רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/חולין/פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

גיד הנשה נוהג בארץ ובחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין . בבהמה ובחיה. בירך של ימין ובירך של שמאל. ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף:

גמ' א"ל אביי לרב יוסף והא קא חזינא דאית ליה. א"ל אית ליה ולא עגיל. בעי רבי ירמיה אית ליה לעוף ועגיל ואית ליה לבהמה ולא עגיל מהו. בתר עיגולא אזלינן או בתר מינה אזלינן תיקו:

מתני' ונוהג בשליל רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל. וחלבו מותר. ואין הטבחים נאמנים על גיד הנשה . וחכ"א נאמנים עליו ועל החלב:

גמ' אמר שמואל חלבו של ג"ה מותר לדברי הכל והא מיפלג פליגי. דתניא גיד הנשה מחטט אחריו כל מקום שהוא וחותך שומנו מעיקרו דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר גוממו עם השופי. מודה שמואל שאסור לר"מ מדרבנן:

סימן ב[עריכה]

דתניא שומנו מותר וישראל קדושים הם ונהגו בו איסור. אמר רב יהודה אמר שמואל שני גידין הן הפנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו חיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו:

סימן ג[עריכה]

אמר רב ששת אמר רב אסי חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין עליו חוטין שבכליות אסורים ואין חייבין עליו. לובן שבכליות רב ורבי חייא חד אסר וחד שרי. רבה מחטט ליה. ר' יוחנן ממרטט ליה. רב אשי גיים ליה. אמר אביי כוותיה דרב אסי מסתברא. דא"ר אבא א"ר יהודה אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר אלמא חלב שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים הכא נמי שעל הכליות אמר רחמנא ולא שבתוך הכליות. רש"י פותק דבלובן כוליא הלך אחר המחמיר והמחמיר יחמיר והמונע לא הפסיד. ולכאורה נראה דשרי כאביי ואין צריך לגמום אלא מה שחוץ לכוליא. וגם בשאלתות פרשת וישלח הביא דברי המתיר ולא הביא דברי האוסר. וגרס רבה ממרטיט ולא גרס רבא דא"כ הוי הלכה כרבא נגד אביי. ומיהו נהגו לשרש אחריו מאחר שרש"י נסתפק בו וגם רבי יוחנן ממרטיט ליה. מיהו בחלב שהבשר חופה אותו משמע מפירוש רש"י ז"ל שפשוט לו שמותר אע"פ שבלובן כוליא לא פתק בהדיא דמותר וצריך טעם מאי שנא זה מזה. דאי דרשינן חלב שעל הכסלים אמר רחמנא ולא חלב שבתוך הכסלים. הכי נמי נדרוש חלב שעל הכליות ולא חלב שבתוך הכליות וגם ר' יוחנן אית ליה חלב שהבשר חופה אותו מותר מדקאמר בהמה בחייה פירוקי מפרקא ואפילו הכי ממרטיט ליה. ופירש הר"ר יונה ז"ל דמחמיר היה רבי יוחנן. ואביי דינא דאורייתא קאמר. הילכך ראוי להחמיר כרבי יוחנן ומכאן מביא ראיה לסתור דברי הר"ר אליעזר ממי"ץ שהיה אומר דשומן שעל יותרת הכבד אסור י אף לאחר שניטל הקרום ממנו. והביא ראיה מדתניא בתורת כהנים בפרשת צו כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנו קרבן לה' אין לי אלא תמימים שכשרין להקרב. חלב בעלי מומים מנין. ת"ל מן הבהמה. חלב חולין מנין. ת"ל כי כל אוכל חלב. א"כ למה נאמר אשר יקריבו לא אמרתי לך אלא חלב שכמותו כשר להקרב. יצא חלב הדפנות שאין כשר להקרב. משמע שהייתי אותר חלב הדפנות אי לאי משום שאין כשר ליקרב. ואם כן חלב היותרת דקריב ליתסר. ולדבריו אם כן לובן כוליא ליתסר שהוא קרב עם הכוליא כמו שומן היותרת. ומיהו יש לומר דשאני לובן כוליא דמיעטיה קרא בהדיא שעל הכליות ולא שבתוך הכליות. ומיהו קשה לדבריו כל שומן האליה ליתסר דקרב לגבי מזבח הוא ואי משום דאמרינן בסוף כל הבשר דף קיז. חלב האליה איקרי חלב סתמא לא איקרי מכל מקום ליתסר מטעם שהוא קרב למזבח אלא ודאי לא איצטריך למעט חלב הדפנות אלא לפי שדומה לשאר חלב. ושמא אף תותב קרום ולקלף הוא. אבל לובן כוליא וחלב האליה לא דמי כלל לשאר חלב האסור וכי קרבי נמי לא בתורת חלב קרבי. אלא אגב כוליא ואליה וכן שומן היותרת אגב יותרת:

סימן ד[עריכה]

גופא א"ר אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר. איני והא אמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל האי תרבא דתותי מתני אסור. אמר אביי בהמה בחייה איפרוקי מפרקא. חלב שהבשר חופה אותו פירש רש"י חלב שעל הכסלים שתחת הכליות ונראה בגובה הכסלים ואח"כ נבלע תחת בשר אדום דק ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסלים. ומה שהבשר חופהו מותר. וכשכלה למטה אותו בשר החופה יוצא הימנו קרום לבן ועב לבד קרום דק וקלוש המתפשט בכל הכסל שאסור משום חלב כדלקמן סימן ט ותחת אותו קרום עב יש לובן חלב יש נוהגין בו איתור חלב לפי שאותו קרום עב אינו חשוב להם חיפוי בשר. אבל באשכנז נוהגין היתר וגם בעיני נראה שחפוי בשר גמור הוא:

סימן ה[עריכה]

האי תרבא דתותי מתני זהו עליונו וגובהו של אותו חלב שפרשתי קודם שיכתהו הבשר. ואותו גובה עצמו מכוסה במתנים שקורין לונבי"ש שרחבן מרחיב למטה מצלעות קטנות ומכסהו וכשהטבח מפרישו נראה אותו חלב. פרוקי מיפרקא כשהיא הולכת איבריה מתפרקין ונעות והמתנים פעמים שהן נמשכין כלפי מעלה והכסלים נמשכין כלפי מטה ואין החלב נכסה בהן ורב אלפס ז"ל כתב חלב שתחת הבשר בראש הכסלים הוא חוורא דתותי מתני. וקרום מפריד בין זה החוורא ובין השומן שתחת זה החוורא. והעליון אסור ותחתון מותר ולפי שאין הכל בקיאים באיזה מקום הבהמה מתפרקת בחייה נתן הרמב"ן ז"ל סימן לדבר וכתב כל מקום שתמצא בו חלב תחת הבשר והבשר מקיפו מכל סביביו ולא יראה עד שיקרע הבשר הרי זה מותר: אמר רבי אבא אמר שמואל ההוא תרבא דקליבוסתא אסור וענוש כרת. וזהו חלב שעל הכסלים. פירש"י תרבא דקליבוסתא עצם קטן מונח על עצם שקורין הנקא. ומחובר לחוליות האליה מלמעלה. ועליו יש חלב תחת ראש המתן שקורין לונבי"ל. ורב אלפת ז"ל פירש תרבא דקליבוסתא היכא דלייפן אטמהתא זהו חלב שעל הכסלים. ולפיכך נקרא נר שרגלו גבוה מחבירתה כסול כדתנן בכורות דף מ. הכסול והשחול. וא"ר אבא אמר שמואל חלב שעל המסס ובית הכוסות אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל גבי הקרב:

סימן ו[עריכה]

אמר רב יהודה ריש מעיא באמתא בעי גרירה. וזהו חלב שעל גבי הדקין. פירש"י לעיל דף מט: שהראש של המיעים כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרור החלב מהן עד שיעור אמה מפני שסמוכין לחלב מכאן. ומכאן ואילך הם דבוקים בהדורא דכנתא והוא שומן ומותר ובלבד שינקרו אותו מן הוורידין שבו. והרמב"ם ז"ל כתב פ"ז מהל' מאכלות אסורות (פ"ז מהל' מאכלות אסורות) חלב שעל הקיבה הוא ראש המיעים סמוך לקיבה ולא כתב באורך אמה ונראה דמפרש דלבני מיעיא קרי אמתא על שם אמת המים ועוד כתב שיש מן הגאונים שכתבו דריש מעיא הוא סוף המיעים שיש בו הריעי:

סימן ז[עריכה]

וא"ר אבא א"ר יהודה אמר שמואל חוטין שביד אסורין ואין להן היתר במליחה כמו לשאר בשר כי המלח אינו מפליט דם הכנוס בחוטין אם לא חתכו. הילכך אפילו לצלי אסור בלא חתיכה דכמו שאין המלח מפליט הדם כך אין הצלי מפליטו. ואפילו אם מלחו וצלאו אסור. דהוי כמו מליחה אחר מליחה. ודם הכנוס בחוטים אינו כדם הנבלע באיברים כי הוא כנוס בחוטין. ואם צלאו בלא חתיכה החוטין אסורין והבשר מותר ואפילו קליפה לא בעי וכ"כ בעל הלכות האי מאן דמטוי רישא צריך לאנוחי בית השחיטה לתתא כי היכי דנידוב דמא. והיכא דמשתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור. רישא גופא שרי אלמא דאינו אסור אלא המוח המתבשל בתוך הקרום אבל הראש מותר ואפי' קליפה אין צריך. והיינו טעמא לפי שהקרום מפסיק בין הדם שבתוכה לבשר ואין הדם נפלט לחוץ ואפילו אם קצת מן הדם נפלט ונכנס לתוך הבשר כבולעו כך פולטו. ואי חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה נמי שפיר דמי מדקאמרינן אפילו לקדירה ולא קאמר חתכיה ומלחיה שפיר דמי מכלל דעד השתא איירי לצלי ובלא חתיכה כדפרישית. והא דאמר לקמן דף צג: האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי שפדיה בשפודא מידב דייב ופירש רש"י תליה בשפודא בתוך התנור בלא חתיכה ומליחה ועלה קאמר וכן ביעי וכן מזריקי. פשיטא דחתיכה צריך אף לצלי כדמוכח הכא. ומה שפירש רש"י דאי שפדיה בשפודא שרי בלא חתיכה ומליחה רוצה לומר שלא עשה שתיהן. ואדלעיל קאי חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי ועלה קאי דאי שפדיה בשפודא לא בעי תרוייהו חתיכה ומליחה אבל מילתא דפשיטא היא דחתיכה בעי אף לצלי כדמוכח הכא. ומיהו לכאורה משמע דגבי אומצא דאסמיק איירי בלא חתיכה. מדקאמר רבינא דאי שדייה אגומרי נורא מיצמת צמית. ואי חתכיה לא מסתבר למימר דמצמית צמית שהרי הדם היה נפלט דרך החתך והא דדייקינן הכא דבעי חתיכה לצלי היינו בחוטין שבתוך היד שהן נבלעין בתוך הבשר ואין הדם יוצא בלא חתיכה אבל אומצא דאסמיק ומזריקי דהיינו גידי צואר שהוציאו מן הבשר עצמו הנהו לא בעי חתיכה לצלי. ומיהו מה שמדקדק ר"י מדקאמר אפילו לקדירה ולא קאמר חתכיה ומלחיה שפיר דמי מכלל דעד השתא איירי לצלי אין זה כל כך דקדוק דהא לקמן גבי בשרא דאסמיק בתחלת הסוגיא קאמר חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי. אע"ג דלא איירי בצלי מעיקרא. ומיהו איכא למימר משום דבתר הכי איירי בדין צלי פתח תחלה אפי' לקדירה. אבל הכא לא הוי ליה למימר אפילו לקדירה אי לאו דאיירי עד השתא בצלי. ומיהו בפרק הזרוע דף קלג. א"ר אבא א"ר הונא א"ר חוטין שבלתי אסורין. כל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנים לו מתנה. ולא היא אי מטוי להו מידב דייב אי לקדירה איידי דמחתך להו מידב דייב ומדלא הזכיר חתוך לצלי אלמא לא בעי לצלי לא חתיכה ולא מליחה. וכן שדר רב עמרם ז"ל דכל שהוא משום דם לקדירה אסור ולצלי מותר. כל שהוא משום חלב בין לקדירה בין לצלי אסור. וכן נמצא בתשובת הגאונים בר יונה או בר אווזא דמטוי ליה לא בעי קריעה ומליחה. ולא עדיף מכבדא ולא אשכחן צלי דבעי מליחה כלל. ושדרו ממתיבתא באתרא דלית להו מילחא ליטוי טוויה דשייב ליה נורא. ובתר דמטוי פלגא אי בעי לבשולי בקדירה שפיר דמי. והלכך חוטין של יד לצלי לא בעי לא חתיכה ולא מליחה. ומתוך זה נדחו דברי ר"ת שהיה אומר שמותר לבשל הכבד אחר מליחה כמו שנהגו לבשל אחר צלייה. דמליחה הרי הוא כרותח דצלי. ולכך פירשו הלכות גדולות דשיעור שהיית מליחה כשיעור צלייה. דכיון דחזינן דלמליחה בעי חתיכה ולצלי לא בעי חתיכה אלמא דצלי מפליט יותר ממליחה וכן עמא דבר שאין לבשל הכבד אחר מליחה:

סימן ח[עריכה]

אמר רב יהודה חוטין שבעוקץ אסורין. חמשה חוטי איכא בכפלי תלתא מימינא ותרתי משמאלא. תלתא מיפצלי לתרי תרי. ותרי מיפצלי לתלת תלת. מאי נפקא מינה דאי שליף להו עד דחמימי משתלפי. ואי לא בעי לחטוטי בתרייהו. ופירש"י דהנהו חמשה ראשן אחד מחובר לשדרה וראשי הפצולים נדבקין תחת החזה בראשי הצלעות ואותן ראשי הפצולים מצויין בחצי הבהמה שלפנים וצריך ליזהר לחטט אחריהן. ונראה דמדאורייתא משרא שרו מתרי טעמי חדא דחלב אמר רחמנא ולא חוטין ועוד דחלב שהבשר חופה אותו מותר ובהא איכא למימר דשמא בהמה בחייה פרוקי מיפרקא או שמא מגולין קצת קודם שיכנסו לתוך הבשר ואפילו יהא מדרבנן נכון לחטט אחריהם דאין לזלזל באיסורי דרבנן דכל דתקון כעין דאורייתא תקון: אמר אביי ואיתימא רב יהודה חמשה חוטי הוו. תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דכפלי ודטחלי ודכולייתא משום תרבא דידא ודלועא משום דמא. וחוטין שבלשון הם בכלל דלועא. כי הלשון בכלל הלחיים במתנות כהונה. למאי נפקא מינה דמשום דמא אי מחתך ומלח להו שפיר דמי. הנך לית להו תקנתא :

סימן ט[עריכה]

אמר רב כהנא ואיתימא רב יהודה חמשה קרמי הוו. תלתא משום תרבא ותרי משום דמא. דכפלי וטחלי ודכילייתא משום תרבא דביעי דמזרקי משום דמא. וקרום שעל דד הטחול אסור וחייבין עליו כרת. ושעל הטחול כולו אסור ואין חייבין עליו כרת. ובכוליא איכא תרי קרמי. עילאה אסור וחייבין עליו כרת. תתאה אסור ואין חייבין עליו:

סימן י[עריכה]

ביעי חשילתא רב ורב אסי חד אסר וחד שרי א"ל רבי יוחנן לרב שמן בר אבא הני ביעי חשילתא שריא ואת לא תיכול מינייהו משום שנאמר ואל תטוש תורת אמך. ואנו גרירן בתר בני בבל ואסיר לן. אמר מר בר רב אשי הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין שריין בלא קליפה מכאן ואילך אי אזרען אסורין בלא קליפה ואי לא שריין. מנא ידעינן. אי אית בהו שורייקי סומקי אסורין ואי לא שרי:

סימן יא[עריכה]

אומצא ביעי ומזריקי פליגי ביה רב אחא ורבינא. בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והילכתא כרבינא לקולא. בר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והילכתא כרב אחא לקולא. אומצא דאסמיק מחמת מכה שהוכתה הבהמה מחיים ונתקבץ שם הדם והאדים הבשר. ולא חשיב כדם האיברים שלא פירש. חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי. שפדיה בשפודא מידב דייב דמא. אותביה אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר נורא מישב שייב וחד אמר מצמת צמית. וכן ביעי וכן מזריקי ביעי בקרמייהו ומזריקי גידי צואר:

סימן יב[עריכה]

האי אומצא דאסמיק הוא וחלייה אסור. לא אסמיק הוא וחלייה שרי. חלייה אסור פירש רש"י מוהל היוצא ממנו כשחותכו ולא גרסינן הוא. ולא נהירא דהיכי דמי אי דנצלה כל צרכו למה יהיה המוהל אסור הא אמר דעל ידי חתיכה ומליחה אף לקדירה שרי. ופליטה דמילחא לא עדיפא מפליטת צלי. דאדרבה גריע טפי שנהגו לבשל הכבד אחר צלייה ולא אחר מליחה ואם לא נצלה כל צרכו היכי בעי למימר שהוא מותר. דמדלא גריס הוא משמע שרוצה לומר שהבשר עצמו מותר. וזו תימה היאך יהיה מותר כל זמן שלא נפלט דמו הא למאן דאמר גומרי מצמת צמית אסר ליה אע"ג דדם האיברים שרי הכא הא דאסמיק שאני לפי שהדם בא ממקום אחר וכנוס בתוכו ועוד מדמייתי לקמן האי חלא דחליט ביה חדא זימנא משמע דאיירי בחלא ממש ולשון אחר שפירש רש"י שחולטין אותו אחר צלייתו להפליט הדם משמע דהבשר מותר מדלא גרסינן הוא: ועוד דלמה היו חולטין אותו אם היה נאסר וקשה להך פירוש דאי חלייה אסור איהו נמי אסור לפי שחוזר ונבלע בו כדאמרינן לקמן פרק כל הבשר דף קיא. גבי כבד דחלטו ליה בחלא סבר רב פפא קמיה דרבא למימר תלייה אסור א"ל אי חלייה אסור איהו נמי אסיר. ועוד דומיא דחליט לקמן דהוי להצמית הדם בתוכו אית לן נמי לפרושי הכא. ונראה פירוש ריב"א דאומצא דאסמיק מיירי בבשר חי שנתנוהו לתוך חומץ וכן דרכו אם אינו שוהה בתוכה עד דאסמיק צמית ליה חלא ולא מפליט מידי. וכי משהי ליה בגויה עד דאסמיק הבשר נעקר ממנו הדם ונפלט לתוכו. הוא וחלייה אסור כי חוזר הדם ונבלע בתוכו. ובהאי אומצא דאסמיק פליגי לעיל. ואי חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי. ורבינא אמר אע"ג דלא אסמיק נמי חלייה אסור אי אפשר דלית ביה שורייקי דדמא. א"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא מגמע ליה גמועי. איכא דאמרי רבינא גופא מגמע ליה גמועי. והילכתא לא אסמיק הוא וחלייה שרי א"ל מר בר אמימר לרב אשי האי חלא דחליט ביה חדא זימנא לא חליט ביה זימנא אחריתי. לפי שתשש כחו וחשוב כמים. מאי שנא מחלא דתמיחא פי' מאי שנא מחומץ שאין חזק מעיקרו ואפ"ה חולטין בו התם איתא לקיוהא דפירי בעיניה הכא ליתיה לקיוהא דפירי בעיניה:

סימן יג[עריכה]

אמר רבא האי מולייתא שריא. פירוש עוף או גדי ממולא בשר דק כתוש בלא מליחה וצולהו בשפוד. א"ל אביי והא קא בלע דמא א"ל כבולעה כך פולטה. ואפילו נמלח בשר החיצון ושהה כדי מליחה דהשתא אין טרוד לפלוט דמו שנאמר אגב פליטת דמו הוא פולט מה שבולע מן הפנימי. אפילו הכי שרי. מדמייתי עלה ראיה מטפילת בר אווזא. ואע"פ שמעשים בכל יום שאוסרים בשר ששהה כדי שיעור מליחה שנפל בציר פליטת דם ואפילו לצלי. וכן אסר רבינו תם ז"ל תרנגולת שנמלחה בכלי שאינו מנוקב אע"פ שלא שהתה שיעור צלייה בכלי ולא נפלט עדיין כל דמה אפילו הכי אסר אותה אפילו לצלי. ולא אמרינן כבולעו כך פולטו. דדוקא היכא דנפלט מיד בשעת הבליעה כגון מולייתא אמרינן כבולעו כך פולטו. אבל דבר שנאסר כבר מחמת דם שבא עליו ממקום אחר תו לא שרינן ליה משום דכבולעו כך פולטו. והלכתא מולייתא שריא ואפ' פומא לעיל והני מילי לצלי. כעין פסח שהוא צלי אבל בקדירה לא פירוש אם לא נמלחו שניהם בשר הפנימי והחיצון ואחר שנתמלא מלח החיצון אסור לקדירה דאין המלח מפליט דם של הפנימי :

סימן יד[עריכה]

רישא בכיבשא אותביה אבית השחיטה מידב דייב דמא. אצדדין מיקפא קפי דמא ואסור אנחיריה אי דייץ ביה מידי ופתחיה כי היכי דליפוק דמא מיניה שרי ואי לא אסיר:

סימן טו[עריכה]

יש שמגלגלין תרנגולת ברמץ למולגה. ולכאורה היה נראה דאסור דלא שרו ברישא אלא אבי נחירי וזה לא שייך בתרנגולת. ויש לחלק דדוקא בראש של בהמה שיש עצמות ודברים המעכבים את הדם לצאת אבל בתרנגולת האש שואב את הדם ואינו מתקבץ בשום מקום. וכן כתוב בהלכות גדולות האי מאן דמטוי רישא כו' דלעיל סימן ז משמע בהדיא דלא אסור אלא משום קרום שיש בו דם ולכך גם המוח אסור שנתבשל בתוך הקרום. וגם חוטין שבלחי אסורין אם לא חתכן. וגם רגלים מותר לחרוך אותם בלא מליחה ובלבד שיסיר הטלפיים כי הם מעמידין הדם. הך פיסקא דריחא מילתא היא שכתב רב אלפס ז"ל כאן כתבתיה פ' בתרא דמס' ע"ז סי' ח:

סימן טז[עריכה]

איתמר טבח שנמצא אחריו חלב רב יהודה אמר כשעורה. ורבי יוחנן אמר בכזית אמר רב פפא לא פליגי כאן להלקותו בכזית כאן לעברו בכשעורה. אמר מר זוטרא כשעורה במקום והילכתא להלקותו בכזית לעברו בכשעורה. אין הטבחים נאמנים על גיד הנשה וחכ"א נאמנים עליו ועל החלב אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן חזרו לומר אין נאמנים. אמר רב נחמן ובזמן הזה נאמנים. אכשור דרי. מעיקרא סברי כרבי יהודה ולבסוף סברי כרבי מאיר. כל כמה דהוו דכירי לר' יהודה לא הוי מהימני. השתא דאנשויי לרבי יהודה מהימני:

סימן יז[עריכה]

מתני' שולח אדם ירך לעובד כוכבים וגיד הנשה בתוכו מפני שמקומו ניכר. כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות מ"א (פ"ח מהל' מאכלות אסורות) דגיד הנשה מותר בהנאה. הכ"מ בפ"ח מהל' מ"א דין י"ד העתיק דברי הרא"ש הללו קצת ביתר ביאור ע"ש וחכמי לוני"ל ז"ל השיבו על דבריו ואומרים דאסור בהנאה. ופלוגתא דתנאי היא דתניא גיד הנשה מותר בהנאה דברי רבי יהודה. ור' שמעון איסר. ורבי יהודה ור' שמעון הלכה כרבי יהודה. ובפרק שני דפסחים דף כב. פריך לרבי אבהו דאמר לא יאכלו איסור הנאה משמע והרי גיד הנשה דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה ותנן שולח אדם לעובד כוכבים ירך שגיד הנשה בתוכו ומשני קסבר רבי אבהו כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה. הניחא למ"ד יש בגידין בנותן טעם. אלא למ"ד אין בגידין בנותן טעם מאי איכא למימר. מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנותן טעם ר' שמעון היא. דתניא האוכל מגיד הנשה של טמאה רבי יהודה מחייב שתים. ור"ש פוטר. ור"ש הכי נמי דאסר דתניא גיד הנשה מותר בהנאה דברי ר' יהודה. ור"ש אוסר. ואין הלכה כר' אבהו דאמר לא יאכלו איסור הנאה משמע. וצריך לומר דגיד הנשה אסור בהנאה. דאנן קי"ל לקמן סימן לב אין בגידין בנותן טעם. וליכא לשנויי כשהותרה נבילה היא וגידה הותרה. ומצאתי כתוב בשם ה"ר יונה ז"ל שאסור בהנאה וכתבו שיש לו ראיה מפסחים ולא כתב הראיה. ונראה שסובר הלכה כר' אבהו ולכאורה נראה דהלכה כחזקיה דאמר שם דף כא: לא יאכל דוקא איסור אכילה משמע דחזקיה רבו של רבי יוחנן הוה והנכה בכל מקום כחזקיה כנגד רבי יוחנן וכל שכן נגד רבי אבהו תלמיד של רבי יוחנן. גם רב אלפס ז"ל לא הביא בפסחים אלא דברי חזקיה. ואי משום דקאמר התם דף כג. לימא כתנאי יעשה למלאכה מה ת"ל לכל מלאכה ר' יוסי הגלילי אומר וכו' מאי לאו בהא קא מיפלגי דרבי יוסי הגלילי סבר לא תאכלו בין איסור אכילה בין איסור הנאה וכו' ור"ע איסור הנאה לא משמע וכו'. לא דכולי עלמא לא תאכלו משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה והכא בהא קמיפלגי כו'. אלמא מסיק דתרוייהו סברי כרבי אבהו הא לאו ראיה היא דתיהוי הילכתא כרבי אבהו. משום דלא מצי למימר דכולי עלמא לית להו דרבי אבהו דעל כרחך רבי יוסי הגלילי צריך למיסבר כרבי אבהו מדאיצטריך קרא להתיר חלב בהנאה ועוד נראה להביא ראיה דהלכה כחזקיה דמסיק בפסחים שם: מכדי אותבינהו לכל הני קראי ושנינן. חזקיה ורבי אבהו במאי פליגי. ומסיק דפליגי בחולין שנשחטו בעזרה. חזקיה סבר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא היא. ור' אבהו סבר לאו דאורייתא. ואנן קי"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא דתנן בפרק שני דקדושין דף נו: המקדש בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת. ואמרינן עלה בגמ' דף נז: א"ר יוחנן משום ר"מ אמרה תורה שחוט לי שלי בשלי ושלך בשלך. מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור. ועוד דריש לה התם מקרא אחרינא. עוד קאמר התם דף נח. אשכחינהו מר יהודה לרב יוסף ולרב שמואל בריה דרבה בר בר חנה דהוו קיימי אפיתחא דבי רבא אמר להו תניא המקדש בפטר חמור בבשר בחלב בחולין שנשחטו בעזרה ר"ש אומר מקודשת אלמא לר"ש חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ורמינהי ר"ש אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכן חיה. ומוקי לה בנמצא טריפה אלמא לכולהו תנאי חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. וכן בכיסוי הדם דף פה. חשיב חולין בפנים שחיטה שאינה ראויה. וגם רבי יהושע בן לוי סבר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא בפרק שני דפסחים דף כג: וכן רבי יוחנן בנזיר דף כט. גבי האיש מדיר בנו בנזיר וכן ראיתי באשכנז שמוכרין גיד הנשה לעובד כוכבים. ובשאר ארצות ראיתי שנזהרו אף להאכילו לחתול על כן דקדקתי בו ונראה שמותר בהנאה:

גמ' שלימה אין חתוכה לא במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי הא לא אתי ישראל למיזבן מיניה. ואי במקום שמכריזין שלימה נמי לא לישדר ליה דילמא מחתך לה ומזבין לה. אי בעית אימא במקום שמכריזין חתוכא דעובד כוכבים מידע ידיע כתב רש"י ועל דא סמיך רבי בשולח ירך לחבירו על ידי עובד כוכבים ולא עשה בו חותם דכשירה היא אם חתוכה היא כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד. וכן ראיתי רבותי שהתירו בשר יבש שנשלח ביד עובד כוכבים ונתקלקל החותם והחתיכות שניכר בהן ניקור ישראל כגון בנטילת חוטין דיד והחוט שניטל אצל החזה והתירו ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננו לו בפני ישראל ואותו ישראל יקננה מן העובד כוכבים דכשרואה אותה חתוכה סבור שניטל הגיד:

סימן יח[עריכה]

ואי בעית אימא משום דגונב ליה דעתיה דעובד כוכבים דסבור שישראל זה אוהבו מאוד דאחר שטרח בה ותקנה לו עד שראויה לו שלחה לו ואמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים. ושינוייא קמא עיקר דהא אביי מוקי ברייתא דלקמן דתני בה ובעובד כוכבים בין שלימה ובין חתוכה אין צריך ליטול במקום שאין מכריזין ורבא מוקי לה במקום שמכריזין וכשהכריזו. ולא חיישינן במתנה שמא יחננה לו בפני ישראל וגם לא חיישינן במתנה לגנבת דעת. וההיא דשמואל דפייסיה למבורי. כמין מכר היה. וא"כ הני אמוראי בתראי מתרצי מתניתין כשינוייא קמא כי היכי דלא תפלוג מתניתין אברייתא ורבינו תם תירץ דהא דחיישינן לגנבת דעת ולשמא יתננה לו במתנה בפני ישראל היינו היכא דאמר ישראל לעובד כוכבים שהיא כשירה ומנוקרת אבל בסתם לא חיישינן. תניא היה ר"מ אומר אל יסרב אדם בחבירו שיאכל אצלו ויודע בו שאין סועד ואל ירבה לו בתקרובת ויודע בו שלא יקבל ואל יפתח לו חביות מכורות לחנווני אלא א"כ הודיעו. אבל בסתם לא. ואע"ג דלא א"ל שבשבילו הוא פותחם איכא גנבת דעת. דממילא הוא סבור דבשבילו הוא פותחו דלא מסיק אדעתיה שמכרם לחנווני. ולא דמי להא דלקמן מר זוטרא בריה דרב נחמן דקאזיל מסיכרא למחוזא דקאמר רבא איהו דקמטעי לנפשיה דהתם איבעי ליה למר זוטרא לאסוקי אדעתיה דלא יצאו לקראתו דמנא ליה דידעו בביאתו ודלא כרש"י שפירש דהא דאמר לא יפתח לו חביות הפתוחות לחנווני דמיירי באומר לו בשבילך אני פותחם. חדא דאלא א"כ הודיעו לא משמע הכי ועוד מאי פריך מרב יהודה שפתח לעולא חביות המכורות לחנווני וכי ס"ד למימר דרב יהודה היה משקר לעולא. אלא אפילו בסתם אסור אלא א"כ הודיעו. ולא דמי לנפל בשרא לבני חילא. דהתם ודאי איבעי להו למידע כיון דמכריזים דטריפה הוא וליכא גנבת דעת. ולא יאמר לו סוך שמן מפך ריקם. ואם בשביל כבודו מותר: ת"ר לא ילך אדם לבית האבל ובידו לגין המתקשקש. ולא ימלאנו מים מפני שמתעהו. ואם יש שם חבר עיר מותר: ת"ר לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה בכלל שחוטה. מפני שני דברים. אחד מפני שמתעהו. ואחד מפני הסכנה. ולא ישלח אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה. ומעשה באחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה והלך וזימן עליה אורחים ומצאו של יין וחנק את עצמו. ואין האורחין רשאין ליטול ממה שלפניהם וליתן לבנו או לבתו של בעל הבית אא"כ נטלו רשות מבעה"ב. ומעשה באחד שזימן אורחים בשני בצורת ונתן לפניהם שלשה ביצים. בא בנו של בעה"ב. נטל כל אחד מחלקו ונתן לבנו של בעה"ב בא אביו של תינוק ומצאו שהיה עוזק אחת בפיו ושנים בשתי ידיו. חבטו בקרקע ומת. כיון שראתה אמו כך עלתה על הגג ונפלה ומתה. אף הוא עלה לגג ונפל ומת אמר רבי אליעזר בן יעקב על דבר זה נהרגו שלשה נפשות מישראל:

סימן יט[עריכה]

הראב"ד ז"ל דקדק מדאמר שלימה אין חתוכה לא מכאן יש ללמוד שאם בא אחד מעלמא וניקר את הבשר והלך לו. ואין כאן מי שבקי בניקור להראות לו שהוא מנוקר יפה. ואותו המנקר לא נודע לנו אם הוא בקי בניקור או לא. בחזקת היתר היא דתלינן שיפה ניקר ובקי הוא בניקור דאי לא תימא הכי חתוכה אמאי לא והא לא אכיל ממנה לעולם עד דמחוי ליה לבקי והוא ידע אם ניטל גידה. אלא שמע מינה כל ירך שאין הגיד ניכר בה בחזקת היתר היא. וכל שכן ירך מנוקרת שא"צ לחזור אחר מנקר ואין דומה להא דאמרינן לעיל דף ט. בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כי הבהמה בחייה אין בה שום היתר לפי שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ומש"ה קיימא בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה. אבל ירך כולה בחזקת היתר חוץ מן הגיד הלכך אמר רב רוב המתעסקין בניקור מומחין הן. דהשתא גבי שחיטת בהמה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן בהלכות שחיטה ובבדיקת סכין ובכל דיני שחיטה. ירך שיש לו היתר ידוע כ"ש שיש לנו לומר כן. וליכא למימר דחיישינן הכא לאדם פושע ושלא כדין יסמוך על החתך של ירך. דגזירת חכמים בכל מקום אינה בשביל חשש דבר מקרה. אלא אמרינן מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן הילכך אם לא היה היתר גמור לסמוך על החתך לא היינו אוסרים לשלוח ירך חתוכה לעובד כוכבים .

סימן כ[עריכה]

אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור ואפי' בעיר שרוב טבחים ישראל דחיישינן שמא עורבים הביאו נבלה והחליפוהו. ואפילו בבהמה שלימה כדמוכח בשמעתין וחומרא יתירה היא ת"ש תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחד מהן ואין יודע מאיזה מהן ספיקו אסור. דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. והא דקי"ל לקמן סימן לב דדבר יבש חד בתרי בטל היינו כשהם מעורבין יחד ולא מינכרא איסורא. אבל כשהאיסור ניכר במקומו לא שייך ביה ביטול. ובדבר המעורב נמי היכא דחשיב ולא בטיל אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי כדאמרינן בפרק התערובות דף עג. גבי בעלי חיים דחשיבי ולא בטלי דפריך ונמשוך ונקריב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני משום דהוה ליה קבוע. ובנמצא הלך אחר הרוב הכא נמי בנמצא ביד עובד כוכבים וא"ת ואמאי לא גזרינן בנמצא ביד עובד כוכבים גזירה שמא יטול מן הקבוע כדאמר פרק התערובת גבי כל הזבחים שנתערבו בהן חטאות המתות דפריך ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע וכי תימא התם נמי אם פירשו מעצמן שרי אבל לכתחלה אסור לעשות כן גזירה שמא יטול מן הקבוע. א"כ אמאי ירעו עד שיסתאבו כיון דפירשו מעצמן מותרין וכן הא דאמרינן התם דף עד. גבי כוס של עבודת כוכבים שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורים פירש אחד מהן לריבוא ומריבוא לריבוא כולן מותרים למה לי שנתערב לריבוא מכי פריש יהא מותר אע"פ שלא נתערב דמרובא פריש. אלא משמע דאסור גזירה שמא יקח מן הקבוע ולא מסתבר לחלק בין קדשים ועבודת כוכבים לשאר איסורין. וי"ל דהכא שהאיסור ידוע במקומו לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע דמידע ידיע דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וגם כל אדם נזהר ליקח משם כיון שידוע שיש חנות אחת מוכרת נבילה עד שיודע שמן הכשרות הוא לוקח. אבל כשהאיסור מעורב בהיתר אי שרית ליה כי פריש אתי ליקח מן הקבוע ור"ת לא היה סובר חלוק זה וכשנכנס זאב לעדר ודרס בהן שנים או שלשה לעיני הרועה ולא נגע באחרים היה מתיר כל וחד וחד דפריש ולדידיה צריך לחלק בין קדשים ועבודת כוכבים לשאר איסורין ולא מסתבר כן:

סימן כא[עריכה]

ובשאלתות דרב אחאי בפרשת ויקרא שאלה ג' ואילו בערוב ספק דרוסה אפילו אחת ברבבות כולהון אסורות. ואי איבדור מנהון רובא לחדא דוכתא ומיעוט לחדא דוכתא אמרינן איסורא בהנך רובא איתנהו ומיעוטא שריין ידאי משקל חוטרא ובדרינון אסור דלמא אתי למשקל מקבוע ומיכל כדתנן כל הזבחים שנתערבו בהן כו' ולא ירד לחלק ולדקדק כמו שדקדק ר"י אמאי ירעו עד שיסתאבו. וכן מההיא דכוס של עבודת כוכבים. ונראה דהלכה למעשה כדברי ר"י:

סימן כב[עריכה]

ואסקינן ורב היכי אכיל בישרא אי בעית אימא בשעתיה דלא אעלים עיניה מיניה ואי בעית אימא בצייר וחתים ואי בעית אימא בדאית ליה סימנא בפיסקי. כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנתא וקי"ל כוותיה דרב . ורבי חייא בר אבין איתבד ליה כרכשא ביני דני אתא לקמיה דרב הונא א"ל אית לך סימנא בגווה א"ל לא אית לך טביעות עינא בגווה א"ל אין אמר ליה אי הכי זיל שקול: רבי חנינא חוזאה אתביד ליה גבא דבישרא ביני דני. אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה אית לך סימנא בגווה אמר ליה לא אית לך טביעות עינא בגווה אמר ליה אין. אמר ליה אי הכי זיל שקול. ורש"י פסק דלית הילכתא כרב והביא ראיה מהך עובדא דרב חנן מנהרדעא איקלע לגבי דרב כהנא מפום נהרא ומעלי יומא דכפורי הוה. אייתו עורבי שדו כבדי וכוליתא. א"ל שקול ואכול האידנא דהיתירא שכיח טפי. ועוד דסתם מתניתין דמכשירין מצא בה בשר וסתם מתניתין דשקלים נמצא בגבולין מוכחי כך ואע"ג דשנינן שנויי דחיקי נינהו וכן מוכח סוגיא דשמעתין דקאמר ורב היכי אכיל בישרא ולא קאמר היכי אכלינן בישרא. כדלעיל פרק קמא דף יא. דקאמר ור"מ היכי אכיל בישרא ולית הילכתא כוותיה. וקשה מפרק אלו מציאות דף כד: ההוא דיו דשקל בישרא ושדיא בי צינתא דבי מר מריון. אתא לקמיה דאביי ואכשריה ופריך והא אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור ומדפריך מיניה אלמא דהכי הילכתא ור"ת ז"ל גריס אתא לקמיה דרב ופריך מרב אדרב ורשב"ם תירץ דהא דפסקינן הכא דלא כרב היינו היכא שמצא הבשר במקום שהניחו דלא חיישינן שמא עורב החליפו והביאו לאותו מקום עצמו אבל היכא שנטלו העורב והחזירו חיישינן שמא החליפו. והני עובדי איכא למימר דהוו בעיר שרובה עובדי כוכבים וכיון שנאבד איכא למיחש טפי. אמר רבינא מריש הוה אמינא סימנא עדיף מטביעות עינא דהא מהדרינן אבידתא בסימן ולא מהדרינן בטביעות עינא. והשתא דשמעתינהו להני שמעתתא אמינא טביעות עינא עדיף מסימנא דאי לא תימא הכי היאך סומא מותר באשתו והיאך בני אדם מותרין בנשותיהן בלילה אלא בטביעות עינא דקלא הכא נמי בטביעות עינא אמר רב משרשיא תדע דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטל גברא לא קטלינן ליה ואילו אמרי ידעינן ליה בטביעות עינא והאי ניהו קטלינן ליה ומשגחינן בהו. א"ר אשי תדע דאילו אמר לשלוחיה קרייה לפלניא דהאי סימנא והאי סימנא ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה. ואילו אית ליה טביעות עינא בגוויה ידע ליה:

סימן כג[עריכה]

מתני' הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו. רבי יהודה אומר יקיים בו מצות נטילה. האוכל מגיד הנשה כזית סופג את הארבעים אכלו כולו ואין בו כזית חייב. אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים. רבי יהודה אומר אין סופג אלא ארבעים:

גמ' אמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד שנאמר על כף הירך. וקי"ל כוותיה. רבי יהודה ור"מ פליגי ואמרי דכל הגיד אסור מדאורייתא ור"מ אסר שומנו ושרשיו מדרבנן וקי"ל בהא כרבי מאיר:

סימן כד[עריכה]

מתני'. ירך שנתבשל בה גיד הנשה, אם יש בו בנותן טעם - הרי זו אסורה. כיצד משערינן אותה? כבשר בלפת.
גמ'. אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. ולאו דוקא עד שמגיע לגיד, דהא צריך להניח כדי קליפה סמוך לגיד, ואפילו כדי נטילה, דהיינו כעובי אצבע צריך להניח, כדאמרינן פרק כיצד צולין: (דף עה:) נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו, יטול את מקומו, ולא סגי בקליפה אם לא נחלק. דטעם רוטב מפעפע ומתפשט יותר מגיד. ומיהו לא אשכחן בשום מקום דסגי לצלי בקליפה, ולא מצינו קליפה נזכרת לענין צלי.

והא דאמרינן בפרק כיצד צולין (עו.) חם לתוך צונן, שמואל אומר קולף דתתאה גבר, ואדמיקר ליה בלע- התם לא אלים כרותח דצלי.
ולקמן בפרק כל הבשר דאמר ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא דצלי בעי קליפה- התם אפילו צונן איירי. ומשום דבר יונה רכיך טובא ובולע אפילו כשהוא צונן.
וכן הא דאמר בפרק קמא (ח:) למאן דאמר בית שחיטה רותח הוא קולף- שאני התם דשמנונית שעל הסכין דבר מועט הוא, כדאמרינן בפרק כיצד צולין (עה) סכו שמן של תרומה, אם של ישראל הוא- יקלוף. וקאמר אפילו למאן דאמר תתאה גבר, שאני סיכה, דמשהו עבדי ליה. הלכך לצלי בעי נטילה כיון שלא מצינו מפורש בו קליפה.

ומיהו יראה שאין צריך להחמיר ברותח דמליחה ודי בקליפה. ואע"ג דרבינא בעי למימר דמליח הוי כרותח דמבושל. הא איתותב. ולפי מאי דאיתותב לא מחמרי ביה אפילו כרותח דצלי ולא בעי כדי נטילה וכמדומה שראיתי שהורה רבינו מאיר ז"ל כן. והאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו שהוא רחוק מן החלב לפי שמפעפע בכולו דהא צונן לתוך חם אסור למ"ד דתתאה גבר ולא סגי בקליפה. ומה שנוהגים כשמולחין בשר הרבה ביחד על גבי עצים והציר זב ונופל תחת העצים ופעמים מוצאין חתיכה אחת חציה מונח בציר וחותכין מה שבתוך הציר ומתירין השאר ולא אמרינן שמפעפע למעלה כדאמרינן הכא. היינו לפי שהדם אין דרכו לפעפע ואפילו דרך הלוכו אמר מישרק שריק ולא מיבלע כל שכן שאין מפעפע למעלה. אפילו יש שומן בבשר שבתוך הציר לא אמר שנעשית נבילה ומפעפע למעלה ואסור לדברי רבינו אפרים דלא אמר חתיכה עצמה נעשת נבילה. ומיהו בלאו הכי ניחא הכא דלא אמר חתיכה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות אלא כשהאיסור יכול להתפשט עם הנאסר וליתן טעם בשאר חתיכות. כגון טיפת חלב שנפלה על חתיכה שטעם הטיפה מתפשט בכל החתיכות. ונהי דאין לטיפה כח לאסור שאר החתיכות. אותה חתיכה שנאסרה מסייעה לטיפה לאוסרה אבל דם שאין לו כח לפעפע למעלה גם השומן הנאסר מכחו אינו מפעפע לאסור למעלה. ותדע דבכ"מ שאנו אוסרין כדי קליפה אמאי אותה קליפה אינה חוזרת ואוסרת ובענין זה יאסר הכל אלא היינו טעמא לפי שאין טעם האיסור עובר כלל יותר מכדי קליפה הילכך גם הנאסר אינו אוסר. ועוד דאי לא תימא הכי אין לך בשר מותר לעולם דהא כל בשר שנמלח כששוהה במלח יותר מכדי שיעור מליחה זמן מרובה יש בו טעם מלח יותר. ואפ"ה לא אמרינן דמלח שעל הבשר הנאסר מחמת הדם יחזור ויאסור הבשר וצריך לומר משום שאע"פ שטעם המלח נבלע בבשר הדם שבמלת אינו נבלע בו כלל מאחר שהדם אינו נכנס בבשר דדמא משרק שריק: שאני חלב דמפעפע וא"ת בגיד נמי לאסור בצלי משום שומנו של גיד דמפעפע והריב"ם ז"ל תירץ כיון דשומנו של גיד מדרבנן לא החמירו בו יותר מבגיד. ורש"י לא פירש כן וכן רב אלפס ז"ל. וצ"ל לדבריהם דשומנו של גיד הנשה אינו המפעפע. כדאמרינן בגדי כחוש. והאמר רבה בר רב הונא עובדא הוה בי כנישתא דמעון בגדי שצלאו בחלבו שיילוה לרבי יוחנן ואמר להו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ההוא כחוש הוה פירש ר"ת דחלב של כחוש לא מפעפע. אי נמי מעט חלב היה בו ובטל בששים: רב הונא בר יהוד' אמר כוליא בחלב' הואי ושרייה משום דמיפסיק קרמא. ונראה שגם כדי קליפה אוסר בכוליא שהחלב מובלע בקרום כדאמרינן לעיל סימן ט תלתא קרמי הוו. ומיהו בקליפה סגי דדבר מועט הוא ואינו מתפשט כל כך. ואע"ג דרבי יוחנן ממרטט כל לובן הכוליא אין הלובן אוסר הכוליא וחומרא בעלמא שהיה מחמיר כדפרישית לעיל:

סימן כה[עריכה]

רבא בר רב אדא אמר כילבית באלפס הוה ואתו ושיילוה לרבי יוחנן ואמר להו ליטעמיה קפילא ארמאה. פירוש נחתום עובד כוכבים שמעינן מינה דמותרים לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריך לו לדבר איסור והיתר. כי הא דאמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מין בשאינו מינו דהיתירא כגון קדירה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין טעים לה כהן. מין בשאינו מינו דאיסורא כגון בשר בחלב ואיכא קפילא סמכינן אקפילא. אבל מין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון חלב ושומן או מין ושאינו מינו וליכא קפילא בששים: הנהו אטמהתא דאימלחו בגידא דנשיא רבינא אסר ורב אחא שרי אתר שיילוה למר בר רב אשי אמר להו אבא שרי וכן הלכתא:

סימן כו[עריכה]

אמר רבי חנינא משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכה ובקדירה איכא דאמרי בקדירה עצמה. ואיכא דאמרי במאי דבלע קדירה. פירש רש"י וכיון דאיפליגו תרי לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדירה ועיקר הדבר כמו שהובא לפנינו משערינן ליה. ולא משערינן במאי דבלעה קדירה מן ההיתר. לפי שאף האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה. כדאמרינן לקמן אטו דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע :

סימן כז[עריכה]

אמר רב נחמן גיד בששים ואין גיד מן המנין רב נחמן אמתניתין קאי דסבר יש בגידים בנותן טעם אי נמי משום שומנו. כחל בששים וכחל מן המנין. היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשרא. ואע"פ שהכחל עצמו אסור לא אמרי' חתיכה נעשית נבילה ואסורה כל החתיכה ויצטרך ששים לבר מכחל. לפי שאיסורו של כחל אין משום שיש בו טעם חלב יותר מבשאר בשר. אלא לפי שיש בו גומות שהחלב כנוס בתוכן ויש באותו חלב טעם בשר ואי אפשר להפרישו מן הבשר דלא מהני קריעה לאחר בישול. ואע"ג דבגמר בשולו יוצא כל החלב מדפריך נפל לקדירה אחרת אל יאסר מכל מקום קודם גמר בשולו נאסר בשביל חלב שבגומות ותו לא משתרי. דחיישינן שמא יאכלנו קודם גמר בשולו. ולפי שאין הכחל נאסר מחמת עצמו אלא מחמת חלב הכנוס בגומות לכך הוי כמו שאר הבשר לבטלו: ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. אמר רב נחמן יצחק בריה דרב משרשיא וכחל עצמו אסור דאי נפל לקדירה אחרת אוסר אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן כי משערינן בדידיה משערינן או במאי דנפיק מיניה משערינן דגים וביצה וכל שאר אסורים פשיטא ליה דבדידיה משערינן. ובכחל הוא דמיבעיא ליה לפי שאין גופו אסיר כדפרישית. פשיטא דבדידיה משערינן. דאי במאי דנפק מיניה מנא ידעינן. אלא מעתה נפלו לקדירה אחרת אל יאסור. כיון דאמר רבי יצחק כחל עצמו אסור שוינהו רבנן כחתיכה דאיסורא:

סימן כח[עריכה]

ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. א"ל רב אידי בר אבין לאביי למימרא דיהבא טעמא והאמרי אינשי כמיא דמיא דביעי דלא יהבי טעמא. בירושלמי דמסכת תרומות קאמר דוקא באינם קלופות אבל בקלופות יהיב טעמא. והא דלא מפליג הכא. משום סתם ביצים בקליפות מבשלי להו. הכא במאי עסקינן דאית בה אפרוח וה"ה נמי אם נמצא בה דם דשדא תיכלא בכולה וחשיב כאילו יש בה אפרוח. ומסקינן דבששים והיא אסורה. בששים ואחד והיא מותרת. לפי שיש בביצים קטנות וגדולות לפיכך הוסיפו בה אחת להשלימם לששים בינונית. ההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא. סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלע דיקולא א"ל רבינא לרב אשי האי דיקולא דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע. ההוא כפלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא. סבר מר בר רב אשי לשעוריה בתלתין פלגי דזיתא א"ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורי דרבנן ועוד הא א"ר יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה:

סימן כט[עריכה]

אמר רבי חייא בר אבא אריב"ל משום בר קפרא כל איסורים שבתורה בששים. פירש רש"י היכא דבדקינן ולא יהיב טעמא אי נמי דליכא למיקם אטעמא כגון מין במינו. אבל היכא דבדקינן ויהיב טעמא לא בטיל. כדאמר בכמה דוכתין ולקמן נמי אמרי' יש בהן בנ"ט בין שיש בהן להעלות בא' ומאה בין שאין בהן וכו' אסור אלמא טעמא לא בטיל. וכי לא יהיב טעמא בעינן ס' לבטל דקתני סיפא אין בהן להעלות במאה וא' כו' מותר. ואמר אין בהם להעלות בק' וא' אלא במאי לאו בס' אלמא כי לא יהיב טעמא נמי בעינן ס' למר וק' למר עכ"ל ומשמע מתוך פירושו דכל היכא דאיכא למיקם אטעמא לא סמכינן אששים עד דטעמיה ליה תחלה. אי דהיתירא כהן. ואי דאיסורא קפילא אי איכא קפילא. ובפחות מששים לא אזלינן בתר טעמא. וההיא דכילבית באילפס לעיל סימן כה היה בו ששים ואמר רבי יוחנן ליטעמיה קפילא ואם נותן טעם היה אוסרו אע"פ שהיה בו ששים. ולישנא דסמכינן אקפילא לא משמע כן. דאם היה בו ששים מאי רבותא דסמכינן עלה. אלא משמע דסמכינן אטעימה דידיה אפילו בפחות מששים וכן טעים ליה כהן משמע להתיר בטעימתו אפי' בפחות ממאה. וסתמא אמרינן בכולי הש"ס וכל איסורין שבתורה בששים וא"צ לחזור אחר דבר אחר להתירו כשיש בו ששים. וכן משמע לעיל דאמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים. מין בשאינו מינו דהיתירא בטעמא דאיסורא בקפילא. מין במינו דליכא למיקם אטעמא א"נ מין בשאינו מינו וליכא קפילא בששים משמע דלא הוזכר ששי' אלא היכא דליכא למיקם אטעמא אבל היכא דאיכא למיקם אטעמא לא מצריכינן ששים. ואי לא יהיב טעמא שרינן ליה אפי' בפחות מס'. ומה שהבי' רש"י ראי' מההיא דגריסין לקמן צט. דאסרי' עד ס' למר ומאה למר אפילו כי לא יהיב טעמא לאו ראיה היא דהכי פירושו בנותן טעם בידוע כגון שטעמו כהן בין שיש בהן להעלות במאה ואחד בין שאין בהן להעלות במאה ואחד אסור דטעמא לא בטיל אין בהן בנותן טעם בידוע כגון שלא טעמו כהן בין שיש בהן להעלות במאה ואחד בין שאין בהן וכו' מותר אין בהן להעלות במאה ואחד אלא בכמה לאו בששים אלמא בששים שרינן בסתם. וסמכינן אהא דלא יהיב טעמא יותר מששים. וכן דעת התוספות כמו כן כי הקשו אהא דבעי למידק מההוא דגריסין דף צט. דבטל בששים דילמא הא דבטיל הכא בששים היינו דטעמו כהן. ואפילו בפחות מס' היה בטל אי טעמו כהן ולא יהיב טעמא אבל בסתמא בעינן מאה לבטל:

סימן ל[עריכה]

אמר לפניו רבי שמואל בר רב יצחק רבי אתה אומר כן הכי אמר רב אסי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורים שבתורה במאה ואחד. ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה דבהדי איל מבשל מאן דאמר בששים קסבר בשר ועצמות לבהדי בשר ועצמות משערינן ליה והוה ליה בששים. ומאן דאמר במאה קסבר בשר לבהדי בשר משערינן ליה והוה ליה במאה. גרסינן בירושלמי דנזיר בסוף פרק שלשה מינין רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל האיסורים שבתורה משערינן אותן כאילו הן בצל וקפלוט. מאי כדון ההוא דאמר נותנין טעמא אחד מששים מאן דאמר וההוא דאמר נותנין טעמא באחד ומאה. מאן דאמר נותנין טעמא בששים אי אתה מוציא העצמות מן הזרוע. ומאן דאמר נותנין טעמא באחד ומאה אתה מוציא העצמות מן הזרוע. וכשם שאתה מוציאם מן הזרוע כך אתה מוציאם מן האיל. כלומר ואינן מסייעין לבטל הזרוע נמצא בטיל בפחות ממאה לית את יכול דתניא אין טנופת של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין אבל טנופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. וכן הכא נמי מצטרפין עצמות של האיל לבטל את הזרוע. רב ביבי בעי טנופת של תרומה מהו שיצטרף עם החולין להעלות את התרומה. מן מה דאמר רב הונא קליפי איסור מצטרפות להיתר. הדא אמרה טנופת של תרומה מצטרף עם החולין להעלות את התרומה. ותימא לי כיון דטנופת של תרומה מצטרפין עם החולין להעלות את התרומה אמאי קתני בברייתא אין טנופת של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין לאשמועינן רבותא טפי דמצטרפין עם החולין להעלות התרומה. אלא ודאי מתוך הברייתא משמע דאין הטנופת של תרומה מצטרפת לא לאסור ולא להתיר. וכן מדקתני אבל טנופת של חולין מצטרפים עם החולין וכו' משמע דווקא של חולין אבל לא של תרומה. וכתב רבינו שמשון ז"ל בפירוש המשניות תרומות פ"ה דלפי הירושלמי עצם הזרוע נמי מצטרף עם האיל לבטל בשר הזרוע וליכא אלא מאה בין הכל. ופליג אסוגייא דהכא דמשמע דאפילו עצמות דהיתר אין מצטרפין למ"ד במאה דקאמר בשר לבהדי בשר משערינן ולא קאמר בהדי בשר ועצמות. ושמא איידי דנקט בשר בזרוע נקט נמי בשר באיל ולאו דוקא. ומיהו אנן קי"ל כמ"ד בששים ולדידיה קאמר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן אלמא דעצמות מצטרפין לאסור ולהתיר. ואמר נמי בירושלמי מאן דאמר נותנין טעמא בששים אין אתה מוציא העצמות מן הזרוע. ומשא ומתן של הירושלמי דטנופת תרומה אליבא דמאן דאמר במאה. ומיהו במסכת תרומות בפרק בצל אמר בירושלמי דביצה בששים ומסיק עלה רבי חנינא הירק והקליפה והמים מצטרפים. אמר רבי זירא ואיסורו מתוכו כלומר דאין משערים ביצה האסורה אלא לפי האוכל שבתוך הקליפה. רב הונא אמר קליפי איסור מעלים את ההיתר כלומר שאף בקליפה של ביצה האסורה מסייעת לבטל מה שבתוכה. אע"ג דההיא סוגייא כמאן דאמר בששים. ויש לחלק בין עצמות לקליפין דיש בעצמות לחלוחית וטעם יותר ממה שיש בקליפי ביצים. ואעפ"כ לא מסתבר כלל דהא גיד הנשה למ"ד אין בגידין בנ"ט אם נתבשל עם הירך מותר. ומי עדיפי עצמות לאסור יותר מגיד. ואע"ג דתנן בפרק בתרא דתרומות עצמות קדשים בזמן שהן מכונסין אסורים הא אמרינן עלה בירושלמי בראשי כנפים וחסחוסין היא מתניתין. ועצמות נותר דטעונין שריפה בפרק כיצד צולין דף פג: היינו אותן שיש בהן מוח לכך נראה דהא דיליף מזרוע בשלה ומשער בעצמות סימנא בעלמא הוא ואסמכתא היא כדאמרינן בשמעתין דמין במינו מדאורייתא ברובא בטיל. ומיהו חתיכה של נבלה שנתבשלה ואח"כ נפלה לקדירה עצמות שבה מצטרפין לאסור לפי שבולעין הם טעם הנבילה. מידי דהוה אקדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ע"ז פ"ה סימן לו ואפי' נתבשלה תחלה אותה חתיכה של נבילה בפני עצמה בקדירה כשחזרה ונפלה בקדירה של היתר אע"ג דמשערינן כל הבשר שבה לא סגי בהכי אם לא ישער גם העצמות. דשמא בשר הנבילה מתמעט בבשולו ונבלע הטעם בעצמות. כל זה כתב רבינו שמשון בפירוש המשניות במס' תרומות:

סימן לא[עריכה]

ומי גמרינן מזרוע בשלה מיתיבי זהו היתר הבא מכלל איסור. זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתורה אמר אביי לא נצרכה אלא לכדרבי יהודה כו'. רבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דגבי קדשים אסור והכא שרי. פירש"י נותן טעם קי"ל דאסור בקדשים כעיקר ממשו של האיסור ולהא מילתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מיניה למאה וששים. דהא קי"ל לעיל פ"א סימן יז מאחרי רבים להטות דבטלי ברובא וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטול אלא במאה. ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן הוא דאסור והכי נמי שמעינן לרבי יוחנן במסכת עבודת כוכבים דף סז. כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו. והא דילפינן ליה בפסחים דף מד: מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר. סבירא להו לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולאו מילף הוא. דהוה ליה נזיר וגיעולי עובדי כוכבים שני כתובים באין כאחד. אי נמי גיעולי עובדי כוכבים חדוש הוא כדאמר התם פרק אלו עוברין ומשרת להיתר מצטרף לאיסור. ועוד הביא ראיה מהא דאמר לקמן בפ' כל הבשר דף קח. אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא. דאי ס"ד דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן דחדוש הוא אי חדוש הוא כי ליכא נותן טעם נמי א"ל רבא דרך בישול אסרה תורה כלומר לעולם דרבנן הוי דמבשר בחלב לא ילפינן דחדוש הוא והא דבעינן בנ"ט גזירת הכתוב הוא דדרך בשול אסרה תורה ואי אפשר לבשול בלא נתינת טעם. והשתא לפרש"י צ"ל דטעם כעיקר דקאמר הכא דאסור בקדשים ושרי באיל נזיר לאו טעם ממש קאמר דהא בטל בששים או במאה אלא טעם כל דהו קאמר והשתא קשה מה דחקו לפרש דטעם כעיקר לאו דאורייתא וקרא דמשרת אסמכתא וגיעולי עובדי כוכבים אסמכתא כיון דהכא לא איירי אלא בטעם כל דהו יותר מששים והנהו קראי לא איירי אלא בנתינת טעם גמור. ועוד קשה דאי אפשר לומר שיהא כל דהו אוסר בקדשים. דבפרק התערובות דף עח. קאמר ריש לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור וקאמר שמע מינה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא אלמא דאפילו בהדי כדי נתינת טעם לא אסרינן במינו. וזרוע בשלה וחטאת דשמעתין במינו נינהו. עוד אמר בפרק הקומץ רבה דף כג. גבי שתי מנחות שנתערבו דבטל ברובא לרבנן דאמרי מין במינו בטל. אלמא אין כל שהוא אוסר בקדשים. ועוד דאמרינן בפרק דם חטאת דף צז. ובשילהי מסכת ע"ז דף עו. דכל יום נעשה גיעול לחבירו וקשרי לבשל חטאת ואח"כ שלמים. ובשלמא אי בעינן טעמא הילכך מין במינו דאורייתא ברובא בטיל הילכך אוקמוה אדאורייתא בכלי המקדש. אלא אי אמרת במשהו א"כ אף מין במינו אסור מדאורייתא והיאך מותר לבשל שלמים לאחר חטאת שהרי ממעט באכילת שלמים ואוסרן לזרים ולנשים ונפסלים ביוצא. עוד הקשה ר"ת ז"ל דע"כ טעם כעיקר בחולין דאורייתא דאמרינן בפרק התערובות אההיא דאמר ר"ל הפיגול והנותר וכו' דקאמר ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא מתיב רבא העושה עיסה מן החטין ומן האורז יש בה טעם דגן חייב בחלה מדרבנן. אימא סיפא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. אלא מין בשאינו מינו בטעמא. מין במינו ברובא והא דר"ל איירי מין במינו. ומעיקרא סבר אפילו מין בשאינו מינו כגון זבח ומנחה. הרי מצינו אע"פ שרוב העיסה מן האורז כיון שיש בה טעם דגן אזלינן בתר טעמא ואם אכל כזית מן העיסה יצא ידי מצה כאילו היתה כולה של חטין. ועוד דרבי יוחנן גופיה דאמר טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו סבירא ליה כרבי עקיבא בפרק אלו עוברין דף מד: ובנזיר דף לז. דאמר טעם כעיקר דאורייתא ויליף לה מגיעולי עובדי כוכבים. וליכא למימר דאסמכתא בעלמא היא. דפריך התם והא משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא והא מיבעי ליה לטעם כעיקר אלמא דטעם כעיקר דרשה גמורה היא כמו היתר מצטרף לאיסור דלוקין עליו. והא דמייתי ראייה מרבא לאו ראייה היא אלא דחויא בעלמא הוא דדחי למילתיה דאביי כלומר מהכא ליכא למיפשט דטעמו ולא ממשו דאורייתא תדע דהא רבא גופיה הוא דאמר בזבחים דף עט. אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא ומין במינו ברובא היינו מן התורה כדנפקא לעיל בפרק קמא דף יא. מאחרי רבים להטות. ואמור רבנן לאו דווקא אלא שהם דרשו והוציאו הדבר מן הפסוקים. ויש שדוחין ואומרים לרש"י האי דעיסה טעם כעיקר לא איירי בלא ממשות אלא טעם וממשות איכא. שעל ידי קמח של דגן שגלגל בתוך עיסה של האורז נתרבית העיסה ויש בה טעם וממשות ולא דמי לחלב שנפל לקדירה ונימוח שאין ממשות החלב אלא טעם. ונראה לי שאין זה דיחוי שאין ממשות הדגן ניכר בעיסת האורז. ואם נתרבה העיסה ה"נ נתרבה הרוטב שבקדירה מן החלב הנימוח בתוכה. ואביי נמי אף על פי שרבא דחה דבריו דבעי למיפשט מבשר בחלב דטעם כעיקר דאורייתא. אשכחן בפרק ג' מינין בנזיר דף לו. דאית ליה טעם כעיקר דאורייתא. דקאמר התם וממאי דמשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא דילמא לטעם כעיקר הוא דאתא. ומתחלה לא ידע שהוא דאורייתא ורצה ללמדו מבשר בחלב. ופירש ר"ת דטעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא. דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות איסור ולוקין עליו בכזית כאילו הוה כולו איסור. ואפילו לקולא אזלינן בתר טעמא ויוצא בעיסת האורז ידי חובתו כיון שיש בה טעם ואפילו רובא אורז. וילפינן לה ממשרת או מגיעולי עובדי כוכבים. וההיא דרבי יוחנן כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו מיירי במין במינו וטעמו וממשו דקאמר דלוקין היינו כשהאיסור בעין ומכירו. טעמו ולא ממשו אסור מדרבנן ואין לוקין עליו דמדאורייתא ברובא בטל. וה"ה אם היה ממש האיסור בעין ולא נימוח רק שאין ניכר אין לוקין עליו כי הוא בטל ברוב. אלא הא קמ"ל דאפ"ה אסור מדרבנן והיינו דנקט דמין במינו בטעמא אע"ג דלא יהיב טעמא זה בזה. משום דבעי למימר טעמו ולא ממשו אסור ועד היכן הוא אסור בכדי דיהיב טעמו במין בשאינו מינו. ורבינו חיים ז"ל פירש דאיירי שפיר במין בשאינו מינו. וטעמו וממשו קרי כשיש כזית בכדי אכילת פרס דאז הוי כמו ממשו של איסור. כיון דיש כ"כ מן האיסור שבתוך אכילת פרס אוכל כזית נעשה כולו איסור. והאוכל ממנו כזית לוקה. כדחזינן גבי עיסת אורז דבכזית ממנו יוצא ידי חובתו אף להקל. וטעמו ולא ממשו היינו היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס ואע"פ שנתן האיסור טעם בהיתר אין לוקין עליו ואע"ג דטעם כעיקר ילפינן מקרא. מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנתינת טעם של איסור בהיתר להופכו לאיסור כשההיתר כ"כ יותר על האיסור שאם היה האיסור בעין וניכר בתוך ההיתר בלא נתינת טעם לא היה לוקה עליו דהיינו ביותר מכדי אכילת פרס. ובהך דשמעתין יש לפרש טעם כעיקר טעם ממש. דבאיל שרי דפעמים הזרוע ומקצת מן האיל חוץ לרוטב ונותן שומן הזרוע טעם גמור במה שאצלו חוץ לרוטב. ובשאר קדשים אסור בכה"ג וה"ה נמי בחולין מקרא דמשרת והא דנקט קדשים משום דבקדשים איירי. והשתא לפסק רבינו תם אם נשפך הרוטב ואינו ידוע אם היה בו ששים הוי ספיקא דאורייתא ואסרינן ליה. ולפסק רש"י הוי ספיקא דרבנן ושרי :

סימן לב[עריכה]

כיצד משערים אותה כבשר בלפת. מתניתין דלא כי האי תנא. דתניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אין בגידין בנותן טעם. ההוא דאתא לקמיה דר' חנינא הוה יתיב ר' יהודה בר זבינא אבבא כי נפיק א"ל מאי אמר לך. אמר ליה שרייה ניהלי. א"ל הדר עייל. א"ל מאן האי דקא מצער לי פוק א"ל למאן דיתיב אבבא אין בגידין בנ"ט כי אתו לקמיה דרבי אמי משדר להו לקמיה דר' יצחק בר חלוב דמורי ליה משמיה דריב"ל להתירא וליה לא ס"ל. והלכתא אין בגידין בנותן טעם. ופירש רש"י מיהו שומנו של גיד אוסר וצריך ששים לבטלו. וכן כתב רב אלפס ז"ל. וההיא אטמהתא דלעיל סימן כה דאימליחו בי ריש גלותא בגידא דנשיא משום שומנו של גיד קאסר רבינא:

סימן לג[עריכה]

מתני' גיד הנשה שנתבשל בגידין בזמן שהוא מכירו בנ"ט. אם אין ברוטב ובגידין ששים לבטל הגיד הכל אסור ואם יש ששים הכל מותר. ואם אין מכירו כולן אסורות ואפילו הן אלף ואע"פ שהרוטב מותר. והרוטב בנותן טעם כלומר הרוטב תלוי בנתינת טעם ואע"פ שהגידין אסורין הרוטב מותר כיון שאין האיסור יכול לתת בו טעם וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שהוא מכירן בנותן טעם ואם אין מכירן כולן אסורות. והרוטב בנותן טעם:

גמ' ואמאי ליבטל ברובא דדבר יבש חד בתרי בטל. ואמאי תנן במתניתין ואם אין מכירו כולן אסורות ואפילו הן אלף כיון דלא יהיב בהו האיסור טעם הוה להו דבר יבש וליבטל ברובא שאני גיד דבריה הוי הלכך אין לו ביטול. וכן נמי חתיכה הראויה להתכבד ואפילו אם פירש אחד מהן אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע. כדמוכח פרק התערובות דף עג: ולא אמרינן כל דפריש מרובא פריש אלא היכא שהאיסור ידוע במקומו כי ההיא דתשע חנויות דליכא למיחש דילמא שקיל איסורא כדפרישית לעיל סימן כ ויש מן החכמים שכתבו דבריה בטילה בתשע מאות וששים. וראייתן ממס' תרומות פרק עשירי דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש משקל עשרה זוז ביהודה שהם חמש סלעים בגליל וקאמר עלה בירושלמי שהוא אחד מתשע מאות וששים. כיצד סאה עבדת עשרים וארבע לוגין ולוג עביד שתי ליטרין וליטרא עביד ק' זוז. והורה ר' יוסי בר בון בעכברא א' לאלף. פירוש סאה ו' קבין קב ד' לוגין הרי כ"ד לוגין והם ארבעים ושמונה ליטרים והם ארבעים ושמונה מאות זוז. נמצא לסאתים תשעה אלפים ושש מאות זוז. ואם נתערב בו ציר טמא עשרה זוז. נמצא לכל זוז תשע מאות וששים זוז ומותר. וקאמר עלה דרבי יוסי בר בון הורה גם כן בעכברא שנתערב בהיתר ובטלו באלף והוא הדין אם היה תשע מאות וששים היה מתירו אלמא בריה בטלה בתשע מאות וששים. וקשה להם משמעתין דמדמי ביטול בריה לביטול חתיכה הראויה להתכבד דאפילו באלף לא בטלה. ומיהו איכא למימר כיון דצריך שיעור גדול לבטלו מדמהו לחתיכה. וי"מ דעכברא שם מקים כדאיתא פרק השוכר את הפועלים דף פד. לא שבקוה בני עכברא למיקבריה. וקאי אציר דאיירי ביה וקאמר שר' יוסי הורה כן באותו מקום דיהיב טעמא עד קרוב לאלף וכן מסתבר דלא איירי בעכברא שנתערב בהיתר. דאי צורת עכבר עליו ניכר בין חתיכות של היתר משליכו והשאר מותר ואם נימוח ואין ניכר טעמו בטל בששים. והא דגיד מיקרי בריה וכן אבר מן החי לקמן דף קב: ודג טמא ועוף טמא אבל לא עוף טהור מת דאמר לקמן בהאי פירקא אמר רב אכל צפור טהורה בחייה בכל שהו. במיתתה בכזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהו. פירש רש"י לקמן דנבילה לא מיקריא בריה דלא היתה נבילה כשנוצרה. אבל גיד ועוף. טמא ואבר מן החי חל איסורן משעה שנוצרה. וקשה הרי חלב המכסה את הקרב וחלב הכליות וערלה וכלאי הכרם דאסירי משעת ברייתן ובטילי. וי"ל דכל דבר שאם יחלק אין שמו עליו נקרא בריה דעוף טמא שלם נקרא עוף וכשאין שלם אין קורין אותו עוף אלא חתיכת עוף טמא וכן גיד נקרא חתיכת גיד. וכן אבר מן החי אבל נבילה אפילו חתוכה מיקריא נבילה דכל דבר שנתנבל קרוי נבילה ואינו שם העצם. וכן שור הנסקל לא מיקרי בריה כדמוכח פרק התערובות דף עב. ושם בתוספות ד"ה וליבטל משום דכתיב ולא יאכל את בשרו דמשמע אפילו חתיכה אחת ממנו אבל הכא קאמר לא תאכל אותם בין גדול בין קטן כי על שלמותן נקראין כן. וכן מוכח בפרק שבועות שתים דף כא: דקאמר וכי היכן מצינו באוכל כל שהו שהוא חייב. ופריך והרי מפרש פירוש מפרש שלא אוכל כל שהוא. ומשני מפרש נמי כבריה דמי. משמע דטעמא דבריה הוי כאילו פירש הכתוב לא תאכלנו בכל שהוא. והא דתנן בפרק אלו הן הלוקין דף יג. כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב רבי שמעון אומר בכל שהו וחכמים אומרים בכזית. א"ל ר"ש אי אתם מודים באוכל נמלה כל שהו שהוא חייב אמרו לו מפני שהוא כברייתה. אמר להן אף חטה כברייתה ומסיק דף יז. ורבנן בריית נשמה חשיבא חטה לא חשיבא. הרי גיד ואבמ"ה דלאו בריית נשמה הן וחשיבי בריה וי"ל דרבנן לדברי ר"ש קאמרי לדידן אפילו הוי חטה נשמה לא מיקריא בריה דהא כתיב לא תאכל טבל ולא כתיב לא תאכל חטה דהוה משמע דאשלימות של חטה קפיד קרא כמו בהני דמיקרו בריה ודמו למפרש אלא לדידך דחשבת ליה בריה אלמא לית לך טעמא דמפרש מ"מ לא דמי לנמלה דהתם איכא נשמה והכא ליכא נשמה וכה"ג אשכחן טובא בהש"ס דקאמרי תנאי לדברי חביריהם ואע"ג דאינהו לא סברי להך סברא. בפרק התערובות דף עז. בפלוגתא דרבי אליעזר וחכמים גבי מעלה לשם עצים. ובפ"ק דגיטין דף יד. גבי הילך מנה לפלוני. ובההוא דהלוקח יין מבין העובדי כוכבים דשמא יבקע הנוד שם דף כה: וי"מ דאף רבנן בעו דבר שבא מבריית נשמה. וגיד ואבמ"ה באים מדבר שיש בו נשמה:

סימן לד[עריכה]

וכן חתיכה הראויה וכו'. ואמאי תבטל ברובא הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר. חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים שאני וא"ת והתנן בפ' בתרא דמס' ע"ז דף עד. אלו אוסרים בכל שהוא כו' וקאמר עלה בגמ' תנא מאי קחשיב אי דבר שבמנין קחשיב ליתני נמי חתיכת נבילה ואי איסורי הנאה קחשיב ליתני נמי חמץ בפסח ומשני תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה וקאמר נמי התם הרי אלו אסורים למעוטי דבר שבמנין ולא איסורי הנאה אי נמי איסורי הנאה ולא דבר שבמנין. אלמא חתיכה נבלה בטלה. וי"ל דהתם לא קאמר אלא דלא חשיב במתניתין אלא מידי דאית ביה תרתי ולא משום דסבר דמידי דלית ביה תרתי דבטלי. והא דקאמר למעוטי פי' דלא קחשיב להו. וכה"ג אמרינן בריש פ"ק דב"ק דף ה. דקאמר מנינא דמתניתין למעוטי דרבי חייא ודרבי חייא למעוטי דר' אושעיא ולאו משום דפליגי דכולהו מודו דכולהו כאבות לשלם ממיטב. והא דאמר בפרק הערל דף פא: חתיכה של חטאת טמאה במאה של חטאת טהורה תעלה. י"מ משום דחטאת טמאה אסורה בהנאה ולא הוי חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחים עובדי כוכבים. והא ליתא דהא חתיכת בשר בחלב אמר בפ' בתרא דמס' ע"ז דף עד. דלא בטיל משום חתיכה הראויה להתכבד אע"ג דבשר בחלב אסור בהנאה אלא ודאי כל דבר הראוי להתכבד אם היה מתבטל חשיב ולא בטיל. וחטאתה טמאה שנתערבה בחטאת טהורה אפילו נתבטל מה שראויה להתכבד בפני אורחים כהנים לא חשיב ליה שאינם מחזיקין טובה זה לזה שכולן שוין דכתיב לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו ואע"פ שנחלקו למשמרות וחולקים בגורל היינו משום דלא ליתו לאינצויי. אבל רגילין היו לאכול כל אחד עם חבירו שלא יבואו הקדשים לידי נותר. וחטאת בשל חולין קאמר התם דלא תעלה ורב אלפס שלא הביא זו המשנה דגיד וחתיכות נראה דסובר דחתיכת נבילה בטלה וסובר כמתניתין דמס' ע"ז דתרתי בעינן דבר שבמנין ואיסורי הנאה וכן מוכח מתוך דבריו בפ' בתרא דמסכת ע"ז וליתא דבכל דוכתא משמע דחתיכה הראויה להתכבד לא בטלה. ועוד הארכתי בזה בפרק בתרא דמסכת ע"ז סימן ח:

סימן לה[עריכה]

והא דאמר דבריה לא בטלה הני מילי כשהוא שלם אבל נתרסק או נחתך ממנו קצת תו לא איקרי בריה ובטל ברוב. כדאמר במסכת מכות דף טז: ריסק תשעה נמלים ואחד חי והשלים לכזית לוקה שש אלמא כשהן מרוסקין לא מיקרי בריה ובעי כזית. ואמר נמי במסכת מעילה דף טז: לוקה על אכילת שרצים בכזית כשאינם שלימים. והא דתנן אהלות פ"א האיברים אין להן שיעור אע"פ שאין בהן כזית ההיא לענין טומאה קאמר אבל אכילתה בכזית. כדאי' בירושל' והלא אבר מן החי בבהמה טהורה מטמא בכל שהוא ואכילתה בכזית. וכן נמצא בתשובה לרב אלפס נמצא מכל הרמשים בקדירה בין שנפל בחמין בין שנפל לצונן אם נפסק מאותו שרץ שיעורו בששים כשאר איסורין שבתורה. ונשאל גאון על עכבר שנפל לשמן של בית הכנסת ואמר אם השרץ נימוח בשמן משערינן ליה בששים בשמן רותח ומותר באכילה ואין צריך לומר להדלקה. ואם צונן הוא מעבירו במסננת ושרי אפילו באכילה ולא בעי ששים. ולגבי נרות של בית הכנסת אם הוא מאוס אסור בהדלקה משום שנאמר הקריבהו נא לפחתך. וכן בחתיכה הראויה להתכבד אם נפרסה אחר שנפלה לקדירה בטלה חשיבותה ובטילה כשאר איסורים. שהרי אגוזי פרך ורימוני בדן אם נתפצעו האגוזים ונתפרדו הרימונים בטלין כדאמרינן במס' גיטין דף נד: ותניא בתוספתא דמסכת תרומות חתיכה שנתערבה בחתיכות אפילו הן אלף לא בטלה וכולן אסורות. והרוטב בנותן טעם. ואם נימוח הרי זה בנותן טעם. הילכך כל חתיכה שנפרסה ואינה ראויה להתכבד עוד היא מותרת והשאר אסורות. ואין אנו תולין מספק שמא אותו של איסור נפרסה והותרו כולן. והכי אמר בפ' כל הזבחים דף עד. א"ר אלעזר חבית של תרומה שנתערבה במאה חביות ונפתחה אחת מהן נוטל ממנה כדי דימוע ושותה אבל האחרות אסורות. ולא תלינן למימר של תרומה נפתחה והותרו כולן. ולא עוד אלא אפילו נתפרסו רובן השלימות אסורות. ולא אמר איסורא ברובא איתיה דאמר בפרק התערובות דף עד. א"ר אושעיא חבית של תרומה שנתערבה במאה וחמשים חביות ונפתחו מאה מהן נוטל מהן כדי דימוע ושותה והשאר אסורות ולא אמרינן איסורא ברובא איתיה. ודווקא שנפתחו או נתפרסו החביות מעצמן או בשוגג אבל במזיד אסורות וכן בשוגג למאן דקניס שוגג אטו מזיד באיסורא דרבנן דהאי איסורא דרבנן הוא דמדאורייתא לא שנא דבר חשוב ולא שנא שאין חשוב דאורייתא חד בתרי בטיל. וכתב הרמב"ם ז"ל דדוקא למבטל האיסור קנסינן אבל לאחרים שרי:

סימן לו[עריכה]

והא דאמר חתיכה הראויה להתכבד אין בטילה הני מילי שאסורה מחמת עצמה כגון נבילה ובשר בחלב וכיוצא בהן אבל חתיכת היתר שקבלה טעם מן האיסור אף לדברי המפרש דחתיכה נעשית נבילה בטילה היא בששים כשאר איסור. ובחתיכה הראויה להתכבד רבו דעות יש מן הגדולים שאמרו דוקא חתיכת איסור שנתבשלה עם חתיכת היתר הראויה לכבד בה אורחים אבל חתיכה חיה ואפילו שלימה בטלה ברוב ודברי הבל הם דהא דקאמר ראוי להתכבד בפני האורחים לאו למימר שתהא ראויה כמו שהיא עתה אלא משום שיעור נקטינן דגדולה כי האי שראויה ליתן לפני אורח נכבד אחר שנתבשל חשובה כזאת שדרכו למנות ולא בטלה. ומשום שהיא חיה לא בטיל חשיבותא. מידי דהוה אששה דברים שמקדשים המנוין בפרק בתרא דערלה משום דחשיב את שדרכו למנות ובכללן חלפי תרדין וקולחי כרוב ודלעת יוונית. ובחיין איירי דתרדין וכרוב ודלעת אין דרך לבשלן שלימין אלא מחתכין אותן לחתיכות דקות ואז בטילי אלא ע"כ בחיין איירי ולא חזו השתא לאכילה אפילו הכי לא בטלי משום חשיבותא ה"ה נמי חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים לא בטל חשיבותה אע"ג דלא חזי השתא לאורחים. וכן הנהו דפרק בתרא דמסכת ע"ז דף עד. דקתני ואלו אסורין ואוסרין בכל שהוא ומפרש בגמרא דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה וקתני התם ציפורי מצורע ופטר חמור ועגלה ערופה וחולין שנשחטו בעזרה ואע"ג דהשתא לא חזו למיכל לא בטילי משום חשיבותיהו דחשיב את שדרכו למנות. ובגמרא פריך עלה וליחשוב נמי חתיכת נבילה אלמא דחתיכת נבילה הראויה להתכבד הויא דומיא דהנך דקתני דלא בטלי מפני חשיבותם אע"ג דהשתא לא חזו למיכל וכן משמע מתוך דברי רבינו שמשון ז"ל שפירש בשם ר"י בפרק התערובת אהא דקאמר התם דף עב. על תערובת חטאות המתות ושור הנסקל אלא למ"ד את שדרכו למנות מאי איכא למימר וכתב רבינו שמשון תימה מי גרע שור גדול מאת שדרכו למנות דהא אפילו חתיכה חשוב את שדרכו למנות בפרק גיד הנשה מפני שראויה להתכבד בפני האורחים. אלמא חתיכה הראויה להתכבד אפי' כשהיא חיה לא בטלה וכן בהמה שלמה חיה לא בטלה וגם שמעתי דיש אומרים דכבש שלם או אווז שלם לא מיקרי ראויה להתכבד לפני האורחים לפי שאין דרך לתת לפני אורח כבש שלם או אווז שלם. גם אלה דברי הבאי הם וכי בשביל שראוי לחלק לכמה חתיכות חשובות גרע טפי. כל שכן דחשיב טפי את שדרכו למנות וכן דעת ר"י כמו שכתוב לעיל. וגם יש אומרים שתרנגולת בעודה בנוצתה לא חשיבא ובטלה. גם זה אינו כיון שאחר תיקונה ובשולה ראויה להתכבד בה אורח גם עתה חשיבא את שדרכו לימנות כאשר הוכחתי ממשנה דערלה ומפרק בתרא דמסכת ע"ז:

סימן לז[עריכה]

ודוקא גיד וחתיכה אבל דבר שאין בריה ולא חתיכה הראויה להתכבד בטל ברוב ואפילו איסור דרבנן ליכא כדמשמע הכא. ויראה שמותר לאוכלן כאחת. ולא דמי להא דאמרינן בפרק התערובת דף עד. תניא רבי יהודה אומר רימוני בדן אוסרים בכל שהוא כיצד נפל אחד מהן לריבוא ומרבוא לרבוא אסור ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש לריבוא אסור מריבוא לשלש ומשלש למקום אחר מותר. ופר"י דלהכי נקט משלש למקום אחר להשמיע שיש חלוק בין השלש למקום אחר שהשלש אסור לאכלן כאחת אבל התערובת השני מותר לאכלו כאחת. דהתם התערובת השני מותר משום ספק ספיקא דאמר איתיה לאיסורא בתערובת הראשון. ואי אמרת נמי נפל לתערובת השני כל חד וחד כי אכיל ליה אמר היתירא קאכיל. אבל אי אכיל שלשתן כאחד קאכיל חדא מתערובת הראשון והוי חדא ספיקא אבל חד בתרי בדבר יבש דאפילו מדרבנן בטל דלא משום ספיקא שרינן ליה דאפילו אי אכיל ליה חדא חדא ליכא אלא חדא ספיקא וספיקא דאורייתא לחומרא. אלא משום דגזירת הכתוב הוא דכתיב אחרי רבים להטות הלכך חד בתרי בטל ונהפך איסור להיות היתר ומותר לאוכלן אפילו כולן כאחת. ומדרבנן החמירו במין במינו היכא שנתבשל יחד קודם שנודע תערובתו ולא נקרא עדיין עליו שם היתר להצריכו ששים אע"ג דלא יהיב טעמא גזירה אטו מין בשאינו מינו. אבל מין ומינו בדבר יבש ונודע תערובתו נעשה היתר גמור ואפילו מדרבנן לא אצרכוה ששים כיון דאף אם נתבשל לא יהיב טעמא. וגם נמי לא דמי לטבעת של עבודת כוכבים שנתערב באלף טבעות ונפל אחת מהן לים הגדול הותרו כולן כאחת שם ופר"י דאסור להנות מהן כולן כאחד. וכן איברי תמימים שנתערבו באיברי בעלי מומין דקאמר רבי אליעזר אם קרב ראש אחד יקריבו כל הראשים וקאמר רבי אלעזר לא התיר רבי אליעזר אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא. ופר"י דגם כולן כאחד אסור להקריבן. דהתם ע"י התערובות נאסרו כולן אלא מקילינן לתלות האיסור באותו שפירש וכולי האי לא מקילינן להתירו כולן כאחד. ולא שרינן להו אלא ע"י ספק ספיקא דאמרת דילמא דאיסורא נפיל ואת"ל דלא נפיל דאיסורא כיון דלא אכיל כולן כאחד אמרינן הנשאר הוא האסור. אבל דבר יבש חד בתרי הוא דבטל ברוב לאו משום ספיקא מותר אלא דגזירת הכתוב הוא הילכך מותר לאוכלן כולן כאחד. וגם מטעם זה לא מצרכינן ביבש לאוכלן שנים שנים כדאמרי' גבי טבעות ואיברי קדשים משום דהתם נאסרו ע"י תערובות ומקילין בהו לתלות האיסור באותו שפירש ולהכי בעינן שיאכלם או שיקריבם שנים שנים דממה נפשך איכא בההיא אכילה ובההיא הקרבה חדא דהיתירא. אבל יבש ביבש לא נאסר תערובתו הילכך מצי למיכלינהו כולהו חדא חדא ואיכא למימר דבחתיכה הראויה להתכבד אסרו חכמים חדא ספיקא כגון התערובת הראשון לאוכלו אפילו חדא חדא. והתירו ספק ספיקא כגון תערובת השני לאוכלן שנים שנים ולא כולן כאחת. אבל בחתיכה שאינה ראויה להתכבד התירו אפילו חדא ספיקא כגון התערובת הראשון לאוכלו כולהו חדא חדא אבל לא לאוכלן כולן כאחת. לא לישתמיט הש"ס לאשמועינן איסור בשום דוכתא בחתיכה שאינה ראויה להתכבד כי היכי דאשמועינן ברימוני בדן ובכוס של עבודת כוכבים איסורא והיתירא איסורא בתערובת הראשון והיתר בתערובת השני. הכי נמי לאשמועינן איסורא והיתירא בחתיכה שאינה ראויה להתכבד איסורא לאוכלו כאחת והיתירא לאוכלו חדא חדא משום ספיקא. אלא בכל דוכתא הכא ובזבחים פריך וליבטלו ברובא ולשון ביטול משמע היתר גמור כאיסור הבטל בששים או במאה. הילכך נראה דאם בשל שלשתן כאחד או בשלן עם חתיכות אחרות דהכל מותר ולא אמרינן נהי דכל זמן שהוא יבש הוא בטל ברוב מ"מ כשבשלו נפלט טעמו ואוסר. דלא מצינו דבר המותר לאוכלו שיהא צירו אסור ואיפכא חזינן מצינו דגים טמאין צירן מותר מן התורה מסכת ע"ז דף מ: אבל איך יתכן שדבר המותר יאסור בפליטתו ועוד ראיה מפרק התערובת דף עג: דדבר שהותר ע"י ביטול אינו חוזר ונאסר דפריך הש"ס ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש. ומשני שמא יבואו עשרה כהנים ויקריבום בבת אחת ופריך אטו מגיסא אסירא. מגס הוא כלי שמקטירין בו החלבים כלומר אחרי שהותרו בפרישתן וכי בשביל שחזרו לקביעתן יאסרו הכא נמי אחרי שהותרו ביבש ונהפך האיסור להיות היתר שוב אינו חוזר להאסר ע"י בישול. ואע"ג דמין במינו אוסר עד ששים היינו קודם שנודע תערוכתו וגזרו חכמים שיאסר בששים אע"פ דלא יהיב טעמא גזירה אטו מין בשאינו מינו דיהיב טעמא אבל אחר שנודע תערובתו ונתבטל ברוב ונהפך האיסור להיות כולו מותר ויכול לאוכלן אפילו בבת אחת שוב לא יתכן לומר שתאסור פליטתו. וכה"ג אשכחן חלוק באיסור המתבטל בין קודם ידיעה בין לאחר ידיעה בפ"ה דתרומות דתנן סאה של תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ור"ש מתיר. וקאמר עלה בירושלמי רבי שמעון אומר ידיעתה מקדשתה. ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה. פירוש לרבי שמעון אם לא נודע לו מן הראשונה עד שנפל השנייה היה אסור. אבל השתא דנודע לו כיון שסופו להרים כמורם דמי. כדאשכחן ליה בעלמא דסבירא ליה כל העומד להזרק כזרוק דמי. ורבנן אזלי בתר הרמה דלית להו כמורם דמי הילכך מצטרפי יחד כאילו נפלו יחד. אלמא לרבי שמעון כשנודע לו הנפילה הוי כמורם והותר הכל. אבל קודם ידיעה לא התיר. ומדרבי שמעון נשמע לרבנן בשאר איסורים דלא בעו הרמה. שהידיעה גורמת ההיתר. וכי האי גוונא אשכחן בזבחים פרק טבול יום דף קד. על ההיא משנה מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה דפריך והא איכא אחר הפשט קודם זריקה. ומשני כרבי דאמר כל הדם מרצה על העור בפני עצמו ותו פריך והא איכא נמצאת טריפה בבני מעיים. פירוש דהוי פסולו קודם ההפשט וקודם זריקה ונשרף בין לרבי ובין לרבי אלעזר ברבי שמעון. ומשני נמצאת טריפה בבני מעיים מרצה אע"ג דהוי פסולו קודם הפשט וקודם זריקה כיון דלא נודע פסולו עד אחר זריקה משמע דהיכא דנודע פסולו קודם זריקה יצא לבית השריפה. אלמא ידיעה גורמת הדבר בין לאסור ובין להתיר. ואע"פ שמותר לאכול שלשתן כאח' וגם אם נתבשלו אינן אסורות. מיהו אם ניתוסף עליו איסור. עד שנתרבה על ההיתר מצא מין את מינו וניעור. וכן הדין בכל איסורין שנתבטלו לא מיבעיא מין בשאינו מינו ביתר מששים ואחר כך נתוסף איסור שמצטרף עם הראשון לאסור שהרי נצטרף יחד טעם האיסורין ונותן טעם בהיתר. וגם מין במינו בדבר לח ביתר מששים מצטרף האחרון עם הראשון אע"ג דלא יהיב טעמא. כי חכמים גזרו מין במינו אטו מין בשאינו מינו. אלא אפילו מין במינו בדבר יבש שנתבטל ברוב היתר אפילו מדרבנן ואחר כך נתוסף איסור מצא מין את מינו וניעור. כדתנן בפ"ה דתרומות ההיא דסאה של תרומה שנפלה למאה שהבאתי לעיל. ואף רבי שמעון שמתיר. רבי שמעון לטעמיה דאית ליה כל העומד להרים כמורם דמי וכבר נסתלק הראשונה. אבל בשאר איסורין דלא בעו הרמה מצטרפין יחד לאסור. וליכא למימר דטעמא דרבנן גבי תרומה משום דבעו הרמה הילכך לא נתבטלה הראשונה אבל בשאר איסורין דלא בעו הרמה נתבטלה הראשונה ותו לא מצטרף לבהדי שניה לאסור. הא ליתא דהרמה אינה אלא מפני גזל השבט אבל אינה אוסרת המדומע. הלכך אין חלוק בין מדומע לשאר איסורים. ועוד דאפי' לקולא אמרינן מצא מין את מינו וניעור. דתנן בפ"ה דתרומות סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה וטחנו והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירו התרומה ואסור. ואם ידוע שהחטין של חולין יפות משל תרומה מותר. פירוש משום דשל חולין הותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן אחד ומאה. ואע"פ דמעיקרא נאסרו וחזרו והותירו בטחינה שמצא הנתותר את מינו הנאסר וניעור מאיסורו מצטרף עמו והותר הכל. כל שכן שהאיסור מצא מין את מינו המותר וניעור מהיתירו ונצטרף עמו ואוסרת ההיתר. ותו תנן באותה משנה סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור. ואמרינן עלה בירושלמי רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל איסורין שריבה עליהן בשוגג מותר במזיד אסור. ולאו מתני' היא אם שוגג מותר אם מזיד אסור. מתני' בתרומה אתא למימר לך אפי' בשאר כל הדברים. אלמא חזינן דבכל איסורין אמרינן מצא מין את מינו לעורר אף את ההיתר שכבר נאסרו להתירו כל שכן לעורר האיסור שהותר לצרפו עם האיסור השני וירבו על ההיתר ויאסרוהו. והטעם הנכון שבו משום דאף כי נתבטל האיסור ברוב היתר והותר לאכילה אם אחר כך הוכר האיסור מתוך ההיתר פשיטא שאסור לאוכלו. וכאשר נתערב בו שוב איסור הכיר מין את מינו וניעור מבטולו וניתוסף עליו. והוי כאילו הוכר האיסור. וכך אנו אומרים אף בקדשים כדאיתא בפ"ב דזבחים דף לא. חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו אמר רבא ויקץ כישן הפיגול. אלמא אע"פ דכבר נצטרף חצי זית דחוץ לזמנו עם חצי זית דחוץ למקומו לפסול. כשמצא שוב את חצי זית דחוץ לזמנו נתעורר מפסולו ונצטרף עמו לפגל. ואף לרב המנונא דאמר עירוב מחשבות הוי ואינן מצטרפות יחד לפגל. גבי קדשים שאני דכתיב לא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות. דשאר מחשבות מוציאות מידי פיגול. וכיון דעל ידי שני חצאי זיתים הראשונים נקרא פסול תו לא מיקבע בפיגול. אבל איסור שנתבטל מודה דאמרינן מצא מין את מינו וניעור. וכי האי גוונא נמי אמרינן גבי טומאה בפ"ג דבכורות דף כב. אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור. ממה נפשך אי מיא רובא נינהו כי עביד להו השקה טהרי להו. ואי רובא ציר ציר לאו בר קבולי טומאה הוא. מאי איכא משום הך מיעוטא דמיא. הנהו בטלי להו ברובא. א"ר ירמיה לא שנו אלא לטבל בהן פתו. אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור. יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא א"ל אביי וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה. א"ל ואת לא תסברא והתנן סאה של תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין וכו'. עד דמסיק וכיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו וניעור. א"ל אביי אם טומאה מעוררת טומאה טהרה עוררת טומאה אלמא חזינן גבי טומאה דבטלה ברוב טהרה כשנתוסף על הטומאה משהו. אמרת נמצא מין את מינו וניעור. והוא הדין נמי גבי איסור. אמנם צריך לדקדק בההיא דבכורות דגרס התם דף כג. איתיביה אפר פרה שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא. ואי רובא אפר מקלה לא מטמא. ואי אמרת טומאה כמאן דאיתא דמי נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא. הא איתמר עלה אמר רבי יוסי בר חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא. והאמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה. נהי דבמגע לא מטמא ליטמא במשא. א"ל אתון כרב חסדא מתניתו ליה אנן כדרבי חייא מתנינן לה דתני רבי חייא נבילה ושחוטה בטלות זו בזו. ואיתמר עלה א"ר יוסי ברבי חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא. אלמא משום דאמר מצא מין את מינו וניעור אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמיא ולא בטלי לגמרי. אלמא דבמגע לא מטמא דאינו נוגע וחוזר ונוגע. אבל במשא שהוא נושא כולו כאחד מטמא. מידי דהוה אמלא תרווד רקב דאמר בפרק העור והרוטב דף קכה. דמטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע משום דאין נוגע וחוזר ונוגע. אם כן איסור שנתבטל נמי נימא כיון דע"י מינו שניתוסף עליו חוזר וניעור אלמא כמאן דאיתיה דמי. ונהי דמותר באכילה משום בטול ברוב יש לנו לומר שיאכלם בזה אחר זה ולא כולם כאחד. משום דממה נפשך קא אכיל חתיכה דאיסורא. וכן אם נפלו לקדירה. ויש לומר משום דלא דמי טומאה לאיסור. דבטומאה יש שני מיני טומאות מגע ומשא ולאותה טומאה שראוי שיטמא כגון משא שהרי הוא נושא את כולו לענין זה לא נתבטל אע"פ שלענין טומאת מגע נתבטל וחוזר עוד וניעור. אבל לענין איסור אם נשאר בו שום צד איסור לא היה מותר באכילה. אלא ודאי אמרה תורה אחרי רבים להטות ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור ומותר לאוכלם כאחד ולבשלם בקדירה. אלא אחר שריבה עליו מינו ניעור והוה ליה כאילו הוכר ואין כאן עוד ביטול וחזר להיות אסור מכאן ולהבא:

סימן לח[עריכה]

דרש רבה בר בר חנה חתיכה של נבילה ושל דג טמא אין אוסרין עד שיתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. ואוקי רב אמורא עליה ודרש אפילו לא נתן טעם אלא בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה והילכתא כרבה בר בר חנה ואם תאמר למה ליה למימר שקיבלה החתיכה של היתר טעם והא בכל שהוא מתסרה במינה. ומדקאמר אפילו לא נתנה טעם אלא בחתיכה משמע שנבלע בה כל כך שאם היתה שלא במינה קבלה ממנה טעם. ותירץ ר"ת ז"ל דנהי דמיתסרא מ"מ לא הוה אמר שתעשה נבילה לאסור כל החתיכות כיון שהיא עצמה לא נאסרה אלא ע"י כל שהו. ורבינו אפרים היה מדקדק מכאן דלא אמרינן בכל איסורין שבתורה חתיכה עצמה נעשית נבילה להצריך ששים לבטל כל החתיכה שנאסרה רק שיהיה בהיתר ששים לבטל האיסור שנבלע בחתיכה. הילכך לרב דאית ליה הכא מין במינו לא בטיל אי לאו דנאסרה החתיכה בנתינת טעם אלא בכל שהוא לא היתה אוסרת שאר החתיכות מפני שהן מינה. שהרי א"צ לבטל אלא האיסור לבד וכיון דלא נתן טעם בחתיכה הרי הוא כמאן דליתיה ולא חשיב מין במינו. אבל כשקבלה טעם מן האיסור מיקריא מין במינו. והא דאמרינן לקמן בפ' כל הבשר דף קח. טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשה נבילה ואוסרת ולא סגי בביטול הטיפה לחודיה. בשר בחלב שאני דכל חד לחודיה שרי וכי איתנהו בהדי הדדי אסירי הילכך השתא נעשו בין שניהם חתיכה דאיסורא. אבל איסור הנבלע בהיתר ואוסרו בנתינת טעם לא נאסרה חתיכת היתר אלא מטעם האסור הנבלע בתוכו ואי אפשר להפרד ממנו הילכך לא בעינן ששים אלא לבטל האיסור הנבלע בתוכו. ועיקר מילתיה דרב להשמיענו דבר זה. דרב שהעמיד אמורא עליה לאפוקי מרבה בב"ח דאמר דצריך שתתן החתיכה טעם בחתיכות בקיפה וברוטב ורצה להודיע דמין במינו בכל שהוא לא היה צריך לומר אלא חתיכה של נבילה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה. דמה שהראשונה נאסרת בנתינת טעם בזה אין שום חידוש. אלא אתא לאשמועינן דאע"ג דרב סבר דמין במינו בכל שהוא דוקא בשנתנה טעם בשל איסור אז מיקריא מין במינו לאסור שאר החתיכות. אבל אם נאסרה בכל שהוא כיון שא"צ לבטל אלא איסור הראשון לא חשיב מין במינו בכל שהו. ואע"ג דלא קי"ל כרב בהא דסבר כר' יהודה. מ"מ בהך סברא ליכא מאן דפליג עליה. ועוד הביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן לעיל דף צח. ההיא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא ודיקולא הוא סל מלא חתיכות של בשר רותח. ולא אמר שתיעשה נבילה אותה חתיכה שנפל עליה הזית ולא היה בה ס' לבטל הזית ותחזור ותאסור שאר החתיכות אלא משערינן הזית בכל הבשר שבסל ודחו ראיה זו דלפי מה שפרש"י שדיקולא היא קלחת אין ראיה. ואפילו אם נאמר שדיקולא היא סל כמו שבמשמעה בכל מקום. אין ראיה משם דממה נפשך אם אין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא בישול א"כ אותה חתיכה שנפל עליה אסורה והשאר מותרות. ואם הוא מפעפע מחתיכה לחתיכה מיד בשעת נפילה הוא מפעפע בכולן ומסייעות לבטל הזית ואין החתיכה שנפל עליה נאסר יותר מן האחרות. מידי דהוה אטיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר דאמר אם יש בה בנותן טעם נעשית נבילה ואם אין בה בנותן טעם אף אותה חתיכה מותרת. ולא אמר מתחלה אסרה הטיפה את מקום נפילתה ונעשית חצי החתיכה נבילה קודם שנתפשטה בכולה. ומיהו אינה ראיה כל כך דיש לחלק בין חתיכה אחת דלא אמרי' חציה נעשית נבילה ובין שתי חתיכות. ולפיכך ולפירושו ניחא הא דאמרינן בפרק קמא דתמורה דף יב. אין המדומע מדמע אלא לפי החשבון ולא אמרינן שתחשב הכל תרומה. ומיהו יש לחלק בין דבר יבש ובין דבר הנאסר ע"י נתינת טעם ועוד ניחא לפירושו הא דאמרינן בפרק בתרא דמסכת ע"ז דף עג. גבי יין נסך שנפל לבור דאפילו נפל שם קיתון של מים לבסוף רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלין אותו. ולא אמרינן שמתחלה נעשה היין של היתר עצמו נבילה ויהא צריך מים לבטל שניהם ומיהו יש לומר דהתם איירי שלא היה ביי"נ כדי ליתן טעם ביין ההיתר ולא נאסר אלא ע"י כל שהוא האוסר במינו. ובדבר הנאסר ע"י כל שהוא לא אמרינן שיעשה הוא עצמו נבילה כדפירש ר"ת. ואע"ג דהיינו דוקא לענין שלא תאסור אותה חתיכה האחרות אבל היא עצמה כיון דנאסרה אסורה לעולם למ"ד לקמן דף קח. איפשר לסוחטו אסור דדילמא למאן דאית ליה האי סברא במסכת ע"ז דמתיר אפילו נפל מים לבסוף יסבור אפשר לסוחטו מותר והיה מתיר גם החתיכה עצמה וכל זה דוחק. וגם ניחא לפירושו הא דאמרינן התם חמרא דהיתירא לגו מיא דאיסורא בנ"ט ואי ליכא נ"ט שרי ואמאי והרי מה שנפל ראשון ראשון נאסר ונעשה כאילו הוא יי"נ לאסור גם הוא עצמו את הבא אחריו אבל אם אין נחשב כאילו הוא בעצמו איסור ניחא. ואיכא למימר דמיירי שנפל כל כך היתר בבת אחת שנתבטל האיסור בתוכו. ולישנא לא משמע הכי. וניחא נמי לפירושו מה שצותה תורה להגעיל כלי מדין בני יומן. כי היאך יכשירו יורה גדולה והלא אין במים ששים כנגד היורה והמים הנפלטין ממנה נתערבין במים שביורה ונותן בהם טעם ונעשו כולן חתיכה דאיסורא וחוזרין ונבלעין ביורה ולפירושו ניחא כי לא נעשו המים כולן נבילה ומעט איסור הנפלט מן היורה חוזר ונבלע בתוכו ומגעילו שנית ואותו מעט איסור בטל בששים במים. וא"ת לפירושו הא דמשני רבא בשלא קדם וסלקו מאי קא מהני לן חתיכה של היתר שנאסרה תחלה ונעשית נבילה הלא לעולם אין צריך ברוטב ובקיפה אלא לבטל חתיכה של נבילה. וי"ל דמיירי כשהיתה חתיכה של איסור גדולה ונימוח מקצתה ונבלע בחתיכה של היתר ויש ברוטב ששים לבטל חתיכת איסור אחרי שנתמעטה וצריך לבטל גם חתיכה שבלעה הימני ואם אין ידוע כמה בלעה הימנו צריך ששים לבטל שתיהן אבל אם האיסור הראשון ידוע כגון כזית איסור שנפל על חתיכת היתר ונאסרה ואח"כ נתבשלה עם האחרות אין צריך ששים אלא כנגד הכזית:

סימן לט[עריכה]

ת"ר אבר מן החי נוהג בבהמה ובחיה ובעוף בין טמאין בין טהורין דברי רבי יהודה ור' אלעזר וחכ"א אינו נוהג אלא בטהורין אמר רבי יוחנן לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי. ובשר בשדה טריפה זה בשר מן החי ובשר מן הטריפה:


הדרן עלך גיד הנשה