קטגוריה:שמואל ב יט ל

בפרק ט (ש"ב) קורא דוד למפיבשת בן שאול ומשיב לו את כל שדה שאול סבו.

בפרק ט"ז בעקבות דברי ציבא עבד שאול, באמרו כי מפיבשת מורד בדוד, הועבר השדה אל ציבא.

בפרק י"ט אחרי שמפיבשת מסביר את אי הופעתו בזמן בריחתו של דוד, קובע דוד "אתה וציבא תחלקו את השדה" !

1. כיצד ייתכן כי דוד המשיך להאמין לסיפורו של ציבא עבד מפיבשת (לפחות באופן חלקי), הרי כתוב במפורש כי מפיבשת התאבל על יציאת דוד מירושלים בפס' כה ("ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כבס למן היום לכת המלך עד היום אשר בא בשלום") ?
2. מדוע בתחילת הפס' הנזכר בשאלה הקודמת נקרא מפיבשת בן שאול ("ומפבשת בן שאול ירד לקראת המלך ולא עשה רגליו") הרי הוא היה בנו של יהונתן?

עלתה לי מחשבה לנסות ולחלק בין "מפיבשת" (עם יו"ד) ל"מפבשת" (ללא יו"ד). מפיבשת עם יו"ד היה בנו של יהונתן. ואילו מפבשת ללא יו"ד היה בנו של שאול, כפי שכתוב בפרק כ"א פסוק ח' "ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמני ואת מפיבשת ".

לכן כאשר כתוב " "ומפיבשת בן שאול ירד לקראת המלך ולא עשה רגליו"" וגו' הכוונה היא למפבשת בן שאול ממש, ואילו מפ י בשת לא התאבל על בריחתו של דוד.

כאשר שמע דוד את דבריו של ציבא חשב כי ציבא צודק אך כאשר שמע את מפיבשת לא ידע למי להאמין ולא הייתה עדיפות לצד כל שהוא. לכן, מחמת הספק, חילק את השדה בין שניהם.

אכן, לכל אורך הסיפור, מפיבשת בן יהונתן כתוב עם יו"ד, והפעם היחידה שהוא מופיע ללא יו"ד זה אצלנו- לכן מסתברא שזה לא הוא, אלא מפיבשת בן שאול.

גישה זו עונה יפה מאד גם על השאלה השניה, אבל מה לעשות שבפסוק כ"ו כתוב "ויהי כי בא ירושלים לקראת המלך ויאמר לו המלך למה לא הלכת עמי מפיבשת" - כדי להמשיך בגישה זו צריך לדחוק ולומר כי כל הפסוק מדבר על מפיבשת בן שאול למרות ששמו מוזכר רק בסוף הפסוק. ודוחק. ונראה לי שבזה נפל הפירוש.

נחזור לפירוש המקובל שמפיבשת ומפבשת הם אותו האדון, ויחד עם פירוש זה נחזור גם לשתי השאלות הראשונות.

נענה קודם על השאלה השניה מפני שהיא פחות קשה.

זו לא הפעם היחידה שמפיבשת מכונה בן שאול. כבר מההיכרות הראשונה (או השניה) שלנו אתו בפרק ט' - דוד אומר לו "והשיבתי לך את כל שדה שאול אביך". בפרק ט"ז שואל דוד את ציבא "ואיה בן אדניך" (ואדוניו כמובן היה שאול).

לא רק מפיבשת מכונה בן סבו במ"ב פרק ח' מכונה עתליה "בת עמרי" למרות שהיתה נכדתו. וכהנה רבות. נראה לי שגם את הפסוק הראשון של ספר קהלת ראוי לפרש באופן זה. אפילו הגמ' אומרת "בני בנים הרי הם כבנים" (יבמות סב:) .

עכשיו נחזור לשאלה הראשונה. השאלה הראשונה מתבססת על הנחה מוזרה למדי, והיא שדוד ידע את כל התנ"ך בע"פ, וידע שכתוב בו בפירוש שמפיבשת התאבל על בריחתו. ברור שכל פרק בתנ"ך נכתב זמן רב לאחר שקרה, ופשוט שלפני שמפיבשת עלה לקראת דוד הוא עשה רגליו או לפחות עשה שפמו ואת בגדיו כבס, דוד לא ידע שמפיבשת התאבל על בריחתו, ומחמת הספק ציווה "אתה וציבא תחלקו השדה" !!!

(דברים ששמעתי מפי יעקב כלשהו[לא מכירה] וארא-ל סגל)

בכפית הקודמת עמוס שאל למה דוד המשיך להאמין לציבא, הרי כתוב במפורש שמפיבושת התאבל על יציאת דוד מירושלים.

נראה שדוד נחמד לציבא כי הוא חיב לו טובה, על כך שהציל אותו במדבר בכך שהביא לו אוכל ושתי'ה, אך מלכתחילה ציבא נראה כאיש בעל אמינות מפוקפקת.

בשמ"ב ט'- דוד רוצה לעשות חסד עם בית יונתן. ציבא מתואר שם כבעל 20 עבדים. בשביל מה עבד צריך כ"כ הרבה עבדים?!

ציבא מזלזל במפיבושת בקראו לו "נכה רגליים". כאשר דוד אומר שמפיבושת יאכל על שולחנו, ציבא אומר שאין בכך הבדל גדול הואיל ו-" ומפיבשת אוכל על שולחנו כאחד מבני המלך", ובכך הוא מזלזל בהצעת דוד, וגם מתיחס למפיבשת רק כ" אחד מבני המלך"- אבל הוא אכן אחד מבני המלך!

בנוסף לכך, יש ספק בנכונות הדבר בהתחשב בעובדה שמפיבושת גר בלו דבר, וציבא בירושלים_ע"פ רש"י, חלקו השני של פס' י"א הם דברי דוד, אך כך הבנתי בתחילה. ראו גם רד"ק).

מיד לאחר שציבא מביא לדוד אוכל ושתיה הוא אאומר לשון הרע על מפיבושת- "כי אמר היום ישיבו לי בית ישרא-ל את ממלכות אבי". הרבה יותר הגיונית הטענה של מפיבושת, שציבא רימהו וברח לו והוא, מסכן, אפילו לא התגלח ולא כבס את בגדיו (מעשה זה מסמל את נאמנות מפיבשת לדוד כי- א. הוא התאבל על יציאת דוד מירושלים, ב. אדם הרוצה למלוך, דואג לחזיתו החיצונית), מפיבושת רוצה ללכת עם דוד ולא יכול, ונאמנותו של מפיבשת לדוד אף מופגנת "גם את הכל יקח אחרי אשר בא אדוני המלך בשלום אל ביתו"- לא חשוב לו רכושו אלא מלכות דוד.

ציבא, שאמר לשה"ר, לא נענש, ואף מקבל חצי משדה מפיבושת, וממפיבשת ,שלא חטא, נלקח ממנו חצי שדהו.

כך דוד עושה משפט צדק?!

על מה התבסס דוד במשפטו? מדוע זכה ציבא ומפיבשת הפסיד?

יכול להיות שציבא אכן ברח למפיבשת, אך "וכל מושב בית ציבא עבדים למפיבשת"(ט'/י"ב)- אם מפיבשת באמת רצה ללכת עם דוד, ודאי יכל לבקש ממשהו שיוליך אותו.

למפיבשת הי'ה יותר נח לשבת בירושלים ולחכות איך יפול דבר, ואז ללכת עם המנצח. אם אבשלום ינצח, יוכל תמיד להתגלח...

אפשר לראות לאורך הספר, שמפיבשת גדל כבן מלך מפונק וחסר עמוד שדרה. הוא הי'ה בן חמש כאשר אומנתו הפילה אותו. למה ילד בן חמש לא יכול ללכת לבד? כאשר דוד קורא לו, הוא מתאר את עצמו כ"כלב מת", ווגם מנסה לעורר את רחמי דוד באומרו "כי פסח עבדך".

אולי אין אמת בכך שמפיבשת רצה להחזיר לעצמו את מלכות אביו, אך הוא גם לא הי'ה נאמן עם דוד בשעותיו הקשות, ויש בכך מרידה במלכות.

(בשאלה "למה לא הלכת עמי מפיבשת?", נראה שדוד לא התכוון שמפיבשת אכן ילך איתו, כי הוא נכה ויהי'ה עליו למשא, אך בתור סמל לבית יונתן , הוא מקוה שמפיבשת לפחות יבקש...)

לכן דוד לוקח ממפיבושת, המורד במלכות, את מחצית שדהו, ונותנו לציבא, שעזר לו בעת בריחתו.

חז"ל ראו במשפט זה של דוד משפט לא צודק-(שבת נו:)

"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת "אתה וציבא תחלקו את השדה" יצתה בת קול ואמרה לו- רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה."

"אמר רב יהודה אמר רב: אילמלא לקח דוד לשה"ר לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישרא-ל ע"ז, ולא גלינו מארצנו"

אפשר לראות זאת ע"פ סמיכות הפרשויות-

מיד לאחר שדוד נותן לציבא את רכוש מפיבשת, שיצג את בית שאול, דוד קלל (פרק ט"ז)- "והשיב עליך ה' כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתיו."