רי"ף על הש"ס/ברכות/דף ב עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · ברכות · דף ב עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

במזיד או בפשיעה, לא יצא ידי חובתו. דאמרינן (דף ט.): כי אתא רבי יצחק ברבי יוסף אמר, הא דרבי יהושע בן לוי לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דהנהו זוגא דרבנן דאשתכור בהילולא דבריה דרבי יהושע בן לוי, ולא קרו קריאת שמע. אתו לקמיה דרבי יהושע בן לוי, אמר להו: כדאי הוא רבי שמעון בן יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק^ף0041.

וכן הא דרבי שמעון בר יוחאי דאמר: "פעמים שאדם קורא קריאת שמע של שחרית לאחר שיעלה עמוד השחר" - בדיעבר הוא, אי נמי בשעת הדחק, כגון מי שהיה משכים לצאת לדרך וכיוצא בו; אבל לכתחילה לא.

אמר מר (דף ד:): קורא קריאת שמע ומתפלל. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר: איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה של ערבית לתפילה של ערבית. ורבי יהושע בן לוי אומר, תפילות באמצע תיקנום; שבשחרית קורא קריאת שמע ומתפלל, ובשעת המנחה מתפלל תפילת המנחה, ולערב מתפלל תפילת הערב ואחר כך קורא קריאת שמע, נמצאת קריאת שמע של שחרית בתחילת היום, וקריאת שמע של ערבית בתחילת הלילה, והתפילות כולן באמצע.

וליתא לדרבי יהושע בן לוי, וקיימא לן כרבי יוחנן, דתניא מסייע ליה. ואף על גב דצריך לומר "השכיבנו" בין גאולה לתפילה, לאו מפסיק הוא, דכיוון דתקנו רבנן השכיבנו בגאולה –

תלמידי רבנו יונה

אחוש לדבר, כי עדיין יש לי פנאי כל הלילה; משום הכי הוצרכו בכאן להזהיר יותר, ולהודיע שהעובר על דבריהם, אפילו בדבר שמותר מן הדין, כיוון שגדרו הם, והוא פורץ גדר – ישכנו נחש.

אי נמי בשעת הדחק כגון מי שהיה משכים לצאת לדרך וכו' — יש מדקדקים על זה הלשון שכתב הרי"ף, דהא אמרינן^ת0041: המשכים לצאת לדרך, מביאין לו שופר ותוקע, לולב ומנענע, מגילה וקורא בה; וכשיגיע זמן קריאת שמע, קורא קריאת שמע. אלמא משמע שיכול לקרותה בדרך; והיאך אמר בכאן שיקרא אותה קודם הנץ החמה, שנראה שהצריכוהו לאומרה קודם הזמן שיש לה לכתחילה, מפני שאינו יכול לאומרה בדרך. ואומר מורי הרב, שאין זו קושיא, דוודאי דבר פשוט הוא שיכול לקרותה בדרך. ומה שכתב: כגון שהיה משכים לצאת לדרך, רוצה לומר שמשכים לצאת לדרך ויודע שהשיירה הולכת במהרה ולא ימתינו לו כלל; ולפיכך אמרו, דכיוון שהוא שעת הדחק שאינו יכול לעשות בעניין אחר, קורא קודם הנץ.

איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפילה של ערבית — יש לשאול: וכי מפני שסומך גאולה לתפילה, יש לו שכר כל כך שיהיה בן עולם הבא? ואומר מורי הרב, שהטעם שזוכה לשכר גדול כזה, מפני שהקדוש ברוך הוא כשגאלנו והוציאנו ממצרים, היה להיותנו לו לעבדים, שנאמר^ת0042: "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". ובברכת "גאל ישראל" מזכיר בה החסד שעשה עמנו הבורא. והתפילה היא עבודה, כדאמרינן בבבא קמא: "ועבדתם את ה' אלהיכם", זו היא תפילה. וכשהוא מזכיר יציאת מצרים, ומתפלל מיד – מראה שכמו שהעבד שקונה אותו רבו חייב לעשות מצות רבו, כן הוא מכיר הטובה והגאולה שגאל אותו הבורא, ושהוא עבדו ועובד אותו. וכיוון שהוא מכיר שהוא עבדו מפני שגאלו, ועושה רצונו ומצוותיו, נמצא שבעבור זה זוכה לחיי העולם הבא.

ועוד אמר מורי נר"ו טעם אחר, מפני שכשמזכיר גאולת מצרים, ומתפלל מיד – הוא מראה שבוטח בה' בתפילה, כיוון שמבקש ממנו צרכיו, שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום. וכן נראה באלה שמות רבה בפרשת בא אל פרעה, שאומר לשם, שכשראו ישראל הניסים והנפלאות שהיה עושה עמהם הבורא שלא כטבעו של עולם, בטחו בו, ועל זה נאמר^ת0043: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה', ויאמינו בה'" וגו'. וכיוון שמזכיר עכשיו אותה הגאולה שבטחו אבותינו בה' והצילם, ומתפלל מיד – נמצא שגם הוא בוטח בו שיענה אותו כמו שענה לישראל בעבור שבטחו בו, ומפני זה מזכיר אותה הגאולה ומתפלל מיד. והביטחון הוא עיקר היראה והאמונה, ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי עולם הבא.

ומאי דאמרינן: של תפילת ערבית – לאו דווקא, אלא מפני שתפילת ערבית רשות – נקט ערבית, וכל שכן תפילת שחרית.

ואף על גב דצריך לומר השכיבנו בגאולה כגאולה אריכתא דמיא — והטעם שאינו הפסקה, מפני שהשכיבנו מעין הגאולה הוא. שבשעה שעבר ה' לנגוף את מצרים, היו מפחדין ומתפללין לבורא לקיים דברו, ושלא יתן המשחית לבוא אל בתיהם; שדרך הצדיקים, שיראים תמיד שמא יגרום החטא. וכנגד אותה התפילה התקינו לומר השכיבנו, שיצילנו ה' מכל דבר רע, וישמור צאתנו ובואנו. וכיוון שהתקינו לאומרו כנגד מה שהיה בשעת הגאולה, אמרו דלא הוי הפסקה, דכגאולה אריכתא דמיא.

ויש לשאול, על מה סמכו העולם להוסיף ולומר אחר כך פסוקים של ברכת "המלך בכבודו", שעל זה לא אמרו "כגאולה אריכתא דמיא" והוי הפסקה. ומקצת החכמים היו נמנעים מלאומרם, וכך היה מנהגו של מורי הרמב"ן נר"ו. אבל מורי רבינו יונה קרובו נתן טעם למנהג שנהגו כל העולם לאומרם; שבתחילה, שהיתה תפילת ערבית רשות, היו אומרים אלו הפסוקים שיש בהם שמונה עשרה הזכרות, כנגד שמונה עשרה ברכות, וחותמין עליהם ואומרים קדיש, ויוצאין. ואחר כך, אף על פי שקבעוה חובה, נשאר הדבר כמו המנהג

הערה ת0041: ברכות ל א.

הערה ת0042: ויקרא כה מב.

הערה ת0043: שמות יד לא.

רש"י (ליקוטים)

דאישתכור — וישנו ונרדמו עד לאחר עמוד השחר.

זה הסומך גאולה של ערבית — וכל שכן דשחרית; דעיקר גאולה^ר0041 היתה בשחרית, כדכתיב^ר0042: 'ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ממצרים'. ודוד רמז בספר תהלים סמיכת גאולה לתפילה, דכתיב^ר0043: "ה' צורי וגואלי", וסמיך ליה^ר0044: "יענך ה' ביום צרה". ומי שאינו סומך גאולה לתפילה, דומה לאוהבו של מלך, שבא ודופק על פתחו של מלך. יצא המלך, ומצא אותו שהפליג; גם הוא הפליג. אלא יהא אדם מקרב להקדוש ברוך הוא אליו בשבחות וקילוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו; ואז^ר0045 יש לו לתבוע צרכיו, (ומפסיק בדברים אחרים)^ר0046.

תפילות באמצע — בין שני קריאות שמע תיקנו תפילות של שמונה עשרה של כל היום, כדמפרש ואזיל.

הערה ר0041: צ"ל: גאולת מצרים. ב"ח.

הערה ר0042: על פי במדבר לג ג.

הערה ר0043: תהלים יט טו.

הערה ר0044: תהלים כ ב.

הערה ר0045: הב"ח מגיה: ובעודו קרוב אליו, אז וכו'.

הערה ר0046: יש לפרש: לאחר שתבע צרכיו, אז מפסיק בדברים אחרים, אבל לא קודם לכן. אי נמי, בא לפרש תיבות "ומצא אותו שהפליג" שהביא רש"י מדברי הירושלמי.

המאור הקטן

החמה, דאתיא כוותיקין. ואי מדוותיקין הוה אמינא מצוותה עם הנץ החמה, ואי אקדים משעלה עמוד השחר יצא, קא משמע לן דרשב"י משום ר"ע דעד הנץ החמה ראוי הוא לקריאת שמע של לילה, ואם קרא של יום לא יצא.

גרסינן בירושלמי: עם הנץ החמה. ר' זכריה בריה דר' יעקב בר זבדי בשם ר' יונה: כדי שתהא מטפטפת על ראשי ההרים. ואתיא הא דגרסינן בירושלמי כההיא דגרסינן בגמרא דילן בנברשת של זהב, אמר אביי: לשאר עמא דבירושלים; ואביי אזיל לטעמיה דפסיק הכא כוותיקין, מדאמרינן התם: הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו, אתה למד שהקורא את שמע קודם הנץ החמה אף על פי שעלה עמוד השחר לא יצא ידי חובתו, וכל שאינו זמן קימה מבעוד לילה עם הנץ החמה מיהא ומן שכיבה הוא וחזי לקריאת שמע של לילה אף על פי שיקרא אותו במזיד. ואל תטעה במאי דאמרינן בגמרא דרשב"ל לאו בפירוש אתמר אלא מכללא דהאי זוגא אתמר, דסברת מינה דאלמא לא אמרינן הכי במזיד? הוי יודע כי כל שיכור קרוב למזיד הוא, ואין להפריש בין שיכור למזיד בזו; ומאחר שלא הגיע עדיין זמן קימה כמו שבררנו מדברי אביי בנברשת של זהב, הוא זמן שכיבה בידוע, ומניין לנו לבטל קריאת שמע מי ששהה אותו אף במזיד?

וזה שכתב הרי"ף ז"ל, שמי שמשכים לצאת לדרך קורא קריאת שמע של שחרית לאחר שעלה עמוד הששחר מפני שהוא שעת הדחק, קשיא עליה הא דתניא: השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה, ומתפלל, ולכשיגיע זמן קריאת שמע קורא. ובידוע שאין מצות שופר ולולב אלא משיעלה עמוד השחר, ואף על פי כן לא הותרה לו קריאת שמע אלא בעונתה. עובדא דאבוה דשמואל ולוי ומר יימר ומר זוטרא ורב אשי, ליכא בכולהו מאן דמקדים קריאת שמע משום יציאת הדרך ושעת הדחק:

השגות הראב"ד

קשיא עלה הא וכו' — אמר אברהם: וכי התפילה תלויה בעמוד השחר? אלא או בהנץ החמה, בסמיכות גאולה לתפילה, כוותיקין; או בזמן קריאת שמע לכל אדם, דהוא משיכיר בין תכלת ללבן; או מחמת דוחק, כגון משכים לצאת לדרך באיזה שעה שיהיה. הילכך שופר ולולב ומגילה לחוד, ומתפלל לחוד אפילו קודם עמוד השחר; ו"לכשיגיע זמן קריאת שמע יקרא" – היינו מעמוד השחר ואילך, כל זמן שיראה שעה לעצמו שיכול לקרוא בעמידה, וכל מה שיוכל לעמוד ולקרוא – יעמוד, כדי שלא יהיה עליו עראי; ואינו צריך להמתין ^א0041 הדוחק. והיינו כרבי שמעון אליבא דנפשיה, וכרבן גמליאל דקאי כוותיה בחדא בהדיא, ואפשר דסבירא ליה כוותיה באידך.

הערה א0041: נראה שחסר כאן: בשעת. וחוזר על תפילה, שיכול בשעת הדחק להתפלל ולצאת לדרך בכל שעה שקם משנתו בבוקר, ואינו צריך להמתין לעלות השחר. ולשיטת הראב"ד, אפשר שהטעם שאסור לעשות כן שלא בשעת הדחק, הוא כדי שיסמוך גאולה לתפילה. ויקיעורך.

מלחמות ה'

באונס, וכדתניא: הלל שבלילי פסחים ואכילת פסחים וקריאת שמע של ערבית מצותן עד שיעלה עמוד השחר, ואיתוקמא כר' עקיבא. ואפשר דרבי שמעון משמיה דר' עקיבא לכל אדם היה אומר שיצא בכל דיעבד, ואפילו ביטל במזיד, אלא שלא סמכו חכמים על דבריו אלא בשנאנס. והיינו בשעת הדחק, כדאסיק בגמ'; הא בלא אונס הלכה כרבן גמליאל דמתניתין, כדרב יהודה אמר שמואל, דלא אשכחן אמורא דפליג עליה, והכי פסיק קמאי, רבינו האי ורבינו חננאל, והכי אמר רבי יצחק בן גיאת משום דכולהו רבוואתא. וזה כעניין שאמרו בירושלמי: הלכה כר' יהושע בשכירו; וכי יש הלכה בשכירו? אלא כך היא הלכה, ולמה אמרו בשכירו? כדי שיהא אדם מזרז עצמו לקרותה בעונתה. ודוגמת זה בגמ' דילן בפרק תפילת השחר, אמר ר' יצחק אמר רבי יוחנן: כגון שביטל במזיד. אף כאן, אין שעת הדחק ראיה לשלא מתוך דוחק. וכיוצא בה במסכת שבת פרק כירה, אמרי ליה רב כהנא ורב אשי לרב: הלכתא הכי? אמר להו: כדאי רבי שמעון בן יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק; אלמא אין למדין הלכה משעת הדחק. והכי נמי מוכח בהדיא בפרק קמא דנדה. הלכך כיון שפסקו רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' גמליאל סתם, ומסקנא כדרבי יהושע בן לוי כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, אנן נמי הכי פסקינן במאי דמתפרש בגמ' ולא מפלגינן אמוראי אהדדי לחינם.

וזהו זמן קריאת שמע של ערבית; אבל בשל שחרית – משנה שלימה שנינו: "מאימתי קורין" וכו'. ואף על פי שהוא קורא קריאת שמע של ערבית עד הנץ משום דכתיב: "בשכבך" וחיישינן למיעוטא דגנו, מיהו ודאי משעלה עמוד השחר יום הוא לכל דינין שבתורה. ומפני שאין זמנו ידוע לכל אמרו במילה וטבילה והזאה דבעי ספירה ביום מהנץ החמה, דבר שהוא ברור לכל, שאם הקדים באלו פסל, והמאחר אינו מפסיד כלום, שאין הקדמתן מצוה וזמנן כל היום. ולעניין תמיד במקדש דכתיב "בוקר", קבעו האיר המזרח, שקדימתן מצוה. וכולן לא אמרן אלא לכתחילה ולמצוה. אלא לעניין קריאת שמע דשחרית, אף על גב דבעינן בוקר ואינה כל היום, כיון דכתיב "בקומך" ורובא דאינשי לא קיימי עד שיכיר אחד את חבירו, ועוד מפני שקבעו פרשת ציצית בקריאת שמע דכתיב "וראיתם (לו) [אותו]", הסמוך לו מפרשינן, לפיכך קבעו חכמים זמן קריאתה משיכיר בין תכלת שבציצית ללבן שבה. וכדתניא בפרק הקומץ: "וראיתם וזכרתם", ראה מצוה זו וזכור אחרת שתלויה בה, ואיזו? זו קריאת שמע, דתנן: מאימתי קורין את שמע בשחרין וכו'. וטעמא מפורשת בירושלמי: "וראיתם אותו", מן הסמוך לו, ומפרש התם מאן דאמר כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ד' אמות ומכירו כמאן דאמר בין תכלת ללבן, כלומר דחד שיעורא הוא.

והקורא קודם לכן לא קיים מצוה. וזו היא ששנו בברייתא במסכת יומא (דף לז:): הקורא עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו, לפי שמקדימין וקורין קודם לזמן הזה, ולא הגיע עדיין זמן פרשת ציצית ולא זמן ברכת יוצר אור שתקנו לפניה. ואפשר וקרוב היה הדבר לאומרו, דלרבנן לעולם לא יצא עד הזמן הזה, ומשנה חתוכה היא: "מאימתי קורין בשחרין", כמו שהיא חתוכה בערבין; אלא שרבינו הגדול ז"ל מסמיכה על דברי רשב"י, שהיה אומר: בשעת הדחק או בדיעבד, משעלה עמוד השחר יצא. והיינו דקתני: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, ופרישו לה בגמרא, לעולם לילה הוא, כלומר לגבי קריאת שמע של שחרית לכתחילה; אבל דיעבד יצא, משום דמיעוטא דאינשי קיימי בההיא שעתא, וכתיב בקומך, בקומך דידך. והך סברא שייכא לה בסברא דידיה, דאמר משמיה דרביה דכי היכי דהתם חיישינן למיעוטא דגנו מדכתיב בשכבך, אף הכא נמי חיישינן למיעוטא דקיימי מדכתיב בקומך, וכל דכן הוא כדפרישית.

וליכא למימר, כיון דהוא זמן קריאת שמע דשל לילה, אם קרא לשל יום לא יצא; שהרי משיכיר בין חמור לערוד זמן קריאת שמע הוא לרבי עקיבא, או משהגיע זמן אחרים, קורין קריאת שמע של שחרית, ויוצא בשל ערבית. ול"ד, זהו שאמרו בגמרא: הא גופא קשיא, אמרת "ב' פעמים בלילה", אלמא לילה הוא. כלומר, לעניין קריאת שמע לילה הוא, ד"בשכבך" קרינן ביה וראוי הזמן הזה לקריאת שמע של ערבית ולא לשל שחרית; והדר תני איפכא, דאלמא יממא הוא. ופריק, לעולם לילה הוא. כלומר, לגבי קריאת שמע, דאילו לכל דינים שבתורה ודאי יום הוא. אלא לילה הוא לגבי קריאת שמע, ויוצא הוא נמי בשל ערבית; והאי דקרו ליה יממא לצאת בו לשל יום, משום מיעוטא. וכן פירשו פירכא אחריתי, ופירוקא, לעולם יממא הוא שיוצאים בה לשל שחרית, דשל יום ביום הוא, והאי דקרו ליה לילה משום מיעוטא, ולצאת בו בדיעבד משל ערבית.

ואנן השתא סמכינן אדרבן גמליאל בדיעבד, ואדרבי שמעון בתרייתא, וכדפסק בה: כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, דגמרא בהדיא הוא. וכיון דשייכי מימרי דר' שמעון אהדדי, סמך רבינו הגדול ז"ל בשל שחרית אדר' שמעון קמייתא, אע"ג דלישנא בתרא דרבי אחא בר חנינא אדר' שמעון בתרייתא אתמר; ועוד, שלא מצאו מי שחולק עליו בשל שחרית, אלא כל שיעורי חכמים לכתחילה הם כדפרישית. וההיא ברייתא דמייתי בגמרא במסכת יומא לא פליגי כלל, דהא תלמוד אנשי משמר יוצאין בה, ואנשי מעמד נמי לא היו מאחרים עד לאחר ג' שעות, והכי משמע בירושלמי. וכן היא באמת, לפי שלא היו צריכין לאחר כל כך מפני סדר התמיד, ובודאי שלא נשנית לר' אליעזר. ואם אחר זמן ממש היו עושין, לא היו יוצאין כלל, והיאך אפשר שהיו אנשי משמר ואנשי מעמד מבטלין מצות קריאת שמע ואמת ויציב דאורייתא לגמרי? והלא אפשר לאחר ולהקדים כדי לצאת ידי הכל! אלא ודאי מאי "לא יצא ידי חובתו", שלא קיים מצוה כהלכה, שאלו מקדימין וקורין קודם שיכיר בין תכלת ללבן, ואלו מאחרין עד לאחר הנץ החמה. ואפילו לר' יהושע, זמנה קודם הנץ הוי, דהוא זמן קימה לאינשי חוץ מבני מלכים. וכל לכתחילה בזמנים דרובא קרינן, בין בשכיבה בין בקימה וכדפרישית לעיל, ועוד, משום תפילה כוותיקין; אבל לחזור ולקרות אין לנו.

ושנינו כיוצא בה: כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו; ולא שיהא צריך לחזור ולאכול פסח מצה ומרור. ורי"ץ בן גיאת ז"ל כתב כן: לקריאת שמע כוותיקין, והקורא לאחר שעלה עמוד השחר יצא, שהרי אנשי משמר מקדימין וקורין, דתניא: הקורא עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא, שאנשי משמר מקדימין ואנשי מעמד מאחרין. פירוש, לא יצא ידי מצוה בזמנה, שהרי אמרו: "מצוותה עם הנץ החמה", עד כאן דברי הרי"ץ ז"ל.

ודקא קשיא לך, אי לא פליגי ברייתות אהדדי היכי אמר ר' שמעון משמיה דנפשיה: אחת קודם שיעלה עמוד השחר? יש לומר, ללמד שאפילו תיכף קריאת שמע של שחרית לעמוד השחר יצא, ולעולם לילה היא לשל ערבית, כדקתני "בלילה". וכן ר' שמעון משמיה דר' עקיבא בא ולמד שעד הנץ קורא של ערבית, ושל שחרית אפילו לאחר הנץ החמה יוצא ידי חובתו, להוציא מדברי תנא קמא דמתניתין דאמר עד הנץ החמה.

וזה מספיק, אבל העיקר שנראה לי שלא התירו לו חכמים שיהא קורא קריאת שמע של ערבית [ושל שחרית] בבת אחת זו אחר זו, אלא אם כן הנץ החמה בינתים או יעלה עמוד השחר. והדבר הזה יש לו שחר, ובו קיימנו דברי הרב הגדול ז"ל.

וזו שהוקשה לבעל המאור ז"ל מההיא דתניא: השכים לצאת לדרך מביאים לו שופר ותוקע וכו' – אינה קושיא; דהתם לאו שעת הדחק הוא לקריאת שמע, אלא לתפילה מעומד, ולא ראו לדחות מפני תפילה זמן קריאת שמע קודם שיכיר את חבירו. אבל היה מקום דחק לקריאת שמע עצמה, מקדים וקורא משעלה עמוד השחר. ובירושלמי מצאתי דתני בשם ר"ש בן יוחאי: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים אחת, לפני עמוד השחר ואחת לאחר שעלה עמוד השחר, ונמצא יוצא ידי חובתו וכו'. ושאלו: הא רבן גמליאל כר' שמעון בערבית, אף בשחרית כן? אמר ר' ייבה: כיון דמר רבי זעירא, תני אחוי דר' חייא בר אשי ודרב אדא בר חנא: הקורא עם אנשי משמר לא יצא, כי משכימין היו. וזה נראה כסיוע לסברתינו, שהקורא של שחרית קודם הזמן ששנו במשנתינו לדברי חכמים לא יצא, וברייתא דיומא פליגי על ר' שמעון וכדברי חכמים היא שנוי. אלא כיון שאנו רואין אנשי משמר שיוצאין מפני צורך שעתן, כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק ודיעבד. ובני תלמוד ירושלמי כך נסתפק להן: אם מודה רבן גמליאל לדברי ר' שמעון לכתחילה, או אינו סובר כך אלא דיעבד? הא בדיעבד, הכל מודים שיצאו, כאנשי משמר. וכן אתה מכיר מתלמוד זה שהם אינם גורסין בברייתא "בלילה" כמו שאמרם בגמרא שלנו, ולפיכך השוו להם רבן גמליאל ור' שמעון. מכל מקום, כלל הדברים, לשל ערבית כרבן גמליאל היא וכר' שמעון בתרייתא בשעת הדחק, כדאפסיק בגמרין בהדיא. ובשל שחרית למצוה מן המובחר כוותיקין, וזמנה אפילו לכתחילה כמתניתין; ובטלו מחלקותיו של בעל המאור מזה:

שיטת ריב"ב

שלטי הגיבורים

א. וכן הא דרשב"י וכו' — נראה דסבירא ליה לרבינו כרשב״א דפרק תפלת השחר דף ל׳, דאמר גבי המחזיק בדרך: בין כך ובין כך קורא קריאת שמע ומתפלל. וכן פסק הלכות גדולות, דהמשכים לצאת לדרך קודם היום קורא קריאת שמע משיעלה עמוד השחר ומתפלל. והרא״ש והטור סימן נח כתבו כרבינו גבי קריאת שמע. ומן התימה שבפרק תפילת השחר פסק הרא״ש כאבוה דשמואל ולוי, דהוו מצלו לאחר עמוד השחר ואח״כ היו קורין ק״ש בעונתה. וכן הטור סימן פ״ט פסק כאביו ז״ל. והא פליגי הני תרי פסקי אהדדי. ורבינו השמיט ההיא דאבוה דשמואל ולוי בפרק תפילת השחר, דאלמא לא סבירא ליה כוותייהו, וצ״ע. לשון רבינו ישעיה אחרון ז״ל:

ב. כגון מי שהיה משכים לצאת לדרך וכיוצא בו — המשכים לצאת לדרך קודם הנץ החמה, אל יקדים תפילתו לקריאת שמע כדי להחפלל בביתו בעמידה, אלא מוטב שיצא לדרך ויקרא ק״ש בזמנה, כדי לסמוך גאולה לתפילה, ואף על פי שצריך להתפלל כשהוא מהלך, כגון שלא היו בני החבורה ממתינים אותו. וכן חכם המשכים לדרוש ברבים ואינו יכול לעמוד ולהתפלל בשעה שדורש, מותר לו להתפלל בישיבה אחר שקרא ק״ש בתוך הדרשה בעוד שהמתורגמן משמיע דבריו, ואל יתפלל בעמידה קודם שיקרא ק״ש, כמו שביאר מורי זקני הרב; ואחר הדרשה חוזר ומתפלל בעמידה, אף על פי שעבר זמנה. ונראה בעיני, שאם היה להם פנאי לקרות קריאת שמע ולהתעלל קודם לכן הרי אלו קורין ומתפללין, אף על פי שמתפללין קודם הנץ, בין היוצא לדרך בין חכם הדורש, ובלבד שיהיו קורין ומתפללין אחר עלות השחר. ואם יכולין לקבץ להם עשרה – מקבצין להתפלל בעשרה, כמבואר בקונטרס הראיות, עכ״ל:

ג. וליתא לדריב"ל וקיי"ל כר' יוחנן — רב עמרם פליג על זה ואומר דמשום הכי אומרים קדיש בין גאולה לתפילה של ערביה, להודיע דאין צריך לסמוך גאולה לתפלה:

ד. השכיבנו בין גאולה לתפילה — וכתב רשב״א ז״ל: וכן מה שמזכירין ראש חודש בין גאולה לתפילת ערבית אינה הפסק, והוא הדין "ושמרו" שאומרים בשבת, ופסוקים "אלה מועדי" ביום טוב. והטור אורח חיים סימן רס״ז יהיב טעם לפסוקים "ושמרו": בהגהת הרא״ש ז״ל, דבשבת אין צריך לסמוך גאולה לתפילה, הואיל ונפקא לן מ"יענך ה' ביום צרה" דכתיב בתריה "יהיו לרצון אמרי פי", ובשבת לאו יום צרה הוא:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט