רבינו בחיי על בראשית מז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על בראשית · מז · >>


<< · רבינו בחיי על בראשית · מז · >>

Verse 3

רעה צאן עבדיך. כתוב בה"א במקום י' כי אותיות אהו"י מתחלפות.


Verse 4

כי אין מרעה לצאן. יאמר לכובד הרעב שבארץ כנען העשבים שהם מרעה הצאן חזרו למאכל לבני אדם וע"כ אין מרעה לצאן.


Verse 5


Verse 6


Verse 7

ויברך יעקב את פרעה. ברכו בעושר והתנשאות מלכותו, כי כן דרך הזקנים והחסידים בבואם לפני המלכים לברך אותם כענין שכתוב בדוד (מלכים א א) יחי אדני המלך דוד. והזכיר עוד שנית ויברך יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה כי בצאתו מלפניו חזר וברכו, ודרשו ז"ל ברכו שיעלה נילוס לרגלו.


Verse 8

כמה ימי שני חייך. נדמה לו זקן הרבה משאר בני דורו וע"כ שאל לו כן. ויעקב השיב ימי שני מגורי לא אמר שני חיי כמו שהזכיר פרעה אלא מגורי כלומר הימים שאני בהם גר בעוה"ז שלשים ומאת שנה, כן דרך הצדיקים שחושבין עצמן גרים בעוה"ז, אבל אחר שהזכיר מגורי הזכיר ימי שני חיי כלומר חיי צער היו. אבל באבותיו שלא היה להם צער כל כך הזכיר בהם חיים ואחרי כן לשון מגוריהם.


Verse 9


Verse 10


Verse 11


Verse 12


Verse 13


Verse 14

וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא וגו'. ויבא יוסף את הכסף הנזכר, שהזכיר בו את כל הכסף. והכתוב מפרסם בכאן מעלת יוסף ונאמנותו הגדולה כי הביא הכל אל גנזי המלך וקנה לו המקנה גם האדמה גם הגופות, ועם כל זה מצא חן בעיני העם כי מאת ה' היתה זאת. וע"ד פשט הכתובים. הכסף הזה לקט אותו בחמש שנים והביא אותו אל פרעה, כי איך יתכן שיתום הכסף והמקנה בשנה אחת, אבל הספיק להם הכסף כל חמש שנים כי כן דרך הארצות בזמן הרעב שהן דוחקין ומצמצמין את עצמם וכספם וזהבם אתם יספיק אותם זמן ארוך, ויזכיר הכתוב כי אחרי שתם הכתף לסוף חמש שנים באו אל יוסף, והיה זה בשנה הששית ונתן להם במקניהם לחם והוצרך לנהל אותם בו שיאכלו בצמצום ולא בהעדפה.

Verse 15


Verse 16


Verse 17


Verse 18

ותתם השנה ההיא. אשר נהלם בלחם בכל מקניהם והיא השנה הששית. ויבואו אליו בשנה השנית. זו היא השנה השביעית שהיא שניה לששית ואמרו לו שיקנה אותם ואדמתם בלחם שיאכילם בשנה הזאת השביעית, ואחר שתהיה הארץ לפרעה יתן להם זרע שלא תשם הארץ, כי הם יודעים כי כלו שבע שני רעב ויהיה לה זרע וקציר, וזהו שאמר למה נמות לעיניך וגו' קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה. שיקנה האדמה והגופות. כן יתפרש ענין הפרשה הזאת לפי הפשט. ועל דרך מדרש רז"ל שלא היו אלא ב' שנים רעב, נצטרך לפרש ויבאו אל יוסף בשנה השנית, לשני הרעב, כי כשירד יעקב למצרים מיד כלה הרעב בזכותו. וא"ת א"כ יחשדו אנשי הארץ ליוסף בחכמתו בפתרון החלום שאמר שבע שני רעב ולא היו רק שתי שנים. והתשובה בזה כי אחרי מות אביו חזר הרעב ליושנו, ועם זה יתקיים הכל ויבואו על נכון. יתקיים מדרש רז"ל שלא היו כי אם שתי שנים, ויתאמת פתרון של יוסף שאמר יהיו שבע שני רעב, כאשר נשלמו אחר כך, כי לא אמר יהיו שבע שני רעב רצופים. וזהו שדרשו רז"ל א"ר יוסי כיון שמת יעקב אבינו חזר הרעב ליושנו, וזהו שכתוב ויברך יעקב את פרעה, במה ברכו, שנמנעו שני רעב אע"פ כן שלמו אחר מיתתו, שנאמר (בראשית מ"ה) וכלכלתי אותך שם וכתיב אחר מיתת יעקב (שם נ') אנכי אכלכל אתכם, מה כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר. רבי שמעון אומר אין זה קדוש השם שדברי צדיקים קיימים בחייהם ובטלים לאחר מיתתן. א"ר אלעזר ברבי שמעון רואה אני את דברי רבי יוסי מדברי אבא שזה קדוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם נסתלקו מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם.

Verse 19


Verse 20


Verse 21


Verse 22


Verse 23


Verse 24


Verse 25


Verse 26


Verse 27

וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן. עיר גושן קרובה למצרים, ומפני שהיו שנים עשר בניו הגונים ונכבדים כל אחד מהם לפני מלכים יתיצב לכך רצה יעקב להתישב בארץ גושן ולא במצרים ממש אשר שם המלכות לבל יעשו מהם גזברים ושלטונים. ונראה בפשט הכתוב הזה כי לפי שהיה יודע יעקב אבינו ירידתם למצרים סבת הגלות לזרעו, וכי יתחיל בו עתה, מפני זה יאמר וישב ישראל כלומר נתישב שם, לא כמחשבת בניו שאמרו לפרעה לגור בארץ באנו כי היו סבורים לחזור לארץ כנען ככלות הרעב מיד וע"כ אמרו לגור ולא להתישב. ואמר ויאחזו בה. מלשון אחוזה ונחלה ולא נתקיימה מחשבתם. והיה ראוי לומר ויאחזו בניו בה, אבל הוא מלשון השורש הנאחז בקרקע ממנו נמשכים הענפים ויפרו וירבו מאד, וע"כ לא הוצרך הכתוב לפרש אלא סתם ויאחזו לפי שכבר הזכיר ישראל שהוא השורש אין ספק שהענפים נאחזים מן השורש. והנה הצדיקים המשילם הכתוב לשורש הממלא כל הארץ הוא שכתוב (תהלים פ') פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ, וכתיב (ישעיה כ ז) הבאים ישרש יעקב. וע"כ תמצא בפרשה זו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. מה שאין כן ברשעים שהכתוב ימשילם לאילן שאין לו שורש לפי שאין להם קיום ועמידה, שכן תמצא בסנחריב הרשע (יחזקאל ל"א) הנה אשור ארז בלבנון יפה ענף וחרש מצל. גם בנבוכדנצר כתיב (דניאל ד') רבא אילנא ותקיף. והזכיר הכתוב רומו של אילן וגבוליו וענפיו ופריו ולא הזכיר בו שורש בספור החלום, רק מה שאמר המלאך ברם עקר שרשוהי בארעא שבוקו, והיה זה לרמוז לו שתחזור מלכותו אליו, והוא שאמר דניאל ודי אמרו למשבק עקר שרשוהי די אילנא מלכותך לך קימא. וכן אמר הכתוב בענין הרשעים (ישעיה מ') אף בל נטעו אף בל זורעו אף בל שרש בארץ גזעם, וכתיב (הושע ט') שרשם יבש פרי בל יעשון. אבל הצדיקים יש להם שרש ושרשם מתקיים לעד לעולם איננו מתמוטט, וכן אמר שלמה (משלי י"ב) לא יכון אדם ברשע ושורש צדיקים בל ימוט.

Verse 28

באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות (משלי יב, כח) שלמה המלך ע"ה בא לפרסם בכתוב הזה (משלי יב) על שבח מדת הצדקה כי בשמרם עקב רב וימים על ימי המחזיק בה תוסיף. והנה היא תשועת הנפש והגוף והיא העולה על משפט מערכת הכוכבים, שהרי בידוע כי חיי האדם נגזרים הם כפי משפט המערכה ומעיד על זה מה שכתוב (שמואל א' כו) או יומו יבא כלומר יתקרב זמנו ויומו האחרון. וכן (מלכים א' ב') ויקרבו ימי דוד למות. (דברים לא) הן קרבו ימיך למות. ואין ענין קריבה אלא על עת הנגזר. ואע"פ שמערכת הכוכבים מחייבת היות ימי האדם נגזרים, יש על כח המערכה כח עליון כפי השכר והעונש להוסיף על הנגזר כמו שהוסיף לחזקיה שנאמר (ישעיה לח) הנני יוסף על ימיך ט"ו שנה, ולקצר מן הנגזר כמו שקצר מן יהורם בן אחזיה בעונש שדרש בחוליו לע"ג, שכן אמר לו הנביא (מ"ב א) כה אמר ה' יען אשר שלחת מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון המבלי אין אלהים בישראל לדרוש בדברו לכן המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות. וע"כ אמר שלמה כי הצדקה מדה עליונה ועצומה כחה גדול ופריה חיים, זהו שאמר בארח צדקה חיים כלומר תוספת חיים על הנגזר. וכמו שדרשו רז"ל בבנימן הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה באה לפניו אשה בשני בצורת אמרה לו ר' פרנסני א"ל העבודה שאין בקופה של צדקה כלום אמרה לו אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים עמד ופרנסה משלו לימים חלה בנימן הצדיק ונטה למות אמרו לו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ובנימן הצדיק שקיים אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות, תנא הוסיפו לו כ"ב שנה. ודרך נתיבה אל מות. כלומר וכיון שכן בטוח הוא כי בדרך נתיבה לא ימצא מות, כי כל הדורך נתיבה לא יראה מות קודם הנגזר וקודם זמנו לא ימות. וכענין שכתוב (משלי י') וצדקה תציל ממות, כלומר שהיא מגינה עליו שלא ימות קודם זמנו, כי מאחר שהצדקה היא מוסיפה על הנגזר כ"ש שתגיע ותקרב הימים על הנגזר ולא ימצא מות קודם בא זמנו. ענין הצדקה הוא שיתן אדם משלו למי שצריך. והנה היא מדרגות רבות, יש צדקה שיתן אדם פרוטה לעני מן האומות. גדולה ממנה שיתן לעני ישראל והוא מעניי עיר אחרת. למעלה ממנה שיתננה לעניי עירו שנאמר (שמות כב) את העני עמך, עני שעמך. למעלה ממנה שיתננה לעני קרובו שנאמר (ישעיה נח) ומבשרך לא תתעלם. למעלה ממנה שיפרנס את בניו. וכן אמרו רז"ל מאי דכתיב (תהלים קו) אשרי שמרי משפט עושה צדקה בכל עת, וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת אלא זה הזן את בניו ובנותיו כשהם קטנים, למעלה ממנו שהוא מפרנס אביו ואמו שהוא מקיים מצות כבוד אב ואם והיא צדקה גדולה שאין לך למעלה ממנה, ע"כ שכרה אריכות ימים הוא שכתוב (שמות כ) למען יאריכון ימיך. זהו בארח צדקה חיים. והנה זה מדה כנגד מדה. וכן מצינו ביוסף שפרנס את אביו י"ז שנה והיא מדה כנגד מדה. בזכות צדקה שעשה יעקב עמו שפרנס אותו י"ז שנה, שהרי כשפירש יוסף מאביו בן י"ז שנה היה שנאמר (בראשית לז) אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה. ובזכות שפרנס יעקב את יוסף שבע עשרה שנה מצינו שפרנס יוסף ליעקב במצרים י"ז שנה מדה כנגד מדה. וזהו שכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.

ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה. פרשה זו סתומה מפני שני טעמים, האחד לפי שעכשיו היה מתחיל הגלות ונסתם לבם מצרת השעבוד. והשני לפי שבקש יעקב לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו, שהרי מה שכתוב את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, הכונה לימות המשיח בקץ הגלות הזה הארוך שאנו עומדים בו היום, כי כל עניני יעקב ומקריו הם רמז לגלותינו השלישי הזה, כי כן היה יעקב שלישי לאבות. ולפי שנרמז ענין המשיח בכלל דבריו כמו שאמר עד כי יבא שילה, באה הפרשה הזאת סתומה לרמוז הקץ הסתום שהיה רוצה לגלותו ונסתם ממנו. וכן אמר דניאל (דניאל יב) כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ ישוטטו רבים ותרבה הדעת. וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיה ט) לםרבה המשרה ולשלום אין קץ ובאה המ"ם סתומה שלא כמשפט, כי מפשט המ"ם שבאמצע תיבה להיות פתוחה וזו סתומה לרמוז כי המעלה והמשרה של ישראל הלא היא סתומה בזמן הגלות. ומצינו בעזרא מ"ם פתוחה בסוף תיבה וזה ג"כ שלא כמשפט והוא שכתוב (נחמיה ב) בחומות ירושלים אשר המ פרוצים ושעריה אכלו באש. ואמרו במדרש שבא הרמז כאשר יסתמו חומות ירושלים שהם עתה פתוחים ופרוצים בזמן הגלות, אז תפתח המשרה שהיא סתומה. וכשם שאותיות הללו באו שלא כמשפט שאר האותיות ויש בהם רמז, כן פרשה זו סתומה שלא כמשפט שאר פרשיות לרמוז על מה שאמרנו. וכן אמרו באגדה ראה יעקב אבינו שהיו כל אותיות בשמות י"ב שבטים בניו חוץ מאות ח' וט' אמר יעקב כיון שאין בהם חטא ראויין הם לגלות להם את הקץ, כיון שראה שאין בהם קו"ף וצד"י אמר אינם ראוים לגלות להם את הקץ לכך סתם ולא גלה ולכך פרשה זו סתומה.

שבע עשרה שנה. ממה שהגיד למעלה שאמר יעקב לפרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה ובכאן פרט הכתוב כל ימי חייו שהיו קמ"ז שנה היינו יכולים ללמוד כי במצרים עמד י"ז שנה ולמה הוצרך לכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. אבל התורה כולה רמזים אין בה תיבה ואות שלא נאמר לענין הכרחי ומוצרך, ובא לרמוז מדה כנגד מדה מן הטעם שהזכרתי בפתיחה, והוא מדרש רבותינו ז"ל.


Verse 29

ויקרבו ימי ישראל למות. מאין ידע, אבל הכיר בעצמו שאפסו כחותיו ורצה לצוות על יוסף אבל לא היה חולה, ואח"כ חלה והוגד ליוסף הנה אביך חולה. וכן מצינו בדוד (מלכים א ב) ויקרבו ימי דוד למות, כי הרגיש בעצמו כן ומזה אמר (שם) הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ.

וע"ד הפשט מה שהזכיר ישראל ולא אמר ימי יעקב למות כמו שאמר בתחלה ויחי יעקב ויהי ימי יעקב. מעת שקראו הקב"ה בשם ישראל ואמר לו (בראשית לב) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, הפרשיות נוהגות כמנהג הזה לקרותו פעם ישראל פעם יעקב. כי מה שאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, אין זה מניעה אלא שיהיה שם ישראל עיקר ושם יעקב טפל לו. גם זו הפרשה נוהגת המנהג הזה, ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף ויתחזק ישראל. ואמר עוד ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי, וירא ישראל את בני יוסף. וכתיב עוד בסוף הפרשה ויכל יעקב לצוות את בניו ויחנטו הרופאים את ישראל.

וע"ד השכל מה שהזכירו הכתובים בפרשה זו פעם יעקב פעם ישראל הכל בהשגחה ובכונה ידועה. כי שם יעקב נאמר על מדות הגוף בעניני הגוף בעוה"ז, כי מה שנקרא יעקב על שם (בראשית כה) וידו אחזת בעקב עשו, ושם ישראל נאמר על מדות הנפש הוא שכתוב (בראשית לב) כי שרית עם אלהים.

וידוע כי עיקר הכונה במדות הנפש ולא במדות הגוף. מ"מ א"א לו לאדם לעקור לגמרי מדות הגוף ושלא ישתמש בהם כי לא יוכל לחיות זולתם, אבל הכונה להיות הנפש עיקר ומדות הגוף טפל. וזהו שאמרו ז"ל לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא שיהא ישראל עיקר ויעקב טפל לו. וכל מי שעושה מדות הגוף עיקר ומדות הנפש טפל שהיא עבודת ה' יתברך הנה הוא ממית את נפשו. ומזה אמר דוד (תהלים כב) אכלו וישתחוו כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה. קרא דשני ארץ הנמשכים אחר התאות כי הם המחזיקים במדת הגוף ועושים אותם עיקר ועושים עבודת הש"י טפל. ומזה הזכיר תחלה אכלו ואחר כך וישתחוו, לפניו יכרעו כל יורדי עפר אין כריעה זו לשון השתחויה אלא לשון השפלה מלשון (תהלים כ ט) כרעו ונפלו, כלומר יענשו וירדו לעפר לפי שאין אחד מהם משתדל להחיות את נפשו. וכן דרך הכתובים להזכיר יעקב אצל הענינים החומרים, הדברים המורכבים הגופניים, וישראל אצל הדברים הפשוטים הדקים הזכים והרוחניים. וזהו לשון הנביא שאמר (ישעיה מג) בוראך יעקב ויוצרך ישראל. הזכיר אצל יעקב בריאה ואצל ישראל יצירה. וכן הכתובים מיחסים הבריאה לחשך והיצירה לאור, הוא שכתוב (ישעיה מה) יוצר אור ובורא חשך. וכן מיחסים האנשים לישראל והנשים ליעקב, הוא שכתוב (שמות יט) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. וזהו מאמר הנביא (ישעיה מג) ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. יאמר כשאתה יעקב ונמשך אחר החומר ועסקי הגוף לא אותי קראת, אבל כי יגעת בי והשתדלת בעסקי הנפש אתה נקרא ישראל. ועל כן התחילה הפרשה ויחי יעקב ואמר ויהי ימי יעקב כי אצל חיי הגוף בעולם הזה הוצרך שם יעקב בהכרח, והזכיר שם ישראל אצל המיתה כי מיתת הגוף בעוה"ז הוא חיי הנפש לעוה"ב. וכן ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת וכן וישתחו ישראל ויתחזק ישראל כשיזכיר המטה שמת בה יזכירנו בשם ישראל. וכן בסוף הפרשה התחיל לענינו הראשון והזכיר יעקב הוא שאמר ויכל יעקב לצוות את בניו, ואחר שהזכיר ויאסוף רגליו אל המטה הזכירו בשם ישראל ויחנטו הרופאים את ישראל. ומה שכתוב ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף, כי תולדות יעקב יוסף וכשנולד יוסף יעקב היה שמו ולא נקרא עדיין בשם ישראל. וכן ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי וגו' כי בתחלת המראה הזאת שהיה בלוז יעקב היה שמו כי כן כתוב (בראשית לה) ויבא יעקב לוזה. ומשם ואילך מזכיר ישראל בכל פעם. ומה שהזכיר ויקרא יעקב אל בניו ולא אמר ויקרא ישראל אל בניו מפני שנסתלקה ממנו שכינה. כי השררה העצומה במעלת הנפש היא ראית פני השכינה.

וע"ד המדרש ויקרבו ימי ישראל למות זהו שאמר הכתוב (דה"א כט) כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה. ולואי כצל כותל או כצל אילן אלא כצל עוף הפורח באויר שנאמר (תהלים קמד) ימיו כצל עובר שהעוף עובר וצלו עובר עמו לכך נאמר ימיו כצל עובר. הוי אומר כצל ימינו עלי ארץ. ואין מקוה אין מי יקוה שלא ימות הכל יודעין ואומרים בפיהם שמתים, אברהם אמר (בראשית טו) ואנכי הולך ערירי. יצחק אמר (שם כז) בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. ואף יעקב אמר ושכבתי עם אבתי אימתי בשעה שנטה למות. ויקרבו ימי ישראל למות זהו שאמר הכתוב (קהלת ח) אין אדם שליט ברוח ואין שלטון ביום המות, כשנטה יעקב למות התחיל משפיל עצמו לפני יוסף אמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך. וכן אתה מוצא בדוד (מלכים א) ויקרבו ימי דוד למות. עד עכשיו קראו מלך שנאמר (מלכים א א) והמלך דוד זקן בא בימים. כשנטה למות לא אמר ויקרבו ימי המלך דוד למות אלא ויקרבו ימי דוד למות לקיים מה שנאמר (קהלת ח) ואין שלטון ביום המות.

ויקרא לבנו ליוסף. לא קרא לראובן שהיה בכור ולא ליהודה שהיה מלך אלא ליוסף למה לפי שהיה ספק בידו לעשות. אל נא תקברני במצרים. בקש ממנו שני דברים שלא יקברנו במצרים ושיקברנו בארץ ישראל. שלא יקברנו במצרים שלא יעשוהו מצרים ע"ז שהרי כשם שנפרעין מן העובדים כך נפרעים מן הנעבדים שנאמר (שמות יב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. ושיקברנו בארץ ישראל לפי שהאבות תאבים ומחבבים קברות ארץ ישראל לפי שהיא ארץ קדושה מכפרת העונות כענין שכתוב (ישעיה לג) העם היושב בה נשוא עון. וכתיב (דברים לב) וכפר אדמתו עמו. ושם שער השמים להכנס התפלות והקרבנות, והנשמות הזוכות נכנסות דרך שם ושבות לשרשם, על כן הצדיקים מתאוים למות בארץ ישראל כדי שתמצא הנפש החכמה פתח פתוח ולא תצטרך לטרוח ולהתגלגל, ועוד שמתי ארץ ישראל חיים תחלה לימות המשיח אבל מתי חוצה לארץ אינם חיים אלא ע"י צער גלגול מחילות.


Verse 30

ושכבתי עם אבותי. כלפי הנפש. ונשאתני ממצרים כלפי הגוף כלומר מובטח אני שאפילו תקברני מצרים, עם אבותי אני הולך אלא תגרום לי גלגול. אמר רבי יצחק מכאן שיודע אדם יום מיתתו להיכן הוא הולך אם למקום צדיקים אם למקום רשעים. וזהו שהקדים ושכבתי עם אבותי ואחר כך ונשאתני ממצרים כלומר אפילו מת אדם בקרון או בספינה או בנהר או במדבר או בישוב, נפשו קודמת והולכת אל אבותיו. ומצינו בר' אבהו שראה מתן שכרו סמוך למיתתו, שכן דרשו באלה הדברים רבה בפרשת והיה עקב, (תהלים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. מעשה בר' אבהו שנטה למות וראה מתן שכרו מה שעתיד ליתן לו הקב"ה לעתיד לבא וכל טוב שמתוקן לצדיקים וכיון שראה כל אותם הנחמות המתוקנות אמר כל אלין לאבהו מיד נתאוה למות התחיל קורא מה רב טובך אשר צפנת ליראיך.

וקברתני בקבורתם. מכאן דרשו רז"ל לעולם יקבור אדם צדיק אצל צדיקים שנאמר (מ"ב יג) ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וגו'. וזהו שאמר הנביא במותו (מ"א יג) וקברתם אותי בקבר אשר איש האלהים קבור בו אצל עצמותיו הניחו עצמותי.

אנכי אעשה כדברך. על דרך הפשט הודה לו בדבר. וע"ד המדרש אעשה כדברך כשם שהשבעתי, שאעלך ממצרים כך אני משביע את השבטים שיעלו אותי.


Verse 31

השבעה לי. אחר שהודה יוסף בדבר ואמר אנכי אעשה כדברך לא היה אביו חושדו שלא יעשה כן, ומה שהצריכו שבועה כי חשב אולי יטרידוהו עניני המלכות ולא יוכל להשתדל בקבורתו, או אולי לא יתן לו המלך רשות שיקבר במקום אחר זולתי במצרים כדי שיהיה להם לכבוד ולזכות, וכדי שיהיה הענין חזק בעיני פרעה שיהיה ליוסף פתחון פה בדבר על כן רצה להשביעו וכן אירע בסוף שאמר אבי השביעני לאמר והשיב לו פרעה עלה וקבור את אביך כאשר השביעך, כן פירש הרמב"ן ז"ל.

וישתחו ישראל. כיון שהודה יוסף לדברי אביו ונשבע לו בזה השתחוה לו אביו כדי לחלוק כבוד למלכות, ועל זה דרשו רז"ל תעלא בעדניה סגיד ליה.

ודעת רז"ל וישתחו ישראל על ראש המטה, שהשתחוה להקב"ה ונתן לו הודאה על זה כי חולה היה והשכינה למעלה מראשותיו של חולה שנאמר (תהלים מא) ה' יסעדנו על ערש דוי. ובין שתהיה השתחויתו להקב"ה או ליוסף מכל מקום הזכיר בו הכתוב מטה מה שלא מצינו באברהם ויצחק לפי שלא היתה מטתם שלמה, אבל יעקב מטתו שלמה וראויה להזכירה בתורה. וכן אמרו רז"ל אמר יעקב שמא ח"ו יש פסול במטתי כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק שיצא ממנו עשו. ועוד שהזכיר בו מטה לפי שהשכינה ירדה עמו למצרים וכתיב (בראשית מט) ויאסוף רגליו אל המטה וכתיב (שיר ג) הנה מטתו שלשלמה. וכן הוא אומר (ישעיה נח) כבוד ה' יאספך. וזה מבואר.