קטגוריה:שמואל ב יז ד

הכתוב טוען שאבשלום קיבל את דברי אחיתופל במלואם, והדבר נראה לו ישר.
המילה 'ישר' מעלה כאילו שזה היה משפט צדק: למרוד נגד האב, להכות את האב, ולהשיב אותו כשבוי לביתו.
העצה של אחיתופל היתה עצה צבאית טובה, אבל היא לא היתה ישרה.

אין הוכחה שאבשלום היה מרוצה מעצתו של אחיתופל, הן מיד אחרי זה הוא אומר: "קְרָא נָא גַּם לְחוּשַׁי הָאַרְכִּי; וְנִשְׁמְעָה מַה בְּפִיו, גַּם הוּא" (ביאור:שמואל ב יז ה). ניתן להבין שאבשלום לא היה מרוצה.

אבשלום היה צריך לפרק את דברי אחיתופל לגורמים, ולראות שהמשפט הראשון של דברי אחיתופל היה דברי טעם, אולם המשפטים השני והשלישי היו דברי חנופה ועידוד, שהיה צריך להתעלם מהם.

לאחר שאבשלום שמע את עצתו של חושי הארכי, הוא הבין שהעם מרוצה מהתשובה שלו, (כמובן העם העדיף לא להתקיף מיד, ואולי גם רצה חלק בשלל), אבל הוא לא שב לזקני ישראל או לאחיתופל כדי שהם יענו לחושי הארכי.

לא ברור מי היו זקני ישראל האלה. אנו רואים שחושי הארכי לא היה בינהם, כי אבשלום קרא לו לחוד לתת את עצתו. גם דוד ואנשיו לא היו כלולים בזקני ישראל.
סביר שלא "כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" הגיבו לדברי אחיתופל. הזקנים האלה היו נכבדים שאחיתופל בחר לשרת אותו והוא הביא אותם לאבשלום כדי לארגן את המרד בחברון. כשם שאחיתופל אמר: "אֶבְחֲרָה נָּא, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ" (ביאור:שמואל ב יז א), כך הוא גם בחר את הזקנים, וכמובן הם הסכימו איתו ללא עוררין וללא תיקונים.
הזקנים האלה פחדו פחד מוות, והסכימו לכל דבר כדי לא להסתכן בעונש מוות מיד אבשלום, אחיתופל או דוד, במידה והוא ישוב בשלום.
ואכן, כאשר דוד חזר בשלום לירושלים, הוא לא חיפש ולא העניש את זקני ישראל האלה.

לא נראה שהזקנים האלה עשו רושם על אבשלום. הוא לא שאל אותם אישית לדעתם, ולא התיעץ איתם לאחר דברי חושי הארכי.