רבינו שמשון על מעשר שני א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רבינו שמשון · על מעשר שני · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

אין מוכרין אותו. אפי' להוליכו לירושלים כדאמר בירושלמי (הל' א) שלא יאמר אדם לחברו הילך מנה זה של מעשר שני ותן לי בו נ' זוז של חולין שנוטל ממנו פחות בשביל טורח הדרך ומפרש טעמא אין מוכרים אותו מפני שכתוב בו קדושה ואין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה ומפרש כיצד אין ממשכנין אותו לא יכנס לביתו וימשכננו מעשר שני שלו ומסיק מאן תנא אין מוכרים אותו רבי מאיר ברם רבי יהודה בדין הוא שיהא מותר למוכרו קל וחומר מתרומה שאסורה לזרים ומותר למוכרה והא דתנן בכיצד צולין (פסחים עה, ב) סכו בשמן של מעשר שני לא יעשנו דמים על בני חבורה ההיא סתמא נמי כרבי מאיר ובקונטרס פירש שם טעם אחר:

ולא מחליפין. מפרש בירושלמי (שם) לא יאמר לו הילך יין ותן לי שמן הילך שמן ותן לי יין אלא הילך יין שאין לי שמן ואלו הוה לי משח הוינא מיתן לך והלה אומר הילך ונמצאו מחליפין ולא מחליפין ומפרש דכי האי גוונא שרי כיון דאין יכול להוציא ממנו בדין:

ולא שוקלין כנגדו. אם יש לו ליטרא פירות של מעשר שני לא ישקול כנגדו פירות חולין אף כנגד סלע של מעשר שני לא ישקול כסף של חולין וטעמא משום בזוי מצוה כדמוכח בפרק במה מדליקין (שבת כב, ב) דאמרינן התם מעשר שני אין שוקלין כנגדו דינרי זהב ואפי' לחלל עליהן מעשר שני שמא לא יכוין משקלותיו ומפיק להו לחולין:

וכן כל שאר הפירות לא יאמר הילך תאנים ותן לי תמרים:

אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. אמרינן בירושלמי (שם) מתניתין רבי מאיר היא דאמר אין מתנה כמכר א"ר יוסי דברי הכל היא כהדא דתניא אדם אומר לחבירו בירושלים מה אכלת היום והוא אומר לו קיץ והוא יודע שהוא בכור מה הקיץ נמכר בזול אף הבכור נמכר בזול היה אומר לו מן והוא יודע שהוא מעשר שני מה המן ניתן במתנה אף מעשר שני ניתן במתנה כלומר אפי' מאן דאמר מתנה כמכר בכי האי גוונא שמזמן את חברו שיאכל אצלו מודה דשריא ואנשי ירושלים חכמים גדולים ומבינים מתוך רמז והפירות בקיץ נמכרים בזול לפיכך כשיאכל בכור אומר לו שקיץ אכל וחברו מבין וכשיאכל מעשר שני אומר לו שאכל מן:

משנה ב[עריכה]

אין מוכרין אותו. בפרק כל פסולי המוקדשין (דף לב.) גמר גאולה גאולה מחרמים נאמר לא יגאל במעשר ונאמר לא יגאל בחרמים מה להלן מכירה עמו דכתיב בחרמים (ויקרא כו) לא ימכר ולא יגאל אף כאן מכירה עמו:

לא חי ולא שחוט לאחר שחיטה מדרבנן גזירה אטו לפני שחיטה אבל מדאורייתא שרי כדאיתא התם ובמעשר בהמה של יתומים לא גזור ואפילו דגדול נמי אם שחטו מוכרו בהבלעה בעורו ובחלבו בגידו ובקרניו ואמרינן בירושל' (שם) תני אבל מקדשין בגידים ובעצמות ובקרנים ובטלפים א"ר אלעזר מפני שכתוב בו ברכה ויקדש בבשרו א"ר יוסי כלום למדו מעשר בהמה אלא מחרמי כהנים מה חרמי כהנים אין מקדשין בהן אשה אף מעשר בהמה אין מקדשין בו אשה:

בכור מוכרין אותו תמים חי. בפ"ק דתמורה (דף ז:) אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בזמן הזה הואיל ואית ליה לכהן זכיה בגויה אבל בזמן שבית המקדש קיים כיון דחי להקרבה קאי אין מוכרין אותו תמים חי ובפ"ק דבבא קמא (דף יג.) משמע לפי המסקנא דאפילו רבי יוסי הגלילי מודה דלא הוי ממון בעלים בזמן שבית המקדש קיים והתם ובפרק כל פסולי (דף לב.) דרשינן דנמכר משום דבבכור כתיב (במדבר יח) לא תפדה ונמכר הוא כגון תם בזמן הזה ובעל מום בזמן שבית המקדש קיים וסיפיה דקרא דכתיב ואת דמם תזרוק בתם בזמן שבית המקדש קיים:

ומקדשים בו את האשה. בירושלמי (שם) פליגי דרבי יהודה בן פדיה בשם רבי יהושע בן לוי בתמים חי ולא שחוט ובשם גרמיה אמר בין חי בין שחוט מאי טעמא דרבי יהושע בן לוי ובשרם יהיה לך כחזה התנופה (שם) כלומר דמקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת מאי טעמא דרבי יהודה בן פדיה יהיה לך אפי' לאחר שחיטה:

אין מחללין מעשר על אסימון. בפרק הזהב (דף מז:) פליגי דתני' מחללין מעשר שני על אסימון דברי רבי דוסא וחכ"א אין מחללין ומפרש התם מאי אסימון פולסא ופירש שם בקונטרס פולסא אין בו צורה וקורין אותו פלדון וקשה לר"ת דאמר בפרק במה אשה (דף סה.) אי משום צורתא ליעביד ליה פולסא אלמא יש בו צורה ופירש דפולסא הוא מטבע שנפסל ויש בו צורה והא דמפרש בהזהב (שם) דדריש וצרת לרבות כל דבר הנצרר ביד ור' עקיבא פליג ואמר לרבות דבר שיש עליו צורה מודו תרוייהו שיש עליו צורה כדמשמע לשון וצרת דקרא אלא דרבי ישמעאל מרבי כל דבר הנצרר שמצניעים אותו מאחר דיש בו צורה אף על פי שאינו יוצא בהוצאה מחמת צורתו ורבי עקיבא סבר לרבות דבר שיש עליו צורה חשובה ויוצאה בהוצאה וקשה לרבינו תם דהא מתני' קתני אסימון וקתני מטבע שאינו יוצאה דהוא מטבע שנפסל דמפרש בירושלמי (שם) של מלכים הראשונים אלמא אסימון לאו היינו מטבע שנפסל ועוד אמרינן בירושלמי (שם) רבי יוסי בשם רבי יוחנן דלרבי דוסא מחללין מעשר שני על ליטרא של כסף ופי' הקונטרס עיקר ובפרק במה אשה פירש פולסא שהיא של עץ דכל היכא דאינו עשוי כשאר מטבע קרוי פולסא והכא נמי קרי פולסא לפי שהוא של עץ והא דמחללין על אסימון לרבי דוסא טפי ממעות הניתנות בסימן לבית המרחץ משום דאית בה תרתי לריעותא דאינן של כסף ואין יוצאין בהוצאה וכיון דלא חשיב [לא] קרינא בי' נצרר ביד אבל אסימון וליטרא של כסף אע"פ שאין יוצאין בהוצאה וכן על של נחשת מחללין דיוצאין בהוצאה כדמוכח בהזהב (דף מז:):

ועל מעות שאינן ברשותו. תנן לקמן בפ"ד (מ"ה) ומייתי לה בהזהב (מה:) היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי פירות הללו נתונין לך במתנה וחוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שבבית היינו ברשותו כיון שהן במקום המשתמר והכא מיירי כדתני' בירושלמי (שם) יכול אם היו לו מעות בהר המלך או בקסטרא מחללין עליהן ת"ל וצרת הכסף בידך היינו ברשותך אבל אם טמונות בקסטרא או בהר המלך או שנפל כיסו לבור אע"ג דסתמא איתנהו [אין מחללין] ואמרינן בהגוזל קמא (צח.) אין מחללין על שאינן ברשותו כיצד היה לו מעות בקסטרא או בהר המלך או שנפל כיסו לים הגדול אין מחללין משום דבעינן מצוי בידך וליכא:

משנה ג[עריכה]

יצא העור לחולין. ואין צריך לאכול דמי העור בירושלים:

מקום שדרכן לימכר סתומות. שדרך היין לימכר עם הקנקן וכולה נפקא לן בריש בכל מערבין (דף כז:) דתניא בן בג בג אומר בבקר מלמד שלוקחין בקר על גב עורו ובצאן שלוקחין צאן על גב גיזתה ביין מלמד שלוקחין יין על גב קנקן ובשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ ומיהו חיה לבשר תאוה לא נפקא לן התם שתהא נקנית אגב עורה:

קליפי שקדין ואגוזין דנהי דהן עצמן נקנין כדיליף התם פרי מפרי וגידולי קרקע מ"מ אגב עור וקליפין לא נפיק בהאי דינא דמיתורא דב' דריש לה ושמא מינייהו ילפינן במה מצינו כדא"ר יוחנן התם מאן דמתרגם לי בקר אליבא דבן בג בג מובילנא מאניה לבי מסותא:

ירושל' (הל' ב) א"ר זעירא הדא דתימר כשהיה המוכר הדיוט אבל אם היה המוכר אומן נעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ותו מסיק א"ר מנא ודכותה אם היה הלוקח אומן נעשה כלוקח זה בפני עצמו וזה בפני עצמו:

משנה ד[עריכה]

לא יצא העור לחולין. במנחות בשילהי התודה (דף פב.) פליגי במתפיס מעות מעשר שני לשלמים אליבא דר"מ דאמר מעשר שני ממון גבוה דרבי אמר קנו שלמים ורבי יוסי ורבי אליעזר אמרי לא קנו ופריך[על] רבי אמי ממתני' דהכא דמשמע דאפי' העור לא יצא מקדושת שלמים וימכר הכל ויביא בדמיו שלמים והוה מצי לשנויי רבי יהודה היא דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא כדמשני התם אברייתא אלא משום דסתם מתני' רבי מאיר ומשני מאי לא יצא לחולין היינו בתורת (שלמים) לצאת העור לחולין דאין חלה קדושת שלמים אחיה דאי הואי [חיילא] ממיל' הוה נפיק עור לחולין כשאר עורות שלמים ומפרש מאי טעמא לא יצא העור מקדושת מעשר דנעשה כלוקח שור לחרישה דאין דרך מקח בכך לקנות חיה לזבחי שלמים וזה תימה ובהמה לבשר תאוה יצא העור לחולין כמו בחיה לבשר תאוה דמאי שנא ויש ליתן טעם קצת משום דבשילהי התודה ילפינן ממעשר שם שם משלמים ובסיפרי מקרא דואכלת מעשר דגנך יליף שמחה שמחה הלכך בבהמה הראויה לקרבן לא יצא לחולין אלא אם כן תקדש לשלמים ובירושלמי אמר א"ר יוסי בקדמיית' הוינא אמרי' הלוקח בהמה לבשר תאוה מתפיסה לשלמים ולא הוינא אמרי' כלום מן הדא דא"ר אליעזר לא קנה מעשר חזרנו בנו אדר' אליעזר ומפרש לפי שלא התירה תורה ליקח בהמה טמאה בכסף מעשר אלא שלמים בלבד אר"י גזרו על הנקבה בעלת מום מפני תקנה כדמסיק דהדור אמר בשם רבי יוחנן דמדאורייתא אפי' תמימים שרו אלא גזור בהו רבנן משום דבראשונה היו לוקחין בהמה לבשר תאוה והיו מבריחין אותן מן המזבח חזרו לומר אפי' חיה אפי' עוף לא יקחו כהדא דתני אחד שביעית ואחד מעשר שני מחללין אותן על נקבה בעלת מום ועל שאר בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטין דברי רבי מאיר וחכ"א אין מחללין אלא על שחוטים ומפרש טעמא שמא יגדל מהן עדרים עדרים ומסיק דלא איתמר טעמא דגזירה אלא על השביעית בסוף לולב הגזול מייתי לה (דף מ.):

ולא יצא הקנקן לחולין. כיון דדרך למכור היין בלא קנקן ויאכל כנגדו:

לא יצא דמי הסל לחולין דאין דרך למכור הסלים עמהם ועוד דגבי קנקן דיין מינטר אגביה כדאמרי' בריש בכל מערבין:

משנה ה[עריכה]

מים ומלח אין נקחין בכסף מעשר כדאמרי' בפ' בכל מערבין (ד' כז.) ובדגים ובעופות פליגי התם:

פירות המחוברים לקרקע הרי הן כקרקע ואין כסף מתחלל עליהם כמו שאין מתחלל על הקרקע:

שאין יכול להגיע לירושלים אינך מיירי אפי' לקח בירושלים אבל האי מיירי בשלקח חוץ מירושלים ואין יכולין להגיע קודם שיגיעו שם [ירקבו]:

פירות שוגג דלא ידע שהן מעות מעשר והוי מקח טעות משום טירחא דאורחא ולא ניחא ליה דטורח הוא בפירות ממעות ואי הוה ידע שהן של מעשר לא הוה זבין בהו והיינו טעמא דבהמה נמי:

במקום. היינו ירושלים דכתיב (דברים יב) במקום אשר יבחר:

ואם אין מקדש ירקבו לקוח אינו נפדה טהור ברחוק מקום כדתנן לקמן בפ' ג' (מ"י):

משנה ו[עריכה]

תעלה ותאכל במקום. ובפ' האיש מקדש (דף נו.) א"ר יהודה בד"א במתכוין ולקחה מתחלה לשם שלמים ואמזיד קאי אבל נתכוין להוציא מעות מעשר לחולין שלקחה לאכלה חוץ לירושלים בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן שוגג לאו אמתכוין להוציא מעות לחולין קאי דאם כן לאו שוגג הוא ואמזיד קאי והכי קאמר אבל לקחה לשם חולין דמזיד דידהו מתכוין להוציא מעשר לחולין הוא בין שוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומם שוגג דמקח טעות הוא מזיד דקנסינן ליה למוכר דלאו עכבר' גנב אלא חורא גנב ובתוספתא (פ"א) מסיים אם היתה בעלת מום בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם אם היו פירות טמאין בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם:

על ידי עורה שגם עורה אסור:

משנה ז[עריכה]

אין לוקחין עבדים. בסיפרי ממעט להו יכול בעבדים ושפחות וקרקעות ת"ל בבקר ובצאן:

ואם לקח יאכל כנגדן בירושלים ובפ' האיש מקדש (נו.) פריך ואמאי יחזרו דמים למקומן כי התם כדאמר גבי לוקח בהמה טהורה מזיד במתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין ומשני אמר שמואל בבורח:

אין מביאין קיני זבין. כדדרשי' כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין: