רמב"ם על מכשירין א

רמב"ם · על מכשירין · א · >>

ראו גם נוסח המשנה מכשירין א רמבם

מכשירין פרק א

משנה א

כבר ביארנו פעמים, שהאוכלין כולן לא יטמא מהן דבר אלא אחר בלילתו באחד משבעה משקין. ולזה שני תנאים:

• האחד שיבלול אחר עקירתן מן הקרקע.
• והאחר שיבלול ברצון, לא שיבלל בלא כוונה.

ואם נבלל בלא כוונה ונתרצה לו תהיה מוכנת לטומאה, וזה שאמרו (ב"מ דף כב:) "יותן, דומיא דכי יתן, מה יתן לרצונו, אף יותן לרצונו". לכן בלילתו אחר עקירתו הכרחי משום אמרו "וכי יותן מים על"(ויקרא יא, לח) וגו', ולמדנו מזה כי שום זרע לא יטמא כשאינו בלול, וידוע כי כל צמח אי אפשר לו שלא יבלל בעת צמחו.

וכשיבללו האוכלין על התנאים שהתנינו נקראים "מוכשרים", רוצה לומר שהם מוכנים לטומאה, והמשקה אשר יבלול אותם יקרא "מכשיר". ומתנים עוד במשנה במשל על העניין הזה, רוצה לומר שהמשקה הזה כבר הכשיר הזרעים או יכשיר אותם כשיפול עליהם, שהוא כל זה תחת דיבור השם יתברך "וכי יותן מים על זרע"(ויקרא יא, לח), באמרו הרי זה בכי יותן, רוצה לומר שהוא מכשיר.

ומבואר הוא כי הדבר המטמא מטמא לרצון ושלא לרצון, [ולכן משקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון], לפי שהטומאה עם ההכשר באין כאחת. אמנם אנו מצריכים המשקה לרצון, כשקדם לבדו להכין הזרעים לטומאה ואחר כך יבוא הדבר המטמא, והוא אמרו "וכי יותן"(ויקרא יא, לח) וכו' ואחר כך "ונפל מנבלתם עליו"(ויקרא יא, לח) וכו':

משנה ב

אמרו בית שמאי, שכיון שכוונתו שיפול מה שיש בה מן המשקין, כל מה שיפול ממנו בעניין זה הוא מכשיר את האוכלין, וכן המשקה הנשאר באילן מכשיר גם כן.

ובית הלל אומרים, כי הנשאר באילן אינו מכשיר את הזרעים כשיגע בהן בעת הרעדת האילן, לפי שבעת שהרעיד האילן היתה כוונתו שלא ישאר בו דבר מן המשקים, הילכך מה שנשאר שם אינו לרצונו, וזהו עניין אמרו מפני שהוא מתכוין שיצאו מכולו:

משנה ג

אין ספק כי הירקות והזרעים טופחין במים היורד עליהן וגם כן במים אשר ישקום תמיד.

וכשהם הזרעים והירקות תחת האילן או תחת הסוכה, והרעיד האילן ההוא להפיל פירותיו או הסוכה ההיא להפיל הפירות שעל גגה, ונפלו אותן משקין על אותם זרעים וירקות ונבללו, אין מחלוקת בין בית שמאי ובין בית הלל שכבר הוכשרו, לפי שהוא ידוע כי יבללו והורצה לו בלילתם.

אמנם חלקו במרעיד אילן על אילן שני שתחתיו זרעים וירקות, ונפל מן האילן השני אוכלים כזרעים וכירקות ההם.

ובא רבי יוסי ואמר טעם בית הלל כמו שאתה רואה.

וחולי קופרי - כנוי.

וטבעון - שם מקום:

משנה ד

דברי בית הלל, חוששין אנו - בתמיהה, פירוש שהם אמרו לבית שמאי, לטעמיכם מי שנער קלח אחד יוכשר הקלח ההוא, ונאמר שמא יצאו מן העלה לעלה.

והשיבום בית שמאי, שהקלח אחד על כן לא נחוש לו, ואגודה קלחים הרבה.

ואמרו להם בית הלל, והרי המעלה שק מלא פירות שהם חלקים נפרדים, ואין אנו אומרים שמא ירדו המים מצד העליון לתחתון ויהיה הפירות התחתונים נבללין ברצון, עם היות השק הכולל הפירות כהיות האגודה כוללת הקלחים.

ומאמר רבי יוסי התחתון טהור, רוצה לומר אינו מוכשר, כי הרבה אומרים במסכת הזאת טמא בעבור מוכשר, וטהור על הדבר שאינו מוכשר.

וטעם רבי יוסי, שאומר שלא נתכוין שיבלל השק התחתון, אבל נתכוין להגן בו השק העליון שלא יבלל, ונמצא בלילת התחתון שלא לרצון.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה ה

הממחק את הכרישה - מי שמקנח הכרתי מבלילה שעליה והוא מחובר לקרקע או נפל עליו שלא לרצון, או מי שסוחט שערו בבגדיו לנגבו, כל מה שיהיה שותת מן המים בעת הסחיטה או הניגוב מכשיר לפי שהוא נתכוין לירידת המים ההם, וכל מה שנשאר שם בשיער או בכרתי וכיוצא בו אינו מכשיר לפי שלא היתה כוונתו שתשאר בו בלילה.

והלכה כרבי יוסי, לפי שהוא כטעמייהו דבית הלל הקודם:

משנה ו

הרבה שעושין אצלנו בבחינת הפולין הטחונין, רואין אם נטפח ונתלחלח כשנופחין בו נודע שיתבשל מהר, כי היותו מקבל הלחות במהרה אות על פתיחת נקביבותו.

ורבי שמעון אומר, כי הלחות ההוא הוא מזיעת האדם, ועוד יתבאר כי הזיעה אינה מכשרת.

וחכמים אומרים, כי הלחות ההוא הוא מהבל הפה, וכל מה שיצא מן הפה מכשיר לפי שהוא מתולדות המים כמו שעתיד לבאר.

ואין הלכה כרבי שמעון.

משנה ז [נוסח הרמבם]

סיקרין - מציקין ומתגברין.

וכבר הקדמנו העיקר כי מתנאי ההכשר שיבלל הדבר בכוונת בעליו לבלול אותו, ולא שיבלול אותו באונס והוא אינו רוצה בעצם הבלילה, אבל אם אפשר להשלים כוונתו בלא בלילה היה עושה כן.

ושיבולת הנהר - הוא שפיכת המים, הידוע אצל העם "ערף אלואד", מלשון "אל תשטפני שבולת מים"(תהלים סט, טז) וגו'.

זה מאמר כולו מבואר:

משנה מכשירין, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב