רמב"ם על מעילה ו
ראו גם נוסח המשנה מעילה ו רמבם
מעילה פרק ו
[עריכה]אף על פי שעיקר בידינו אין שליח לדבר עבירה, אבל במעילה אם שגג בעל הבית וצווה השליח להיטפל בנכסי ההקדש, ונטפל השליח כמו שצווה והוא לא ידע גם כן ולא שינה שום דבר מכל מה שנצטווה, הרי בעל הבית מעל הואיל והוא צווהו. סמך זה למה שנאמר "ואשמה הנפש ההיא"(במדבר ה, ו), רומז אל מי ששגג תחילה ודימה שזה חולין וצווה להיטפל בו.
ומה שאמר והוא אומר טלו שתים - על מנת שיאמר השליח טלו מדעתי שתים שתים, שיעלה על הדעת שאמרו "מדעתי" עקר השליחות מכל וכל ולא ימעול בעל הבית, למדנו שהוא מועל הואיל ועשה מצותו ויותר. ואם לא אמר "מדעתי" לא מעל השליח, לפי שהוא מוסיף על שליחותו ולא גורע ממנה.
ומה שאמר אף על פי שאמר בעל הבית - רצה ללמדינו שהעיקר הידוע בידינו והוא "דברים שבלב אינם דברים", פשוטים גם כן לעניין מעילה.
וגלוסקמא - שק קטן, או הדומה לו:
אלו אף על פי שאין להם שליחות בכל הדברים, לעניין מעילה הואיל ונעשה שליחותו מועל יהיה השליח מי שיהיה.
וכבר ביארנו שהמעילה אין מזיד חייב בה, לפי שעוונו גדול מלכפר בתשלומים וקרבן, אבל חייב בה שוגג כמו שנתבאר בתורה.
ומה שאמר ונזכר - רוצה לומר נזכר בעל הבית והשליח כאחד, אבל כל זמן שנזכר בעל הבית ולא נזכר שליח השליח מעל.
ולפי שידעו שניהם יחד קודם שתגיע פרוטה ליד החנוני דרך משל נפטרו מן המעילה, והחנוני שוגג לפי שלא ידע שהיה קדש, וכשמשתמש באותה פרוטה אז ימעול כמו שבארנו בפרק שלפני זה, ולפיכך אמר החנוני מעל לכשיוציא.
ולפיכך אם ידע החנוני גם כן קודם שיוציא הפרוטה שהגיע לידו שהיתה הקדש, והרי נתערבה בכלל מעותיו, ורצה שיהא מותר לו להשתמש בה לכתחילה בלא עוון, אין לו תקנה אלא שיחלל אותה כמו שזכר:
מה שאמר שניהם לא מעלו - מבואר מתוך מה שהקדמנו, לפי שבעל הבית לא נעשה כל שליחותו, וגם כן השליח לא שינה כל מה שאמר לו אלא עשה קצת ושינה קצת, ואין באותו מקצת שעשה שליחותו שווה פרוטה כדי שימעול בעל הבית, ואין גם כן במקצת ששנה שווה פרוטה כדי שימעול השליח, לפי שפרוטה בלבד נתן לו.
ושאר העניין מבואר:
מה שאמר שניהן מעלו - על מנת שיהא אותו האתרוג שווה שתי פרוטות ואותו הבגד שווה דינר.
תנא קמא אומר, הואיל וקנה לו מה שאמר והוא שווה כדי מה שנתן לו, נעשית שליחותו ומעל בעל הבית, וכן מעל השליח לפי שהוא גם כן הוסיף מדעתו שווה פרוטה.
ורבי יהודה אומר, לא נעשית שליחותו לפי שאילו קנה לו אתרוג בשתי פרוטות כפי מה שנתן לו היה שווה ארבע פרוטות, ויהא כמו זה שהביא לו בלי ספק, והוא עניין מה שאמר הביא לו קטן ורע. וכן הוא אומר בבגד.
וכבר בארנו כי דינר זהב עשרים וחמישה דינר של כסף, והם ששה סלעים בקירוב.
ורבי יהודה חולק על מה שאפשר בו לומר גדול וקטן, אבל אם אמר לו דרך משל קנה לי בפרוטה פירות פלוני, וקנה לו בחצי פרוטה מאותם פירות ובחצי פרוטה דבר אחר שניהם מעלו, אבל על מנת שיביא מהפירות הידועים בחצי פרוטה ששווה פרוטה כמו שהקדמנו.
ואין הלכה כרבי יהודה:
כבר בארנו פעמים שהשלחני - ידוע.
והחנוני - כל בעל חנות, כבשמים והתגרים והדומה להם.
ולפי שיש בעיקר דיני ממונות שכל זמן שמפקידין אצל השלחני מעות שאינן צרורין בקשר משונה ויהא עליו חותם, לפי שכל האחרים קרוין מותרים, יכול להשתמש בהן כמו שבארנו בשלישי ממציעא.
היוצא מזה כשנותנין מעות הקדש לשלחני ולא הודיעו שהן הקדש, ונשתמש בהן לפי שאינם צרורים, שהוא פטור מן המעילה, וכאילו אמר לו המפקיד אצלו השתמש בהן ושליחותו עשה, ולפיכך לא מעל, וכן המפקיד לא מעל לפי שלא צווה אותו בשום דבר.
והעניין כולו מבואר על הדרך שפירשנו.
והלכה כרבי יהודה:
דבר פשוט שעניין מה שאמר יוציא ושהוציא - הוא כשיוציא וישתמש להנאותיו, לא שיוציא מן הכיס.
והעניין שמודה רבי עקיבא הוא באומר "לא יפטר כיס זה מפרוטה הקדש", או דבר שעניינו עניין זה, ואז מודה שהוא לא ימעול עד שישתמש בכל מה שבכיס, אבל אם נשארה ממנו פרוטה, תהא אותה פרוטה הקדש ולא ימעול.
ואין הלכה כרבי עקיבא:
- סליק מסכת מעילה
משנה מעילה, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב