שב שמעתתא/שמעתא ו/פרק כא
פרק כא[עריכה]
ומה שכתב הש"ך, ונראה לי ראיה מסוף סוטה גבי עד אחד אומר ראיתי ההורג ואחד אומר לא ראית דאמרינן נמי התם כל מקום שהאמינה התורה עד אחד הרי הוא כשנים, התם אין עד אחד נאמן בו מצד עד אחד נאמן באיסורין, דהא לקרבן אין עד אחד קם, ותדע מדאמרינן שם בגמ' סוף סוטה טעמא דמכחשי ליה הא לא מכחשי עד אחד מהימן מנא לן, אמר קרא לא נודע מי הכהו ע"ש, ואם כן מוכח דלאו משום איסורין הוא, דאיסורין מוספרה לה יליף דעד אחד מהימן, וכיון דלקרבן בעינן שנים, אם כן הראשון דמהימן מדכתיב לא נודע הא השני דלא גלי קרא אינו נאמן לקרבן.
ועוד נראה לענ"ד דהתם בעגלה ערופה כיון שהשני אומר לא ראית, אינו מעיד שום עדות אלא שמכחיש הראשון לומר לא ראית, וכל מקום שהאמינה התורה אין השני נאמן להכחישו, ודוקא בחתיכה ספק חלב שהראשון מעיד עדותו שהוא שומן והשני כמו כן מעיד שהוא חלב, וכשם שהראשון נאמן בעדותו, כך השני נאמן בעדותו, וכהאי גוונא נראה בעד אחד שאומר נתנסך יינך זה, לדעת כמה פוסקים דעד אחד נאמן באיסורין ואפילו אתחזק התירא, ובא השני והכחישו ואומר לו ביום פלוני העדת שראית בו ביום נתנסך אני אומר לא ראית, כהאי גוונא אין השני נאמן בהכחשה בזה אחר זה, ונתקבל כבר עדות הראשון, ומשום דהשני שבא אחר זה אינו נאמן אלא להעיד ולא להכחיש לזה שכבר האמינו התורה, ולפי זה בשבועה נמי דעד אחד מסייע פוטר והשני נאמן כמו הראשון, אם כן אם בא הראשון לחייב שבועה ובא השני והעיד לפוטרו אפילו בזה אחר זה, השני נאמן כמו הראשון.
ואחי הרב המופלג מוהר"ר יהודא כהנא ש"ן אמר דאפילו נימא באיסורין כל שבא הראשון שוב אין השני נאמן, וכדעת הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז, היינו דוקא באיסורין דאינו נאמן אלא בספק חלב ספק שומן, וכיון שהאמינה התורה לראשון, שוב אינו נאמן השני נגד חתיכה שהוא ודאי חלב או ודאי שומן על פי הראשון, מה שאין כן לענין שבועה, כיון דהעד הראשון לא האמינו התורה רק לחייבו שבועה, ואם כן השני דנאמן לפטור משבועה, פוטרו גם משבועה דאתי על פי עד אחד, ואפילו אי הוי משכחת פתרי שיהיו שנים מחייבים אותו שבועה, כיון שאינו אלא שבועה השני כפוטרו, דעד מסייע פוטרו משבועה, ודבריו נכונים, ודוק.
אחר כתבי זאת מצאתי כדברינו אלה בתשובת תשב"ץ (ח"ב סי' פ"ט) וז"ל, והענין אינו אלא אם האוסר בא ראשון והמתיר בא אחרון, אם דומה לע"א שבא ואמר נטמאה ואח"כ בא השני ואמר לא נטמאה אם הוא דומה לזה כו', אבל נראה ודאי שאין זו דומה לזו, שלענין טומאה לא האמינה תורה אלא האומר נטמאה, וכן לענין עגלה ערופה לא האמינה תורה אלא האומר ראיתי ההורג, משום הכי אם בא הוא ראשון הוי כשנים, והמכחישו הוי אחד במקום שנים ואם בא אחרון אינו נאמן, אבל לענין איסורין בין לאיסור בין להיתר ע"א נאמן, שאעפ"י שלא הוצרכה תורה לזו אלא להתיר וכדכתיבנא, בלא ספק הדין שע"א נאמנותו לאסור מן התורה, וכל שכן הוא, שאם להיתר נאמן קל וחומר לאיסור, ודבר הבא מק"ו דאורייתא הוא שאדם דן ק"ו מעצמו, והכי איתא בכריתות שע"א נאמן לומר חלב הוא זה והאוכלו לוקה אעפ"י שלא הוחזק האיסור אלא על פי ע"א, וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות שגגות ובהלכות סנהדרין פט"ז, וא"כ אפילו בא האוסר ראשון והמתיר אחרון, הוי כבת אחת או כשתי עדים המכחישים זה את זה עכ"ל [התשב"ץ] ע"ש.
מיהו מה שכתב או כשתי עדים המכחישים זה את זה, לפי מ"ש, הפרש יש בין עד נגד עד ובין שני עדים נגד שני עדים, והוא דבשני כתי עדים המכחישים זה את זה, אפילו באה כת השניה ואמרו לכת ראשונה לא ראיתם נמי הוי הכחשה כיון דתרי ותרי נינהו, אבל באיסורין, אע"ג דע"א נאמן באיסורין, אינו נאמן אלא להעיד על הדבר הן לאיסור הן להיתר, אבל להכחיש לראשון ולומר לא ראית, דזה אינו ענין לאיסורין אלא הכחשה לגוף העדות, וכל שבא ראשון שוב אין השני נאמן להכחישו ולומר לא ראית, אלא אם כן מעיד בתורת עדות להפוך מאיסור להיתר, בזה השני נאמן כמו הראשון, זה הנראה לענ"ד.
ודע שראיתי בשיטה מקובצת ריש בבא מציעא (דף ב:) בענין עד מסייע פוטר משבועה, ובמה שהוכיחו דאם כן כי מייתי להעדאת עדים מק"ו מע"א, לפרוך מה לע"א שכן אינו בהכחשה כיוצא בו, אלא ע"כ דעד המסייע פוטר, וכתב שם דאפילו למ"ד אין עד המסייע פוטר מ"מ מכחיש הוא הראשון, וכי תימא אכתי איכא למיפרך שכן אינו בהכחשה בכיוצא בזה אחר זה דכל מקום שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כשנים, דהיינו דוקא כשנעשה מעשה על פיו אבל לשבועה, אע"ג דפסקו לו בית דין שבועה, כל שלא נשבע עדיין כאילו באו בבת אחת דמי, עד כאן תורף דבריו ע"ש [בשיטה מקובצת].
אמנם לענ"ד נראה דהא דאמרינן כל שבאו בבת אחת ע"א בהכחשה לאו כלום, היינו דוקא באיסורין שהאמינה התורה אפילו לאשה וקרוב, ומשום הכי כל שהוא מוכחש הו"ל ע"א בהכחשה ולאו כלום הוא, אבל ע"א הקם לשבועה דבעינן שיגיד בפני ב"ד והוא שיהיה כשר, זה אינו בתורת הכחשה כלל, ותדע דהא בכל מקום ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, ואפילו אם בעל דבר מכחישו, ואלו בע"א לשבועה דבעל דין מכחישו ואפילו הכי ע"א נאמן לשבועה, ומשום הכי נמי אין ע"א אפילו כשר נאמן להכחישו, אי לאו עד מסייע פוטר משבועה, ומשום דע"א לשבועה כשנים לממון, ומשום הכי אפילו באו בבת אחת, אי נימא דע"א קם לשבועה לחיוב ולא לפטור, אם כן אפילו בבת אחת הוי ליה השני כמו קרוב ואשה דאין בדבריהם כלום לעד שהאמינה תורה, וזה נראה לענ"ד ברור.
וכן נראה מדברי מוהר"ם מרוטנבורק הביאו הרא"ש בראייתו דעד המסייע פוטר משבועה, מדלא פריך מה לע"א שאינו בהכחשה בכיוצא בו, ע"ש ברא"ש ריש פ"ק דמציעא, ומבואר מדבריו דאי נימא עד המסייע אינו פוטר, אפילו בהכחשה אינו ואפילו בבת אחת, והוא מטעמא דאמרן, דלא אמרינן ע"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא היכא דפסול ואשה נמי מעיד בה, ומשום הכי כל שבא אחד והכחישו בבת אחת הוי ליה ע"א בהכחשה, אבל ע"א דקם לשבועה, עיקרו בהכחשת בעל דין ואפילו הכי אינו נאמן להכחישו עד שישבע, הכי נמי עד אחר אינו יכול להכחישו, ומשום דע"א לשבועה כשנים לממון ואין בו תורת הכחשה, אלא אי נימא עד המסייע פוטר, וזה ברור.
ויתיישב בזה מה שהקשה אחי הרב המופלג מוהר"ר יהודא כהנא ש"ן בדברי תרומת הדשן (סימן של"ד) שכתב דעד אחד מסייע פוטר משבועה אפילו משבועת מודה במקצת ושבועת שומרין ועד אחד מכחישו, והקשה אחי הנזכר דהא קיי"ל דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, ואם כן אין המסייע פוטרו כל שיש אחד המכחישו, דנהי דיהבה תורה נאמנות לעד אחד לפטור משבועה, היינו דוקא היכא דאין אחר מכחישו כמו בכל מקום דעד אחד מהימן, ואם אחר מכחישו אין בעדותו כלום, והובא דבריו בספרי קצה"ח (סימן פ"ז סק"ח) ע"ש, ולפי מה שנתבאר דלא אמרינן עד אחד בהכחשה לאו כלום אלא במקום דאפילו קרוב ופסול ובעל דין ונוגע נמי יכולין להכחישו, אבל עד אחד דקם לשבועה כשנים לממון ליתא כלל בהכחשה, אלא דעד אחד המכחישו הוי ליה נמי עד והוי ליה עד נגד עד, וסבירא ליה לתרומת הדשן דכהאי גוונא לא אמרינן סלק עדותן כמאן דליתא, אלא כמאן דאיתנהו דמי ופוטר מספיקא, ודוק.