ש"ך על יורה דעה כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה כד |


סעיף ב[עריכה]


(א) אם יש בסכין כו' ע"ל סי' ח' מ"ש בזה.

סעיף ג[עריכה]


(ב) שחט ב' ראשים כו' משמע לכאורה דוקא דיעבד ובטור איתא שוחט אדם שני ראשים כאחד כו' והכי איתא בש"ס פרק השוחט (חולין כט.) בהדיא וכ"כ הר"ן דמותר אפילו לכתחלה וצ"ל דלאו דוקא שחט דה"ה אפילו לכתחלה וכן מוכרח לומר בהרמב"ם פ"ב מה"ש דין ט' ובכל בו ע"ש ודו"ק.


(ג) אם יש בסכין כדי ג' צוארין כשרה פי' בין שהניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב ב' הראשים ויצא אורך הסכין כמלא צואר חוץ להב' ראשים והוליך הסכין לצד האחר עד שלא נשאר כלום יוצא באותו צד שיצא כבר ובין שהתחיל לשחוט בקצה הסכין והוליך הסכין בשחיטתו עד שיצא כמלא הצואר חוץ לראש השני דאז ודאי כיון שעל ב' הראשים עבר כמלא ב' צוארים כשר אבל פשוט אם הניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב ב' הראשים והוליך הסכין לאותו צד לאותו צד שיצא חוץ להב' ראשים כמלא צואר דזהו חשיב כאלו אין בסכין אלא כמלא ב' צוארים וק"ל.


(ד) ואם לאו יש לחוש זהו דעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן (ועי' בחדושי הרשב"א דף ל"ב ע"ג ובתה"א דף כ"ז ע"ב) ונלפענ"ד דאינהו מיירי כשהניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב הב' ראשים ומיירי ששחט לאותו צד שיצא ודעת הב"י וד"מ דלפי טעם שכתבו דכיון שאנו רואין שבאחד מהן דרס ע"כ אף בשניה דרס שהרי בבת אחת ובענין א' העביר הסכין על שתיהן ה"ה כשהתחיל לשחוט בקצה הסכין וכיון שעבר חצי הסכין על השניה פוסק דשתיהן אסורות מה"ט דהא עכ"פ עינינו רואות שאח' מהן נדרסה וא"כ גם השניה נדרסה וכן משמע דעת מהרש"ל פ' השוחט סימן י"א דלא כהב"ח שחילק בין התחיל לשחוט בקצה הסכין ובין הניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב הראשים בדברים שאינם מתקבלים על הלב וגם נלפענ"ד דאם התחיל לשחוט בקצה הסכין ועבר הסכין לצד האחר עד שיצא כמלא צואר לצד האחר בענין שעל שתיהן עבר כל הסכין שתיהן כשרות לכ"ע וכן כתבו ב"י וד"מ ומהרש"ל והוא פשוט דלא כהב"ח שחלק ע"ז ואין נראין דבריו לא בגוף הענין ולא בדברי הרא"ש ודוק היטב.

סעיף ה[עריכה]


(ה) והמנהג להטריף כו' וצריך עיון בזה שהרבה גדולי הפוסקים מתירין הלא המה המרדכי והאגודה ר"פ השוחט בשם מהר"מ והרמב"ן והר"ן פרק השוחט במתני' דהיה שוחט והתיז הראש כו' וכן כתב הרשב"א בשם גדולי המפרשים וכ"כ הרא"ה בספק בדק הבית (דף כ"ג) וכן משמע דעת הרמב"ם פ"ב מה"ש דין ט' וכמבואר בכ"מ לשם וכ"כ בעל העיטור וכ"כ הרשב"א בחדושיו ובת"ה ובמ"ה ריש סימן ב' וכן משמע בתוספות ר"פ השוחט (חולין כז.) ד"ה ותו וכן משמע בתשובת בנימין זאב סי' שכ"ז וכ"נ מוכח מן המשנה וש"ס פ"ק דחולין (דף יט:) והתוספתא שהביא המרדכי ר"פ השוחט ע"ש ודוק והכי מוכח מדברי כל הפוסקים והט"ו בס"ס כ"א גם בתרומת הדשן סי' קפ"ז כתב דמן הדין שרי אלא שנהגו להחמיר וכן משמע באגור שסיים אבל רוב הפוסקים מתירים ע"כ ואולי דעת הר"ב דוקא להחמיר במקום שאין הפסד מרובה וכה"ג.

סעיף ז[עריכה]


(ו) בין ששחט כו' וכ"ש אם הכניס הסכין תחת שני הסימנים ושוחטן ממטה למעלה או שחט התחתון ממטה למעלה והעליון כהלכתו דהוי חלדה.

סעיף ח[עריכה]


(ז) שחיטתו פסולה כל זה ספק פסולה דבעיות ולא איפשטא נינהו.


(ח) וכן יש ליזהר כו' ובמרדכי סיים שגם בעופות יש למרוט הנוצות מהן וכ"כ בעט"ז והר"ב סמך אמ"ש בס"ס כ"ג לכתחלה אין למרוט אם יוכל לשחוט בלא זה ומימלא נשמע כל שאינו יוכל לשחוט בלא זה ימרוט.

סעיף ט[עריכה]


(ט) ויש לחוש לדבריו לכתחלה כלומר בזה שבמקום ששוחט הוא מגולה אבל בדין הראשון כששוחט בראש הסכין והסכין במקום ששוחט מתכסה מהעור משמע דעת המחבר דאפילו בדיעבד פסול וכן משמע בב"י והעט"ז כתב צריך ליזהר שלא יכניס הסכין בשעת שחיטה תחת העור בשום מקום בין כנגד הסימנים בין כנגד הסכין שלא כנגד הסימנים עכ"ל ולא ביאר יפה דברישא בדיעבד פסול והב"ח השיג על המחבר מהתוס' והגהת אשיר"י שאסרו אף דיעבד ולא אבין השגתו די"ל דהתוס' מיירי שהסכין במקום ששוחט בו הוא מכוסה ובהג"א מיירי להדיא בהכי ע"ש ועיין במהרש"ל פ"ק דחולין סי' מ"ב.

סעיף יא[עריכה]


(י) אם החליד הסכין כו' כל הדינים שבסעיף זה הם פירושים של דהאבעיא החליד במעוט סימנים מהו ולא איפשטא וקי"ל לחומרא וספק נבלה.


(יא) ושחטו ממטה למעלה כו' כתב הב"ח צריך לפרש לפ"ז שקודם שהחליד חתך העור והחליד אח"כ תחת מיעוט הראשון של הסי' דאל"כ ה"ל תחת העור ובלא"ה פסולה וכ"כ התוס' והרא"ש לדעת ר"ת שגם הוא פי' החליד תחת מיעוט קמא עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דודאי לר"ת שפי' החליד תחת מיעוט קמא ושוחט שוב כל הסימנים בהחלדה צ"ל כן אבל בדין זה דאינו שוחט רק המיעוט בחלדה וגמר השחיטה שלא בחלדה אה"נ דלהוי תחת העור ומבעיא אי הוי חלדה אף במעוט סימנים או נימא כיון שגמא השחיטה שלא בחלדה כשר.


(יב) וכן אם שחט רוב סימן א' בבהמה כו' אבל בעוף כיון שנשחט סימן אחד הוכשר ותו לא פסיל ביה חלדה כ"כ הפוסקים וע"ל סי' כ"ג ס"ק י'.


(יג) וכן אם שחט מיעוט הראשון בחלדה כו' אושט קאי דאילו אקנה לא נאסר משום חלדה במעוט קמא מידי דהוה אחצי קנה פגום וכדאיתא בש"ס ופוסקים וט"ו ס"ס כ"א וסי' כ"ג ס"ה וכ"כ בדרישה והב"ח כתב בסעיף ח' וז"ל ומצאתי למהרש"ל שכתב וז"ל ולפי מ"ש הטור דיש אוסרים הגרים שליש ושחט ב' שליש מכ"ש שיש לאסור שהה או החליד במעוט קמא אפילו בקנה ולא אמרי' דמ"ש מחצי קנה פגום דא"כ הגרים שליש ושחט ב' שלישים כ"ש דנימא הכי אדרבא אמינא אפילו מאן דפליג אהגרים שליש ושחט ב' שלישים וסבר דכשר משום שאינו מקום שחיטה אבל בשהה או החליד מודה גם מסתבר לומר הכי דמ"ש מעוט בתרא שכבר הכל שחט כראוי ואפ"ה אסרינן מאחר דנעשה כעין פסול בענין שחיטה כ"ש במעוט קמא עכ"ל ודברים ברורים הם ודלא כמ"ש מהרו"ך דבמעוט קמא של קנה לא נאסר משום חלדה ושרי ליה מארי' עכ"ל הב"ח ובאמת מצאתי כן בתוך הגהות מהרש"ל לטור אבל תמה אני אם כתבו דמי איכא למ"ד שהייה במעוט קמא דקנה פסול הא ש"ס ערוכה פ' השוחט (חולין כא.) נשחט חצי גרגרת ושהה כדי שחיטה וגמר שחיטתו כשרה וגן כתב הרמב"ם פ"ג מה"ש דין ו' שחט בקנה לבדו חציו או מעוטו ושהה זמן מרובה ה"ז חוזר וגומר השחיטה ואין בכך כלום עכ"ל והוא פשוט ומוסכם מכל הפוסקים כמו שנתבאר לעיל סי' כ"ג ואפילו היש אוסרים בהגרים שליש ושחט ב' שלישים והוא הרשב"א מתיר להדיא בשהה במעוט קמא דקנה וטעמא דדוקא בהגרמה פסול כיון דבעידנא דנפקא חיותא (ר"ל בשעה ששוחט שליש האמצעי נשחט הרוב) ליכא רובא במקום שחיטה משא"כ בשהה והחליד דכשר לכ"ע והכי משמע בתוספות דף ל' ע"ב ד"ה החליד ובהרא"ש שם ושאר פוסקים וכן פי' הריב"ש סי' קפ"ז בהדיא לדברי הרמב"ם אלו שהעתיק המחבר דמיירי בוושט דבקנה כשרה החלדה במעוט קמא ע"ש ובפ' השוחט (חולין לב:) מוכח נמי להדיא דחלדה לא גרע מפסוקת הגרגרת ופסוקת הגרגרת קי"ל לקמן סי' ל"ד דלא מיטרפא אלא ברובא וע"כ צ"ל דמה שנמצא ע"ש מהרש"ל היינו לדידן דמחמרי' בהגרמה במיעוט קמא וה"ה בכל הלכות שחיטה והיינו מטעמא דאין אנו בקיאין בבדיקת הוושט וחיישינן שמא נגע בוושט וכדלעיל סי' כ"ג אבל ודאי מדינא ולדעת הפוסקים והרמב"ם מכללם כשר בין שהייה בין חלדה במיעוט קמא דקנה וכמ"ש הדרישה.

סעיף יב[עריכה]


(יד) רוב חלל הקנה אבל ברוב הטבעות לא סגי לפי שאינן מקיפות את כל הקנה ואע"פ ששחט רובה עדיין לא שחט רוב הקנה חוץ מטבעת העליונה שהיא מקפת את כל הקנה טור וע"ל ר"ס ל"ד.


(טו) ויש מי שפוסל בדרסה אבל בהגרמה מכשיר דכיון דהגרמה לאו מקום שחיטה הוא הוי כאלו הוליך בידה או ברגלה לאחר שחיטה תוס' והרא"ש ושאר פוסקים.

סעיף יג[עריכה]


(טז) ושחט ב' שלישים כשרה הטעם דהא יש כאן רוב בשחיטה וכן בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשר מה"ט.


(יז) ה"ז פסולה דהא יש כאן רוב בהגרמה.


(יח) ואם דרס או החליד כו' דע שכל הסעיף הוא לשון הרמב"ם פ"ג מה"ש ונתחבטו בפירושו הריב"ש בתשו' סי' קפ"ז והר"י ן' שושאן והכסף משנה לפי שהוקשה להם מ"ש דהחליד בשליש הראשון היא פסולה ודאי ולפני זה כתב דשחט מיעוט סימנים בחלדה וגמר שלא בחלדה ה"ז ספק נבלה (וכמ"ש בס"ק י"א) ועוד מה ענין אם דרס או החליד בשליש ראשון או אמצעי לכתבו כאן אצל דיני הגרמה ועוד הקשה הריב"ש דע"כ בקנה מיירי מדמפליג בין דרס או החליד להגרים וא"כ מ"ש מחצי קנה פגום והאריך בישובו והעלה בסוף דבריו שדברי הרמב"ם אינם נכונים וקשה להולמם ובכ"מ הביא תשו' הר"י ן' שושאן שהאריך עליו במליצותיו ודחה לכל דברי הריב"ש ונתכוין לדבר אחד עם מ"ש הכ"מ וז"ל וי"ל שמ"ש הרמב"ם שאם דרס או החליד בשליש ראשון פסולה כך פי' אם דרס או החליד שליש ראשון ושחט יפה שליש שני ודרס או החליד שליש שלישי וכן אם שחט שליש ראשון ודרס או החליד שליש אמצעי ושחט יפה שליש האחרון ה"ז פסולה נבלה ודאית שלא יעלה על דעתנו לומר כשם שבהגרמה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה כך הדין בדרסה וחלדה לזה אמר דל"ש החליד שליש ושחט שליש והחליד שליש דבכה"ג אפילו בהגרמה פסולה ל"ש שחט שליש והחליד שליש ושחט שליש הכל פסול בדרסה וחלדה וכן הדין נותן מפני שהגרמה אינו במקום שחיטה ולכן כששחט שליש ראשון ואחרון במקום שחיטה הרי שחט ב' שלישים במקום שחיטה ומה לנו באמצעי שהגרים כיון ששחט ב' שלישים במקומה אבל חלדה ודרסה שהם במקום שחיטה באמצע ג"כ פוסלת אבל בשחט מיעוט סימנים בחלדה וגמר בכשרות מספקא לן ולכן פסק ולכן פסק ה"ז ספק נבלה עכ"ל ולכך העתיק כאן המחבר לשון הרמב"ם בין בשליש "ראשון בין בשליש "אמצעי בלא ה' וכל דבריהם דחוקים מאד ואינם נראין כלל כידוע למבין ומה אעשה שלפע"ד דברי הרמב"ם פשוטים דלכך דקדק בצחות לשונו ואם דרס או החליד בין בשליש "הראשון ובין בשליש "האמצעי בה' וקאי אמ"ש הגרים שליש ושחט ב' שלישים או שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דכשרה עלה קאי ואמר דלא תימא כיון דבהגרים שליש א' כשר א"כ ה"ה כשדרס או החליד שליש הראשון או האמצעי יהיה כשר דכיון דהגרמה לאו במקום שחיטה היא לא נחשוב אותה כלל וא"כ יחשב כאלו דרס או החליד במעוט קמא קמ"ל דליתא ולז"א דרס או החליד בין בשליש הראשון כלומר שלא שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש אלא דרס או החליד שליש והגרים שליש ושחט שליש או בשליש האמצעי כלומר שלא הגרים שליש ושחט שני שלישים אלא הגרים שליש ודרס או החליד שליש ושחט שליש שחיטתו פסולה והיינו כדקאמר בש"ס דבעינן רובא בשחיטה דוקא והשתא מיירי הרמב"ם שפיר בקנה ולכך הוי ודאי פסולה וזה ברור בעיני.

סעיף יד[עריכה]


(יט) וכן בקנה לצד מטה דנקיבתו במשהו כדלקמן ס"ס ל"ד.


(כ) ה"ז פסולה משמע ודאי פסולה ואע"ג דהחליד במעוט קמא דושט הוי ספק נבלה כדלעיל שולחן ערוך יורה דעה כד יא#שך יא התם ה"ט כמ"ש הריב"ש שם דכיון דבדרך שחיטה הוא י"ל דלאו נקב הוא דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט רובא בהחלדה אבל מיעוטא שרי אבל הגרמה כיון שאינו במקום שחיטה הוי נקב ויתר דיני הגרמה נתבארו בסי' כ' ע"ש.

סעיף טו[עריכה]


(כא) מהלחי ומהבשר כו' אבל אם נתלש הבשר עם הסימנים אפילו נעקרו כולן ס"ל דכשרה.


(כב) נשמט א' מהן וכו' דאע"ג דעוף הכשרו בסי' אחד מ"מ בעינן שיהא שניהם ראויים לשחיטה הרשב"א.


(כג) ואנו נוהגין להטריף כל עיקור כו' פי' במה שמשמע דס"ל להמחבר דאפילו עיקור בשעת שחיטה אינו פסול אלא בנעקר קודם גמר שחיטת רובו בזה אנו נוהגין להטריף כל עיקור אפילו כל שהוא (ר"ל מכח המנהג אבל מדינא כשר וכדכתב הר"ן והפוסקים וכן משמע בטור דלא כהב"ח שכתב דהטור מיירי שנשמט קודם שחיטה ע"ש ודו"ק) בין ששחט מיעוט קמא ונעקר אפילו כל שהוא בשעת השחיטה בין במעוט בתרא בין בקנה בין בוושט דכיון דאירע פסול בשחיטה נהגינן להטריף הכל משום חששא דשמא ניקב הוושט כדלעיל ס"ס כ"ג וסי' ל"ד גבי פסוקת הגרגרת וכמה דוכתי אבל אם נשמט קודם שחיטה מוקמינן ליה אדינא (כן הוא בשחיטות הר"ן ושאר שחיטות אחרונים וכ"כ הב"ח) דלהמחבר דוקא כשנעקרו כולן מן הבשר שבלחי או רובן ומעוטן נשאר מדודל אז דוקא הוי עיקור ומ"ש הר"ב ודוקא כו' קאי אהיכא דאפילו מדינא הבהמה אסורה אפ"ה חלבה כשר ומשמע מדברי הר"ב דאפילו בנדלדלו רובן בחייו כשר לענין חלבו או ביצים שלו וכ"פ הרשב"א בת"ה ומביאו ב"י מיהו אע"ג שכן משמע גם כן מדברי הטור ומדברי הרמב"ן שהביא הר"ן פ"ק דחולין אכן התוס' פ' א"ט דף מ"ד ד"ה והא איכא עיקור כו' ס"ל דנדלדלו ברובן הוי טרפה ממש אפילו בחייה וכן מוכח דעת הרי"ף והרמב"ם וכן משמע דעת רש"י דף מ"ג ע"א וכמ"ש בסי' כ"ט ס"ק ט' וכ"כ הרא"ה בס' בדק הבית דף כ"ג וכן מוכח בש"ס דף מ"ב ע"ב גבי מאי דפריך התם וליחשוב נמי סימנים שנדלדלו ברובן טרפה ע"ש.


(כד) אלא שאין שחיטה מועלת בו שמחמת העיקור מתנדנדין הסימנים וא"א שתשחט בהכשר ר"ן בשם רמב"ן.

סעיף טז[עריכה]


(כה) אבל אם מיעוט הנשאר כו' הטעם כתב הרשב"א דכשהוא מתפרק במקומות רבים הדבר ניכר שנתפרק בכח ומה שנשאר מחובר חבור מדולדל הוא אבל כשנתפרק במקום א' אותו המיעוט נשאר בחבורו בחוזק כשהיה הלכך הוי חבור והדרא בריא עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ.

סעיף יז[עריכה]


(כו) שחט א' מהסימנים כו' בעוף מיירי וק"ל.


(כז) ה"ז פסולה פי' ספק נבלה ופשוט הוא.


(כח) ולא אמרינן דמחמת זריקה כו' עיין לקמן סי' כ"ה ס"ק ד'.

סעיף יח[עריכה]


(כט) ה"ז פסולה דכיון דתפס בסימנים אפשר לשמוטה שתשחט ואפשר שנשמט קודם שחיטה והוי ספק נבלה.


(ל) שיביא בהמה אחרת וישחוט כו' וה"ה דמהני שיביא בהמה אחרת ויעקרנה וישחוט אם הראשונה מאדים יותר כשר ואם לאו פסול והא דלא מהני הקפה באותו סימן עצמו כדלקמן סי' ל"ד גבי פסוקת הגרגרת דהכא כיון דשמוטה לאו טרפה היא א"כ חשוב הסימן כחי ואפילו נשמטה קודם שחיטה יאדים חתך של קודם שחיטה מחתך של אחר שחיטה תוספות פרק א"ט דף נ"ד ע"א.

סעיף יט[עריכה]


(לא) וכן עיקר ובתשו' שארית יוסף סי' מ"ז נסתפק בנמצא על הארץ וכ"כ הב"ח דאפילו בנמצא הטבעת על הארץ ואפילו נחתך הטבעת מצד א' הוי ספק בשחיטה ופסול דלא כנמצא בסוף תשובת משאת בנימין שהתיר בנמצא על הארץ ועי' בסי' ל"ד ס"ק ט"ז.