קיצור שולחן ערוך כד
<< | קיצור שולחן ערוך · סימן כד | במהדורה המנוקדת | >>
אם נמצא טעות או פסול בספר תורה
ובו י"ב סעיפים:
סעיף א - ב - ג - ד - ה - ו - ז - ח - ט - י - יא - יב
(א)
[עריכה]- אם נמצא בספר תורה פסול מחמת טעות, אם הוא טעות גמור, אין קורין בו, וצריכין להוציא ספר תורה אחר (ועיין לקמן סימן ע"ט סעיף י').
- איזהו טעות גמור? כגון שיתר או חסר או נתחלף, אפילו אות אחת, ועל ידי זה משתנה הקריאה, כמו "תומים" – "תאומים", "מגרשיהן" –"מגרשיהם". ואף על פי שהפירוש הוא שווה, מכל מקום כיוון שהקריאה אינה שווה, הוי טעות גמור.
- וכן אם הטעות הוא בעניין שיכולין לקרותו כמו שהיה צריך ליכתב, אלא שכתב בענין שמשתנה הפירוש על ידי זה, כגון בפרשת תרומה: "אמה וחצי רחבו", אם במקום "רחבו" נמצא כתוב "רחבה" בה"א, אף על פי שיכולים לקרות את הבי"ת בחולם, מכל מקום, כיוון שכאשר שהוא כתוב הוי טעות שמשתנה הפירוש, הוי גם כן טעות גמור.
- אבל אם הטעות הוא בעניין שאינו משתנה לא הקריאה ולא הפירוש, כגון במקום שצריך להיות "אבותם" בוא"ו אחר הבי"ת נמצא בלא וא"ו, או בהיפוך, וכן אם במקום שצריך להיות מלא יו"ד שימושית, כגון "אבתיכם", נמצא חסר יו"ד, או בהיפוך, וכן כל כיוצא בזה, אין מוציאין ספר תורה אחר (לפי שאין ספרי תורה שלנו מדוייקים כל כך שיאמר שהאחר יהיה יותר כשר).
- אבל אם חסרה יו"ד שרשית, כגון "מה לך הגר אל תיראי", כתיב "תראי" בלא יו"ד אחר התי"ו, או "אל תירא אברם" כתיב "תרא", צריכין להוציא ספר תורה אחר.
(ב)
[עריכה]- נמצא תיבה אחת חלוקה עד שנראית כשתיים, או שנתקרבו שתי תיבות ונראות כאחת (לתינוק דלקמן סעיף ה'), או שנמצא תיבה יתירה, בין שהיא תיבה זרה שאין כאן מקומה כלל, בין שנכתבה תיבה אחת כפולה (עיין בספר קסת הסופר מהדורה תניינא לשבת סימן ד' ס"ק ז'), וכן אם נמצא שינוי בצורות הפרשיות, כגון פתוחה במקום סתומה או סתומה במקום פתוחה, או הפסק פרשה במקום שאינו צריך, או במקום שצריך להיות הפסק פרשה ואינו. כל אלו פסולים גמורים, וצריכין להוציא ספר תורה אחר.
- (הערת הכותב: ואם נמצא שינוי בפרשיות פתוחה או סתומה במקום שיש מחלוקת בין ספרי תורה אשכנזים וספרדים לספרי תימן וכיוצא בזה, נראה דאינו פסול, וכמו בחסירות ויתירות בסעיף הקודם. אבל הסופר לכתחילה יכתוב כמנהג הקהילה ולא ישנה).
(ג)
[עריכה]- נמצא שנדבק אות לאות, אם נראה שנדבק לאחר הכתיבה, כשר כל שלא נשתנו צורות האותיות. אבל אם נראה שנדבק כן בשעת כתיבה, אזי יש חילוק, שאם נדבק כן קודם שנגמר האות, כגון נו"ן פשוטה שנדבקה באמצעיתה ברגל תי"ו וכדומה, פסול. אלא שבחול יכולין לגרוד שם להפרידם. אבל אם הדיבוק נעשה בגמר האות, יש להכשיר, ואין צריך להוציא ספר תורה אחרת.
(ד)
[עריכה]- נמצא אות שהפסיד צורתו, בין שהיה כן מתחילת הכתיבה, בין שנעשה אחר כך על ידי נקב, פסול. אבל אם נמצא נקב תוך אות או מחוץ לאות, והאות בצורתו, אלא שאינו מוקף גויל, וניכר שהנקב נעשה לאחר הכתיבה, כשר, כיוון דבשעת הכתיבה היה מוקף גויל.
- אם קפצה הדיו מאיזה אות ואינו שחור כראוי, פסול.
(ה)
[עריכה]- אם יש ספק באיזה אות שמא אין צורתה עליה, מראין לתינוק שאינו לא חכם ולא טיפש (היינו שאין מבין את העניין, אבל יודע ומבין את האותיות), אם קורא כראוי, כשרה. ואם לאו, פסולה. ואם התינוקות מחולקין, הולכין אחר הרוב.
- ודווקא בשאנו מסופקים מועיל התינוק, משום דאז לא הוי רק גילוי מילתא בעלמא. אבל אם אנו רואים שאין האות כהלכתו, וכן אם נפסקו יו"די האל"ף או יו"די העי"ן והשי"ן ורגלי התי"ו וכדומה, פסול, אף על פי שהתינוק קורא אותו, כיון שעינינו רואות שאין האות כתיקונו.
(ו)
[עריכה]- כשמראין לתינוק, אין צריכין לכסות לו האותיות שלאחריו. אבל האותיות שלפניו, נוהגין לכסות. ואם נפסק איזה אות בנקב, ונשאר מקצתו גם מן הנקב ולמטה, ואנו מסופקים אם יש באות עד הנקב כשיעור, צריכין לכסות החלק שלמטה מן הנקב, כי התינוק יצרפו, ובאמת אין לו צירוף. וכן אם קפצה הדיו ממקצת אות ונשאר שם איזה רושם, צריכים לכסותו, שלא יצרפו התינוק.
(ז)
[עריכה]- כשנמצא פסול, שצריכין להוציא ספר תורה אחר, אם נמצא בין גברא לגברא, מוציאין ספר תורה אחר, ומתחילין ממקום שפסקו, ומשלימין מניין הקרואים, והעולין כבר בספר התורה הפסול עולין למניין הקרואים.
- ואם הוא בשבת, אם אפשר לקרות בספר תורה השני שבעה קרואים, יעשו כן (לחוש לדעת הגדולים דסבירא להו דמה שקראו בספר התורה הפסול אינו עולה להם), דהא נוהגין בלאו הכי להוסיף הרבה קרואים.
(ח)
[עריכה]- ואם נמצא הפסול באמצע הקריאה, בזה יש חילוקי דעות ומנהגים, וכל מקום יחזיק מנהגו.
- ובמקום שאין מנהג קבוע, נראה לי דיש לעשות כמו שכתוב בשולחן ערוך, שלא לברך על ספר התורה הפסול, אלא מפסיקין מיד, ומוציאין ספר תורה אחר, ומתחילין ממקום שפסקו.
- ואם הפסיקו באמצע פסוק, נראה לי דיתחילו מתחילת הפסוק, וגומרין את הפרשה (ונראה דיקרא לו בספר התורה הכשר לכל הפחות שלושה פסוקים. ואם אין עוד שלושה פסוקים עד תשלום הסדרה, יתחילו למפרע קצת), ומברך ברכה אחרונה. אבל ברכה ראשונה אינו מברך, דעלתה לו הברכה שבירך על הספר תורה הפסול.
- (ופשוט דאם יכולים לקרות שבעה קרואים בספר התורה הכשר, יעשו כן, כמו שכתוב בסעיף שלפני זה).
- והוא הדין אפילו אם לא התחילו לקרות כלל לזה העולה, שנמצא הפסול מיד לאחר הברכה, גם כן מוציאין ספר תורה אחר, ואינו מברך עוד ברכה ראשונה. ואין לחלק בין קריאה האחרונה לשאר קריאה בענין זה.
- ובמפטיר, עיין לקמן סימן ע"ח סעיף ח'.
(ט)
[עריכה]- נמצא פסול בספר תורה ואין שם ספר תורה אחר, משלימין בו מניין הקרואים בלא ברכות. ועיין לקמן סימן ע"ח סעיף ח' וסימן ע"ט סעיף י'.
(י)
[עריכה]- יש אומרים, שאם נמצא פסול בספר תורה בחומש אחד, מותרין לקרות בו בחומש אחר. כגון אם הפסול הוא בספר בראשית, מותרין לקרות בו בברכות בספר שמות. ויש לסמוך על זה בשעת הדחק כשלא היה באפשרי לתקנו, או שנמצא בשבת או יום טוב. ומכל מקום בשבת במנחה אין להוציאו, כיוון שאז אין הקריאה חובה כל כך (דלא נתקנה אלא משום אותן שאינם באים בשני וחמישי לבית הכנסת).
(יא)
[עריכה]- אם נקרעה התפירה שבין שתי יריעות, אם נשאר הרוב תפור – קורין בו; ואם לאו, מוציאין ספר תורה אחר. ואם אין ספר תורה אחר, אם הקרע הוא בזה החומש שצריכין לקרות בו, אין קורין בו, אלא אם כן נשארו לכל הפחות חמש תפירות. אבל אם הקרע הוא בחומש אחר – קורין בו אף על פי שלא נשארו רק שתי תפירות.
(יב)
[עריכה]- נמצא שעוה או חֵלֶב שנטף על אות או תיבה, אם הוא בחול – יסירו. ואם הוא בשבת או יום טוב, אם נראין האותיות, יקראו בו כך. אבל אם מכוסין כל כך עד שאינן נראין, אם הוא במקום שאין צריכין לקרות שם, יכולין לקרות בו בברכות. אבל אם הוא במקום שצריכין לקרות, אסור לקרות אפילו תיבה אחת שלא מן הכתב. על כן, אם באפשרי להסיר את השעוה או החֵלב כלאחר יד, דהיינו שנתייבש היטב ויכפיל את הגויל, שעל ידי זה יפול, יעשו כן. ואם לאו, אין קוראין בו.
- כשמסירין בחול את השעווה והחֵלב, אם הוא על השם, ישגיחו שלא יבואו חס ושלום למחיקת האותיות, אלא יחממו מבחוץ שילך השעוה או החֵלב.