רי"ף על הש"ס/ברכות/דף ד עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · ברכות · דף ד עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

הונא בריה דרב יהודה, אמר רבי מנחם, אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום, ^ף0081ואפילו "עטרות ודיבון" (במדבר לב ג); שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום, מאריכין לו ימיו ושנותיו.

מתניתין:

^ף0082מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן. רבי אליעזר אומר: בין תכלת לכרתי, ^ף0083עד הנץ החמה. רבי יהושע אומר: עד שלוש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלוש שעות. הקורא מכאן ואילך - לא הפסיד, כאדם שקורא בתורה.

גמ'. תניא, רבי מאיר אומר: כדי שיכיר בין זאב לכלב. רבי יהודה^ף0084 אומר: כדי שיכיר בין חמור לערוד. אחרים אומרים: כדי שיראה חבירו בריחוק ארבע אמות ויכירנו. אמר רב הונא: הלכה כאחרים. אמר אביי: לתפילין - כאחרים; לקרית שמע - כוותיקין, דאמר רבי יוחנן: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. תניא נמי הכי: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך

תלמידי רבנו יונה

היה מותר מפני שהיה סגי נהור ולא היה מחוייב בקריאת התורה, דדברים שניתנו בכתב אי אתה יכול לאומרן על פה; אבל אדם אחר שרואה וחייב בקריאת התורה, אסור לספר, ואפילו שתורתו אומנותו. ונראה למורי הרב נר"ו, שאם קודם שנפתח ספר תורה חוזר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ספר תורה אלא לקרוא, ומתחיל לקרוא, מותר ואפילו לכל אדם; דכיוון שכבר התחיל במצווה מתחילה, וראו אותו אנשי בית הכנסת שקבע עצמו לקרוא, אינו פוסק בה בעבור ספר תורה. אבל אם לא התחיל מתחילה, אין לשום אדם – אפילו מי שתורתו אומנותו – לספר בשום עניין כלל אחר כך. ודייק הכי מלישנא דאמר: "הוה מהדר אפיה וגריס", ולמה היה צריך להודיענו שהיה חוזר פניו? אלא ודאי רוצה לומר שקודם שהתחילו ^ת0081 ס"ת היה מראה עצמו שלא היה רוצה לשמוע ס"ת (לקרות)^ת0082, ולפיכך היה מותר לו. והוא הדין שבכמו זה העניין מותר לכל אדם.

לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור וכו' — כלומר, שקודם שיקראו הצבור הפרשה בבית הכנסת, יקרא אותה בביתו, בין בשבת עצמו בבקר, בין בכל אותו שבוע. אבל אין לו להקדים משבוע זה לשני שבועות או לשלשה. ויש בני אדם שנוהגים לקרות מעט בכל יום ויום מהשבוע, ומסיימין בשבת.

ואפילו עטרות ודיבון — יש מפרשים דנקט זה הפסוק מפני שאין לו תרגום, וקאמר שאפילו הפסוקים שאין להם תרגום, צריך לקרוא אותם שלשה פעמים. וזה אינו נראה, שהרי מצינו הרבה פסוקים אחרים שאין להם תרגום, כגון פסוקים של ברכת כהנים^ת0083 ואחרים הרבה. ולמה לא הזכירם? ועל כן נראה דמשום הכי נקט האי קרא, לאשמעינן דאפילו עטרות ודיבון, שאין לו תרגום אונקלוס אלא תרגום ירושלמי, שזהו מכללתא ומלבשתא, צריך לומר אותו התרגום שיש לו, והפסוקים אחרים – שאין להם לא תרגום אונקלוס ולא תרגום ירושלמי – אפשר שדי בשיאמר אותם שתי פעמים, ואפשר שצריך לומר אותם שלוש פעמים. מפי הרב נר"ו.

מתני': מאימתי קורין את שמע בשחרית וכו' — כלומר: מאימתי זמן קימה, דמשם ואילך התחלת זמן קריאת שמע, ואם קרא קודם לכן – לא יצא אלא בשעת הדחק? ומהדרינן: משיכיר בין תכלת ללבן – בגמרא אמרינן: בין תכלת שבה ללבן שבה. ואית דמפרשי^ת0084 בין בגד אחד של תכלת לבגד של לבן. ואין זה נכון, שזה – כשעלה עמוד השחר מיד יכול להכירו. ולפיכך נראה יותר כמו שפירש בתלמוד ירושלמי, שבחוליות שבציצית יש אחד של תכלת ואחד של לבן, וכשמכיר בין חוליא של תכלת לחוליא של לבן הוא זמן קימה, ומשם ואילך מתחיל זמן קריאת שמע של יום.

רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי — יש מפרשים, מלשון "החציר והבצלים" דמתרגמינן "כרתי ובצלי". ואינו נראה, דמה עניין תכלת אצל כרתי? אלא ודאי הנכון כמו שפירש הרב רבי נתן בעל הערוך, דכרתי הוא מין צבע שקורין הינדי ודומה לתכלת. ולפיכך אמרו דמשיכיר בין זה לזה הוא זמן התחלת קריאת שמע לכתחילה ומשם ואילך זמן קימה לרוב בני אדם, והכי משמע בירושלמי.

עד הנץ החמה — כלומר, סוף זמנה לכתחילה עד שתנץ החמה. והנץ החמה הוא מלשון "הנצו הרמונים", כלומר, עד שעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים.

רבי יהושע אומר עד שלוש שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלוש שעות — ואף על פי שבשאר מקומות (בשבת קיא ב ושבת קכח א) אין אנו פוסקין הלכה^ת0085 דכל ישראל בני מלכים הם, בהא הלכה היא, וסוף זמן קריאת שמע הוא עד שלוש שעות, שעדיין זמן קימה לקצת ויוצא בדיעבד.

אמר אביי לתפילין כאחרים — יש ספרים שגורסים "לתפילה". ואפילו לאלו הספרים, פירושו תפילין. והא דאמרינן דזמן תפילין משיראה את חבירו בריחוק ארבע אמות ויכירנו, לא משום דלילה לאו זמן תפילין הוא, דודאי לילה זמן תפילין הוא, אלא שחכמים חששו מפני שהוא זמן שינה ושמא יפיח בהן, ואמרו (מנחות לו ב) הלכה ואין מורין כן. ואביי דאמר: לתפילין כאחרים, לא בא למעט שאין זמנן קודם, אלא אתא לאשמעינן שאם בא לשאול מתי הוא זמנן, נשיב לו משעה שיראה את חבירו, אבל קודם זה הזמן אין מורין לו. ומה שאמר משיראה את חבירו, פירוש בחבירו הרגיל אצלו, דאי בשאינו רגיל, אפילו לאחר כמה שעות לא יכול להכירו. והטעם דתלו אותו בשיכיר את חבירו, משום דבתפילין כתב ראיה, דכתיב: "וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עליך". וציצית שמצוותו ביום כדיליף (מנחות מג ב) מקרא ד"וראיתם אותו", אפשר שזמן התחלתו הוא גם כן משיראה את חבירו, או אפשר שזמנו משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה. מפי מורי הרב נר"ו.

תניא נמי הכי ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפילה — כלומר, קודם הנץ החמה, וכדאמרינן: עם שמש – עם חשיכה, ואינו רוצה לומר חשיכה ממש, אלא קודם חשיכה. ואמר מורי הרב נר"ו, שאף על פי שהוותיקין היו קורין אותו סמוך להנץ החמה, אפילו הכי מודו דזמן התחלת קריאתה קודם הוא, דהלכה כאחרים שאמרו משיראה את חבירו בריחוק ארבע אמות, דהא רב הונא דהוא בתרא פסק כוותייהו, ואביי נמי הכי סבירא ליה, שלא בא אביי לחלוק על הפסק שפסק רב הונא, אלא שאמר שהוותיקין, מתוך שהיו מדקדקין במצוות, והיו רוצים לסמוך גאולה לתפילה, היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיתפללו מיד כשתנץ החמה ויסמכו גאולה לתפילה. ואם היו מתחילים לקרותם מיד כשיכיר את חבירו, היה הרבה בין זה השיעור ובין הנץ החמה, והיה להם להתאחר אחר קריאת שמע ולהמתין עד שתנץ החמה, ונמצא שלא היו יכולין לסמוך גאולה לתפילה, ומתוך כך היו צריכין לקרותה סמוך להנץ החמה. אבל לאדם אחר שאינו חושש לסמיכות גאולה לתפילה, מודה שיכול לקרותה לכתחילה משיראה את חבירו בריחוק ד' אמות ויכירנו, וקודם לכן אין לו לקרות אלא בדיעבד, אי נמי בשעת הדחק, שקורא אותה אחר שעלה עמוד השחר כדכתבינן לעיל.

הנה למדנו שיש בזמן התחלת^ת0086 קריאת שמע שני זמנים לדברי הכל: הראשון – אחר שעלה עמוד השחר בדיעבד^ת0087, כגון בשעת הדחק, והשנית זמן קריאתה לכתחילה, והוא משיראה את חבירו בריחוק ארבע אמות ויכירנו, כדכתבינן. וכמו כן יש שני זמנים בסוף הזמן, אחד לכתחילה ואחד בדיעבד, ואפילו לוותיקין. האחד לכתחילה, והוא עד שתנץ החמה, והשנית בדיעבד, והוא עד ג' שעות כר' יהושע. וראיה לדבר דאין זמנה^ת0088 לכתחילה אלא עד הנץ החמה בלבד, מדתנן בפרק מי שמתו (ברכות כב ב): "ירד לטבול, אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא, ואם לאו יתכסה במים ויקרא", אלמא משמע דמשום הכי הצריכוהו לקרות במים, כדי שלא תעבור זמנה, ואם איתא דזמנה לכתחילה אחר הנץ החמה, למה הצריכו אותה לקרותה במים? אלא ודאי מפני כך אמרו: יתכסה במים ויקרא, ולא חששו למה שאינו סומך גאולה לתפילה, מפני שראוי לחוש יותר שתנץ החמה בינתיים ויעבור זמן קריאת שמע לכתחילה. ואף על פי שאינו סומך גאולה לתפילה, שהרי אחר כך יש לו לעלות ולהתכסות, ואין לך הפסקה גדולה מזו, אפילו הכי רצו חכמים שיקרא קריאת שמע בזמנה, והיינו קודם הנץ החמה , משיסמוך גאולה לתפילה. הרי נראה מכאן בהדיא שזמנה^ת0089 לכתחילה עד סוף הנץ החמה. ובדיעבד עד שלוש שעות כרבי יהושע, דהא איפסיקא הלכתא כוותיה.

ואם תאמר: מניין לנו דוותיקין סוברין דזמן^ת008A קריאת שמע לכתחילה אינו אלא עד (סוף) הנץ? דילמא סבירא להו דאפילו אחר הנץ הוא זמנה לכתחילה, ומה שהיו מדקדקים וקורין קודם הנץ – לא היו עושין זה מפני שאין זמן קריאת שמע לכתחילה אחר כך, אלא מפני שזמן תפילה הוא כשתנץ החמה, והיו צריכין להתפלל מיד, היו^ת008B מדקדקין וגומרין אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמכו גאולה לתפילה; ולעולם זמן קריאת שמע הוא אפילו אחר הנץ לכתחילה, ד"ייראוך עם שמש" יכולין הם לפרשו גבי קריאת שמע כמו גבי תפילה, שהכל היא בכלל יראה. ויש לומר, דבהכרח אנו למדים מדברי ותיקין דסבירא להו דסוף זמן קריאת שמע אינה אלא עד הנץ החמה לכתחילה, דמסתמא לשון "ייראוך עם שמש" אינו רוצה לומר בזריחת השמש דווקא, אלא לאחר שנתפשט השמש בעולם, כדאמרינן גבי תפילת (המנחה)^ת008C (שבת קיח ב): אמר רבי יוסי: יהא חלקי עם מי שמתפלל (אותה) עם דמדומי חמה; ודאי רוצה לומר בעוד השמש על הארץ עדיין. ואם איתא שזמן קריאת שמע לכתחילה אחר הנץ, כיוון שזמן תפילה אינה בתחילת זריחת השמש דווקא, למה היו צריכין להטריח ולדקדק כל כך מפני סמיכת גאולה לתפילה? הרי אפילו בלא זה הדקדוק יכולין לסמוך, שאף על פי שיקרא קריאת שמע אחר הנץ מעט, עדיין הוא זמן תפילה לכתחילה ויוכל לקרות קריאת שמע אחר כך ולסמוך^ת008D גאולה לתפילה? אלא ודאי אף על פי שזמן תפילה אחר הנץ החמה הוא, זמן קריאת שמע אינו מהנץ ואילך, ומפני שלא יעבור זמן קריאת שמע – דלכתחילה היו מדקדקין שיקראו קריאת שמע בעונתה קודם הנץ, ושיגיעו ל"גאל ישראל" בהתחלת הנץ, שמשם ואילך זמן תפילה, ויסמכו גאולה לתפילה.

ואם תאמר: מנין לנו דוותיקין סוברין כר' יהושע, דבדיעבד יוצא עד שלש שעות? דדילמא סבירא להו דאפילו בדיעבד אינו יוצא מהנץ החמה ואילך? יש לומר, דבהכרח למדנו גם זה מדבריהם, שסוברים דבדיעבד יוצא אחר הנץ, מדחזינן שהיו גומרין אותה עם הנץ החמה. ואם איתא דאינו יוצא בדיעבד אחר הנץ, היאך היו מצמצמין כל כך שיגמרו אותה עם הנץ החמה ממש? היה להם לחוש שמא יעבור זמן קריאת שמע, ולא היו מכניסין קריאת שמע בספק כזה! אלא ודאי סבירא להו דבדיעבד יוצא אחר הנץ, ולפיכך היו מצמצמין כל כך, שהיו חושבין: אפילו אם נטעה פעם אחת בשיעור לא נחוש, שאף על פי שעבר זמן קריאת שמע דרבנן, עדיין לא עבר זמן קריאת שמע של תורה, שזמנה בדיעבד עד ג' שעות.

ומצינו^ת008E למדין שאפילו לוותיקין זמן קריאת שמע לכתחילה משיראה את חבירו בריחוק ד' אמות ויכירנו עד סוף הנץ החמה, ובדיעבד בשעת הדחק יכול להתחיל ולקרוא אחר שעלה עמוד השחר, ובסוף נמי קורא קריאת שמע בדיעבד עד שלוש שעות. ואף על גב דאמרינן שזמנה לכתחילה אינה מהנץ החמה ואילך, אפילו הכי אם לא קרא אותה קודם הנץ, יש לו להקדים ולקרותה במהרה כל מה שיוכל, והכי משמע במסכת יומא, דתנן התם: הילני המלכה עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל, ואמרינן עלה: בשעה שהחמה זורחת היו ניצוצות ניתזין ממנה ובה היו יודעין שהגיע זמן קריאת שמע. ואמר אביי: "לשאר עמא דירושלם", כלומר, לא היה צריך

הערה ת0081: לקרות. ב"ח

הערה ת0082: תיבה זו מחוקה. ב"ח

הערה ת0083: שנמנו במשנה מגילה ד י עם הפרשיות שנקראין ואינם מיתרגמין (וכגירסת הרמב"ם, שמנה ברכת כהנים עם הנקראים ואינם מיתרגמים). נ.ו. ונ"ב בב"ח: עיין במגילה סוף פרק היה קורא עומד במשנה האומר יברכוך טובים. ע"כ.

הערה ת0084: ואית דמפרשי — זה הפירוש עצמו שדחה הגמ', ולא הבנתי מאי ואית דמפרשי דקאמר? ד"ת.

הערה ת0085: נ"ב: עיין ברי"ף בשבת פרק מפנין סימן תעז.

הערה ת0086: שיש בהתחלת הזמן וכו'. הגא"י.

הערה ת0087: נ"ב: כלומר דיכול להתחיל ולקרוא אחר שעלה עמוד השחר, כיון דאירע לו דחק זה שיוצא לדרך; דאם לא היה שעת הדחק, לא יתחיל לקרות אלא משיראה את חבירו ברחוק כו'. ואם כן דזה הוה התחלה, איכא שני זמנים: הא' דיעבד, והב' לכתחילה. ומה דהוה דיעבד אם כבר קרא אחר שיעלה עמוד השחר אפילו לא היה שעת הדחק – אינו בכלל זמנים אלו שנתנו להתחיל ולקרות בהן, וכן כתב בסמוך בד"ה נמצינו למדין וכו'. ב"ח.

הערה ת0088: דאין סוף זמנה. הגא"י.

הערה ת0089: שסוף זמנה. הגא"י.

הערה ת008A: דסוף זמן. הגא"י.

הערה ת008B: ולפיכך היו. הגא"י.

הערה ת008C: נ"ב: נ"ב שצ"ל "גבי תפילה", ולכן רשמתי תיבת "המנחה" (בסוגריים) ודוק. ותפילת המנחה לאו דווקא, שהוא הדין לתפילת שחרית כדמוכח בפרק תפילת השחר: אמר ר' חייא בר אבא וכו', מצוה להתפלל עם דמדומי חמה, ואמר ר' זירא: מאי קראה? "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה; מאי טעמא? דילמא מיטרפא ליה שעתא. ופירש רש"י: עם דמדומי חמה. תפילת יוצר עם הנץ החמה, ותפילת מנחה עם שקיעת החמה. לייטי וכו'. על מי שמשהה תפילת המנחה עם דמדומי חמה, שמא תיטרף ליה השעה על ידי אונס ויעבוד הזמן, עכ"ל. הגא"י.

הערה ת008D: ויכול אחר הנץ לקרות קריאת שמע ולסמוך אחר כך גאולה כו'. הגא"י.

הערה ת008E: נוסח הב"ח: נמצינו למדין (ר' לעיל סוף הע' ת0087).

רש"י (ליקוטים)

ישלים פרשיותיו — של כל שבת ושבת.

ואפילו עטרות ודיבון — שאין בו תרגום.

מתני': תכלת — ירוק הוא, וקרוב לגוון כרתי^ר0081 כרשינין.

גמ' ערוד — חמור הבר.

לתפילין — להניח תפילין, שמצות הנחתן הוא קודם קריאת שמע.

הערה ר0081: שקורין. ב"ח.

המאור הקטן

השגות הראב"ד

מלחמות ה'

שיטת ריב"ב

ישלים פרשיותיו — של כל שבת ושבת.

אפילו עטרות ודיבון — שאין בו תרגום.

מתני'. בין תכלת ולבן — פירשוה בגמרא בין תכלת שבה ללבן שבה. כלומר, גיזת צמר שצבעה תכלת, ויש בה מקומות שלא עלה הצבע יפה.

גמ'. ערוד — חמור הבר.

(לתפלה) [לתפילין] — להניח תפילין.

שלטי הגיבורים

לשון ריא"ז: יש מגדולי החכמים שהיה מחזיר פניו וגורס תלמודו בשעה שקורין בתורה, ואומרים הגאונים שלא הותרו כן אלא למי שתורתו אומנותו, עד כאן. כתב מיימון: ופסוק שאין לו תרגום, קוראו שלוש פעמים, עד כאן. ויש אומרים שלע"ז שלנו הוי כמו תרגום דידהו.

לשון ריא"ז: ואפילו עטרות ודיבון שאין לו תרגום, קוראו עברית ג' פעמים. ובלבד שלא יקדים ולא יאחר לקרותם, או בתחלת השנה או בסוף השנה, אלא כל פרשה ופרשה קורא בשבת שלה קודם קריאת הצבור. ונראה בעיני שאם אם קורא הפרשה בתוך ימי השבוע שלה הרי זה כמשלים עם הציבור, כמבואר בקונטרס הראיות, עכ"ל.

א. כתב הרא"ש: נראה דכל השבוע מקרי עם הציבור, הואיל וממנחתא דשבתא מתחילין לקרות את הפרשה, אף על גב דלא מקרי קמי שבתא אלא מרביעי ואילך. במדרש יש: ציווה רבי את בניו: אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו את כל הפרשה. ומיהו אם לא השלים קודם, משלים אחר אכילה, עד כאן.

ב. ואפילו עטרות ודיבון — כתב הרא"ש ז"ל: פירש רש"י: שאין בו תרגום. וקשה, דהוי מצי למימר אפילו ראובן ושמעון וכיוצא בהן. ונראה דנקט עטרות ודיבון לפי שיש ספרים שכתוב בהם תרגום, וגם בירושלמי הוא מתורגם, לכך פירש: הא דנקט עטרות ודיבון, אף על פי שאין צורך כל כך בתרגום. אבל ראובן ושמעון וכיוצא בהם אין צורך לקרותם ג' פעמים. מכל מקום נהגו להחמיר כפירוש רש"י. יש מפרשים דהוא הדין לכל הלועזות, לעז שלהן הוי כמו התרגום, כי התרגום הוא בשביל עמי הארץ שאינם יודעים לשון הקודש, ואם כן הוא הדין לעז (לא) [לאלה ה]מכירין בו. ולא נהירא, לפי שהתרגום מפרש כמה דברים שאין להבין מתוך המקרא, כדאמר רב יוסף, אלמלא תרגומא דהאי קרא. ונראה דהקורא בפירוש המקרא יוצא ידי תרגום, כיון שמפורש בו כל מלה ומלה, עד כאן.

ג. לשון ריא"ז: וזמן הנחת תפילין בשחרית הוא משיכיר חבירו בריחוק ד' אמות. והוא שרגיל לראותו לפרקים, שאם רגיל בו תמיד, אפילו בלילה מכירו, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל, עד כאן לשונו.

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט