שו"ת הרא"ש/כלל ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
<< · שו"ת הרא"ש · כלל ה· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל ה[עריכה]

סימן א[עריכה]

ילמדני אדוני על בית המדרש שהקהל רוצים לשנותו וכך היה הענין מתחלה היה הרב לומד בבית הכנסת ונמלכו הקהל והסכימו לעשות בית המדרש ובנו שתי עליות להגיד באחת ושניה לתלמידים ועתה רוצים הקהל להשכיר העליות לדירה ואומרים שיחזור הרב ללמוד בבית הכנסת כמקדם ובררו הקהל אנשים להשתדל בעניני הקהל והם החרימו לעשות דבר זה ועתה הורני אם יש לאל ידם לדבר הזה הא אמרינן מבי רב לבי כנישתא אסור כל שכן לדבר הרשות או דילמא בהסכמת טובי העיר יכולין לעשות מה שירצו ואם אין יכולין אם החרם חלה להצריך התרה וכמדומה לי שמתחלה בנאוהו ממעות ההקדש שהיו בידם.

תשובה כיון שטובי העיר הסכימו לשנותו הרשות בידם אפילו לדבר הרשות כדאיתא במגלה בפרק בני העיר (כ"ו) אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שכרא שפיר דמי ואף על גב דבי רבנן חמיר מבי כנישתא היינו לענין זה שאין לעשות ממדרש בית הכנסת אבל כולי האי לא חמיר שלא יוכלו בני העיר לשנותו ועוד דמילתא דרבא קאי אכל מה שהוזכר במשנה (מגילה כ"ו) אפי' דברים שהם חמורים מביהכ"נ ואכולהו אמר רבא שבני העיר יכולין לשנותו

סימן ב[עריכה]

מה ששאלת בענין מחצלת קטנה הנקראת סגאדה בלשון ערבי שדרך גוים להתפלל עליה ויש בה כמו צורת משקל שחור אם מותר לתלותה בבית הכנסת לצד ההיכל אחד מכאן ואחד מכאן ולהתפלל כנגדה ואף על פי שחלילה וחס לשום אדם אחד מישראל להתפלל בשום כונה לדבר אסור.

דבר זה שאלתי בעבורו וחקרתי עליו ונתברר לי שנהגו איסור בכאן בטוליטלא להניח מחצלת כזו בבית הכנסת כדי לישב עליה כל שכן לתלותה בצד ההיכל לפי שאומרים שאותה צורה שחורה העשויה בה היא צורת המקום שהולכים לחוג לשם בארצם וגם יש אומרים שיש בה צורת מרקוליס ודרכם להתפלל עליה ולכרוע עליהם בתפלתם ועוד אמרו לי מפני זה קורין למחצלת סגאדה לפי שסוגדין עליה וכיון שכן נראה לי שאסור לתלותה בבית הכנסת כלל כל שכן בצדי ההיכל וצריך להוציאה מבית הכנסת כדי שלא ישאר לה שום זכר בבית הכנסת כי מה לנו להניח בבית הכנסת שלנו דבר כזה שהוא מוכן ומזומן לתפלתם ואין ראוי לשום אדם מישראל לערער על זה כדי להניח מחצלת כזו בבית הכנסת וכל העובר על זה הוא נוטה מדרך ישרה לדרך רעה וראוי ליסרו, הנראה בעיני צויתי לכתוב וחתמתי עליו אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן ג[עריכה]

שאלה ראובן יש לו מקום מושב בבית הכנסת סמוך למקום מושבו של שמעון וראובן הנזכר רוצה לעשות מחיצה בין מקומו למקום שמעון ושמעון מעכב עליו שהוא אומר כי עתה הוא ראשון וכשיהיה שם מחיצה לא יהיה ראשון ונמצא שהוא מפסידו וראובן אומר שאינו יכול לעכבו לפי שבידו הוא להשביח מקומו ולעשות בשלו מחיצה כי לא נשתעבד לו לכך.

תשובה יראה לפי דעתי שהדין עם ראובן שבאלו שני מקומות שהם שותפין יש בהם כדאי לזה וכדאי לזה ותנן (פ"ק דב"ב י"א) כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ועוד דאפילו שותפות אין כאן דראובן אין לו כח להשתמש בחלק שמעון ולא שמעון בחלק ראובן אלא שכנים הם וכל חד וחד בדידיה קא בנה אמנם ראובן יעמיד כל המחיצה בחלקו כי אין לו כח למעט חלק שמעון כיון דמן הדין אינו יכול לכופו לחלוק ומה שטוען שהוא ראשון לא בקינא בהאי דינא (ס"א טעמא) כי פעמים אמצעי משובח ופעמים אחרון משובח לא מקומו של אדם מכבדו אלא האדם הוא מכבד את מקומו הא דאמרינן בברכות (פ"ג שאכלו מ"ו) גדול מסב בראש ובב"ב (ק"כ) במסיבה הלך אחר זקנה הני מילי במקומות שאינם קבועים אבל של בית הכנסת שאדם מוריש לבניו אטו אדם גדול שישב בראש והוליד בן פריץ יפנה את מקומו ויושיב גדול במקומו לא יעשה כן אלא בנחלתו ידבק ומקומו אל ינח וישכון וישב בראש אעפ"י שאינו ממלא מקומו ועוד ראיתי בכל הארצות שעברתי שיש להם מקומות קבועים בבית הכנסת שיש חלוק מחיצות בין מקום למקום ועוד אפילו לא יהיה מנהג לחלוק מקומות וגם שמעון נפסד בחלק המחיצות שאם היה בא למכור מקומו יפחתו דמיו מחמת שאינו ראשון כאשר היה בתחלה נראה לי שבשביל הפסד זה לא ימנע ראובן זה מלחלוק שכל ההרחקות השנויות בבבא בתרא (בפרק לא יחפור) היינו דוקא היכא דדבר הנסמך מזיק לשכנו בגוף ממונו כגון הסומך בורו לשדה חבירו שהוא מזקיקו להרחיק כשיבוא לסמוך בור גם הוא אומר כל מרא ומרא מרעית לי לארעאי (ב"ב י"ז) וכן כל ההרחקות דלא יחפור או שמאפיל עליו או מחמת הריח או פסקת לחיותאי אבל אדם הבונה בתוך שלו להשביח נכסיו ואינו מזיק לגוף ממון חברו אלא שמפחיתו מדמיו כי האי גונא לא הצריכו חכמים להרחיק כההיא דפרק לא יחפור (כ"א) עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחץ של חבירו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי ואף על פי שהדבר ידוע שהחנות של הראשון דמיו נפחתים שיותר היה נמכר ביוקר כשלא היה במבוי אלא חנות אחת אף על פי כן אינו יכול למחות בידו ואף על גב דקאמר תנאי היא ורבן שמעון בן גמליאל פליג דאמר אף לשכנו כופהו היינו משום שיורד לאומנותו ופוסק חיותו אבל משום דדמי חנותו נפחתים לא פליג אמנם אם נהגו במדינות הללו כשמוכרים מקומות בבית הכנסת שמוכרים מושב הראש ביוקר והשני בפחות וכן כלם נפחתים לפי התרחקם ממושב הראש אם עתה בחלוק מחיצה יפסיד מקום מושב הראש חשיבתו לא יוכל ראובן לחלק כי אדעתא דהכי קנה מקומו בפחות מדאי מושב הראש שאם יוכל לעשות מקומו ראש למה נפחת דמי מקומו ושלום אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן ד[עריכה]

שאלה קהל שעשו הסכמה בחרם שלא ימכרו את מקומם לשום אדם שיש לו בבית הכנסת בשביל שום חוב שיתחייב הן משום מס הן משאר חוב אם לא ברצון בעל המקום אחר כן אירע שהעלילו הישמעאלים עלילה על בית הכנסת והתפשרו הקהל עמהם בארבע מאות זהובים ומנו ברורים להטיל הממון על בני העיר ותקנו כל מי שלא יפרע כפי מה שיטילו עליו שימכרו מקומו בביהכ"נ ונמכרו הרבה מקומות בביהכ"נ עתה באים בעליהם לערער על המכירה בכח החרם הראשון ואומרים שהחרם האחרון לא היה כלום שלא עשו שום חרטה על החרם הראשון ולא התירוהו על ידי חכם כמו שהיה צריך ושתי ההסכמות חתומות בעדים מאנשי הקהל ויש שהיו אומרים שלא היו יכולין להעיד בני העיר זה על זה ועל כיוצא בו כיון שהם נוגעין בעדותן ויש להם הרבה קרובים בעיר.

תשובה תחלה אכתוב לך דין התרת חרם שהקהל מתירין בכל יום בלא פתח וחרטה ובלא יחיד מומחה וג' הדיוטות אלא מתירין לעצמן ודרשו רבותינו (חגיגה י’) הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו מאין פשט היתר זה אלא ודאי אין הקהל מתכוונין לחרם ולשבועה אלא מנדין ומחרימין כל מי שיעבור על גזרתם כחרמו של עכן וכההיא דעזרא יחרם כל רכושו ואפילו אם הזכירו הציבור לשון שבועה אין דעתם אלא לנדות ולהחרים כל מי שיעבור על גזרתם וכן מצינו במעשה דפילגש בגבעה דכתיב כי השבועה גדולה היתה לאשר לא יעלה ותניא בילמדנו וכי שבועה היתה אלא ללמדך שהחרם היא השבועה והשבועה היא החרם וכן שבועת שאול לא היתה אלא גזרה ונדוי על כל מי שיעבור על גזרתו וכן שבועה דיהושע ביריחו לא היתה אלא גזרה דאי אפשר להשביע הנולדים אחר זמן אבל נדוי החרם חל על דורות הבאים הילכך כל חרם שמטילין הקהל אינו אלא נדוי וגזירה ובכל עת שיסכימו רוב הקהל או טובי העיר שנבררו מדעת הקהל להיות כל צרכי העיר נחתכין על פיהם להתיר החרם יש להם כח להתירו הילכך בנדון זה אם בהסכמה התירו החרם הראשונה נתבטלה החרם והמכירה מכירה ואם לא הסכימו להתירה אין המכירה מכירה מנהג פשוט הוא בכל ישראל שאין מביאין עדים מחוץ לעיר להעיד על תקנתם והסכמתם אלא מקבלים עליהם עדי העיר להעיד על כל עניניהם וכשרים אפילו לקרוביהם כיון שקבלום עליהם אנשי העיר אשר בן הרב רבי יחיאל ז"ל.


סימן ה[עריכה]

שאלה ילמדנו רבינו בענין המקומות של בית הכנסת שרגילים בעליהם למשכנם ולמכרם ולהורישם לבניהם והמנהג להיות שם בעל המקום כתוב במקומו ואינו מקפיד לישב שם תדיר אלא כאחד העם והיה לראובן מקום אחד שהיה שם אביו יעקב כתוב בו זה כמה שנים יותר משני חזקה ולאחר פטירת אביו נשאר המקום בחזקת ראובן ועתה בא שמעון והוא מערער על המקום וטוען שהוא של יששכר אביו והוא מראה שטר הקנייה בשם אביו וראובן טוען שכבר החזיק בו מכח אביו יותר משני חזקה לפי שהיה שמו כתוב בו ולא בא שום אדם לערער עליו בחייו ועתה שהוא החזיק בו בתורת ירושה ושמעון טוען שאין כתיבת שם יעקב ראיה (לשני) לשם חזקה ועוד שאינה קרויה חזקה במקומות של בהכ"נ מפני שאינו יכול להביא ראיה על חזקתו.

תשובה אם מנהג ידוע בעיר שכתיבת השם על המקום הויא חזקה למקום מאחר שאינו מקפיד לשבת שם אלא כאחד מבני העיר ולכך הנהיגו לכתוב שמו על מקומו דאם לא כן במה יודע שהוא מקומו ונמצא הוי כתיבת השם כמו שטר וערעור שמעון לאו כלום הוא ואם כתוב בשטרו שקנאו מאחר ולא מיעקב ואפילו אם כתוב בשטרו שקנאו מיעקב איפשר ליעקב שחזר וקנאו ממנו ושמו שכתוב על המקום מוכיח דהוא כמו שטר דאם איתא שהיה של יששכר היה לו למחוק שם יעקב ולכתוב שמו עליו ואם אינו מנהג בעיר להיות כתיבת שם על המקום חזקה אם ידוע הוא שזה המקום היה בחזקת יעקב והחזיק בו בדין חזקת המקום שישב שם שלש שנים רצופות לפני מותו ושטר קניית יששכר קדם יותר משלש שנים לפני מות יעקב אז המקום בחזקת ראובן שהרי יעקב החזיק בו ג' שנים אחר שקנאו יששכר וטוענין ליורש שקנאו אביו מיששכר לפני מותו או אפילו לא החזיק בו יעקב ג' שנים אלא ראובן בנו החזיק בו ג' שנים והחזיק בו שלש שנים לפני ערעורו של שמעון הויא חזקה ואם לא החזיקו בו שלש שנים שמעון זוכה במקום מכח קניית אביו אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן ו[עריכה]

רחל היה לה ג' בנים אברהם יצחק ויעקב והיה להם מקום קצר (ס"א פנוי) בבהכ"נ ונתנתו ליעקב בנה הקטן בשטר והניח הוא לישב בו אברהם אחיו הגדול כל ימי חייו ולאברהם שני בנים ראובן ושמעון ואחרי מות אברהם ישב בו ראובן כל ימיו ואחרי מות ראובן ישב שם יצחק בנה השני כל ימי חייו ואחרי מות יצחק ישב שם יעקב בעל המקום כל ימיו ובמותו צוה שישב שמעון בן אחיו כל ימיו ושיחזור המקום לבניו אחרי מותו רוצה לומר לבני יעקב וישב שם שמעון יותר משני חזקה וכן אברהם אביו בראשונה ועתה מכרו בני יעקב את המקום ושמעון מערער עליו ואומר שהוא שלו שכבר החזיק בו יותר משלש שנים וגם טוען שאביו החזיק בו יותר משלש שנים.

תשובה קראתי הטענות ודקדקתי העדיות וראיתי השטרות והנני רואה שרחל קנתה המקום ונתנתו לבנה יעקב ועתה בני יעקב ושמעון בן אחי יעקב מתעצמים על המקום זה אומר של אבהתי וזה אומר של אבינו ושמעון טען מתחלה שאותו מקום שלו ושהוא החזיק בו בחזקת שהוא שלו זה כמה שנים אותה טענה לא היתה טענה כיון שלא טען שקנאה או ירשה אלא אומר שישב בה בשופי בלא ערעור כדתנן בפרק חזקת הבתים (מ"א) כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וכו' עד הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה אבל טענה שנייה שטען שירשה מאביו טענה היא שאע"פ שאינו טוען שאביו קנאו דתנינן (שם) הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה מיהו אמרינן בגמרא טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי גבי ההוא עובדא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שנין אתא מארי דביתא א"ל מאי בעית בההיא ביתא אמר ליה מפלניא זבינתא דזבנה מינך אתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה אית לך סהדי דדר ביה ההוא גברא אפי' חד יומא אוקימנא לה בידך וקאמר התם כותיה דרבי חייא מסתברא דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי והיינו טעמא כשמביא ראיה שמורישו או אותו שמכרו דר בו לפני מותו או בשעה שמכר לו וזה היורש או הלוקח החזיק בו שלש שנים אינו צריך טענה לאותה חזקה אלא אנו טוענין לו כיון שהיה דר בו המוריש בשעה שהורישו לו או המוכר בשעה שמכרו ודאי קנאו דהוה ליה חזקת היורש או הלוקח חזקה שיש עמה טענה כאלו היה טוען ידעתי שקנאה ממך אבל בנדון זה אין אני רואה לשמעון ראיה ברורה להוציא המקום מחזקת יורשי יעקב שיש בידם שטר שאמו נתנתו לו כי העדים מעידים שישבו באותו מקום גם ראובן ויצחק אחרי פטירת אברהם הילכך ישיבת אברהם אבי שמעון אינה ראיה להיות חזקתו חזקה שיש עמה טענה ולטעון בשביל שמעון שאביו לקחו מיעקב אחיו שהרי אחרי מותו לא בא המקום ליד יורשיו אלא אחיו ישבו בו זה אחר מות זה וא"ת בני אברהם הניחו את אחי אביהם לישב במקום בשביל כבוד משפחתם לפי שהיו הגדולים שבהם אם באת לידי מדה זו אל תוציא המקום מחזקת יורשי יעקב שאמו נתנתו לו אלא תאמר שבשביל כבוד משפחתו הניח אחיו הגדולים לישב במקומו ולא רצה לישב שם במקומו ואחרי מותם ישב במקומו ורגלים לדבר שגם במותו כיבד יעקב את שמעון בן אחיו לפי שהיה גדול מבניו וצוה לבניו שיניחוהו לישב כל ימיו סוף דבר איני רואה זכות לשמעון להוציא המקום מחזקת יורשי יעקב כיון שיש שטר בידם שאם אביהם נתנתו לאביהם ועוד דחזקה היא שלש שנים רצופות יומם ולילה בבתים וכן במקומות בבית הכנסת ישיבת שחרית וערבית בכל יום שלש שנים בלי הפסק זולתי אנס חולי המעכבו לבוא לבית הכנסת או שהלך חוץ לעיר והנה ראיתי מוזכר בכתב העדויות לאחד מהעדים שישב שם שבתות וימים טובים ילמד המפורש על עדויות הסתומות ואפשר לפי מנהג המקום שלא הורגל לבוא לבית הכנסת שחרית וערבית ולא נתבררה החזקה כראוי לבטל על ידה כחו של יעקב שבידו השטר מתנה שנתנתו לו אמו, אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן ז[עריכה]

ששאלתם מסבה אחת של בית הכנסת שיש לה חמש מקומות וצד אחד של המסבה סמוך להיכל ובכותל ההיכל עצמו היו מקומות והיה ריוח בין אותן מקומות לראש המסבה ועכשיו בא אותו שהיה יושב בראש המסבה והסיר הדף של ראש המסבה ושמו אצל המקומות שהיו בכותל ההיכל והאריך את המסבה שיעור מקום אחד ויש עתה במסבה שיעור שש מקומות ומתרעם שכנו הסמוך לו במושב המסבה ואומר מתחלה היה מקומי שני למסבה והוא שוה מאה זהובים ועתה נעשה שלישי ואינו שוה אלא חמשים זהובים אם יכול לעכב אם לאו.

תשובה נראה לי שיכול לעכב שמתחלה כשעשו המסבה ועשו או בנין בראש המסבה אותו בנין בראש המסבה הוא של כלם מפני שלפי הראש חלקו המקומות הראשון שסמוך לראש משובח והשני פחות ממנו והשלישי עוד פחות וכן כלם לפי הרחקתם מן הראש יפחתו דמיהם הלכך אין לשנות בנין שאצל הראש אלא מדעת כלם ועוד הריוח שהיה בין המסבה ובין המקומות שבכותל ההיכל של כל הקהל הוא ואי אפשר ליחיד ליקח אותו מקום אלא מדעת כל הקהל וזה שהוא שני לו במסבה יכול לעכב עליו גם מטעם זה.


סימן ח[עריכה]

וששאלת אם מותר להדליק נרות בבית הכנסת ביום טוב ראשון בערב לכבוד יום טוב שני או צריך להמתין עד שתחשך.

הוי יודע שנרות שמדליקין בבית הכנסת אינן אלא למצוה שהרי אפי' בבקר מדליקין אותן ומכבדין שבתות וימים טובים ברבוי נרות דכתיב על כן באורים כבדו י"י ומתרגמינן בפנסיא יקרו השם ובמקום אורה יש שמחה כדכתיב ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר וכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה וכתיב קול ששון וקול שמחה קול ריחים ואור הנר לכן נהגו להרבות בנרות בשבתות וימים טובים לשמחה ולא לאורה וכשמדליקין אותן ביום טוב ראשון סמוך לערב איכא מצוה באותה שעה ולא איכפת לן אם דולקין והולכין כל הלילה ואפי' ביום טוב שני סמוך לחשכה רגילין להדליק נרות ודולקין והולכין כל הלילה.


סימן ט[עריכה]

ראובן שאל משמעון מנה שאתה חייב לי על פה השיב שמעון כן הייתי חייב לך אבל אירע שפרש נכנס לביתי למשכן בשביל מסי הקהל ואני איני חייב לפרוע כי איני מפורעי המס והקהל חייבין לפרוע לי כמה שמשכן אותו הפרש מביתי ואתה מפורעי המס מן הקהל אני רוצה לגבות מנה שיש לך בידי בשביל אלו.

תשובה הדין עם שמעון כיון שהפרש משכן אותו בשביל כל הקהל אם הוא תופש מאחד מהקהל יתפוש אותו בחובו כי אינו מחויב לגבות ע"פ הפנקס מכל אחד ואחד כי שותפין בחובו הן ואחראין זה לזה ושלום כנפש אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.