רמב"ם על מעשרות ד
מעשרות פרק ד
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה מעשרות ד רמבם
אמרו בתלמוד "אור ומלח ומקח ותרומה ושבת וחצר ובית שמירה, כולם טובלים", עניינו שכל אחד מאלו קובעת למעשרות, ואסור לאכול קצת מאלו עד שיעשר.
והכובש - זה שישרה אותם במלח ומים.
המכמין בעפר - כמו הטומן, כי כן המנהג לעשות בפירות שאינן מבושלות, להטמין אותם בעפר כדי שיתרטבו ויתבשלו.
והמטבל - עניינו שיטבול במלח ויאכל.
ואמרם פטור - רוצה לומר כי זאת הטמינה בארץ אינה כמו הכבישה, ולא הטבילה במלח כמו המליחה שנאמר נקבע למעשר, אלא פטור מלעשר, ומותר לו לאכלו עראי.
שיצא השרף - רוצה לומר שיצא הליחה הדומה לחלב.
המקפה לתבשיל - רוצה לומר הלוקח יין לעשות ממנו מרק לתבשיל, ו"מקפה" הוא מרק.
ובתנאי שיהיה אותו תבשיל צונן, וכן אמרו בתלמוד "תפתר בתבשיל צונן", אבל לבשל היין אסור כמו שאמרנו, שהאש קובעת למעשר.
ואמרו ולקדרה חייב - ואפילו אין שם לא תבשיל ולא אש, כי הטעם מה שזכרנו.
ובור - שם לאותה החפירה שהיין או שהשמן יורדין שם:
כבר אמרנו כי שבת קובעת למעשר, ומאחר שעבר עליהם שבת, אסור לאכול מהם עד שיוציא מהן המעשרות.
כלכלת שבת - אמרו בתלמוד "בתאנה המיוחדת לשבת", ועניינו כי כשיש לאדם אילנות, מנהגו לעולם לאכול מפירותיו בשבתות, ולוקט מאותו אילן כלכלה.
אמרו בית הלל, שכיון שאותן הפירות מוכנות לשבת ושבת קובעת, שנקבעו למעשר ואסור לו לאכול מהן עד שיעשר.
וכמו כן אמר רבי יהודה, שאם לקט כלכלה לשלוח לחברו לאכול בשבת, ואף על פי שלא שלחן, אסור לו לאכול מהן עד שיעשר, כיון שזמנן לשולחן כאילו שלחן [ו]הן חייבות במעשר.
ואין הלכה כרבי יהודה:
מעטן - שם המקום שמקבצים שם הזיתים עד שיתרככו, ויהיו ראויות להוציא שמנן.
וכבר בארנו שהמלח קובע למעשר, ולפיכך אם מלח ונתן לפניו, חייב.
ורבי אליעזר חולק על סתם משנה ואמר, מן המעטן הטהור - חייב, וכבר בארו בתלמוד דברי רבי אליעזר ואמרו, כי כוונתו באמרו "מן המעטן הטהור חייב", שיהיה האדם טמא והזיתים טהורים, וכיון שלקח מהן נטמא מה שלקח בידו ואינו יכול להחזירו, אם כן אין האכילה אכילת עראי והוא חייב במעשרות. "ומן הטמא פטור", שיהיו האדם והזיתים טמאים, והוא יכול להחזיר המותר אחר אכילתו, והרי היא אכילת עראי ולפיכך הוא פטור.
והלכה כסתם משנה:
בין על חמין, בין על הצונן - עניינו בין שיהיה אותו היין שבתוך הגת מבושל או בלי מבושל, דינם שווה.
וחכמים הלכו על העיקר כי החמין נקבעו למעשר, כמו שבארנו שהאור קובעת.
והלכה כחכמים:
מקלף - מסיר הקליפה העליונה.
מנפה - מנער מיד ליד, כמו מחליף מיד ליד אותן החטים, כדי שיסור מהם הפסולת.
ונקראים השבלין המהובהבות באש מלילות, כי ה"מלילה" בלשונם היא המעיכה והעישוי בין האצבעות וכפות הידים.
מתעשרת זרע וירק - עניינו שחייב במעשר, הזרע והנכרת מן העלין.
השבת - גם כן נקרא בערבי "אל שבת".
זרע וירק וזירים - פירוש הזרע והעלין והגבעולין. ו"זירים" הם הגבעולין הנעשין בראשי קצת הצמחים שבהם היה הזרע, ואלו הגבעולין נראין מאד לעין ב"שבת", והם כמו שקדים ארוכים.
ושחלים - נקרא בערבי "חב אל-שאר".
וגרגיר - גם כן בערבי "גרגיר", ובלע"ז "אירוגה".
ואלו השני מינין מתעשרין זרע וירק, ואפילו זרע אותם סתם ולא פירש, כי כוונתו על הזרע בלבד.
והלכה כחכמים:
תמרות של תלתן ושל חרדל - הם פרח התלתן והחרדל.
צלף - הוא בערבי "אל נכר".
יש ממנו שהוא הפרח והוא נקרא תמרות, ויש ממנו פרי יבש כעץ ויש ממנו עלין והוא הנקרא קפריסין, ויש ממנו פרי מבושל כל צרכו, ושמו הידוע אצלנו בלשון ערבי "פרוס אל נכר", והוא הנקרא אביונות.
והלכה כרבי עקיבא לבדו:
משנה מעשרות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב