רפואה למכה (ויקיטקסט)/שיר השירים א א
| שיר השירים | איכה |
|---|---|
| שיר השירים אשר לשלמה | איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס. |
כלל גדול אמרו ז"ל "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". והנה כאב את בן ירצה כן עשה ה' צבאות עמנו, ובמה שהראה עצמו כדוחה אותנו בשמאל, שהיא מגלת קנות אשר הנה היא בשמאל כמ"ש בזוהר פ' תרומה דף ס"ד ע"ג (ח"ב קמג, ב), הקדים ורפא אותנו בשיר השירים שהוא בימין, כנראה מדברי הזהר כנז"ל, ולזה רמזו ז"ל באמרם "שיר השירים, המעולה שבשירים", פי' כי שאר השירים הנה הם מצד השמאל וכמבואר בזוהר, אבל זה הנה הוא מצד הימין. והיתה כוונת שלמה בזה, בראותו ברוח הקדש מ"ש הכתוב "כי על אפי ועל חמתי וכו'" וכמו שכתבנו, ובזה ימשך כי עתידה השכינה להיות נקשרת בשמאל, ואז נאמר איכה ישבה בדד כמ"ש בזוהר פ' הנ"ל, לכן הקדים וקשר אותה בימין, ע"ד מה שעשה דוד אביו ע"ה שאמר "כהניך ילבשו צדק וכו'" כמ"ש בזוהר פ' פנחס דף רמ"ב גם בפ' ויצא דף קמ"ח ע"א וכמ"ש ג"כ על "נעימות בימינך נצח". ועפ"י אותו הדרך עצמו בא שלמה המלך ע"ה ואשלים עובדוי דדוד אביו, וכמו שאמרו בזוהר פ' תרומה כנז"ל, ותיקן בזה תקון גדול באופן כי הגם אחרי כן בזמן החרבן גברו עוונות ונסתם הפתוח ונפתח הצנור השמאל, מ"מ כבר היתה קשורה בימין, וכבר קרבנו ה' לעבודתו ומימינו אש דת לנו, וכל הקודם זכה.
והנה כתב מהר"א אזולאי בספר חסד לאברהם עין הקורא נהר ס' זה לשונו: "ובעבור שפדיון הנפש אין מוצאה ממדת הדין אלא ממדת החסד, כדכתיב בחסד ואמת יכופר עוון וכו'" עכ"ל, ולכן עד אשר לא יבואו ימי הרעה אשר על אותה שעה נאמר "איכה ישבה בדד", ופירש"י ז"ל מיושביה עכ"ל, ופי' מהר"א גלנטי ז"ל (ס' קול בוכים) "הם הנשמות המתראות בה" עכ"ל -- הקדים ע"י השיר הזה שהוא בימין כמ"ש, למען בזה יהיה פדיון לנפשות בני ישראל, וזה ע"ד מה שאמרו ז"ל במדרש שוחר טוב והובאו בילקוט על הפסוק "ויעשו בני ישראל וכו'" בשופטים סי' ו' (שופטים ו, א) "כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, בידוע שמוחלין על כל עוונותיו וכו'. ובסוף אומר (ש"ב כג, א) "ואלה דברי דוד האחרונים" והיכן הם הראשונים, אלא מלמד שמחל לו הקב"ה".
וזהו גם כן שאז"ל "המשובח שבשירים", גם אמרו ז"ל "המסולסל שבשירים". ופירוש הדבר לפי דבר זה שטבע החסד להתפשט כמים הנגרים, וכמשז"ל בספר הזוהר על פסוק "יומם יצוה ה' חסדו": "יומא דכלהו יומי, יומא דאזיל עם כלהו יומי וכו'". וכן אמרו ג"כ בזוהר פר' פקודי דף ק"א ע"ב "כסף כל מה דאתפשט לתתא הכי הוא טב" עכ"ל. וזהו המסולסל שבשירים, ששאר השירים שהם מצד השמאל עולים כטבע האש לעלות ואינם יורדים, אבל זה עולה ויורד והנה הוא משתלשל למטה, וזהו המסולסל שבשירים.
ולהבין הדבר על מתכונתו, צריך להביא דברי הזהר של פר' תרומה ולפרש אותו במקצת עפ"י ההקדמות שבידינו מהאר"י זלה"ה ומאחרי' נ"ע, וז"ל הזהר דף קמ"ג ע"ב:
- "ושירתא דא איהי שירתא כללא דכל אורייתא, שירתא דעלאי ותתאי מתערין לגבה, שירתא דאיהי כגוונא דעלמא דלעילא דאיהו שבת. שירתא דשמא קדישא עילאה (נ"א אתערת) [אתעטר] בגיניה, ועל דא איהו קדש קדשים, מ"ט בגין דכל מילוי ברחימו וחדוה. אעלו בגין דכוס של ברכה אתייהיב בימינא. כיון דאתייהיב בימינא כדין כל חסדו וכל רחימו אשתכח, ובגין כך ברחימו וחדוה כל מלוי. בזמנא דהאי ימינא אתהדר לאחורא, כד"א השיב אחור ימינו מפני אויב -- כדין כוס של ברכה לא אתייהיב אלא בשמאלא, שריאו עלאי ותתאי קינה עלה, למפתח עלה בשמאלא, ומאי קא אמרי? איכ"ה, א"י כ"ה, אי כוס של ברכה דאתר עלאה דהוית יתבא בגויה, אתמנע ואתגרע מינך. בגיני כך שיר השירים דהוה מסטר ימינא דכל מילוי רחימו וחדוה, איכה דחסיר ימינא ואשתכח שמאלא, כל מלוי אינון קנטורין ודינין וכו'" עכ"ל.
והנה בפירוש מאמר "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" פירש האר"י זלה"ה כי כוס של ברכה הוא סוד של בריאה, ולפי שאימא עלאה מקננא בבריאה, וכבר נודע שה' גבורות הם מבינה שהיא נקראת בעל הגבורות יצאו, ובמקום הבריאה שם ירדו וכו', ולפיכך צריך להגביהו מן הקרקע טפח, כי קרקע הוא מקום הגבורות הקשות שלא נמתקו, בסוד "העפר אשר יהיה בקרקע המשכן", מקום הקליפות, ולהפריד בין גבורות אלו. והנה בגמרא אמרו שצריך להגביהו טפח ובזוהר אמרו זרת. וב' שעורים אלו עולים למקום אחד וכו'. והאריך לפרש ואמר כי שעור זרת הוא ב' טפחיים, בסוד אימא עלאה דמקננא בבריאה בג' ספירן עילאין וכו' ע"ש כל הדרוש עכ"ל. עוד פי' זה לשונו: "ודע כי הכלה הכלולה מקום מוחותיה בת"ת שבת"ת, וזרועותיה למטה במקום נ"ה שבו וכו'" עכ"ל.
ובזה נבא לביאור המאמר, הנה לקמן פירש בזוהר כי השירה הזאת היא למיעל לה כ"י למטרוניתא, (לגביו) תקן ואעיל החתן לחופה במטרוניתא ואעיל מילין דרחימו בינייהו וכו' עכ"ל. וזהו שאמר שירתא דא איהי שירתא כללא דכל אורייתא , כי כיון שהשירה הזאת היא רמז אל הכלה הכלולה אשר מקום מדותיה הם בת"ת שבת"ת, וידוע כי ת"ת נקרא תורה שבכתב, והיא נקראת תורה שבע"פ, ובהיותה בת"ת שהיא תורה שבכתב, ובפרט ת"ת שבת"ת שהוא העיקר, אז הנה היא "כללא דכל אורייתא".
שירתא דעלאי ותתאי מתערין לגבה , כבר פי' אח"כ השירה הזאת שהוא בסוד כוס של ברכה. והנה בכוס של ברכה אמרו ז"ל "נותן עיניו בו וכו'" שצריך לתת עיניו בה, להיות לה לעינים ולהאיר בה, וע"ש שהעיניים הם נצח-הוד שבחכמה ומשם נמשך האור לעינים, ושפתים הם נ"ה שבבינה, סוד פומא. וצריך להאיר ולהמשיך לה רחמים מחכמה העליונה למתק גבורותיה, ולמזגם ולמשוך מאור נ"ה שבחכמה למטה עכ"ל. וזהו שירתא דעילאי שהם נ"ה שבחכמה שהם עליונים, ותתאי שהם נ"ה דבינה שהם תחתונים בערך נ"ה דחכמה, מתערי לגבה כמ"ש. ואם נפרש תתאי על נ"ה דזעיר, גם זה אמת, שהם מאירים בה.
שירתא דאיהי כגוונא דעלמא דלעילא דאיהי שבת כמו שפירש האר"י זלה"ה על פי' מאמרם ז"ל, כמו שהא' ראשונה היא סוד ד"ו הרומזים לת"ת ומלכות דאצילות, כן הא' אחרונה היא סוד ה' ת"ת ומלכות שבבריאה עכ"ל, א"כ השירה הזאת היא דוגמא לעלמא דלעילא שהיא אי' מן העולם ועד העולם, והוא כמ"ש. והטעם פי' מפני שהיא שבת, וזהו דאיהי שבת , ופי' בזוהר במקומות רבים שבת עליון שבת תחתון, גם בהתחברם עם ג' אבות חג"ת שהם ג', וזה רמוז בש' גדולה של שיר השירים, וכמו שנפרש מאמר של שיר השירים בזהר, והיא נ"ה בת, וזהו שבת. והנה בהתחברם בג' אבות הנה היא עולה על ידם אל הבינה, וכמבואר בכוונת ברכת הנהנין, וזהו כגוונא דעלמא דלעילא דאיהי שבת, והוא כמ"ש שירתא דשמא קדישא עלאה מתעטרא בגויה .
הנה כוס בגי' אלהים, והוא מלא י"ה מצד החכמה הנקרא קדישא, וברעיא מהימנא פר' עקב דף קל"א ע"ג (ח"ג רעא, א) אמרו ז"ל, כוס ברכה מלכות, מצד הבינה נק' אלקי' ונקרא עטרה מצד הכתר עכ"ל. וכבר אמרו ז"ל ג"כ כוס של ברכה צריכה עטור. ובתקוני' בתקון מ"ז ז"ל: הַאי כּוֹס צָרִיךְ לְסַלְקָא בְּדַרְגּוֹי, עִטּוּר מִסִּטְרָא דַעֲטָרָה, דְאִיהִי כֶתֶר עִִלְיוֹן עַל רֵישָׁא דְצַדִּיק, עִטּוּף עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה, מַאי עוֹטֶה, דָא י׳ דְּאִתְעַטַּף בְּאוֹר וְאִתְעֲבִיד אַוִּיר, וְהַאי דְּאִתְעַטַּף אִיהוּ חָכְמָה עכ"ל.
וזהו דשמא קדישא -- מצד החכמה, עלאה -- מצד הבינה, מתעטרא -- מצד הכתר , בגיניה -- בשביל הכוס הזה של ברכה. וכן ע"י השיר הזה. וזהו "אשר לשלמה", כי נתעטף כשלמה הזאת כמ"ש בתקוני', היינו כי החכמה שהיא י' של שם, נתעטף באור הבא מן הכתר ואתעביד אויר. וזהו "עוטה אור כשלמה", כי מה שהוא פנימי אל הכתר נעשה אור מקיף אל החכמה, וזהו "עוטה אור כשלמה". וכן ג"כ "אשר לשלמה". ולנ"א דקאמר אתער ג"כ הכל א', כי ע"י עלייתה בשיר הזה עד הכתר, הנה הוא מתעורר הברכה ממקור העליון, וכמו שאנו אומרים נברך שאכלנו משלו. וע"ד איהו קדש קדשים. פי' כיון שעי"ז מתערים שלש ראשונות, הנה היא קדש קדשים, כמו שאמרו קדש חד, קדשים תרי. וכן ג"כ כיון שעי"ז מתעוררים ג' ראשונות שבבריאה, ששם הוא היכל ת"ת, ולכן אמר ועל דא איהו קדש קדשים .
מ"ט בגין דכל מילוי ברחימו וחדוה פי' מנין אני אומר "שמא קדישא עילאה אתעטר בגיניה", בגין "וכל מילוי ברחימו", מצד החכמה ששם עיקר האהבה כידוע, "וחדוה" מצד הבינה, כי מצדה יש מתוק הגבורות, ואין שמחה (פי' א[ה]בה), אלא בגין דכוס דברכה וכו'. בס' תורת אמת הגיה ודא בגין דכוס דברכה וכו'. ונכון שהוא נותן טעם למה כל מילוי ברחימו וחדוה, בגין דכוס של ברכה אתייהיב בימינא, ואזי חסד ה' מלאה הארץ, כיון דאתייהיב בימינא כדין כל רחימו וכל חידו אשתכח, מפני כי באור פני מלך חיים, ועל פשעים תכסה אהבה, שהוא החסד העליון המתפשט ויורד עד למטה.
וכן אמרו בזוהר פ' תשא דף מ"ג ע"ג (ח"ב קפט, ב) ז"ל: והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים. מאן ראש ההרים דא אברהם סבא כהנא רבא ראש דכלא, ובגין דאיהו ראש ההרים דא אברהם קדמאה לשאר ההרים, כוס ברכה אצטריך למהוי מתקנא בימינא , עכ"ל. והכוונה כי החסד העליון נק' אברהם, והוא סבא כהנא רבא מצד אריך אנפין ששם הזקנה ועתיק יומין יתיב, והוא הכהן הגדול מאחיו -- שאר החסדים תתמתקו. ובהתגלות החסד הנז"ל כל מילוי ברחימו וחדוה ואין פחד אלקי' זו מדת הדין רק ימצא חיים ואהבת חסד. וזה נמשך ע"י ברכת המזון שאנו אומרים נברך שאכלנו משלו, ואנו ממשיכים ממקור הברכות.
בזמנא דהאי ימינא אתהדר לאחורא כד"א השיב אחור ימינו -- כדין כוס של ברכה אתייהיב בשמאלא, כיון דאתייהיב בשמאלא שריאו עלאי ותתאי למפתח קינה עלה, למפתח עליה בשמאלא, ומאי קאמרי איכה, א"י כ"ה, אי כוס של ברכה דאתר עלאה (דהוית יתבא בגויה אתמנע ואתגרע ממך , עכ"ל.
זה יובן במ"ש בזוהר (חדש) איכה (דף קי"א.) ז"ל: פתחו אינהו ואמרו, איכה ישבה בדד העיר, כתיב (ישעיהו כב, ה) כי יום מהומה ומבוסה. כי יום, חד יומא אית ליה לקב"ה, רחימא דנפשיה כלילא מכל שאר יומין, שית יומין כלילן ביה, והוא כללא דכלהו, ועל דא[סגיאו] חובין אסתלק לעילא לעילא לבי עלמא דחיין, כדין מתחות שפולי משכנא, קם יומא דמרירו יומא דבכיה, יומא דצערא, יומא דאקרי מהומה ומבוסה וכו' עכ"ל.
והכוונה כמו שכתבנו, כי זה היום עשה ה' הוא החסד העליון אשר ע"י יצאו ממצרים, והנה זה היום הנז"ל אית ליה לקב"ה שהוא ז"א, והוא רחימא דנפשיה שהיא מלכות הנק' נפש לז"א, ועיקר אהבתה של מלכות שמים הוא החסד הזה, כי ע"י הנה היא נבנית בסוד והוכן בחסד כסא, ובפרט כוס של ברכה שאמרנו שהם ו"ק דבריאה הנקרא כסא, וע"י החסד כשהוא בימין אז נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים כמ"ש. ואמר שהוא כלילא מכל שאר יומין , שהוא כללות החסדים כלם, שית יומין כלילן ביה. והוא כללא דכלהו , פי' שיש בו מציאות החסדים כלם, בין בבחינת אור ישר בין בבחינת אור חוזר.
כיון דאסתלק לעילא וכו' -- להבין זה צריך להקדים מז"ל בספר הזהר במקום אחר, כי גאולת מצרים היתה מסטרא דיובלא ולא מיובלא ממש, ע"כ. והטעם לזה מפני שהיו חסרי התקון. ובזה נבין מז"ל על פסוק "השביעני מרורים הרוני לענה, ממה שהשביעני מרורים בליל פסח הרוני לענה בליל תשעה באב" (איכה רבה פתיחתא י"ח), עכ"ל. פי' כי ליל פסח הוא ממש כימי השבוע ליל ט' באב, וסימן נמסר בסדר א"ת ב"ש. אמנם קשה מה בא ללמדנו? אלא רמזו לנו כי להיותם ישראל חסרי התקון, ולא היה להם שלמות, וכמו שאמרו על "ואת ערום ועריה" - מן המצוות, ואלולי שנגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו (וזה ע"י זכירת ברית אבות, כמ"ש הכתוב "ויזכור אלקי' את בריתו וכו'") לא היו נגאלים, ומפני זה נאמר "ואכלתם אותו בחפזון וכו' על מצות ומרורים יאכלוהו", לרמוז שעדיין היו עומדים במרירותם, וכמו שאמרו ג"כ "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם". פי' ישראל היו מרים, ומפני זה לא היתה גאולה שלימה כמ"ש, וזהו "ממה שהשביעני במרורים בליל פסח" -- שהיו עדיין חסרי התקון כנ"ל, ולסבה זו לא היתה גאולה שלמה, זה היה סיבה "שהרוני לענה בליל ט' באב" -- שחרב הבית וחזרו בגלות עד ירחמנו עושנו.
ונחזור לענין, כי להיותם חסרי התקון כמ"ש, לזה נתגלה החסד העליון הנז"ל, ובזה נגוף לאומות העולם ורפוא לישראל, וכל המשטינים והמקטרגים ידמו כאבן, ועל כל פשעים כסה אהבת הקב"ה לישראל, ולא היה נראית חסרונם. וכל זמן שהיה החסד הזה מגולה היו הרחמים מתגלים על ישראל ולא היו יכולים הקליפות ואומות העולם לשלוט עליהם. וכאשר גברו עוונות ונסתלק החסד הגדול הזה, אז בהסתלק האור העליון -- נגלה ונראה חסרונם. וזהו ועל דגרמו חובין אסתלק לעילא לעילא וכו' , ואז בהסתלק הרחמים גברה מדת הדין וקם וכו'.
וזהו ג"כ משז"ל קרוב לתשע מאות שנה היתה השנאה כבושה עד שנתלתה עליהם בימי יחזקאל, ואומר להם "איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו", והם לא עשו כן אלא "וימרו בי ולא אבו שמוע וכו'", וקשה היאך הוא ית' נוקם ונוטר ולמה לא הוכיחם מיד? אבל יתורץ עם מ"ש כי בעוד אהבתו ית' גבן הנה החסד הנז"ל היה כובש מדה"ד בחזקתה, ולא היו יכולים המקטרגים לקטרג ע"ז, וגם מדה"ד היתה כפופה קדם מדת החסד והרחמים והשכינה קשורה בימין, ושלטא ימינא וכל מלוי ברחימו וחדוה. אך כאשר נסתלק החסד הנ"ל -- כדין קם מתחות שפולי משכנא , שהוא מקום הגבורות החזקות כמ"ש למעלה בשם האר"י זלה"ה, קם יומא דמרירו שהוא החסרון והפגם שהיה לישראל במצרים, אז חזר ונתגלה רעו"ה, וזהו "קם יומא דמרירו" כנז"ל, גם קם יומא דבכיה -- הוא יום ט"ב עצמו אשר עליו אמר הכתוב ויבכו העם בלילה ההוא, א"ל הקב"ה אתם בכיתם בכי של חינם אני אקבע לכם בכיה לדורות, יומא דצערא -- הוא היום שנשתברו הלוחות ואז אמר להם הקב"ה, כי לא אעלה בקרבך וע"כ וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו, ואין לך צער גדול מזה, יומא דאקרי מהומה ומבוסה -- הוא היום שנעשה בו העגל אשר בו בא שטן וערבב את העולם כמאמרם ז"ל על פ' כי בושש משה וכו'. ובהסתלק החסד העליון הנ"ל, כל אלו הימים גברו עד כי נחרב הבית ומפני חטאינו גלינו מארצנו.
ונחזור לענין לפי' דברי הזוהר של פ' תרומה. בזמנא דהאי ימינא אתהדר לאחורא כד"א השיב אחור ימינו וכו' -- פי' שנסתלק החסד הזה כמ"ש, כדין כוס של ברכה אתייהיב בשמאלא ששלט השמאל וקטרגה מדה"ד.
כיון דאתייהיב בשמאלא שריאו עלאי ותתאי קינה עליה למפתח עליה בשמאלא -- הכוונה בעוד שהיתה בימין היו הכל נהנים ממנה והיתה מ' פתוחה, ועתה נסתתמה מכל צדדיה, וכמ"ש בזוהר פ' תזריע דף כ' ע"ג (ח"ג מה, ב) על פס' "אל תראוני שאני שחרחורת" לא תיכלון למחמי לי , כי היא אוספת נתחיה אליה, ועתה ע"י הקינה הנה יורדים הדמעות ושערי דמעות לא ננעלו (שהם נ"ה דחכמה), וממתקים דיניה ופותחים אותה אעפ"י שהיא מצד השמאל, וזהו למפתח עליה בשמאלא .
ומאי קאמרי? איכה, א"י כ"ה, אי כוס של ברכה דאתר עלאה שהוא החסד העליון דהוית יתבא בגויה אתמנע ואתגרע מינך , שנסתלק למעלה ואינו משפיע עוד למטה, וזהו (ירמיהו ו, ד) אוי לנו כי פנה היום שהוא החסד הנ"ל.
בגיני כך שיר השירים דהוה מסטר ימינא דכל מילוי רחימו וחדוה כמ"ש מפני כי אז היה שולט החסד כמ"ש, והרחמים והשמחה גוברים, איכה דחסיר ימינא ואשתכח שמאלא, כל מילוי אינון קנטורין וקינין מפני כי בהסתלק החסד נתגלו כל אלו הדינין והשנאה אשר היתה כבושה.
הכלל העולה כי כנגד מה שקנן המקונן באומרו "איכה ישבה בדד" מסטרא דשמאלא, הקדים ואמר "שיר השירים" מצד הימין שהוא הארת החסד, וזהו שאמרנו מאמרם ז"ל "המסולסל שבשירים" שהוא משתלשל ויורד כטבע החסד לכסות על כל פשעים באהבה מסותרת, ועי"ז אפילו בהיותם אח"כ בגלות, ע"י השיר הזה יקבלו נחומין וכמ"ש פרש"י ז"ל בהקדמתו לשיר השירים.
וכן ג"כ אמרו בס' הזוהר של שיר השירים דף ה' ע"ג ז"ל: כתיב הלוך ילך ובכה על חוביהון דישראל, מאן נשא משך הזרע דא רזא דכורסייא דיקרא דאיהו נטיל משיכו דזרע קודשא עלאה למעבד פירין ואיבין בהאי עלמא וכד אסתלק, בקלא דישראל, אע"ג דלאו אינון זכאין, עם כל דא קב"ה אמלי לה ואשקי לה משקא דנחלא עמיקא ואשתלים מכל סטרין כדין בא יבא ברינה, מגו דההוא שלימו וברכאן וקדושין דאשתלימת בקדמיתא, הלוך ילך ובכה על חוביהון דישראל כד תב בא יבא ברינה וכו' , עכ"ל.
והכוונה נ"ל דרך דרש אם ניתן לידרש כי הנה היסוד נקרא "נשא משך הזרע" שהוא ממשיך האור מלמעלה, נוטל החסד מלמעלה מן הדעת, וכמ"ש על משכיל לאיתן האזרחי, וכבר ביארנו כי כשהכוס של ברכה (שהם ו"ק דבריאה) היא בימין -- אז כל חדוה וכל רחימו אשתכח, וכשהיא בשמאל הוא להפך, וידוע ג"כ כי ו"ק דבריאה הם סוד הכסא.
ובזה נבא לביאור המאמר, הלך ילך ובכה על חובהון דישראל , כי בשביל העוונות צריך להמשיך סוד הבכיה והדמעות כמ"ש למעלה, וגם "הלך ילך", כי הנה הוא מסתלק ומשפיע סוד הבכיה והדין. "נושא משך הזרע, מאן נושא משך הזרע דא רזא דכורסייא דיקרא," הנה ו"ק דבריאה שאמרנו הם כסא אל המלכות הנקראת "כבוד", וזהו "כסא הכבוד". וסוד כסא הכבוד ופנימיותו הוא החסד אשר עליו נאמר "והוכן בחסד כסא". והנה החסד הזה נמשך ע"י היסוד וניתן במלכות (וכמ"ש בזוהר פ' בלק דף ע"א (ח"ג רד, א) על פ' בקר אערוך לך ואצפה וכבר פירשתיו במקום אחר).
וזהו מאן נושא משך הזרע דא רזא דכורסייא דיקרא שהוא היסוד הנז"ל, שהוא סוד הכסא הנז"ל, דאיהו נטיל משיכו דזרע קודשא עלאה שהוא סוד החסד הנ"ל היורד מסוד הדעת העליון. והזרע הנז"ל הוא נזרע במלכות להוליד נשמות ושפע בשאר העולמות, וזהו למעבד פירין ואיבין בהאי עלמא שהיא המלכות הנק' עולם, וכן אמרו בזוהר פ' תרומה דף ע"ד ע"ב ז"ל (ח"ב קסו, ב): דכתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה, הא אור זרע ליה קב"ה בגנתא דעדנוי ועבד ליה שורין שורין בגנתא , פי' דהאי צדיק דאיהו גופא דגנתא, ונטיל להאי אור וזרע ליה זרועא דקשוט ועביד ליה שורין שורין, ואוליד ואצמח ועביד פירין ומינייהו אתזן עלמא, הה"ד אור זרוע לצדיק וגו'. וכתיב וכגנה זרועיה תצמיח, מאן זרועיה אילין דאור קדמאה דאיהו זרוע תדיר השתא אוליד ועביד איבין וכו' , עכ"ל. הנה שאור החסד ניתן אל המלכות ע"י היסוד ושם אוליד ועביד איבין כמ"ש.
וכד אסתלק , שנסתלק החסד הנז"ל וגם היסוד ואז שלטא שמאלא ח"ו, מ"מ בקלא דישראל ע"י תפלתם ותורתם וע"י שירות ותשבחות, אע"ג דלאו אינון זכאין עם כל דא קב"ה אמלי לה -- בסוד יתגדל ויתקדש שמיה רבא. שבתחלה מאלה נעשית אלקים, ואח"כ הוא בסוד המלוי יהא שמיה רבא. "ואשקי לה משקיו דנחלא עמיקא" שהוא יסוד הבינה הנשפע לה ע"י קולם של ישראל המעוררים הקול שהוא הת"ת ע"י פתיחת השפתים שהם נ"ה דבינה.
ועי"ז ברית שהוא היסוד הנה הוא כרותה לשפתים שהם נ"ה כמ"ש, ואשתלים מכל סטרין , פי' קב"ה הנז"ל שהוא ז"א נעשה שלם בכל בחינותיו, ואז כדין בא יבא ברנה שהוא בא עם נה"י דבינה מגו דההוא שלימו , פי' שיבא הארה מפנימיות ומתוך אותו שלימו, שהם נה"י דבינה המשלימים (אל ז"א) מתוך אותו שלימו וברכאן היוצאים מנה"י הנז"ל, ובפרט מהיסוד וקדושין שנכלל בתוכו נה"י דאבא שהם קדושים, ועי"ז "בא יבא" הז"א אל המלכות, "ברינה" -- שהיא אימא, בקדמיתא הלוך ילך ובכה וכו' -- אפשר שבא לומר כי בתחלה הלוך ילך ובכה להמשיך שפע מנ"ה דאבא, וזה ע"י הבכיה והורדת הדמעות, כי שערי דמעות לא ננעלו, וזה על חוביהון דישראל , כי לסבתם שערי תפלה ננעלו, ואח"כ עי"ז כד תב , שחוזר ויורד למטה, בא יבא ברינה כמ"ש.
העולה מזה כי בגלות הזה אע"ג דשכינתא אסתלק, אשר עי"ז נאמר איכה ישבה בדד וכו', מ"מ בקלא דישראל וכו' קב"ה אמלי לה וכו', וע"ז נאמר שיר השירים, כי ע"י השיר הזה ישפיע בהם הקב"ה שפע ויקרבנו אליו לעבודתו. וזהו המסולסל שבשירים, כדרך מי שמסלסל בגדיו למטה ופורס סוכת שלומו על חבירו.
וסיום המאמר או' נאמר שירים ונשבח למי שעשאנו שיורים בעולם, המד"א ה' בדד ינחנו עכ"ל. וכוונתו בפי' הכתוב שיר על השיורים שעשאנו בעולם, ולפי דרכנו רמז לנו נחמה גדולה ע"ד משז"ל בכל מקום שגלו שכינה עמהם, באופן כי אעפ"י שבכל דור ודור עומדי' עלינו לכלותינו הקב"ה מצילנו מידם, וזהו "ה' בדד ינחנו", אפי' בשעה שישבה בדד, ה' ינחנו, ובזה נודה למי שעשאנו שיורים בעולם כי יקויים בנו מקרא שכתוב "והיה שארית יעקב וכו'".
והנה הגם כי אמרו בזהר כמ"ש כי שיר השירים הוא בימין, יש עוד להביא ראיה ממ"ש בתקונים ז"ל, תיקון כא' דף מ': בההוא זמנא אתקיים בישראל לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף וגו'. ואתער שיר השירים בעלמא ואדליק נהורא על זיתא ושרגא, דישראל אינון פתילה, אורייתא משחא, שכינתא שרגא הה"ד בהלו נרו עלי ראשי, בההוא זמנא אתמר בשכינתא וחלצה נעלו, נעלו דקב"ה לקיים ביה של נעלך ואתייחד בשכינתא דאתקריאת חליצה, ואיהי חלוץ הנעל וכו' , עכ"ל.
והנה האור הוא כנוי אל החסד, גם אמרו כי השירה היא בגרון, וכמ"ש בפ' שירה חדשה. והנה בענין יומם יצוה ה' חסדו אמרו ז"ל, אמנם תכף אחר אמר הגרון של א"א, קודם שיראה התפשטות הזרועות, שם הוא מקום חסד העליון הנק' יומם, דכלהו יומי וכו' עד ואז אור הנמשך מהגרון ירד ונתלבש בחסד זה, ואז יצא הבינה מכח הגרון, כי הגרון הוא בינה דא"א, והחכמה יצא מצד החסד ההוא, והנה זה החסד מתפשט אח"כ בכל החכמה ומן החכמה אל הבינה, ומתפשט בכל הבינה, ואח"כ ז"א, ומתפשטים כל גופו, וממנו מתפשט בכל המלכות בשעת הזווג וכו' עכ"ל.
ולפי זה יאמר כי כאשר יבנה הבית המקדש ותתיחד ירושלים של מטה וגם ירושלים של מעלה כמ"ש למעלה, אז יתקיים בישראל לא יבא עוד שמשך וכו' ויתער שיר השירים בעלמא, ועל ידי התעוררותו ירד שפע מגרון א"א כמ"ש, ואדליק נהורא שהוא סוד החסד העליון המאיר מסוף העולם עד סופו, ויתגלה חוורא בפום אמה, וזהו על זיתא ושרגא שהיא השכינה כמ"ש אומר אח"כ, ועי"ז יתיחד זו"ן כמ"ש אח"כ בההוא שעתא אתמר בשכינתא וכו'. ואתיחד בשכינתיה, וזה על ידי החסד הזה שהוא שובר הקליפות וכמו שנפרש בפ', באופן כי אעפ"י שעל ידי הגלות נאמר איכה ישבה בדד השכינה מבלי יחוד, גם בדד אימא תתאה מאימא עלאה, מ"מ ע"י השיר הזה ירד אור מן הגרון, ויאיר אימא עלאה בתתאה ויתפשט החסד העליון ויתאחדו קב"ה ושכינתיה, בדחילו ורחימו.
ובמדרש הנעלם בשיר השירים דף ב' ע"ב וג' ז"ל: פתח ואמר שיר השירים, שיר רברבא וכו' עד שאיהי מתיחדא ברזא דרתיכא עלאה, דאבהן אינון רתיכא עלאה ואברהם ויצחק אחידן דא בדא וכלילן דא בדא, ויעקב עאל באמצעיתא, (ואסכים) לתרין סטרין, וע"ד מתיחדן כלהו ברזא דעלמא עלאה, ובין כך תושבחתא דא ברזא דרתיכא עלאה איהי דאתיחדא במלכא דשלמא כולא דיליה, ובג"כ איהי רברבא, ובג"כ אתיחדת בריש ספרא לאחזאה דכל ספרא על רזא דא אזלא ואתתקן וכו' , עכ"ל.
ופי' הענין בקצור כי השין היא גדולה להורות כי השכינה הנה היא מתחברת בג' אבות, ולכן היא גדולה להורות שכל שיר השירים הוא עד"ז לחבר השכינה עם ג' אבות, וזה יהיה ג"כ כמ"ש, כי אעפ"י שהשכינה ישבה בדד ולא עלתה להתחבר עם ג' אבות, וגם לא נתחברה עם צדיק יסוד עולם, ולא עם ז"א מלכא דשלמא דיליה, וכמ"ש בפ' הבאים בעה"ו, מ"מ על ידי השיר הזה אשר בתחלתו יש השין גדולה תתיחד בג' אבות וז"א וצדיק יסוד עולם כנז"ל.
ונפרש הפסוקים בעה"ו, וזה עם מ"ש בזהר פ' ואתחנן ז"ל: ומאן דמנע אורייתא מיניה, כמאן דנסב מאריה דאתתא ומנע ליה מינה, דהא אשתארת כארמלתא, הה"ד היתה כאלמנה ולא אלמנה , עכ"ל. והטעם אפשר לומר כי ע"י התורה אדם ממשיך על נפשו רוח ונשמה, והנה אז"ל בס' הגלגולים, כי מי שיש לו נפש בלבד, הוא דומה לאשה אבלה שמת בעלה, ודומה לשכינה בגלות וריחק הקב"ה ממנה, כי הרוח הוא בעלה דנפש ומזונותיה כמזונות הקצובים לאלמנה עכ"ל. באופן כי הנפש מבלי רוח הנה היא כאשה אלמנה, ועל ידי התורה גומל נפשו איש חסד, ומיחד קב"ה בשכינתיה, וכאשר האדם בטל מדברי תורה נשארה נפשו כאלמנה זו שאין לה כ"א מזונות קצובים, זה יצדקו ב' הגרסאות בין למ"ד מארי דאתתא ובין למ"ד שארה וכן ג"כ גורם לשכינה שתרד בגלות והיא נזונת שלא על ידו, וכמ"ש על המשרה אשתו ע"י שליש וכו'. וזהו בין שנפרש על נפשו של אדם בין שנפרש על השכינה, ז"ש דהא אשתארו כארמלתא ולא ארמלתא וכו'. מפני שנסתלק בעלה ומזונותיה קצובים כמ"ש.
ולפי מה שמפרש היתה כאלמנה על בטול תורה, נפרש הכתוב, וזה כאשר נדייק כי בתחלה אמר איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, ואח"כ אמר היתה כאלמנה, וקשה לערבינהו ולימרינהו איכה ישבה בדד והיתה כאלמנה העיר רבתי עם ובגוים, וגם למה פרט בדד לרבתי עם, ואלמנה לרבתי בגוים? עוד נ"ל לדקדק למה כינה הישיבה לבדד והיתה לאלמנה? ועם זה ידוייק ג"כ משז"ל ולמעלה בדברי הזהר ג"כ: "כאלמנה ולא אלמנה ממש".
והנה כל זה מתורץ כאשר נקדים משאז"ל כי כל מה שאדם מחדש דברי תורה, בשעה שמוציא ד"ת מפיו נבראי' מלאכים, אשר אלו הנה הם סנגורים על האדם ומלמדים עליו זכות ומשמרים אותו מכל רע, וכמ"ש גבי אלישע "והנה רכב אש וסוסי אש סביבות אלישע", ומסייעים אותו לעסוק בד"ת, על דרך שמצוה גוררת מצוה. גם ידוע מ"ש כי כשהאדם חוטא מסתלקים ממנו, וזה לפי שעה, כי אח"כ חוזרים מפני שאמרו עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. (עוד) ידוע מאמרם ז"ל "אם תעזבני יום יומים אעזבך", משל לב' בני אדם וכו'. וזה כי כמו שאדם מתרחק מד"ת, כן ד"ת מתרחקים ממנו. וזהו הטעם שאמרו במשנה, "כל השוכח דבר א' ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו", מפני כי כשהאדם יושב ומסירם מלבו, פי' יושב בטל ובזה מסיר ד"ת מלבו, וזה גורם ג"כ כי המלאכים שנבראו מד"ת שאמר מתרחקים ממנו ונשאר יחיד, והנה הוא מתחייב בנפשו בזה שהוא הולך יחיד, ומפני ה' יסתר ג"כ, והיה כל מוצאו יהרגהו ח"ו, ולפי דברי ספר הזהר שאמרנו למעלה ידוייק "מתחייב בנפשו" שמסתלקים ממנו הרוח והנפש כמ"ש.
ובזה נבא אל ביאור הכתוב. אמר "איכה ישבה", בהתישבות הרבה זמן, "בדד" מבלי המלאכים שהיו מתלוים עמה, "העיר רבתי עם" שהיה לה הרבה שומרים ע"ד "רבים אשר אתנו" (מ"ב ו, טז) כמ"ש. והשיב: מפני ש"היתה כאלמנה" מבלי תורה, כדברי ס' הזהר. (ועתה) אשר היא "רבתי בגוים" כמשאז"ל רבתי בדעות, וכיון שיש לה דעת הרבה, מוטל עליה הרבות בד"ת, והיא לא עשתה כן רק היתה כאלמנה ומנע מיניה ד"ת, וזה גרם ג"כ שהמלאכים שהיו לה מקודם לכן ע"י ד"ת נסתלקו ממנה ונשארה לבדה, ובזה אעפ"י שבתחלה היתה ה"שרתי במדינות" ועליה נאמר משז"ל ברוך שברא כל אלו לשמשני, וכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, ועתה "היתה למס", כדתנן "כל הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות וכו'".
ועתה על ידי שיר השירים אשר הוא רמז לדברי תורה, כמו שאמר הכתוב "זמירות היו לי חקיך וכו'" וכן ג"כ אז"ל (סנהדרי' פ' חלק) "ר' עקיבא זמר בכל יום זמר בכל יום וכו'" ועי"ז האדם זוכה לתורה, וזהו "שיר השירים", שמתחבר שיר א' עם הרבה שירים, עד שאח"כ הנה הוא כנחל שוטף ונעשה אדם שלם ע"י תורה שלמה שבידו. וזהו "אשר לשלמה", ובפרט אם נפרש "למלך שהשלום שלו", ירצה "למלך" ממלכי רבנן "שהשלום" - שהיא התורה הנק' שלום, היא "שלו".
ויפורש ג"כ לפי דרך זה, שיר מלשון שיראין, וכן אז"ל "השיריים והכלך". וזהו "שיר" חד, "השירים" תרי; שהם מחברים על ידי עסק התורה ועושים מהם לבושים שלמים. וזהו "אשר לשלמה", מלשון שׂלְמָה, וגם לשון שלמות. וזה ע"ד מ"ש בזהר במקומות רבים, ובפרט בתקונים תקון כ"א דף מ"ו ע"א ז"ל: ואית פסקות דאינון לבושין דמטרוניתא וחתכין לון לכמה סטרין ולבתר דמתקנין לון בכמה פרוקין לאתחזאה בהון מטרוניתא קדם מלכא וכו' , עכ"ל. וכן ג"כ אמרו ברעיא מהימנא פ' כי תצא דף קל"ד ע"ב: וחתיכו לה כמה לבושין דאינון לבושי דהכא בכמה פסקות וכו' עכ"ל. ולפי זה יאמר ג"כ "שיר" כי התורה הנה היא שיר א' (פי' בגד אחד) כמ"ש, וחתכו אותה ועשו ממנה "השירים" -- כמה שיראין, וכל זה כוונתם היא לעשות אח"כ מזה לבוש שלם ושַֹלְמה שְלֵמָה, וזהו "אשר לשלמה".
ובמה שאמרנו יפורש מאמרם ז"ל, "בשעה שישראל עושים רצונו של מקום כתיב ואלבישך רקמה, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מלבישן בגדי בדדין, הה"ד איכה ישבה בדד", עכ"ל. וזה כי ע"י עסק התורה הנה הם עושים לבושים אל השכינה כמ"ש, וכמו כן השי"ת מלביש את ישראל חלוקא דרבנן, שהם רוח ונשמה באור פנימי ומקיף, ובפרט ע"י החדושים שהאדם מחדש הנה הוא נעשה מעשה רוקם, וכמאמר הכתוב (תהלים מה, טו) "לרקמות תובל למלך", וכמו שנפרש בעה"ו, ועל זה נאמר "ואלבישך רקמה". אבל כשאין עושה רצונו של מקום, אז מתלבש בהם החומריות והיצה"ר שולט בהם ח"ו, ומלביש אותם בגדים צואים מלבד כי אותו בגדים צואים ורוחות רעות וכמה נחשים ועקרבים דאינון (מערבלין) מוחיה.
וזהו ג"כ שאמרו: "וישוב העפר אל הארץ כשהיה. מבבל היו ושם חזרו, והרוח תשוב אל האלקים", ע"ש. זה רוח הקדש, כיון שנסתלק רוח הקדש גלו, וכיון שגלו היה ירמיה מקונן עליהם איכה ישבה בדד עכ"ל. ומלבד פשוטו אפשר לומר "וישוב העפר אל הארץ כשהיה", כי מפני העוונת נתעבה החומריות ועי"ז חדלו מלהשכיל בלמודים ואז נתערבבה (מחשבתם) והשכלתם, וזהו "מבבל היו", מלשון כי שם בלל ה' "ושם חזרו". ואז והרוח תשוב וכו'. זה רוח הקדש שנסתלק הרוח וכ"ש הנשמה, וכיון שנסתלק כנז"ל גלו, כי אז אפילו בחי' הנפש יורדת למטה בגלות חבושה בבתי כלאים, ועל זה היה ירמיה מקונן איכה ישבה בדד הנפש כנז"ל. ועד"ז נפרש בפ' הבא בעה"ו.
וידוקדק ג"כ היות זה על ידי ירמיהו, שכן נרמז בשמו ירי"ם י"ה. וכמ"ש למעלה מ"ש בזהר פ' תצוה. והנה להחזיר רוח הקדש למקומו, וכן להעלות הנשמה ממקום שנפלה, זה יהיה על ידי השיר כמשז"ל, כי השיר גורם לכל דבר רוחני וגרם שמיימי לעלות, וכן הוא אומר "והיה כנגן המנגן", וכן הוא אומר "ולפניהם תוף וחליל והמה מתנבאים". וזהו "שיר השירים אשר לשלמה".
ובמדרש הנעלם מדרש רות דף ל"ד ע"ד ז"ל: עיר קטנה דא אורייתא, ואנשים בה מעט למה היא קטנה, והכתיב ארוכה מארץ מדה וגו', אלא משום דאנשים בה מעט הן, ובא אליה (איש) חכם דא שלמה הע"ה דאתקין לה שרגא ואנהיר לה בנהירו במשליו וספריו, ומילט הוא את העיר בחכמתו מידא דאפקורסים ומינים, דאיהו אתקין אזנים לתורה וכו' , עכ"ל.
ונפרש דבריו כפי מה שצריך לעניינינו. כי אמר כי התורה נקראת עיר, והיא "קטנה" מפני ש"אנשים בה מעט", פי' המעיינים ועוסקים בה הם מעט, ולפיכך "ובא אליה מלך גדול ובנה עליה מצודים גדולים", שהם קושיות גדולות, ע"ד פשט בלי הבנה מלא קושיות, וטעם הדבר כי הגם כי התורה עצמה אין ערך (לפיה) ומעלתה, מ"מ לאו כולי עלמא דינא גמירי ואין מי שיכיר גדולתה רק ישראל בזמן שהם עוסקים בה, וכל זה ע"י תורה שבע"פ, כמו שנאמר "ושמרתם זו מקרא ועשיתם זו משנה", ופרש"י ז"ל "ובזה תחשבו חכמים ונבונים לעיני העמים, ואח"כ הא אם תעוותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים" עכ"ל. וזה מפני שע"י התורה שבע"פ אדם מבין תורה שבכתב ומכיר מעלתה, ואם יבא אדם לערער על התורה או על איזה פרט מפרטיה ידע מה שישיב לאפיקורוס. ובזה אפילו אומות העולם יכירו מעלת התורה, אעפ"י שלא יגיעו אליה, מ"מ יאמרו "רק עם חכם ונבון וכו'". והנה אומות העולם העוסקים בתורה הנה לגבי דידהו נעשית סם המות ואינם מבינים, והיא מלאה קושיות וסתירות, וכשהם באים אצל ישראל ומשיבים להם איזה תשובה נכונה בעיניהם אעפ"י שדוחין אותם בקש כאשר הדין נותן, וכמשז"ל "להם דחית בקש" מ"מ כיון שמשיבים להם (שאלתם), הנה התורה נחשבת בעיניהם ומכירים מעלתה, ואמרו רק עם חכם ונבון וכו'. ובזמן שאין ישראל עוסקים בה ח"ו, אז תורה שבכתב מונחת בקרן זוית, ותורה שבע"פ מה תהא עליה, ובזה מעוותים אותה מתוך שכחה, ואין מי שיכיר מעלת תורה שבכתב, ולא נודע תורה שבע"פ וישראל אעפ"י ששומרי' אותה, אעפ"י שאי אפשר כי אם לא למד לא עשה. מ"מ כיון שאינם יודעים אותה -- יחשבו שוטים.
וז"ש במדרש הנעלם כנ"ל, עיר קטנה משום דאנשים בה מעט, והם מקטינים ערכה וחשיבותה, ולזה בא שלמה ומלט את העיר, יהב בה שזבותא דאתקין לה שרגא, היינו שעשה תקון אל התורה שבע"פ הנקראת "נר", כמ"ש בזוהר פ' תרומה על פסוק "כי נר מצוה וכו'", והיינו כי ע"י משליו וספריו עשה אזנים וסמכיות ללמוד ולהבין ולזכור תורה שבע"פ, כמ"ש "אין התורה נקנית אלא בסימנין", ובזה "ומלט את העיר בחכמתו זו תורה שבכתב". והעולה מזה כי התורה נק' עיר, והיא נמלטת ע"י מה שנעשה לה תקון ע"י הנר שהיא תורה שבע"פ כמ"ש בזהר פ' תרומה כנז"ל, כי כאשר יחדיו יתחברו תורה שבכתב ותורה שבע"פ, יחדיו יאירו זה בזה, כדמיון האור והנר מחוברים יחד, כי נר מצוה ותורה אור, ובהתפרדם זה מזה האור מסתלק ונעלם והנר חשך על פני כלו.
ובזה יאמר הכתוב "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" -- אותה העיר שהיא התורה הנקרא 'עיר', והיתה "רבתי", גדולה, ע"י העם העוסקים בה, א"נ שהיו רבים עוסקים בה, עתה ישבה בקרן זוית "בדד" מיושביה שהם אנשים העוסקים בה, א"נ מתורה שבע"פ. וזהו ג"כ "היתה כאלמנה". "רבתי בגוים" כמ"ש למעלה בשם הזהר פ' ואתחנן. וזה ע"ד מ"ש במדרש "כי מאסו את תורת ה' צבאות זו תורה שבכתב, ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבע"פ, וכיון שהשליכו ד"ת לארץ התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה", עכ"ל. ויש לדקדק היאך שייך לקונן איכה על השלכת ד"ת לארץ, וכן מ"ש "וכיון שהשליכו ד"ת לארץ", למה לא נקט לישנא דקרא, והיל"ל "וכיון שמאסו ד"ת וכו'"?
אבל כל זה יתורץ עם מ"ש, כי כיון שמאסו תורה שבכתב ונאצו תורה שבע"פ, היינו שהרחיקו ובזו אותה (בעדה) -- הנה בזה נעימים נפלו בחבלים, וד"ת הנחמדים מזהב ומפז רב נעשו מאוסים בעיני הבריות ואין לך השלכת ד"ת לארץ יותר מזה. ועל זה קונן עליהם "איכה ישבה בדד" תורה שבכתב מתורה שבע"פ. והטעם הוא כי התורה אעפ"י שנתלבשה בלבוש נכרי כפי פשוטי הדברים, מ"מ הנה היא רומזת לדברים עליונים, הגם כי הפשט לא יופשט, וכמו שהאריכו בזה בס' הזהר פ' בהעלותך, ובמקומות אחרים אין מספר. והנה לדעת סודותיה ולהכיר מעלתה לא יוודע אלא ע"י תורה שבע"פ ועפ"י ההקדמות המסורות לנו מרז"ל הלכה למשה מסיני, והכל נכלל בשם "תורה שבעל פה", ועל ידה יכירו כי ד"ת הנה הם למעלה מן השמים בגבהי מרומים. וכאשר מאסו את תורה ה' ואמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבע"פ -- אז לא ידעו ולא יבינו ד"ת שבכתב אפילו לפי פשוטן של דברים, ואין לך השלכת ד"ת לארץ יותר מזה, פי' משליך ד"ת למקום חמרי ושפל ומארץ ידבר, "ועל זה קונן עליהם איכה ישבה בדד" בפי' א' בלבד לפי פשוטו וכולי האי ואולי.
"העיר רבתי עם", שישבה יותר מששים רבוא פי' כפי נשמותיהם של ישראל וזה ע"ד הפשט, מלבד שיש ג"כ ששים רבוא כנז"ל עפ"י שאר הדרכים, וכמו שאז"ל בס' הגלגולים פ'. והנה בזהר איכה אמרו ז"ל: רבי לויטס פתח, ואיבה אשית וכו'. דבבו סגי הוה מן יומא דאתברי עלמא, על [עילה] דעיטא דנחש, והוה כמין תדיר בין גדרין דעלמא, בין אינון גדרין דאורייתא, כל אינון דדשין בעקב, באינון גדרין נשיך לון, ווי דאשכח ווי דנשיך וי על דבבו בישא דאתנטיר על דבבו בישא דהוות ליה בההיא אשה דאקריא אשה יראת ה' וכו' . וסוף דבר פי' כי כתיב איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה, היא איבה רעה, ואח"כ כתיב למפרע לה בשברך. והגם כי כוונתו על אשת חיל שהיא השכינה, נוכל לפרש דבריו על תורה שבע"פ ג"כ, ופי' כי כל מי שעובר על מה שגדרו חכמים, ההוא נחש נשיך לון, ואז נכנס איבה רעה ח"ו וגורם שברון ח"ו, ואין שבר יותר קשה (מהפרדת) תורה שבכתב מתורה שבע"פ, ועי"ז נכנס הנחש ומפריד בין ישראל לאביהם שבשמים, ואין לך איבה גדולה מזו.
והנה להכניס אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים אעיל שלמה ע"ה שירתא דא וכמ"ש למעלה. וזה ע"י השיר הזה הכולל ב' שירים -- תורה שבכתב ושבע"פ. וזה אפשר לומר שנרמז בזהר חדש פ' חקת ז"ל: ת"ח דוד רמז ליה להאי תושבחתא דשיר השירים ע"י דבני קרח, אלא דלא מטא זמנא דיתאמר, בג"כ כתיב (תהלים מא, א) למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות וכו'. על שושנים אלין שית שנין דאתחכמן בהאי שושנה וכו' . וידוע מז"ל "אל תקרי שושנים אלא ששונים". וכן מ"ש כנז"ל אילין שית שנין אפשר לפרש על ו' סדרי משנה שהם מתחברים עם הגמרא שהיא שביעית, הגם כי כוונת הזהר הוא על השכינה, כבר אמרנו שהכל אחד, מלבד כי הגמרא היא במלכות. ויפורש הכתוב למנצח ע"ד זמר בכל יום, וזה לאותם ששונים. א"נ למנצח לשון נצוח, כי ע"י מה ששונים להם כלי זין וכלי נגון, שבזה הם מנצחים לאויביהם, והכלי הזה הוא לבני קרח, לישראל אשר הנה הם מקורחים בין האומות, ועי"ז "משכיל" -- ישכילו ויבינו בד"ת אשר היא נקרא "שיר", ואז "ידידות" -- נעשים ריעים זה לזה ואוהבים זה לזה, ויחדיו יתלכדו ולא יתפרדו תורה שבכתב ותורה שבע"פ, וגם אהבתה של תורה יכנס בלבו של אדם, ובמעמד שלשתם היינו תורה שבכתב ושבע"פ והאדם המחברם, יקנו שלמות והארה גדולה, וכל א' יוסיף אומץ בחבירו עד אין תכלית, ואז יהיה שיר חד הכולל שירים תרין, הא תלתא.
ובזהר הנז"ל אמרו שיר ידידות רמז להאי שירתא דאקרי שיר כפול שיר השירים, הכא והכא שיר ידידות כולא חד, קב"ה וכנסת ישראל אקרון דודים, הה"ד שתו ושכרו דודים, בג"כ שיר ידידות דאינון דודים, דא משבחא לדא, ודא משבחא לדא , עכ"ל. וידוע דקב"ה וכ"י רמז לתורה שבכתב ותורה שבע"פ ודא משבחא לדא , כי כל אחד מוסיף שבח לחבירו כמ"ש, וכן ג"כ מוסיף אהבה, וזה ג"כ רמזו בס' הזהר חדש תרומה שאמ' כי שיר השירים הוא בהיכל אהבה, הנה כי ע"י שיר הכולל ב' שירים -- תורה שבכתב ושבע"פ כמ"ש -- עי"ז יהיה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים.
וזהו "אשר לשלמה", מלך שהשלום שלו, כי הוא יברך את עמו בשלום, ולא יהיה עוד שוד ושבר, ולא איכה ח"ו, רק אהבה ואחוה ושלוה. וגם "לשלמה" לשון שלמות. וזהו ג"כ ת"ח מרבים שלום בעולם, אל תקרי בניך אלא בוניך, שהם עסוקי' בבניינו של עולם, וקורא להם גודר פרץ. ואפשר שזהו ג"כ "איכה ישבה" בהתישבות בין האומות, השיב ואמר ע"י "שיר השירים וכו'" שהם ד"ת כנז"ל, וכן ע"י התפילות שירות וזמירות, עי"ז "אשר לשלמה" -- נכנסים לתוך האומות ויוצאים שלמים.
והנה רז"ל במדרש ובהרבה מקומות דרשו עיר על גופו של אדם וכמ"ש במדרש קהלת, וכן ג"כ במדרש הנעלם מדרש רות, עיר קטנה זה הגוף וכו'. ולפי זה יפורש הכתוב על אדה"ר וכמשז"ל במדרש "והמה כאדם עברו ברית וכו'". וזה כי ידוע מעלת אדה"ר קודם שחטא איך היו כל הנשמות כלולים בו, וכיון שחטא קצתם נסתלקו ממנו וקצתם נפלו בתוך הקליפות, וזהו "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם", אותה העיר קטנה אשר היתה "רבתי עם" -- כלולה מנשמות הרבה, וכן ג"כ "היתה כאלמנה" -- שנסתלק ממנו ההוא זיהרא עלאה, ואז נאמר "וינפש -- וי שלא זכה כ"א לנפש" כמ"ש בס' תורת נתן, וכבר אמרנו מ"ש כי מי שיש לו נפש בלבד הרי הוא כאלמנה, וזהו "היתה כאלמנה", "רבתי בגוים" שהיה שולט על כל הקליפות וכל הגוים כאין היו נגדו. וכפי משז"ל רבתי בדעות, אפשר לומר כי אז הדעת היה יותר גדול בהיותו למעלה כמ"ש בס' הגלגולים ובמקומות אחרים, וכשחטא ירד הדעת למטה ותשש כחו כנקבה, ועי"ז מה שהיה בתחלה "שרתי במדינות" שולט על הגבורות ועל מדה"ד, עתה "היתה למס", ששולט עליו כח סטרא אחרא וכח היצה"ר לפעמים הנה הוא גובר עליו וצריך כמה דברים להמלט ממנו.
ואפשר כי כנגד זה אמרו בזהר שיר השירים, ודא זהרא כד אשתלים איהו שיר, רבון י' שלימו דאשתלם מכלא וכו' . אפשר שבא לרמוז כי ע"י השיר הזה ישתלם ההוא זיהרא, ואז (יבאו) לקדמותו רבון ושליט כאשר בתחלה, וכן ג"כ יצא העולם מקללתו של נחש ויהיה ה' רבון ושליט על עולמו, גם רבון ממנא על כל חיילין ומשריין דרגין דלתתא. וכל זה דרך רמז כי דבריו עמקו מאד מאד.
ואפשר ג"כ בסוף דברי הזהר שהבאנו למעלה בא יבא ברינה וכו' ז"ל: בשעתא דבנה שלמה בי מקדשא ואשתלים עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה, ישראל כלהו הוו זכאין ואסתלקו בכמה דרגין, כדין אסתלק כורסייא דיקרא בחדווא בכמה חדוון, בכמה עלויין וכדין שיר השירים אשר לשלמה, סליקו בחדוה ונחיתו בחדוה לעמין כלהו בחדוה וחבורא, בחדוא שיר לקב"ה השירים לעילאין ותתאין, אשר לשלמה חבורא דעלמין כלהו בחדוה למלכא דשלמא כלא דיליה , עכ"ל.
והנה ידוע מ"ש בס' הגלגולים בענין עמידת העולמות קודם חטאו של אדה"ר ואחר החטא ירדו ממדרגתן, וכמו שנביא לשונו בסוף הספר בפ' השיבנו ה' אליך וכו'. ועתה אמר כי שיר השירים רומז לעליית העולמות כנז"ל, ובפרט כדין אסתלק כורסייא דיקרא וכו' שהוא סוד כסא הכבוד שהוא עולם הבריאה שנסתלק ועלה למעלה, וזהו אשר לשלמה, שלימו וחדוה בכלהו עלמין, וכמ"ש ג"כ בס' חסד לאברהם, כי כשנבנה ב"ה היה העולם קרוב אל התקון מחטא עון אדה"ר. ואפשר ג"כ כיון שה' צבאות שר ורבון ושליט על ישראל בכל מקום שנלך אנחנו עבדיו, וכמ"ש בהקדמה קדש ישראל לה' וכו' מלבד מה שפירשנו כאן ובפרט בפתיחת ר"י ור' נחמיה אין איכה אלא לשם תוכחה, ובפ' ישיחו בי יושבי שער ומקומות אחרים.
ואפשר עוד לומר "איכה ישבה בדד" התחתונה מן העליונה וכו', וכנגד זה אמר שיר השירים ע"ד מ"ש בהקדמת התקונים על פ' שמע ישראל ז"ל: שיר א״ל. שיר משמאלא, שיר דלויים. א״ל מימינא דכהניא. עמודא דאמצעיתא, ישראל כליל תרוייהו. חכמה נחית בימינא דכהנא וביה הרוצה להחכים ידרים. אימא נחית בקדושה דליואי משמאלא וביה הרוצה להעשיר יצפין עכ"ל. הנה שע"י השיר ימשיכו שפע ויורידו הארת אימא למטה במלכות, ועי"ז יתיחדו שניהם ויבנה ערי יהודה ואלקי' יושיע ציון אכי"ר.