וידבר ה' אל משה לאמר ועשית כיור נחשת וגומר עד ואתה קח לך וגו'. אחרי שהסיר הכתוב הספק מהכסף שהיה צריך לאדני המשכן בא להתיר ספק אחר שיהיה במה שאמר בסוף פרשת תצוה שאהרן יכנס בבקר אל אהל מועד להקטיר קטרת ולהעלות את הנרות והוא כי איך יתכן בהיותו מקריב על מזבח העולה עולות וזבחים בידיו יכנס למקדש ה' בהיותו מלוכלך ומזוהם מכל חלב וכל דם. הנה מפני זה אמר יתברך למשה ועשית כיור נחשת והכיור הוא כלי עשוי כצנור המקבל מים רבים מבחוץ. ויש לו פה וכשנפתח פיו נשפכים משם המים לחוץ על הידים ועל הרגלים. ופי' כלו מקומו מלשון והשיבך על כנך. וצוה שיתן הכיור וכנו בין אהל מועד ובין המזבח כי המזבח לא היה אדוק ומחובר בפתח אהל מועד אבל היה קרוב אליו והיה הכיור מפסיק ביניהם באופן שכאשר ירד הכהן מעל המזבח מעשות קרבנותיו והיו ידיו ורגליו מלוכלכות וירצה להכנס אל היכל הקדש יראה את הכיור נגד עיניו ולא ישכח מלרחוץ שם ידיו ורגליו. ואמר אהרן ובניו בהיותם כהנים גדולים אחריו. והנה הזהיר על הרחיצה שתי פעמים באמרו ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם וחזר לומר בבואם אל אהל מועד ירחצו מים להגיד שלא בלבד תהיה הרחיצה מפני הטומאה והלכלוך שקבלו במזבח שלא יכנסו כן אל אהל מועד כי הנה הרחיצ' תצטרך לאחד משני ענינים או לשניהם יחד אם מפני הכנסם באהל מועד שלקדושת המקום ראוי שירחצו רגליה' בבואם שמה וע"ז אמר בפרט בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו. ואם מפני גשתם אל המזבח השם שראו ירחצו ידיהם העוסקות בהקרבה ועל זה אמר או בגשתם אל המזבח להקטיר אשה לי"י כי שרפת הקרבן קראו הכתוב הקטרה אשה לי"י. והיתה רחיצה רגלי הכהנים מפני שהם היו הולכים יחפים במקדש כדי שלא יהיה דבר חוצץ בין המקדש ובינם. והנכון בעיני שהכתוב אומר בכלל ורחצו אהרן ובניו ידיהם ורגליהם וביאר ענין כל אחד מהם אם הכ"ג בהכנסו באהל מועד ומזאת הבחינה היה עיקר הרחיצה ברגלים שהם המובילים והמוליכים אותו שמה. ואמנם בניו שהם שאר הכהנים ביאר ענינם באומרו או בגשתם אל המזבח כי כלם היו מקריבים על המזבח ובבחינ' היתה הזאת רחיצת הידים העסקניו' בקרבנות המה עיקר הרחיצ' ובעבורם אמר שנית ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו כי כמו שהכ"ג בהכנסו להיכל מבלי רחיצ' חייב מיתה כן שאר הכהנים המקריבים מבלי רחיצ' חייבים מיתה. ומזה יתבאר שלא היתה הרחיצ' מפני הלכלוך שקבלו בהקריבם על המזבח כי קדוש וטהרה הם הקרבנות. אלא מפני כניסת הכ"ג למקדש והכהנים הדיוטים להקריב על המזבח שירחצו משאר הטומאות החיצוניות כי כל הקרב אל שולחן המלך לשרת ולגעת בפת בג המלך וביין משתיו שראוי הוא שירחץ ידיו משום טהר'. וצוה לרחוץ הרגלים בעבור שהיו הכהני' משרתים יחפים ויש לבני אדם ברגלים זוהמה וכיעור. ומזה הענין תקנו חז"ל נטילת ידים בתפל' והרחיצה הוא המצו' בכל מקום אבל הכיור צוה בו להזמנה ואינו מעכב ולא מצוה. כי הנה ביום הכפורים היה הכ"ג מקדש ידיו ורגליו מהקיתון של זהב שהיה לפניו לכבודו. אבל למדנו מן הכיור שצריכה כלי וכבר כתב כל זה הרמב"ן. ואופן הרחיצ' כבר זכרו אותו חז"ל שהיה הכהן משים ידו על רגליו ורוחץ אותם יחד. והיתה הרחיצ' מעומד ככל שאר עבודות המקדש שנאמר לעמוד לשרת והותר' בזה השאל' הה':
