קיצור שולחן ערוך קמד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן קמד | במהדורה המנוקדת | >>

כיבוד רבו וזקן ותלמיד חכם וכהן
ובו ט' סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

(א)[עריכה]

  • חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל אביו, כי אביו מביאו לחיי העולם הזה, ורבו מביאו לחיי העולם הבא.

(ב)[עריכה]

  • כתיב: מפני שיבה תקום והדרת פני זקן: זקן זה - פרושו: תלמיד חכם, כמו שכתוב: אספה-לי שבעים איש מזקני ישראל (והתם ודאי בחכמה תליא מלתא, כדכתיב: אשר ידעת כי-הם זקני העם ושטריו). לכן מצות עשה לקום מפני תלמיד חכם מפלג בתורה, אפילו אינו זקן בשנים ואינו רבו. וכן מצוה לקום מפני שיבה, דהינו, בן שבעים שנה,ואפילו הוא עם הארץ, ובלבד שלא יהא רשע. ואפילו זקן גוי מהדרים אותו בדברים ונותנים לו יד לסומכו.

(ג)[עריכה]

  • שלשה, שהיו מהלכים בדרך - הרב באמצע, והשנים לאחוריו, וכל אחד מצדד עמו לצדדין - הגדול לימין והקטן לשמאל.

(ד)[עריכה]

  • עוון גדול הוא לבזות תלמידי חכמים או לשנאתם. לא חרבה ירושלם, עד שבזו בה תלמידי חכמים, שנאמר: ויהיו מלעבים במלאכי האלוקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו - כלומר: בוזים מלמדי דבריו. וכן זה מה שאמרה תורה: ואם-בחקותי תמאסו: מלמדי חקותי תמאסו. וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, והוא בכלל כי דבר ה' בזה. ואסור לשמש במי שהוא שונה הלכות.

(ה)[עריכה]

  • תלמיד חכם, שיש לו סחורה למכור - אין מניחין לשום אדם למכור מאותה סחורה, עד שימכור הוא תחילה את שלו. ודוקא בדליכא גוים, דמזבני. אבל, אי איכא גוים, דמזבני - לא, דהא לית לה רוחא לתלמיד חכם, ואפסודי להנך בכדי לא מפסדינן.

(ו)[עריכה]

  • מי שהוא מוחזק לתלמיד חכם בדורו, דהינו, שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות הש"ס ופוסקים, ותורתו אומנותו, ואפילו יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי צרכי ביתו ולא להתעשר, ובכל שעה, שהוא פנוי מעסקיו, עוסק בתורה - מצד הדין הוא פטור מכל מיני מיסים ומכסים ואף על פי שהוא עשיר. ואפילו מס המוטל על כל איש בפרטות, חיבים בני העיר לשלם עבורו.

(ז)[עריכה]

  • תלמיד חכם המזלזל במצוות ואין בו יראת שמים, הרי הוא כקל שבציבור.

(ח)[עריכה]

  • כהן וישראל שהם שוים בחכמה, מצות עשה מן התורה להקדים את הכהן, שנאמר "וקדשתו", ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: לכל דבר שבקדושה, כלומר, בכל דבר שיראה גדול, הוא מקודש: להיות ראשון לקריאת התורה, ולהיות ראש המדברים בכל קיבוץ עם, לדבר ולדרוש תחילה, וכן בישיבה ידבר בראש, וכן בסעודה הוא קודם לברך המוציא וברכת המזון, וליתן לו מנה יפה בתחילה לכל המסובין, אלא אם כן יש ישראל גדול ממנו בחכמה, אזי יתנו להחכם המנה היפה תחילה.
אבל כשכהן חולק איזה שותפות עם חבירו ישראל, אינו צריך ליתן לו החלק היפה, שאין זה דרך כבוד שיטול חלק היפה, שכל הנותן עיניו בחלק היפה, אינו רואה סימן ברכה לעולם.
במקום שאין כהן, טוב להקדים הלוי לישראל בכל אלו, אם הם שוים בחכמה.

(ט)[עריכה]

  • אסור להשתמש בכהן, אפילו בזמן הזה, וכמועל בהקדש הוא, שנאמר: וקדשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב. ואף עכשיו, שאין לנו קורבנות, בקדושתו הוא עומד. ואם הכהן מוחל על כבודו, מותר, כי הכהונה שלו היא, ויכול למחול על כבודה ולתן רשות לישראל להשתמש בו, ומכל שכן שיכול לחלוק כבוד לישראל, להקדימו בדברים הנאמרים לעיל(ועיין לעיל, סימן כ"ג סעיף ט').