין עד נעשה דיין דבעינן ועמדו שני האנשים אלו העדים לפני ה' אלו הדיינים כי צריך שיעמדו העדים ויעידו לפני הדיינים ולא שהעדים עצמם יהיו דיינים ועוד טעם אחר שלא יקבלו הזמה על עצמן אבל הדיינים שפסקו את הדין נאמנים לומר היאך פסקו ומה שאמרו שהעד האחד שהביא רבי מנחם אומר כי פתה אותו והכריחו להעיד לאו כל כמיני' של העד לומר שקר העדתי דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.

עוד השיבו המורשים אפי' נתברר שמכרוהו לקהל קריאון אחר כך הרויח ר' מנחם כתב מהמלכה ובאותו כתב נסתלק מקהל קריאון וחזר לפרוע מס עם קהל בלדוליר במאמר המלכה ואומרים שזה הכתב בידו ומבקשין אותו שיראהו לדיין ויש להם עד א' שאומר שהיה כתוב בכתב הנזכר שחזר לפרוע מס עם קהל ואלדוליר ור' מנחם אומר שאין לו שום כתב כמו שהם אומרים ואף אם יש לו אינו רוצה להראות להם.


תשובה חייב ר' מנחם להראות הכתב לדיין כי כל בעל דין שטוען יש לי זכות וראיה או עדים ואיני יודע ביד מי חייב הדיין להטיל חרם כל מי שיודע לו זכות או ראיה שיראה אותו לדיין ואפי' אם הזכות או הראיה ביד שכנגדו דמאי שנא הוא ומאי שנא אחר אדרבה כל שכן הוא כיון שיש בידו זכותו של כנגדו והוא תובע ממנו שלא כדין היאך יאכילוהו דבר האסור לו להגבותו ממון שאינו שלו אלא מזקיקין אותו להראות כל מה שבידו זכות לשכנגדו ואם אחר שקבל החרם עליו יאמר שאין הכתב בידו ישבע שבועת היסת שלא היה כתוב בכתב המלך שחזר לפרוע מס עם קהל בלדוליר ואם העד שהעיד שהיה כתוב בכתב שחזר לפרוע עם קהל בלדוליר המס אינו נוגע בעדות כגון שאינו פורע מס עם קהל בלדוליר אז ישבע שבועה דאורייתא להכחיש העד.

עוד טענו מורשי הקהל שרבי מנחם ואשתו הסכימו עם הקהל הסכמה גמורה לפרוע סכום ידוע בכל שליש ושליש עד זמן ידוע וכשיעבור אותו זמן שיחזור ר' מנחם ואשתו מוחלטין לפרוע מס כשאר הקהל ועל זה השיב ר' מנחם אותם התנאים שאומרים שעשו כיון שלא הראום לדיינים שפסקו הדין ביניהם ופטרום מליתן מס עמהם אינן יכולין להראותם עתה כי נתבטלו דאין לאחר גמר דין כלום.


תשובה בזה אין טענתו טענה כיון שלא שאלום הדיינים יש לכם עדים יש לכם ראיה ואמרו אין לנו ראיה יכולין להביא לעולם ראיה וכל זמן שאין הדיינים אומרים ששאלו להם ואמרו לא ממילא יכולין להביא.

ומה שטען רבי מנחם שהעדים החתומים על התנאים הם מן הקהל ונוגעין בעדות הם ולא סלקו את עצמם בזה טענתו טענה כי אי אפשר להם להעיד על עצמם ועל קרוביהן מבני הקהל דמאי אמרת יסלקו עצמן וגם קרוביהן יסתלקו ולא יהנו מכל מה שיפרע ר' מנחם מס עם הקהל ואז יכולין להעיד אף על פי שהיו פסולין כשנמסר להם העדות דבפסול ממון לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות אלא דוקא בפסול הגוף כדאמרינן בב"ב (מ"ג) וליסתלקו בי תרי מינייהו ולדיינו אלמא סילוק מועיל בפסול ממון איני רואה סילוק בדבר זה שיועיל דדבר זה של פריעת מס נוהג לעולם ואי אפשר להם להסתלק שלא יהנו לעולם מן המס שיתן.

ומה שאומר שעשו הקהל תקנה שאלו העדים יחתמו על כל השטרות והתנאים ודאי אם הסכימו הקהל שיחתמו אף על קרוביהם יכולין להעיד אף על התנאים הללו כיון שקבלום עליהם והכשירום יכולין בני העיר להסיע על קצתם וכמו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך וכן נמי אם אינן נאמנים על קרוביהם אלא שנהגו הקהל שאלו העדים חותמין ומעידין על כל ענייני הקהל בין בעסקי רבים שבין הקהל ובין בעסק שבין הקהל ליחיד כיון שנהגו והכשירום עליהם לדבר זה אף על פי שהן נוגעין בדבר של עסקי רבים גם בדבר הזה מועלת עדותן.

ומה שטוען ר' מנחם שאם עשו אותה תקנה לא עשו אותה אלא על עצמן ולא על נכרי לאו טענה היא שאף לפי דבריו שאינו מפורעי המס מכל מקום נראה שהוא מיושב ודר בעיר אלא שבא לפטור עצמן מן המס מחמת שמכרוהו לקהל קריאון הילכך אף אם אינו מחוייב לפרוע מס עמהם לכל תקנות שעושין אנשי הקהל על קיצתן על השערים ועל המדות צריך הוא להיות נגרר אחריהם מאחר שהוא מיושב ביניהם הילכך אלו העדים שקבלו עליהם הקהל אם חתמו כבר על עסק הרבים גם כשרים הם לעדות זה של ר' מנחם.

ומה שטענו מורשי הקהל שר' מנחם נשא אשה יתומה בת אלמנה פורעת מס עמהם והכניסה לו ממון שהיה ראוי ליפרע מס עמהם ולפי הסכמת הקהלות חייב לפרוע מס על אותו ממון והשיב רבי מנחם שהסכמת הקהלות לא היתה אלא ביתומה פורעת מס ולא בבת פורעת מס ולא פרעה אשתו מס מעולם קודם שנשאה הנה חקרתיה כן היא שדברי רבי מנחם כנים הם והסכמת הקהלות היתה כמו שהוא אומר ואף אם אחר שנשאה כתבו את רבי מנחם ואשתו בפנקס אין בזה כלום לחייב אותו ליתן מס מממון שהכניסה לו נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן טז[עריכה]

שאלה ילמדנו רבינו קהל שהיה מנהגם לחכור חכירות הקדשים או האלמעונה וכשכותבין השטר של החכירות כותבין אותו בשם אחד מן הקהל ובסוף השטר אומר קודם חתימת העדים וזה הממון הוא מהחכירות כך וכך של הקהל ועכשיו ראובן הוציא שטר על שמעון והוא כתוב בשם ראובן ואומר בסופו ואלו המעות הם מחכירות כך וכך של הקהל וכשראו הקהל השטר אמרו לשמעון אלו המעות שלנו אל תתנם לראובן אף על פי שהשטר כתוב על שמו כיון שכתוב בסופו שהוא מחכירות הקהל וכן היה מנהגם לכתוב השטר על שם אחד וראובן אומר כיון שכתוב על שמו שלו הן ועוד אומר שהקהל נתנו שטר זה לגבות ממנו מעות שהיה לו אצל הקהל והקהל טוענין שאין לו אצלם כלום ושמעולם לא נתנו לו שטר זה לגבותו אלא כתבו אותו על שמו כמנהגם.


תשובה כיון שמנהג הקהל הוא כשחוכרין חכירות שכותבין אותו בשם אחד מן הקהל וכותבין בסוף השטר וזה הממון הוא מחכירות הקהל וכך נמצא כתוב בשטר שביד ראובן לאו כל כמיני' לומר כל המעות שלו הם כי עליו להביא ראיה כיון שכתוב בשטר שהוא מחכירות הקהל וגם מנהג הוא לכתוב חכירות הקהל על שם היחיד ומה שטוען ראובן שהקהל נתנו לו שטר זה לגבות ממנו מעות שהיה לו אצל הקהל זו אינה טענה שאם נתנו לו הקהל השטר לגבות בו היה צריך עם כתיבה ומסירה דאותיות אינן נקנות אלא בכתיבה ומסירה הילכך אין טענתו טענה והמעות שחייב שמעון של הקהל הם נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן יז[עריכה]

קהל התנו עם ראובן בתנאי ידוע שידור עמהם להרביץ תורה ביניהם ולא רצה עד שנתחייבו לו שנים מן הקהל שיתנו לו התנאי והקהל נתנו לו פתק חתום בשבעה מן הקהל מאותן שרגילין לחתום בפתקאות שנותנין בגביית ממון ההקדש לשנים שנתחייבו לו בתנאי וכתוב בפתקא שיתן החוכר ההקדש לאותן שנים סכום ידוע בכל שנה ושנה כל זמן שידור ראובן ביניהם ועל סמיכת פתק זה נתחייבו השנים ליתן לראובן סכום ידוע כל זמן שידור ביניהם ועכשיו יש קצת מהקהל שאומרים שאין לשנים הנזכרים כח לגבות הממון הנזכר מחוכר ההקדש בפתק הנזכר והם אומרים כבר נתחייבנו ליתן לראובן סכום הידוע כל זמן שידור בינינו.


תשובה אחר שהתנו הקהל עם ראובן לבא לדור עמהם להרביץ תורה ביניהם בתנאי ידוע כל זמן שידור עמהם כמו שכתוב בפתק מחוייבין הקהל ליתן לראובן מה שהתנו לתת לו וכל שכן כיון שהוא בחר שנים מהקהל שנתחייבו לו תנאו והקהל נתנו לו פתק חתום בשבעה אנשים הרגילין לחתום פתקי גביית ממון ההקדש לאותן שנים [שנתחייבו ליתן לו שיתן החוכר ההקדש לאותן שנים] סכום ידוע כל שנה ושנה כל זמן שידור ביניהם ועל סמך אותו פתק נדרו הם ליתן לראובן תנאו חייבין אלו השנים ליתן לראובן כל מה שנדרו לו וחייב החוכר ליתן סכום ידוע שנדרו לתת לו ועל זה אין לפקפק אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן יח[עריכה]

עוד ילמדני מי שקבל עליו לזון את חבירו סתם או ליתן לו מאה זהובים לשנה ולא קבע לו זמן אם יכול לחזור בו לכשירצה או נאמר לעולם ויהיה כסתם נדר דלית ליה קיצותא ואף אם יכול לחזור.

(התשובה להלן).


סימן יט[עריכה]

הורני על ראובן הפורע מס במקום אחר ולפי תקנתם חייב לפרוע כאן גלגולת ופייס הקהל למחול לו ונתרצו לו מגדולי פורעי מס בדברים בעלמא בלא קנין וכתב אם יוכלו לחזור בהם אם לא כי בהסכמת טובי העיר נראה דאין צריך קנין ולא כתב ואף אם אין יכולין לחזור בהם באים עתה לחזור בטענה שלא קבעו לו זמן לפטור והורני הדין כי בכמה מקומות מצינו סתם שהוא לעולם נדר ושבועה אין לי עליך והוא כל ימי חייה וכן הכותב לאשתו וכו' דין ודברים אמנם יש לחלק ובגיטין (ע"ה) גבי הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא על מנת שתניקי את בני כמה היא מניקתו שתי שנים ולאביו תשמש כל ימיו ופריך מברייתא שמשתו יום אחד הניקתו יום אחד הרי זה גט ותירץ רבא מתניתין בסתם ברייתא במפרש ורב אשי אמר סתם נמי כמפרש דמי הרי לרבא סתם לעולם ולרב אשי יום אחד ורב אלפס ז"ל פסק כרב אשי וכתב שיש פוסקים כרבא וגבי הרי זה גיטך ע"מ שלא תשתי יין ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם משמע סתמא לא.


תשובה טרם בא כתבך הייתי יושב וכותב על פי הנכבד ה"ר אברהם שאמר לי שאלותיך וכבר כתבתי כיון שהוא מחויב ליתן עמהם והוא בא ליפטר בטענה שפטרוהו ידו על התחתונה דמתנה נתנו לו משלהם ומאחר שבסתם פטרוהו יש לדון לשון הפטור לכל הפחות שאנו יכולין לדונו דכל הבא להוציא ידו על התחתונה כדתנן בפרק גט פשוט (קס"ה) כתוב בו זוזי מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא עשרים זוזי מאה דאינון סלעים תלתין אין לו אלא מנה כסף זוזי דאינון ונמחק אין פחות משנים וכו' כל הני משום דיד בעל השטר על התחתונה כדמפרשינן בגמרא ואף כלפי גבוה אמרינן הכי כדתנן בפרק בתרא דמנחות (ק"ד) דכל שאדם נודר להביא נדבה משלו שאנו הולכין אחר הנדבה הקטנה שאדם מביא מאותו המין ואף על גב דאמרינן בגמרא פרק מי שאחזו הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא ע"מ שתניקי את בני כמה היא מניקתו שתי שנים ולאביו תשמש כל ימיו ופריך בגמרא ומי בעינן כולי האי ורמינהו שמשתו יום אחד הניקתו יום אחד הרי זה גט ושני עלה רבא כאן בסתם כאן במפרש פירוש בסתם בעינן שתי שנים ורב אשי אמר כל סתם כמפרש יום אחד דמי ואתותב רב אשי ונתקיימו דברי רבא דבסתם בעינן שתי שנים שאני גבי גט משום דלצעורה קא מכוין הלכך אנו דנין לשונו להחמיר תדע לך דאמרינן התם (ע"ד) הרי זה גיטך על מנת שתתני לי אצטלתי ואבדה האצטלית אצטלית דוקא קאמר אף על גב דבכולי גמרא קיימא לן שוה כסף ככסף שאני התם דלצעורה קא מכוון והכי מפליג רבא התם הילכך בנדון זה נמי אלו היו הקהל אומרים לא פטרנוך אלא מן המס הראשון היינו שומעים להם.

והמקבל עליו לזון חברו בסתם או יתן לו מאה זהובים לשנה דין זה כדין הראשון ובשנה אחת יפטרו מנדר.

ועל שהוספת לשאול אם יוכלו לחזור בהם מנהג פשוט הוא מה שטובי הקהל מסכימים לעשות שריר וקיים הוא בלא קנין ובכל תקנות הקהל שמתקנין על יחידים ועל רבים ומסיעין על קיצותם כל דבריהם ככתובין וכמסורין דמו.


סימן כ[עריכה]

מה ששאלת משמעון שחכר מס הגלגולת ומס הקרקעות וטוען ראובן שהקהל פטרו אותו ונכו לו כפי המגיע לחלקו אם ראובן אינו יכול לברר דבריו אם צריך שמעון לישבע יראה אם הקהל חכרו לשמעון בסתם כל מס הגלגולת ומס הקרקעות ולא הוציאו בשטר החכירות שום אדם אין שום עסק וטענה לראובן על שמעון ואף שבועה אין כאן דאם איתא שהוציאו שום עסק אדם היו כותבין אותו בשטר החכירות ומאחר שחכרו לו בסתם אין עדות גדולה מזאת.


סימן כא[עריכה]

שרא לי אדוני אבי מורי ורבי אם אני מטריח עליך כי כן מטריחים עלי ותורה היא וללמוד אני צריך שאלתיך כבר על ראובן שתבעו שמעון בשביל מס גלגולת וקרקעות והוא השיב שהקהל פטרוהו זה כמה שנים ועוד שהקהל נכו לו חלקו ובשטר החכירות אין מוזכר מזה כלום והטילו חרם על הכל ובאו עדים מפורעי המס והעידו שהיום כמה שנים עבר לוי דרך כאן ופייס בעד ראובן לקהל שיפטרוהו ממס גלגולת וקרקעות ונתרצו לו ושאלתיך כבר אם תנאי זה קיים בדיבורם ואם אלו העדים שהם מפורעי המס נאמנים להעיד על דבר זה אף כי מעידים לחובתן ואחד מהם הוא סופר מתא מכל מקום גם הוא פורע מס ועל הנכוי (הגבוי) העידו גד ואשר שהיו עם שמעון בחכירות שבשעה שנתן שמעון חשבון לקהל אמר להם שראובן לא נתן כלום ושלא היה יכול להתקוטט עמו ושנכו לו הקהל חלקו והורני אם שמעון הוא עבריין במה שלא הגיד זה על פי החרם כי ראובן בא לפסלו במה שעבר על החרם ואם כן הוא כל שנים שדנין יחד ומטילין חרם על עדות לזה שבאין להכחיש יהיה עבריין.


תשובה כבר השבתי לך שבכל דבר שהקהל או טובי העיר שנתמנו מדעת הקהל מסכימים אין צריך קנין ולא שטר אלא דבריהם ככתובין וכמסורין דמו ועוד דנדון זה מחילה היא ואפילו היחיד שמחל אין צריך קנין ועדים מפורעי המס בעלי דבר הם שאינן יכולין להעיד לא לזכות ולא לחובה דאין חילוק בעדות הפסול פסול לכל חלקם יכולין לוותר בהודאתם ושמעון אינו עבריין שהרי כשמטילין חרם להעיד על הכשרים חלה החרם ולא על בעלי דבר וראובן לא האמין לשמעון אם היה אומר לא נכו לו הקהל הלכך לא היה בכלל החרם.


סימן כב[עריכה]

ישמרכם השומר אמת לעולם הקהל הקדוש אשר באלאבילה וברוך אשר הניחכם מעצבכם ומרגזכם והשבית מכם נוגש ומדהבה כאשר הורד לשאול תחתית אל ירכתי בור המסור אשר שם אור למחשך המכונה נהוראי כי מלאו אזני חלחלה לקול המולה גדולה אשר שחת וכלה הן יחיד הן רבים ברוך המקום שעקרו ותעבור הרנה במחנה כי נחה שקטה כל הארץ וכן יאבדו כל אויביך י"י והכל חייבין בתשלום הוצאת ביעור הרע מקרבכם כי היא תקנת ישוב העיר כי הנשארים ישמעו וייראו ולא יצאו עוד מקרבם בני בליעל להדיח את יושבי עירם ובני העיר כופין זה את זה לבנות חומה דלתים ובריח וכל דבר שהוא צורך העיר ואין לך צורך העיר גדול מזה להתם את העיר ולכלות המורדים ולבער עושי רשעה ולפיכך כל הדרים בעיר בין שפורעין מס במקום אחר בין שפורעין מס בעיר חייבין ליתן חלקם לכל מה שהוציאו בביעור אותו רשע מן העולם ואין שום אדם בעולם יכול לסלק עצמו מפרעון זה, נאם הכותב אבה"ר יחיאל ז"ל.


סימן כג[עריכה]

ששאלת על הסכמות ותקנות שעושין הקהל ביניהם אם צריכין להעיד על אלו עדים שאינן מבני העיר דע כי לא נהגו כן להביא בכל פעם עדים שאינן מבני העיר אלא כך היא הסכמת הקהל להכשיר כל בני העיר להעיד על מי שעובר על תקנתם.


סימן כד[עריכה]

וששאלת ראובן עשה פשרה עם שבעה טובי העיר בענין המס ופטרו לו ממס ארבע מאות זהובים ועכשיו מתו ז' טובי העיר והבאים אחריהם אמרו לראובן תפרע עמנו מס מכל אשר לך וטען ראובן שפטרו אותו אותם שבעה טובי העיר ד' מאות זהובים והשיבו לו אין אנו מאמינים לך שפטרוך תביא ראיה לדבריך השיב ראובן אין לי כתב ראיה ויש אומרים שראובן נאמן במגו דאי בעי נשבע שאין לו על מה שיפרע מס ואתה אמרת דהוי מגו לאפוקי ממונא שמתרבה מס האחרים בכך.


תשובה נראה לי כדבריך שאינו חייב לקהל כלום אלא הוא והם חייבין למלך ואומרים לו שיפרע חלקו כמותם ואין להם עסק להאמינו בשבועה להוציא מהם ממון שיפרעו חלקו אלא ישבע כמנהג העיר כמה ממון יש לו או יטילו עליו כפי אומד דעתם אם יש לו טענה ליפטר צריך להביא ראיה ואינו נאמן במגו להוציא מהם ממון וגם אין כאן מגו שמא הוא ירא לישבע שאין לו ממון שיפרע ממנו מס כי אולי יודע לקהל שיש לו ונמצא שקרן בשבועתו וניחא ליה טפי למימר שפטרוהו ז' טובי העיר וטובי העיר הרגילים להשתדל בצרכי הקהל הם יכולין למנות מורשה לדון בשביל הקהל וכל מעשיהם קיימים.


סימן כה[עריכה]

נכדי ידידי ה"ר משה הכהן ששאלת אם הקהל יכולין להעיד בדבר שאין הקהל נהנין בו כגון תכריכי מתים או מאור של בית הכנסת או ספרים של הקהל.

דבר גדול הוא להוציא ממון מיד המוחזק בו אם לא בראיה ברורה דגרסינן בפרק חזקת הבתים (מ"ג) האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ותסברא עניי שקלי ודייני מיפסלי וכו' עד דמסיק בעניים דרמו עלייהו היכי דמי אי דקיץ להו ליתבו תרי מינייהו מאי דקיץ להו ולידיינו דלא קיץ להו ואי בעית אימא לעולם דקיץ להו וכיון דרווח רווח אלמא חזינן אף על גב דקיץ להו רק בשביל דיהנו (ס"א דנהווי) לעניים בריוח פוסל בו בני העיר לכן גם באור של בית הכנסת נהנין ממנו כל בני העיר כשיש מאור יפה בבית הכנסת וגם בספרי הקהל שילמדו בהם עניי עירם כי גנאי גדול היה להם שילכו בטלים מחסרון ספרים וכל שכן מחסרון מתכריכי מתים דהיינו מידי דרמי על בני העיר לקבור מת מצוה.


סימן כו[עריכה]

ומה שכתבת מה יהיה על כל הקדשות שבעולם כל שיחזיק בהם לא יוכלו שכניו להעיד אם יש גבאין בעיר נאמנים על כל בני העיר כי קבלום עליהם והאמינום גם בדבר שידוע לרבים לרוב בני העיר או לטובי העיר נראה לי שמוציאין מיד המחזיק בלא בית דין ובלא עדים אחרים ויש להביא ראיה ממועד קטן פרק ואלו מגלחין (י"ז) אמר רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה ופרש"י ז"ל דפסיקא ליה הדין ידין ומוציא מבעל חובו בעל כרחו ויכול לנדותו על דינו ונראה לי דכ"ש אם ברור הדבר לרוב בני העיר או לטובי העיר שיוציאו מידו בעל כרחו.


סימן כז[עריכה]

רשאין בני העיר להסיע על קיצותן הכל לפי צורך השעה משום מגדר מילתא ואם עני הוא ואין יכולין לענשו בממון רשאין לענשו ולקנסו במלקיות ובכל מיני הרדפות עד שיהיה ציית דינא ולעשות כשאר קהלות כדאיתא בפרק ואלו מגלחין (ט"ז) מנא לן דנצינן ולייטינן ומחינן ותלשינן שער ומשבעינן דכתיב ואריב עמהם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם ומנא לן דכפתינן ונדינן ואסרינן ועבדינן הרדפה דכתיב הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורים מאי לשרושי אמר רב יהודה הרדפה אלמא רשאין בית דין בכל עיר ועיר לרדות ולייסר בכל מיני רדויין ונדויין המסרב על תקנתם ואם הוא אלם ופריץ חובטין אותו על ידי גוים ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך, ושלום אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן כח[עריכה]

תקנות שעושים הקהל בקנס נגבין בבבל כי רשאין בני העיר להסיע על קיצותן הן לענוש הן לשרושי.


סימן כט[עריכה]

וששאלת בני העיר שמחרימין פורעי המס כל מי שלא יבא לזמן פלוני ויפרע או יערבנו אחר או יפרע בשבילו ואחר לא בא ואמר ראובן אל תחרימו פלוני שלא בא הנה לכם מעילי בעבורו ולקחו המעיל ולא החרימוהו אחר כך כשראה ראובן אותו פלוני אמר ראובן לקהל החזירו לי מעילי והחרימו לפלוני והקהל אינם רוצים מאחר שקבלו כבר פרעון מס שלו מזה שנתן מעיל בשבילו וכתבת שנוגע בההיא דזבין אמתא (קדושין ח’) דקאמר פריטי אין כאן נסכא אין כאן דלא דמי כלל להך מילתא דהתם מיירי בדבר הנקנה בכסף שנתן אדם משכון במקום כסף הקנייה לא קנה כיון שהמשכון עתיד לחזור לקונה אבל בנדון זה שחייב לפרוע מס כל מס שנתן הוא בתורת פרעון או אחר בשבילו אפילו סובין הוי פרעון.


סימן ל[עריכה]

תקנה שעושין בני העיר בסתם כל בני העיר בכלל אף על פי שעשאוה לצורך המס ויש מבני העיר שאין פורעין מס כיון שלא הוציאו שום אדם.