רבינו בחיי על בראשית מא א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רבינו בחיי על בראשית · מא · א · >>


בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען (משלי ג, ה)

שלמה המלך יזהיר בכתוב הזה (משלי ג) על מדת הבטחון, מפני שהוא מעקרי התורה והמצות. יאמר שיבטח אדם בהקב"ה בכל לבו ולא יבטח ולא ישען על בינתו, והכוונה בזה שאם יורהו שכלו ותלמדהו בינתו לבטוח בעשרו או בכחו וגבורתו, שלא ישען בזה כלל, רק שישים כל בטחונו בהקב"ה שהוא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, ואין כל מעשיו ומחשבותיו כלום בלתי אם יגזור ה' יתעלה, וזהו שכתוב (משלי יט) רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, כי אם אסף עושר לרוב אין לו להחזיק טובה לעצמו כי עשרו לא בא אליו בכחו וקלותו, וכן אמר שלמה ע"ה (קהלת ט) כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עשר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כלם. וכן אמר עוד (משלי טז) לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון, ודבורו אינו בידו כי אם ביד הקב"ה וכל שכן שאר כל המעשים, ולפיכך אין ראוי לו לבטוח ולהשען על בינתו ואין לו לתלות תקותו בהשתדלותו רק בהקב"ה, והוא שאמר דוד ע"ה (תהילים סב) אך לאלהים דומי נפשי כי ממנו תקותי. כלומר לא בהשתדלותי.

וידוע כי בטחונו של אדם מתחלק על שמונה חלקים. האחד הוא בתחילת תולדתו בוטח על שדי אמו מפני שהחלב מזונו וחיותו, וכענין שכתוב (תהלים כב) מבטיחי על שדי אמי. והשני הוא שבוטח אחר כך על אמו להאכילו מה שיערב לו ולהטעימו המתוק לחכו, וכענין שאמר דוד ע"ה (תהלים קלא) אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו. יאמר דוד ע"ה שהיה משוה ומדמה נפשו בבטחון ה' יתברך כגמול הבוטח על אמו. השלישי הוא שבוטח על אביו כי אחר שיגדל ותפקחנה עיני שכלו מעט יראה כי הוא ואמו תלוים על אביו, ואביו הוא עיקר ואז יתלה בטחונו באביו. הרביעי הוא שיבטח על כחו כאשר יגדל יותר וילמד אי זו מלאכה שתהיה באשר יוכל להתפרנס אז יסיר בטחונו מאביו וישים בטחונו בכחו ותחבולותיו. החמישי הוא שיבטח בהקב"ה כאשר יגדל יותר ויתחזק שכלו, ומתוך שיראה שאין כחו ותחבולותיו כלום ויראה חסרון הבריות ופחיתותם וצרכם הגדול לחסדיו יתעלה, אז יסיר בטחונו אשר היה לו בכחו וישים בטחונו בהקב"ה בענינים שאין בידו כח ותחבולה להפיק אותם. כענין צורך גשמים בזמן הזריעה, או אם ילך בים והים הולך וסוער, או במדבר חיות ולסטים, או בישוב והדבר היה בארץ. וכל הענינים האלו וכיוצא בהן שאין לו כח ותחבולה להמלט ישים בטחונו בהקב"ה, ומדרגה זו במדת הבטחון היא טובה אבל אין לה שלמות מפני שהוא כענין שאמר הנביא ע"ה (ירמיה ב) ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו. הששי הוא שיבטח בהקב"ה אפילו בדברים שיש לו בהן כח וקצת תחבולה, כגון מי שאפשר לו להתפרנס בסבת מלאכה כבדה שהיא מיגעת הבשר ומחזיר בטחונו להקב"ה שיפרנסהו בענין שיהיה נקל יותר. השביעי הוא שיבטח בהקב"ה בכל הסבות כולם בין שתהיה הסבה קשה או קלה. השמיני הוא שיבטח בהקב"ה בכל לבו ולא יתלה מחשבתו לסבה מן הסבות רק שירצה במה שהוא רצון הקב"ה, כלומר במה שהוא בריא או חולה עשיר או עני חפשי או אסור בבית האסורים. וכיון שרצון הקב"ה שיהיה לו אחד מן המאורעות והיסורין ההם והוא חפץ לדכאו בהם יש לו לחפוץ בזה ואין לו לבקש סבה, כי אם הוא משתדל ומבקש סבה שינצל מן המאורע ההוא שהוא בו, משים חלק אחד מלבו בבטחון אותה סבה ואיננו בוטח בהקב"ה בטחון שלם בכל לבו, ומי שהוא שלם במדת הבטחון יש עליו לבטוח בהקב"ה בכל לבו שהוא יתעלה בעל הסבות כולן יזמין אליו הסבות כפי מה שיצטרך. כן כתב הרב הגדול החסיד ר' בחיי בן פקודה ז"ל בספר חובת הלבבות שחבר.

ויראה לי כי מפני זה אמר (משלי ג) בטח אל ה', ולא אמר בה', לבאר שהבטחון השלם בכל לבו הוא שיהיו כל מחשבותיו אל ה', כענין שכתוב (תהלים כה) עיני תמיד אל ה', ואין ראוי לו לצדיק השלם במדת הבטחון לבקש סבה, והעד על זה ענין אליהו, וכמו שהזכרתי בפרשה של מעלה (מ"א יז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר וגו', והקב"ה הזמין לו אותה סבה והוא לא בקש אותה, והנה זאת מדרגה עליונה מאד במדת הבטחון.

והנה יוסף הצדיק הבוטח בהקב"ה לפי שבקש משר המשקים שיהיה לו סבה שיצא מבית האסורים, לכך לא הגיע למדרגה זו של בטחון ונענש בזה שנשאר שתי שנים יותר בעונש שתי מלות שאמר לו והזכרתני והוצאתני. וזהו שכתוב.

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאור, מקץ שנתים ימים. לסוף שנתים שפתר יוסף חלום שר המשקים והאופים היה החלום הזה של פרעה. ודרשו רז"ל כי עכובו בבית האסורים שתי שנים אחרי זאת היה בעונש והזכרתני והוצאתני. וכבר בארתי למעלה כי יוסף הצדיק שם ה' מבטחו בלבד ולא פנה אל שר המשקים רק שיהיה לו סבה מאת ה' יתברך. ואחר שהזכיר שנתים למה הוצרך ימים והרי כתוב (בראשית מה) כי זה שנתים הרעב, ולא הזכיר שנתים ימים, אלא למדך כאן שהיו שתי שנים מלאים מיום ליום לכך הוסיף ימים.

ובמדרש מקץ שנתים ימים זהו שאמר הכתוב (איוב כח) קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אופל וצלמות, כל דבר ודבר שיצא מפי הקב"ה בקצבה הוא יוצא אפילו הגשמים בקצבה הם יורדין, שהוא קוצב לבריות בראש השנה וכשישראל זוכים יורדין על הצמחים ועל האילנות וכשהם חוטאים הם יורדים על המדברות ועל הימים, זהו שאמר הכתוב קץ שם לחושך, קץ נתן ליציאת מצרים שנאמר (שמות יב) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו', קץ נתן ליוסף לצאת מבית האסורים שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים.




ופרעה חולם:    ראוי שיאמר ופרעה מלך מצרים, אבל מפני שהיה החלום הזה בענין היאור והוא היה תחלת מפלתו, גם יש בו רמז למה שעתיד שילקה במים ע"כ לא הזכיר בו הכ' מלכות כי אם השם לבדו, ומפני זה תמצא שיזכיר בכל הפרשה שם פרעה תמיד, ולא תמצא שם כלל מלך מצרים רק בהיות המעלה ליוסף שהזכיר בו הכ' מלכות לכבוד יוסף. הוא שכ' (בראשית מא, מו): "ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים" כי אז הזכיר בו השם והמלכות לבאר כי מעלת יוסף היא סבת מלכותו כי כל הארץ היתה אובדת לולי עצתו בחכמת פתרונו. ודע כי החלומות מפני ג' סבות, מפני מאכלים, מפני מחשבות, מפני חזוק הנפש, המאכלים מולידים גסות ומעלין עשן אל המוח והחלום הבא בסבת זה הכל עניני הבל ודברים בטלים, החלום הבא בסבת מחשבות הוא כשאדם מחשב בהם תדיר ומכח ציור המחשבה שהוא מחשב בהם ביום יראה אותם בלילה, הוא שכתוב בנבוכדנצר (דניאל ב, כט): "רעיונך על משכבך סליקו", והחלום הבא מפני חוזק הנפש הוא האמתי הראוי מכלם שהוא מכחות הנפש, שכח המדמה מצייר בעת השינה הדברים המורגשים שכבר חשב בהם והשיגם בהקיץ וחקקם בדמיונו ובשעת השינה שההרגשות בטלות הכח הזה מתחזק בו עד שיהיה הענין נדמה לא כאלו ראה אותו בהרגש והחלום הזה צודק כשהכח המדמה חזק באדם והוא שבא לאדם מבלי שיהרהר בו ושלא על דרך הרגילות כלל. וזו היא נבואה קטנה שארז"ל שנתנו לשוטים ותינוקות מפני שאין להם דעת ולא הטריחו חושיהן בהקיץ להשכיל בדברים המורגשים ולעצור אותם בדמיונם ולפיכך כל מה שהכח המדמה שלהם ישתלם להם בהקיץ ישתלם להם בעת השינה שהם מדמים דברים אמתיים ומתקיימים, והחלומות שהם מהמין הזה הם באים בין לצדיקים בין לרשעים מבלי שיהרהר אדם בענין זה כלל, ורצה הקב"ה להחלים את פרעה ולהפעים רוחו בחלום ולסכל עצת חרטומיו וחכמיו כדי להעלות את יוסף אל המעלה ההיא:

והנה עומד על היאור:    יאור ונהר הכל אחד, וכן תרגם אונקלוס נהרא ועקר שניהם מלשון אורה, וכן מצינו שהגשמים קראן הכתוב אור שנא' (איוב לו, לב): "על כפים כסה אור" וכתוב (איוב לז, יא): "יפיץ ענן אורו", וטעם הדבר כי הנהרות נעשין ממי גשמים והגשמים בסבת המאורות, וע"כ ראוי ליחס התולדות אל האבות, והיאור הזה נקרא נילוס שהיה עולה ומשקה את הארץ כי אין הגשמים יורדים במצרים תדיר, ומה שהזכיר על היאור היה ראוי לומר על שפת היאור כמו שאמר ותעמדנה אצל הפרות על שפת היאור, וכן פרעה בעצמו בספורו ליוסף הזכיר בחלומי הנני עומד על שפת היאור: אבל יתכן לפרש כי לפי שזה ספור התורה גלתה לנו התורה בזה מחשבתו הרעה כי היה חלומו מענין מחשבתו שהיה עושה עצמו אלוה והיה נילוס יאורו ומפני זה הזכיר על היאור, ראה בחלומו כי היה שליט על היאור ומושל עליו כענין שכתוב (יחזקאל כט, ג): "לי יארי ואני עשיתני", ופרעה בספורו שנה הענין ואמר על שפת היאור כי היה נבהל בענין החלום והוא שכתוב ותפעם רוחו ונתבייש לתת גדולה לעצמו שיאמר "על היאור" ואמר "על שפת היאור".