שב שמעתתא/שמעתא ו/פרק יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
< שב שמעתתא‏ | שמעתא ו
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · שב שמעתתא · שמעתא ו · פרק יט· >>

פרק יט[עריכה]

אמנם לפי מה שביארנו דחזקת קטנות אע"ג דעשויה להשתנות הוי חזקה, ונדה דעשויה להשתנות נמי הוי חזקה, והא דמטמאה מעת לעת אינו אלא לתרומה וקדשים אבל לחולין הוי חזקה אע"ג דעלולה ומועדת לכך ועשויה להשתנות, וכמ"ש בפט"ז וכבר הארכנו בזה בשמעתא ג' ע"ש, ולפ"ז קשיא לן הא דאשה נאמנת לומר לבעלה טמאה אני לך, דכיון דהא דאשה נאמנת אינו אלא בתורת ע"א נאמן באיסורין ומשום דכתיב וספרה לה, והא דנאמנת על ספירת שבעה נקיים אע"ג דאתחזק איסורא ואין ע"א מהימן נגד חזקה כבר כתבו תוס' ריש פ"ק דגיטין ובריש פרק האשה רבה ליישב, הובא דבריהם בשמעתא ג' פ"י ע"ש, אבל היכי נאמנת לומר לבעלה טמאה אני לך, כיון דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהם ואין ע"א מהימן נגד חזקה. ואין לומר דנאמנת מתורת בעלים דנאמנין בשלהן ואפילו נגד חזקה, דא"כ לא מקשי תוס' ריש פ"ק דגיטין מספירת ז' נקיים כיון דהוא מתורת בעלים, אלא ע"כ דלא אמרינן תורת בעלים דנאמנין בשלהם אלא בממונם וכמ"ש לעיל בפ"ו ע"ש.

ואפשר הא דאשה נאמנת לומר לבעלה שראתה נדה לאו מוספרה לה יליף, דוספרה לה בשבעה נקיים הוא דכתיב ובטהרתה, אבל תחילת נדתה הוא משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא. ואין להקשות דהא כתב הר"ן סוף נדרים במשנה האומרת טמאה אני לך נאמנת חזרו לומר שמא עיניה נתנה באחר. וכתב שם הר"ן דמדינא אינה נאמנת למשוי נפשה חד"א כיון דהיא משועבדת לבעלה וע"כ משעבדא ליה ע"ש, דהיינו דוקא לאפקועי נפשה מבעלה הוא דאינה נאמנת, אבל לומר שראתה נדה אינה מפקעת עצמה מבעלה, ובתחילת נשואין נשאת על דעת כן שלא יהא כופה ומשמשתו בעת שתאמר טמאה אני לך ואחרי טהרתה עוד תשוב לבעלה וכהאי גוונא יכולה עצמה למשוי נפשה חד"א, וכן משמע מלשון הר"ן שם שכתב וז"ל, דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו ע"ש, ומשמע דוקא להפקיע לגמרי מבעלה הוא דאינה נאמנת.

אלא שיש להסתפק לפ"ז דאשה שאמרה טמאה אני לך דנאמנת משום שויה אנפשה חד"א, אם האיסור גם לבעל הבא עליה, או אין האיסור אלא לאשה דשויא אנפשה חד"א, וכהאי גוונא יש להסתפק בכל מקום דשויא אנפשה חד"א, כגון באשה שאמרה אשת איש אני, אם האיסור כמו כן לבא עליה.

ולכאורה נראה מדברי תוס' דשויא אנפשה חד"א אינו אלא לדידה, ע"ש בתוס' סוף פרק בתרא דנדרים (נדרים צ:) וז"ל, וא"ת וטמאה אני לך אמאי לא מהימנה הא שויא אנפשה חד"א כו', ותירץ הרב ר' אליעזר דלא מצינו זונה שהיא אסורה לכהן, דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו, הלכך גם לדבריה אינה אסורה בו ע"ש. ומשמע מדבריהם דשויא אנפשה חד"א אינה אלא לדידה. אמנם אי נימא טעמא דשויא אנפשה חד"א מתורת נדר, הובא טעם זה במוהרי"ט ח"ג סי' א', א"כ כמו שיכול לאסור אדם על עצמו כמו כן יכול לאסור עצמו וממונו על אחרים, אלא דכבר דחה שם המוהרי"ט טעם זה, דאי משום נדר א"כ ליתשל עליה, אלא ע"כ דאינו מתורת נדר ע"ש, וא"כ אין האיסור אלא לעצמו ולא לאחרים, אלא דממילא אסור לכל אדם לבוא עליה כשאמרה אשת איש אני משום לפני עור.

איברא דלפי מ"ש דטמאה אני לך אינו בתורת נאמנות אלא משום שויא אנפשה חד"א, קשה מסוגיא דפרק ידיעות הטומאה (שבועות יז:), דתנן התם איזו מצות עשה שבנדה, היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב, ואע"ג דלא ידע בנדתה אלא על פיה, ואם אינו מצד נאמנות אלא משום שויא אנפשה חד"א בעל אמאי מחייב קרבן, ומשום לפני עור ליכא קרבן, ואפילו למאן דמוקי לה התם בשעת וסתה, לא אתרע חזקתה מן התורה דהא קיי"ל וסתות דרבנן סו"פ כל היד, והיכי נאמנת היא לחייב הבעל קרבן. ואפשר כיון דהבעל שותק אמרינן שתיקה כהודאה, וכדאיתא ריש פרק האשה רבה, גבי אמר לו אכלת חלב ושותק דחייב קרבן, וכתבו קצת מרבוואתא דאפילו במקום דלא הוי ליה לידע נמי אמרינן שתיקה כהודאה ואפילו אתחזק התירא, ועיין ש"ך יו"ד סי' קכ"ז דוקא במכחיש לו הבעלים, דהיינו שאמר לעד איני מאמינך, אבל בשותק אפילו בדבר שלא היה לו לידע, דעת הרשב"א בתשובה סי' שע"ו והר"ן פרק האומר והריטב"א והנימוקי יוסף ר"פ האשה רבה דאפילו לא אמר לו נתנסך יינך בפניך ולא היה לו לידע ושותק ג"כ העד נאמן ע"ש, ואתי שפיר דאשה שאמרה לו נטמאתי, אע"ג דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, חייב הבעל קרבן מחמת שתיקה.

אבל לדעת תוס' והרא"ש והמרדכי בקידושין דלא אמרו שתיקה כהודאה אלא דוקא באומר לו נתנסך יינך בפניך דאז מדשתק הוי קצת רגלים לדבר, וכיון שהיה לו לידע חשיב שתיקה כהודאה, אבל נתנסך יינך שלא בפניך אפילו שתק הך שתיקה אינה כהודאה, דמשום הכי שתק לפי שאינו יודע בירור הדבר ע"ש, והכי נמי אשה שאמרה לבעלה נטמאתי, כיון דלא היה לו לידע לא הוי שתיקה כהודאה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה בהא דחייב הבעל קרבן על פי האשה, וכיון דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן אין העד נאמן נגד חזקה, ומשום שויא אנפשה חד"א אין מקום לחייב הבעל קרבן וכמ"ש.

ולכן נראה לפי מ"ש תוס' פרק האומר (קידושין דף ס"ד) בהא דתניא בני זה בן י"ג שנים ויום אחד נאמן לנדרים ולחרמים ולהקדשות, וכתבו שם תוס' ז"ל תימה הא אין ע"א נאמן באיסורין אלא בדבר שבידו, וי"ל כיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו עכ"ל, והכא נמי כיון דמועדת ועלולה לכך שתראה וסופה שתראה, אע"ג דהשתא אתחזק טהרה, הוי ליה כדבר שבידו כמו התם בסופו ליגדל, ובחידושי פני יהושע כתב לפרש דעשאוהו כדבר שבידו אינו אלא חומרא דרבנן, וע"ש מאי דקשיא ליה בזה דתנן נמי נאמן לקרבן והניח בצ"ע.

ולעניות דעתי נראה דעשאוהו כדבר שבידו הוא מן התורה, וכמו כן מצינו בחידושי הרמב"ן ריש פ"ק דגיטין (ב:) וז"ל ע"א נאמן באיסורין, ויש מפרשים משום דכתיב וספרה לה לעצמה, וק"ל התם אתחזק איסורא, שאפילו פרסה נדה עמו במטה או שילדה סופרת לעצמה ונאמנת על טבילתה, ונגמור מיניה דע"א נאמן באיסורין אפילו אתחזק איסורא כו', ובתוס' תירצו דהתם בידה לתקן שתספור ותטבול, אעפ"י שאין בידה לתקן עכשיו אם לא שלמו ימיה, מ"מ יכולה היא לספור ולטבול, וכל שבידה לתקן ע"א נאמן אע"ג דאתחזק איסורא כדאמרינן פרק האשה רבה עכ"ל, ונראה מדבריו דאע"ג דהשתא אינו בידו דהא אם לא שלמו ימיה אין בידה לתקן, אלא ע"כ הכוונה כיון שסופה ליטהר הו"ל כמו בידה, וא"כ הא דאב נאמן לשנים לקרבן נמי כיון שסופו ליגדל הו"ל כמו בידו.

אלא דאינו משמע כן מדברי תוס' שלפנינו שכתבו ריש גיטין וז"ל, וא"ת דע"א נאמן באיסורין מנ"ל, וי"ל דילפינן מוספרה לה, וא"ת א"כ אפילו אתחזק איסורא, וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא אתחזק איסורא וגם בידה לטבול עכ"ל, ומשמע מדבריהם דוקא הטבילה בידה אבל הספירה אינו בידה, אלא דהספירה לא חשיב אתחזק איסורא דאינה מוחזקת שתהא רואה לעולם, וכמ"ש ביאור דבריהם לעיל שמעתא ג' פ"י, ועוד דאי נימא דנדה הכל בידה הספירה והטבילה ומשום דעתידין שישלמו ימיה וכמ"ש, א"כ מנ"ל דע"א נאמן באיסורין בדלא אתחזק איסורא היכא דאינו בידו כיון דנדה חשיב הכל בידה. ואפשר דהרמב"ן ס"ל דבידה אינו אלא לגרוע חזקת איסור וכמ"ש המוהרי"ק סי' ע"ב, הובא דבריו לעיל פ"ב, וכבר כתב הר"ן דזה אינו אלא פשרה, הובא לעיל פ"ו, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה, דאיך הבעל חייב קרבן עפ"י מאמר האשה נטמאתי, כיון דע"א אינו נאמן נגד חזקה וכל הנשים בחזקת טהרה, ומשום שויא אנפשה חד"א אינו בר קרבן וצ"ע.

ולפי מ"ש דאשה שנאמנת לומר נטמאתי בנדה דאינו אלא משום שויא אנפשה חד"א, ומשום דאינה נאמנת נגד חזקת טהרה דאין ע"א נאמן במקום חזקה, ודוקא לאפקועי נפשה מבעלה הוא דאינה נאמנת, אבל במה שראתה אינה מפקיעה עצמה אלא עוד תשוב אליו אחרי טהרתה, או בשותק ומאמין לה וכמבואר, א"כ נראה באשה שאמרה שראתה אחר תשמיש וכמו כן בשלשה פעמים ואין הבעל מאמין לה, אינה נאמנת, כיון דהוא נגד חזקת טהרתה ואין ע"א נאמן במקום חזקה, והכא שמפקיעה עצמה מבעלה ע"י כן אינה נאמנת.

ויתיישב בזה מה שהקשה בספר כרתי ופלתי (הלכות נדה סימן קפ"ז) בהא דתנן טמאה אני לך למשנה אחרונה אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר, ומאי הועילו חכמים בתקנתם, הלא תוכל להערים וליקח עמה במטה מוך מלוכלך בדמים ולומר דמצאה על העד לאחר קינוח בכדי אותיום, פירוש מיד, ונאמנת לומר כי נדה היא דהתורה האמינה, וא"כ ע"כ תצא ולא תפסיד כתובתה, ומאי הועילו חז"ל ע"ש, ולפי מ"ש אינה נאמנת כהאי גוונא כל שהוא לאפקועי עצמה מבעלה והבעל אינו מאמין לה, ודוק.