קיצור שולחן ערוך מח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן מח | במהדורה המנוקדת | >>

הלכות ברכות על מאכלים מחמשת מיני דגן
ובו י' סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י

סעיף א[עריכה]

לחם שהוא מחמשת מיני דגן אלא שהוא פת הבאה בכיסנין, אם אוכל ממנו פחות משיעור קביעות סעודה אינו צריך נטילת ידים, ואין מברכין עליו המוציא אלא בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה, אבל אם אוכל ממנו שיעור קביעת סעודה אזי דינו כלחם גמור, צריך נטילת ידים ומברכין עליו המוציא ולאחריו ברכת המזון.

סעיף ב[עריכה]

מהו פת הבאה בכיסנין, יש אומרים שהוא פת שנעשה כמין כיסים, ממולא בפירות או בבשר או בגבינה וכיוצא בו, וכן כשנעשה כמו פשטידה, ויש אומרים שהוא פת שנילוש בשמן או בשומן בו בדבש או בחלב או בבצים או בשאר מי פירות אפילו עירוב בו גם מים אלא שהוא המועט. ואנן נקטינן כדברי שניהם להקל, ומחזיקין אלו ואלו לפת הבאה בכיסנין.

סעיף ג[עריכה]

שיעור קביעת סעודה לאו בדידיה משערינן, אלא ברוב בני אדם כמה שרגילין לאכול בסעודת צהרים או בסעודת ערב לשבוע, אם הוא אוכל כשיעור זה אף על פי שאינו שבע מכל מקום דינו כמו לחם. ואם אוכל פת זה עם לפתן משערין גם כן אחרים אם היו אוכלין אותו בלפתן היו שבעים. ואם אוכל בלא לפתן שיעור קטן והוא שבע, ואחרים אם היו אוכלין כך לא היו שבעים, אלא שאם היו אוכלין אותו עם לפתן היו שבעים הוי ליה גם כן דין לחם.

סעיף ד[עריכה]

אם מתחלה היה בדעתו לאכול רק מעט, ובירך בורא מיני מזונות ואחר כך נמלך לאכול שיעור קביעת סעודה, אם בזה שהוא רוצה לאכול עוד אין בו שיעור קביעת סעודה אלא בצירוף מה שאכל קודם, אוכל כך ומברך אחר כך ברכת המזון. אבל אם בזה שהוא רוצה לאכול עוד יש בו שיעור קביעת סעודה, צריך ליטול ידיו ולברך ברכת המוציא על מה שהוא רוצה לאכול. אבל ברכת על המחיה אין צריך לברך על מה שאכל, לפי שיצטרף עם מה שיאכל ויפטר בברכת המזון.

סעיף ה[עריכה]

עיסה שנילושה במים ובלילתה רכה, אם אפאו בתנור או אפילו באלפס בלא משקה, ואפילו משח את האלפס בשומן, שלא ישרף העיסה זה לא חשיב משקה, ודינו כמו לחם גמור, ואפילו אוכל ממנו רק כזית צריך נטילת ידים והמוציא וברכת המזון. ואם טגנו במשקה לאו לחם הוא אפילו אוכל ממנו כדי שביעה. וכן אותן רקיקין שהן דקין מאד, שאופין בדפוס בין שני ברזלין, אין להם דין לחם ואפילו אוכל מהם כדי שביעה מברך רק בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה. ולפעמים עושין עיסה רכה מאוד דהיינו שנותנין קמח ומים בקדרה, ומערבין אותם בכף ושופכין אותה על עלי ירקות ונאפה בתנור על העלים, אז יש לו דין פת הבא בכיסנין.

סעיף ו[עריכה]

עיסה שנתבשלה ואחר כך נאפה, כגון בייגיל פרעצין לחם גמור הוא, ודוקא כשנאפה היטב.

סעיף ז[עריכה]

לחם גמור שבשלו או טגנו בחמאה וכדומה, אפילו העביר ממנו תואר לחם, כגון שטחו בביצים, אם יש בפרוסה כזית, כל דין לחם עליו, ואם אין בכל פרוסה כזית, אף על פי שעל ידי הבישול נפחו, ויש בכל פרוסה כזית, או שנדבק על ידי הבישול ונעשה גוש גדול, ואפילו יש עליהם תואר לחם, מכל מקום אין לו דין לחם ומברכין עליו רק בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה, ואפילו אכל כדי שביעה, ואם לא בשלו אלא שעירה עליהם רוטב רותח הוי ספק ברכה משום דמספקא לן אי עירוי חשוב בישול לענין זה או לא. ואין לאכול זאת אלא בתוך הסעודה ואם לא בשלן אלא שראן במשקין או במרק וכדומה, אין בפרוסות כזית, בזה תלוי אם יש בהן תואר או לא. שאם יש להם תואר לחם הוי להו דין לחם גמור, ואם אין להם תואר לחם אין להם דין לחם, ואפילו אכל כדי שביעה מברך רק בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה. אם נשתנה מראה המשקין מחמת הפרוסות, בידוע שנאבד מהם תואר לחם, וכן אם נשרו ביין אדום, אין להם עוד תואר לחם.

סעיף ח[עריכה]

עיסה שנילושה אפילו במים לבד ובשלה מברך עליה בורא מיני מזונות ולאחריה על המחיה, אפילו אכל שיעור שביעה. וכן גריסין (גרויפען) שנעשין מחמשת מיני דגן ובשלם, מברכין עליהם גם כן בורא מיני מזונות ולאחריהם על המחיה, אפילו אכל שיעור שביעה, ואם אוכלם עם המרק, וכן מאכלי עיסה שאוכלין עם המרק או עם החלב שנתבשלו בה, אין צריך לברך על המרק והחלב, כי המה טפלים ובטלים לגביהם. אבל אם בישל רק מעט לביבות או גריסין, ועיקר כוונתו רק בשביל הרוטב או החלב, בענין זה אינם בטלים ומברך עליהם שהכל, ואף על פי שאוכל גם הלביבות והגריסין, אין הרוטב והחלב בטלים, כיון שהם העיקר, ומכל מקום כדי לעשות על צד היותר טוב, ראוי לברך תחלה שהכל על הרוטב או על החלב לבד ולשתות קצת, ואחר כך יברך על הלביבות או הגריסין בורא מיני מזונות שגם המה אינם טפלים, אף על פי שאין הכוונה בשבילם לפי שמין דגן הוא חשוב, ואינו נעשה טפל להפסיד ברכתו, כל שבא ליתן טעם בקדרה.

סעיף ט[עריכה]

מאכלים שעושים ממצה כתושה או מלחם מפורר (קנעדיל, או קרעמזיל) שמערבים אותן בשומן וביצים וחלב, וגובלין ומבשלין או מטגנין אותן, מברכין עליהם בורא מיני מזונות ולאחריהם על המחיה.

סעיף י[עריכה]

דברים ממיני דגן שבשלם עם שאר מינים, כמו שהוא הדרך שמבשלים פירורי עיסה עם פולין או קטניות, (פערפיל או באנדליך או ערבסין), ואפילו מין אחד הוא הרוב, מכל מקום כיון שכל אחד מובדל בפני עצמו צריך לברך שתי ברכות, דהיינו שמברך תחלה על קצת פירורי עיסה בורא מיני מזונות ואוכלם, ואחר כך מברך על קצת פולין בורא פרי האדמה ואוכלים, ואחר כך אוכלם ביחד, והרוטב הוא טפל ואין צריך לברך עליו (ועוד שהרי נפטר בברכת בורא פרי האדמה), אבל אם נתמעכו ונתערבו יחד, כגון מאכל שעושין שמערבין קמח וביצים וגבינה ומטגנים ומבשלים אותו, אף על פי שהקמח הוא המועט, מכל מקום כיון שהוא מחמשה מיני דגן הוא חשוב ומברכין עליו בורא מיני מזונות ואחריו על המחיה. ואמנם דוקא כשנותנים את הקמח בשביל שיתן טעם, אבל אם לוקחין רק מעט קמח לדבק בעלמא, כמו שהוא הדרך שמתקנין מיני לפתן במעט קמח, וכן אופין מעשה אופה משקדים וסוכר וביצים. ונותנים בו רק מעט קמח לדבק בעלמא, אז בטל הקמח ואין מברכין רק על העיקר. וכן רוטב שמבשלין ומתקנין אותו עם קצת קמח קלוי ומטוגן בחמאה, אין מברכין על הרוטב כי אם שהכל. אבל אם הוא בורר את הפירורים המטוגנין ואוכלם בפני עצמם, צריך לברך עליהם בורא מיני מזונות, ואם אוכל מהם כזית צריך לברך אחריהם על המחיה.