שב שמעתתא/שמעתא ו/פרק כ
פרק כ[עריכה]
כתב בתרומת הדשן (סי' של"ד) דע"א מסייע פוטרו משבועה אפילו במודה במקצת ושבועת שומרין ועד אחד מכחישו והאריך בראיות ע"ש. ובש"ך (חו"מ סי' פ"ז סקמ"ו) משיג על דבריו וז"ל, וכל דבריו לא נתחוורו לי, אלא נראה דאוקי חד לגבי חד וסלק עדותן כמאן דליתא וחייב שבועה דאורייתא משום שבועת השומרים או משום מודה במקצת כו', ועוד נראה דגם בשני כתי עדים המכחישים זו את זו אמרינן סלק עדותן כמאן דליתא, ואי הוי חייב שבועה דאורייתא בלא עדותן, כגון שבועת השומרים או מודה במקצת או היסת, השתא נמי משתבע הך שבועה, והיכא דנתחייב תחילה שבועה דאורייתא משום ע"א לחוד, אפילו בא עד המסייע אחר שפסקו לו הבית דין שבועה דאורייתא נראה דמ"מ עד המסייע פוטרו. וכ"כ הנימוקי יוסף שם שכן העלה הר"ן בחידושיו, ואע"ג דדברי הר"ן לא נתחוורו אצלי במה שכתב דכל שלא נעשה מעשה על פיו אע"ג שבאו בזה אחר זה כבאו בבת אחת דמי, דמפירוש רש"י בסוטה פרק מי שקינא ותוס' שם וכן מתוס' דכריתות ר"פ אמרו לו ושאר מקומות לא משמע כן, אלא כל שבאו בזה אחר זה, אע"ג דלא נעשה מעשה עפ"י הראשון, אמרינן דהראשון הו"ל כתרי ואין דבריו של השני שהוא כחד כלום כנגד שנים, מ"מ נראה דרש"י ותוס' שם לא מיירי אלא היכא שהראשון נאמן כתרי ולא השני, כגון גבי סוטה דגלי לן קרא דעד שאומר נטמאת כשנים ולא גלי קרא דעד שאומר לא נטמאת כשנים, וכן בשאר דוכתי ופוסקים מיירי בכהאי גוונא, וכן הר"ן לשיטתו אזיל דס"ל דעד המסייע אינו פוטר משבועה להכי אצטריך לטעמא דלא נעשה מעשה על פיו כו', אבל לדידן דקיי"ל עד המסייע נמי נאמן מדאורייתא כמו העד המחייב, והוי כתרי לגבי תרי דאין חילוק בין באו בבת אחת בין באו בזא"ז, אלא בכל ענין אוקי סהדי לגבי סהדי וסלק עדותן כמאן דליתא, ונראה דה"ה איפכא, היכא שפטרוהו ב"ד באחד משום עד מסייע ואח"כ בא ע"א והכחישו, אמרינן אוקי חד לגבי חד וסלק עדותן כמאן דליתא, ואי הוי שבועה דאורייתא או היסת בלא זה השתא נמי חייב, ולא אמרינן כיון דכבר פטרוהו ב"ד עפ"י ע"א הו"ל כבאו בזה אחר זה דאמרינן פרק האשה שנתארמלה ובפרק האשה שלום דסהדא בתרא הו"ל כחד לגבי תרי, דשאני התם דסהדא קמא מהימן כתרי ולא סהדא בתרא, אבל הכא הך סהדא בתרא לענין שבועה מהימן כמו הך סהדא קמא, כן נראה לי ברור בדינים הללו עכ"ל.
והנה מ"ש דבחד לגבי חד או אפילו בתרי ותרי, היכא שהיה מחויב שבועה דאורייתא או היסת אמרינן סלק עדותן כמאן דליתא, כבר הארכנו בזה בספר קצה"ח (סימן פ"ז סק"ח) דלא אמרינן סלק עדותן, והיכא דתרי אמרי על שטר שהוא פרוע ותרי אמרי אינו פרוע לא אמרינן סלק עדותן, אלא אדרבה השטר פרוע מספק וכמ"ש הש"ך בסי' ע"א, וא"כ ע"כ מוכח דתרי ותרי כמאן דאיתנהו דמי, וא"כ ה"ה לענין שבועה פטור, דכי היכי דמהני תפיסה למוחזק בתרי ותרי לממון, א"כ ה"ה לענין שבועה.
אלא שכתבנו שם דשבועה שאני, דכל שהוא חייב אינו יוצא ידי שבועתו עד אלא כשנתברר עפ"י שנים, או עפ"י ע"א המסייע למאן דס"ל עד המסייע פוטר, ומסייע לא הוי אלא כשנודע בבירור שהוא מסייעו, אבל כל שאנו בספיקא לא נפיק מידי שבועה, דכל ענין שבועה אינו אלא לברר האמת, וכל שנפל ספק בעדים ולא ידעי אמאן סמכי צריך שבועה ע"ש. ועיין מה שכתבתי שם בסימן פ"ב סק"ט.
אמנם מן התימה על הש"ך שסתר משנתו ששנה לנו ביו"ד סי' קכ"ז סקי"ד, ושם הביא דברי נימוקי יוסף ר"פ האשה רבה בשם הריטב"א שכתב בשם רבו וז"ל, דוקא בעדות דבר שבערוה דבעינן שנים והאמינו לזה שאומר מת כשנים, אבל באיסור דעלמא דסגי בחד, כיון שלא האמינוהו אלא כחד, כי אתי אחריני ומכחשי ליה הוי הכחשה כחד לגבי חד כו' עכ"ל [הנימוק"י]. ואחריו נמשכו מוהרש"ל פ"ק דחולין סי' ט' וב"ח ס"ס א', ופסקו דלא כמוהרי"ק שורש ל"ג שפסק על אחד שאמר על השוחט ששחט שלא כהוגן והשוחט מכחישו, שהשחיטה כשירה מטעם כיון דהאמינו לשוחט הו"ל כשנים ואין דבריו של א' במקום שנים, אבל המחבר סו"ס א' פסק כמוהרי"ק, וכן נראה להדיא מדברי הרא"ש פרק הנזקין ומרדכי פרק האשה רבה כו'. ונראה לי ראיה לדבריהם מסוף סוטה (דף מז:) גבי ע"א אומר ראיתי ההורג ואחד אומר לא ראיתי, דאמרינן נמי התם כל מקום שנאמן ע"א הרי הוא כשנים. ואפשר לומר דדעת הריטב"א וסייעתו דוקא היכא דגלי קרא דע"א נאמן הו"ל כשנים, דהא התורה האמינתו כשנים, אבל היכא דלא גלי לן קרא אלא מסברא או מתקנת חכמים הוא נאמן, כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן ואמר ע"א שהוא שומן, או היכא דא"ל נתנסך יינך והוא שותק, וכה"ג ובכל דוכתי דאמרינן ע"א נאמן באיסורין, כיון דלא גלי לן קרא אינו חשוב כשנים, אלא בעדות אשה דמדינא בעי שנים וחז"ל האמינוהו כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים, והתם גבי עגלה ערופה ילפינן מקרא דלא נודע מי הכהו דע"א מהימן וכדאיתא התם, ולפ"ז י"ל דהרמ"ה מודה להריטב"א דאיהו בשבועה קמיירי דגלי קרא דקם לשבועה עכ"ל [הש"ך], הרי דס"ל דבאיסורין הראשון כתרי, ומכל שכן בשבועה דגלי קרא והוא ההיפוך ממה ששנה כאן.
אלא דלענין דינא נראה עיקר לענ"ד כמ"ש הריטב"א וסייעתו, דבאיסורין דסגי בחד לא אמרינן כל מקום שהאמינה תורה כיון דהשני נמי כשנים, ומ"ש הש"ך ביו"ד ראיה מדברי המחבר דפסק ביו"ד סו"ס א', נראה דודאי היכא שהאמינה התורה לראשון ולא לשני כמו בעד מיתה, אז הוא דהוי הראשון כשנים והשני שבא אחר זה הוי כחד ואינו כלום, אבל אם באו בבת אחת, דאז הו"ל ע"א בהכחשה והו"ל הראשון כמאן דליתא, ובסוטה הראשון שאומר נטמאה התורה האמינו מדכתיב ועד אין בה וכדיליף בסוטה, ואע"ג דבכל מקום דבר שבערוה אינו פחות משנים, גלי קרא ועד אין בה שיהיה ע"א נאמן בה, אבל השני שאומר לא נטמאה דלא גלי קרא שיהיה נאמן, הרי הוא בכלל אין דבר שבערוה פחות משנים, ובדבר שבערוה הן לאיסור הן להיתר ע"א לאו כלום הוא, וא"כ הראשון בלבד הוא דנאמן מדכתיב ועד אין בה ולא השני, משום הכי כל מקום שהאמינו תורה הרי הוא כשנים, אבל באיסורין בחתיכה ספק חלב הרי זה שאומר מותר נאמן כמו זה שאומר אסור הו"ל השני נמי כשנים, ומ"ש בשולחן ערוך סו"ס א' בשוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו דע"א בהכחשה לאו כלום הוא, היינו משום דאתחזק איסורא, ואין ע"א נאמן בו אלא משום בידו וכמבואר בתוס' ורא"ש ריש פ"ק דחולין, והיינו משום דבידו לשחוט כהוגן, וזה שבידו דהו"ל כמו בעלים וכמ"ש הרא"ש, ונאמן זה שבידו יותר מבעליו האמיתי וכמבואר בטור ושולחן ערוך יו"ד סי' קכ"ז, ומכל שכן אחר שאינו נאמן להכחיש לזה שבידו, אבל היכא דשניהן אין בידן השני נאמן כמו הראשון ודוק.
ובזה נסתלק השגת מוהרש"ל פרק קמא דחולין והב"ח בסי' א' על השולחן ערוך דפסק דהשוחט נאמן מדברי הריטב"א בשם רבו דבאיסורין נאמן השני כמו הראשון ע"ש, ומשום דכאן השוחט שבידו לשחוט כהוגן דנאמן אפילו בעלים מכחישין אותו, מכל שכן נגד אחר, וניחא נמי בזה ליישב מה שהקשו בדברי שולחן ערוך סו"ס א' דמשמע מדבריו אפילו באו בבת אחת, וכה"ג לכו"ע לא אמרינן כל מקום שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כשנים עיין שם, ולפי מ"ש טעמא דמלתא משום דכל היכא שבידו הוא נאמן יותר ואפילו בהכחשת בת אחת.