שב שמעתתא/שמעתא ג/פרק יז
פרק יז
[עריכה]ונראה לפי מ"ש תוס' ריש נדה [ב.] ד"ה והלל וז"ל, וא"ת והיכי ילפינן מסוטה לטהר ברה"ר אפילו היכא דליכא חזקה הא סוטה אית לה חזקת טהרה, וי"ל כיון דקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה כו', וא"ת א"כ היכי מצינן למילף דברה"י ספיקו טמא אפילו איכא חזקה הא בסוטה איתרע חזקתה כו', וי"ל דילפינן מסוטה שעשה הכתוב ודאי טמאה אע"ג דאית לה חזקה שאינה טמאה ודאי ולא איתרע אלא חזקת טהרה ודאי עכ"ל וע"ש.
ולפ"ז י"ל דה"ה בנמצא לאחר זמן בכדי שתרד מן המטה איתרע חזקת טהרה ודאית, ומשו"ה טמאין מספק ומביאין אשם תלוי לתנא ברא, אבל חזקה שאינה טמאה ודאית לא איתרע ומשו"ה לא אזלינן בתר השתא ולומר דכשם שהיא עכשיו טמאה ודאי כן היתה קודם, כיון דחזקה שאינה טמאה ודאי לא איתרע א"כ אזלינן בתר חזקה דמעיקרא שאינה טמאה ודאי, דחזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא.
ובהא דאמר רב הרי בוגרת לפנינו, התם י"ל דאיתרע אפילו הך חזקה שאינה בוגרת ודאי, דכיון דיומא דמשלם שית עשויה ועומדת להשתנות בודאי מנערות לבגרות איתרע לגמרי חזקתה הראשונה, ואפילו חזקת שאינה בוגרת ודאי נמי איתרע, ומשו"ה אזלינן בתר השתא, ואמרינן כיון שהיא בוגרת לפנינו מעיקרא נמי בוגרת ודאי כיון דליכא חזקה כלל, ודוק.
ובתוס' פ"ב דכתובות דף י"ט [כ.] גבי שנים חתומין על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו אנוסים היו כו', ופריך ומגבינן ביה ואמאי תרי ותרי נינהו, וכתבו תוס' וז"ל, וא"ת אמאי לא מגבינן ביה הא שני כתי עדים המכחישים זא"ז כל אחת באה בפני עצמה ומעידה, אע"ג דלפי עדותן כל א' חברתה פסולה, ה"נ כיון דאין מכחישין לומר שלא לוה אלא אומרים אינכם נאמנים דפסולים הייתם, וי"ל דהתם באה כל אחת בפני עצמה ומעידה משום חזקת כשרות, אבל הכא שאומרים קטנים היו או קרובים משנולדו עד עתה שנתרחקו ליכא למימר אוקי אחזקתיה דפסלי אותן משנולדו כו' ע"ש.
וכיון דע"כ מיירי דעתה נתרחקו וכמ"ש תוס' ד"ה ואם כת"י יוצא ממקום אחר, א"כ תיקשי נהי דליכא חזקה דמעיקרא דהא אמרי קרובים היו משנולדו, מ"מ כיון דעתה נתרחקו א"כ נוקמה אחזקה דהשתא, כיון דלשיטת רש"י לפי מ"ש היכא דליכא חזקה דמעיקרא אזלינן בתר חזקה דהשתא. ומיהו לשיטת רש"י שם דמפרש פסולי עדות היינו משחקי בקוביא ע"ש ולא מפרש לה כפירוש התוס' א"ש, ותוס' לשיטתייהו דסברי אפילו היכא דליכא חזקה דמעיקרא לא אזלינן בתר חזקה דהשתא אלא היכא דאיכא רוב נוטה וכמ"ש פט"ז.
ובטור אה"ע סי' ל"א וז"ל, כתב הרמ"ה אי קדיש במידי דלא ידעינן השתא אי שוה פרוטה בעידן קידושין או לא, אזלינן בתר השתא ואי אית ביה השתא ש"פ הוי קידושי ודאי עד דמתברר בסהדי דלא הוי ביה ש"פ בעידן קידושין עכ"ל, ומזה מוכח דס"ל דכל היכא דליכא חזקה דמעיקרא המנגד אזלינן בתר חזקה דהשתא, ולשיטת התוס' לפמ"ש אפילו אית ביה השתא שוה פרוטה לא הוי קידושי ודאי, דאימר בשעת קידושין לא היה ש"פ.
וקשה מהא דאיתא פ"ק דקידושין דף י"ב ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא יתיב רב חסדא וקא משער ביה אי אית ביה ש"פ אין אי לא לא, א"ל אימיה והא ההוא יומא דקדשה הוי בה ש"פ, אמר לה לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא, ואי נימא דלא אזלינן כלל בתר השתא אפילו היכא דליכא חזקה דמעיקרא, א"כ מה מהני הא דמשער עכשיו אי אית ביה ש"פ, דלמא בשעת קידושין הוי בה ש"פ ומידי ספיקא לא נפקא, ואין לומר משום חזקת פנויה, דא"כ אפילו עכשיו ש"פ נימא השתא הוא דש"פ ובשעת קידושין לא היה ש"פ כיון דלא אזלינן כלל בתר השתא לשיטת תוס', וצ"ע. ועמ"ש בחידושי לאה"ע סי' ל"א.