שו"ת הרא"ש/כלל ז

<< · שו"ת הרא"ש · כלל ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל ז

סימן א

ששאלת ציבור שהטילו חרם שלא ישחוט אדם זולתי הטבח של הקהל והלך אחד ועבר על החרם ושחט יראה שאסור לאכול משחיטתו שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל חוץ משחיטת הטבח בשביל שלא יקפוץ כל אדם וישחוט אף שאינו מומחה ורשאין הציבור להתנות ולהסיע על קיצותן ליתן לזה ממון חברו על פי קיצותן ואין בו משום גזל וכן לאסור המותר משום מגדר מילתא ומה שאוסרין אסור לכל בני העיר וכל שכן זה שעבר על החרם ושחט ראוי לדמותו למומר לאותו דבר כיון שעבר על החרם כדי לשחוט ואף על פי שאינו חשוד לאכול דבר אסור מ"מ מכוער הדבר וראוי לקנסו שלא יאכלו משחיטתו.

סימן ב

עוד ילמדני ציבור שהסכימו על תקנה אחת והטילו חרם על ככה שתתחיל התקנה מראש חדש מרחשוון ואילך עד חמשה שנים ובבא הזמן לא קיימו התקנה מחמת שהיו טרודים בעיסקא או מחמת דבר אחר שלא שמו על לב עד חדש יותר ועתה נתחרטו מקצת הקהל ורוצים לחזור בהם ואומרים שהתקנה בטלה הואיל ולא התחילה בזמן שקצבו הודיעני אם יכולין לחזור בהם אף כי רוב הקהל עומדים על משמרתם לקיים החרם מכאן ואילך והחוזרים הם מועטים

תשובה לא ידעתי טעם לביטולה כי לא הותרה לא כולה ולא מקצתה וכי בשביל שלא קיימוה בזמן שקבעו בין שהיו שוגגין בין שהיו מזידין תבטל התקנה מי התירה שתבטל.

סימן ג

עוד ילמדנו קהל שמטילין חרם אם גם זה תלוי ברוב אם המועטים יכולים למחות ואם נלך בתר הרוב אפי' אם הוא בדבר ממון והעשירים הם המועטים.

תשובה קהל שמטילין חרם אם הוא על עסקי ממון הולכין אחר רוב הממון כההיא דשיירא (ב"ק קט"ז) המהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה דמחשבין לפי ממון הכא נמי כיון שהחרם הוא לצורך ממון הולכים אחר רוב ממון ולא יתכן שרוב נפשות הנותנים מיעוט המס יגזרו חרם על העשירים כפי דעתם.

סימן ד

שאלה קהל שעשו תקנה והטילו חרם עליה שכל מי שהוא סופר בית דין שיכתוב שטרות של העיר כולה בכתב ידו וכל שטר שלא יהיה כולו מכתב ידו שלא יגבה בו ואחר כך מת סופר בית דין ומנו אחר ותקנו ששנים ברורים שיבררו יכתבו השטרות חוץ משיטה אחרונה שיכתוב אותה סופר בית דין ונמצא זו התקנה נגד החרם של התקנה הראשונה ולא התירו חרם הראשון היוכלו לגבות בשטרות שיעשה הסופר החדש וגם כתיבת שני הברורים כיון שהסכימו ביניהם שלא יגבו בשום שטר שלא יהא עשוי כתקנה הראשונה ולא בטלוה.

תשובה קהל שהסכימו לעשות תקנה בחרם ושוב נמלכו לעשות תקנה אחרת לפי צורך הקהל ומגדר מילתא הרשות בידם ובלבד שיתירו החרם שעשו ואם עשו תקנה אחרת ולא הזכירו להתיר החרם לא יפה עשו שעשו מכשול לקהל שעברו על החרם ומכל מקום לא נפסלו השטרות שנעשו על פי תקנת הקהל והקהל יש להם כח לשנות התקנה אלא שהיה להם להתיר החרם ולא נזכרו להתירה שבזה גרמו מכשול ומכל מקום התקנה השנייה קיימת ולא דמי להא דפליגי אביי ורבא בפרק קמא דתמורה (ד’) אמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי ס"ד לא מהני אמאי לקי ורבא אמר לא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וקיי"ל הלכתא כרבא וא"כ בנדון זה [שעברו] על החרם ראוי היה דלא מהני התקנה השנייה לא דמי דהתם פליגי במצות שאי אפשר לבטלן ולא עבדינן ככל הנהו דמייתי התם אונס שגירש ותורם מן הרעה על היפה וממין על שאינו מינו וכאלה רבות דמייתי גמרא התם אבל התקנה שאפשר לשנותה ולבטלה וגם אפשר לבטל החרם בהא מודה רבא דמהני מאי דעבד ועוד חכם עוקר את הנדר מעיקרו וכשיתירו את החרם כאלו לא היה חרם מעולם הרי התקנה השנייה קיימת וכן נזיר ששתה יין ונטמא למתים ואח"כ נשאל על נזרו אינו לוקה כאלו לא נדר מעולם אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

[וששאלת מי שנדוהו לזמן ידוע ובתוך הזמן פייס אדם בעבורו ואומר חזן הכנסת בצווי הקהל הותר הנדוי לפלוני אם הוי התרה כיון שנדוהו לזמן ידוע דע כי הוה התרה אף שנדוהו לזמן ידוע כי לדעת הקהל נדוהו לזמן עד אותו זמן ואם נמלכו להתירו בתוך אותו הזמן הרי הוא מותר א"ב הר"י ז"ל].

סימן ה

וששאלת הקהל עשו תקנה בחרם ונמנו להתירה וראובן מוחה היוכל הקהל להתירה בלא דעתו.

יראה לי שהסכמת הקהל תלויה ברוב דעות שעל כל חלוקי דעות אמרה תורה אחרי רבים להטות הילכך הקהל ראויין להתיר לעצמן בלא הסכמת ראובן ומי שלא הסכים בהתרה לדידיה לא הותר ולא דמי להא דאמרינן (נדרים כ"ה) אלו הייתי יודע שאבא ביניכם לא הייתי נודר שהותרו גם אחרים משום נדר שהותר מקצתו הותר כולו ה"מ כשהנודר מתחרט על מקצת הנדר ובכי האי גונא אמרינן שהותר כלו אבל אם הרבה אנשים נדרו כאחד ונתחרטו מקצתם בזה לא הותרו האחרים שלא נתחרטו, אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן ו

ששאלת ציבור שהחרימו על דבר ואח"כ החרימו על דבר שהיה הפך הראשון ולא התירוהו אם הקהל הסכימו להתיר החרם קודם שהטילו השנייה הרי חלה השנייה כיון שהתירו הראשונה אבל אם לא התירו הראשונה אינן יכולין להחרים לעבור על הראשונה ואין השנייה כלום.

סימן ז

וששאלתם ראובן שנתחייב לשמעון שבועה ושאל שמעון מן הדיינין שיכתבו לו פתקא שיחרימו בבית הכנסת אם שום אדם יודע שעבר ראובן על השבועה כדי שיפסלוהו אם שומעין לו.

תשובה חלילה וחס לא תהא כזאת בישראל לבייש בן ברית ברבים ואף התובע החרם ראוי לנזיפה שמוציא קול ולעז עליו שהזכיר עליו שום פסול כי אף היודע שחברו עבר עבירה והעיד עליו לבדו לוקה לפי שאינו נאמן יחיד והוציא עליו קול דברים ושמץ כדאמרינן (פסחים קי"ג) טוביה חטא וזיגוד מנגד אלא אם יש לו עדים יביאם ויעידו אבל לא נצוה להחרים לו.

סימן ח

ועל האשה שקבלה עליה חרם שלא להבריח משל בעלה כלום ושוב מצא ביתו סגור והפסיד ממונו וחושדה נראה לי שאין להם לקבל חרם עליה אחרי אשר קבלה חרם עליה כבר שלא להבריח ממנו כלום אמנם אם ידוע הוא שבצווייה סגרו הבית והבריחו ממנו ממונו הרי עברה על אותו חרם ואין להאמינה בקבלת אותו החרם ומכ"מ אין לומר שיהא הוא נשבע כיון דהיא חשודה לעבור על החרם דהיא כופרת הכל ואומרת שלא נטלה משלו כלום ומחוייבת שבועת היסת דרבנן ובשבועה דרבנן אין שכנגדו נשבע ונוטל כדאיתא בפ"ק דב"מ (ה’) דתקנתא לתקנתא לא עבדינן לכן נראה שיש להטיל חרם על הקהל ועליה שכל מי שלקח משלו שיחזירהו לו או היודע על חברו שיעיד בפניכם וכל הכתבים שבידו חייב להחזיר כיון דצייתא לדינא קרעינן לכל פתיחות שכתבו עליה.

סימן ט

אשר שאלת על הציבור שהטילו חרם והתנו שלא יעשו התרה ולא התרה להתרה עד סוף העולם כבר כתבתי בתשובת שאלה שצריך לדקדק מה דין חרמות שהקהל מתירין (ס"א מעלין) ומתירין כשרוצין בלא פתח וחרטה ובלא יחיד מומחה או ג' הדיוטות ואם יש להם דין נדרים וחרמים איך פשטה שגגה זו בכל תפוצות הגולה בספרד ובצרפת ובכל הארצות שעברתי דבר שתינוקות של בית רבן יודעין הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אלא על כרחין אין הציבור מכוונין לחרם או שבועה אלא מנדין או מחרימין כל מי שיעבור על גזרתם כחרמו של עכן וכההיא דעזרא יחרם כל רכושו ואפי' אם הזכירו הציבור ל' שבועה אין דעתם אלא לנדות ולהחרים כל מי שיעבור על גזרתם וכן מצינו בפילגש בגבעה דכתיב כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא יעלה וכו' ותניא בילמדנו וכי שבועה היתה אלא ללמדך שהחרם היא השבועה והשבועה היא החרם וכן שבועת שאול לא היתה אלא גזרה כל מי שיעבור על גזרתו וכן שבועת יהושע ביריחו לא היתה אלא גזרה ונדוי דאי אפשר להשביע את הנולדים לאחר זמן אבל נדוי בחרם חל על דורות הבאים נמצא שהקהל נדו והחרימו לקיים גזרתם ואחר כך החרימו וגזרו שלא יעשה התרה ויתירו חרם האחרונה שהחרימו שלא להתיר ואח"כ יתירו החרם ואין מכשול בהתרה זו אם היא מדעת רוב הקהל.

סימן י

וציבור שהיה להם אלמעונה לתלמוד תורה ולש"צ וסלקוה והטילו חרם שלא להחזירה ואמרו זו האלמעונה לא תחזור עוד ושוב נתחרטו רובם להחזירה ע"י שנוי בתוספת או בגירוע אם יכולין בלא התרת חרם פשיטא שיכולין כיון ששינוה והם אמרו זאת האלמעונה נמצא אינה זאת שהחרימו עליה אלא אלמעונה חדשה היא אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן יא

ששאלת ראובן היה לו דין ודברים עם שמעון בסבה שהיו דרין במקום אחד ופורעין מס ביחד לימים הלך לו שמעון למקום אחר וקבע שם דירתו וראובן ושאר הקהל היה להם תרעומת על שמעון בעסק המס לימים חזר שמעון למקום שהיה דר שם תחלה ותפסוהו הזקנים ומתוך התפיסה נשתעבד בקנין גמור בלי שום צד אסמכתא ונתפשרו והלך לו שמעון ועכשיו תובע ראובן לשמעון אותו שטר חוב ושמעון אומר כי מחמת האנס נשתעבד והוא לא מסר מודעא תחלה ושעבד עצמו בקנין אחר שיצא מן התפיסה ועדים מעידים כי בסבת תרעומת הקהל נתפס ומתוך כך נתפשר ונסתפקת אי הוי כתלוהו ויהיב איני רואה כאן שום טענת אונס כי מנהג פשוט בכל תפוצת גלות ישראל מי שחייב מס לקהל חובשים אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו בפני ב"ד אלא טובי העיר דנין אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או עד שיתן ערב או עד שישתעבד עצמו בשטר ואין כאן טענת אונס ואין מועיל מסירת המודעא כי כן דין המס אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.