קטגוריה:במדבר טו א

מ"ג במדבר · טו · א · >>

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר יהוה אל משה לאמר

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

וידבר ה' אל משה לאמר כי תבואו אל ארץ מושבותיכם עד סוף הסדר ויש לשאול בזה שאלות:

השאלה הא' למה נזכרה פרשת המנחות והנסכי' שהיו מקריבי' עם הקרבנות במקום הזה אחרי ספור ענין המרגלים ולא נזכרה בסדר ויקרא או צו. שהוא היה המקום הראוי לזכרו שם:

השאלה הב' למה היה בכבש האחד סלת עשרון אחד בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין. ולאיל היו שני עשרונים סולת שהוא הכפל ומהשמן והיין לא חייב שיהיה הכפל אלא במקום שהיה בכבש רביעית חייב באיל שלישית בשמן וביין. וכן בבן הבקר היו ג' עשרונים והיה ראוי כפי הערך הזה שיהיו מהשמן והיין שלשה רביעים ולא היה כן אלא חצי ההין בלבד:

השאלה הג' מה ראה במצוה הזאת לבאר שהגר יהיה דינו כדין האזרח ולא זכר ככה בשאר הקרבנות ולמה נכפלה האזהרה בזה שאמר כאשר תעשו כן יעשה. ואמר שנית הקהל חקה אחת יהיה לכם ולגר הגר ואמר שלישית חקת עולם לדורותיכם ככם כגר. ואמר רביעית תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר:

השאלה הד' בכפל שבא במצוות החלה כי הנה אמר הכתוב והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה וגו'. וחזר ואמר שנית ראשית עריסותיכ' חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה. ומיד חזר ואמר שלישית מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם והיה די במאמר אחד מאלה:

השאלה הה' בפרש' וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה אשר דבר ה' אל משה וגו' כי הנה יראה משפט אלה הכתובי' שמי שלא קיים כל מצוות עשה שבתורה ושגה באחת מהן חייב להביא קרבן ואם במזיד יעבור על כל אחת מהן יהיה בכרת ואין הדבר כן כי הוא אינו חייב אלא כשעבר על מצות לא תעשה לא בשב ואל תעשה וכמו שאמר והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה כי שגגתם הוא במעשה לא בשישבו ולא עשו. ואמר והנפש אשר תעשה ביד רמה שאינו חייב אלא בעשותו אחת ממצוות לא תעשה:

השאלה הו' למה הובאה כאן המצוה הזאת והרי היא כבר נאמרה בסדר ויקרא מקרבן החוטא בשגגה. ועוד כי שם חייב לעדה שתביא פר לחטאת לא דבר אחר. וכאן חייב אותם להביא פר העולה ושעיר לחטאת. ובפ' הפסוק אזכור שמונה חלופים שיבואו במצוה הזאת ממה שנזכר שם:

השאלה הז' בענין הכרת שזכר הכתוב כאן הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה מה הוא ענין הכרת הזה. ואם הוא גשמיי לחיי האדם וגופו בלבד שימות בקוצר שנים או הוא כרת לנפש בעולם הרוחני אחר המות האם יהיה עונש כלל הכריתות שוה בענין הנפש והאוכל כזית חמץ בפסח או שבא על הערוה מפני שתקפו יצרו תמות נפשו. ובביאור הפסוקים אזכור בדרוש הזה כל הדעות שראיתי בענינו לחכמי עמינו:

השאלה הח' למה נזכר ענין המקושש במקום הזה וכ"ש לדעת חז"ל שהיה זה בסיני ולמה נסמכה אליו פרשת ציצית שהיתה ראויה להכתב עם שאר המצוות בסדר קדושים תהיו. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

וידבר ה' אל משה לאמר וגו' כי תבואו אל ארץ מושבותיכם וגו' עד וכי תשגו. כבר זכרו המפרשים למה נסמכ' הפרשה הזאת אחר ענין המרגלי' שהיה לפי שמרע"ה הבטיח את אנשי המדבר שבניהם יבואו אל הארץ ויירשוה והם היו פוחדי' ואומרים ומי יודע מה יהיה אחר ארבעים שנה אולי יחטאו גם הבנים לכך ראה ית' לנחמ' ולדבר על לבם ולצוות' מצוו' הארץ כדי שידעו שגלוי היה לפניו שיבואו אל הארץ ולזה צוה אותם בנסכי' שבמדבר לא נתחייבו בהם כמו שאמרו בספרי. ואחשוב שגם עולת התמיד לא היו מקריבי' במדבר מפני מיעוט הבהמות ומיעוט הסולת והשמן והיין שאחרי שהוציאו כל מה שהיה בידם ממצרים לא יכלו להקריב עוד ולכך נאמר עולת תמיד העשויה בהר סיני כי שם נעשית בלבד ולא אחר כן במדבר הגדול והנורא ובעבור זה צוה אותם עתה שבבוא' לארץ עם קרבנות הצבור והיחיד וקריבו תמיד מנחה ונסכים שהיתה המנחה מסולת בלולה בשמן ויין לנסך ובזה הבטיח אותם שיהיו להם בארץ בהמות הרבה מן הבקר ומן הצאן וסולת חטים לרוב ושמן לבלול אותו לנסוך כי לא יחסר כל בה וכן מפני הסבה הזאת צוה אחר כך במצות החלה להבטיחם שיתן ה' להם את הארץ עם היות שאבותיהם מפני חטאתם לא זכו בה והותרה השאלה הא'. וז"ש כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם אשר בזה הבטיחם כי יירשוה. ואמרו ועשיתם אשה אינו מצוה שיצוה אותה שיקריבו קרבנות אבל ענינו כשתעשו אשה לה' והוא שם כולל לכל קרבן כי לפי שהוא נקרב על האש שעל המזבח נקרא הקרבן אשה. ופרט אותו באמרו עולה או זבח כי הזבח הוא זבחי השלמים וזה אם ליחיד לפלא נדר או בנדבה וכבר ביארתי במקומו מהו הנדר ומה הוא הנדבה. ואם לצבור והוא אמרו במועדיכם שהוא קרבנות המועדות לכם. ויהיה כוונת המקריב יחיד או צבור לעשות ריח ניחוח לה' שהם מן הבקר ומן הצאן וגזרת המאמר כלו היא. והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה רוצה לומר שהמקריב ההוא יחיד או צבור יקריב עם קרבנו מנחה מסולת בלול בשמן ויין לנסך. וביאר שאם היה הקרבן כבש שיש בו בשר מועט תהיה המנחה הנקרבת עמו עשרון אחד סולת שהוא עשירית האיפה והוא מ"ג בצים וחומש ביצה בינונית של תרנגולת. ומפני הדור המצוה יהיה הסולת ההוא בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין אבל אם היה הקרב הנקרב איל שהוא בעל בשר הרבה מהכבש יביא מנחתו מן הסולת שני עשרונים ומהשמן שלישית ההין ומהיין שלישית ההין גם כן. ואם היה קרבנו מן הבקר שיש בו הרבה מן בשר יותר מהאיל יביא מנחתו מן הסולת ג' עשרונים ומהשמן חצי ההין. ובעבור זה היה הסולת מתרבה כפי ערך בשר הקרבן על מנהג בני אדם שאכילת בשר מרובה יצטרך לחם הרבה וכפי הבשר יהיה הלחם. אבל השמן לא היה בו צורך רב כמו ללחם כי לא היה רק להדור המנחה ולכך לא היה באיל כפל מה שהיה בכבש ובפר כפלים ממה שהיה בכבש. אבל הספיק שבמקום שהיה רביעית ההין לעשרון אחד יהיה שלישית ההין לבלול שני עשרונים וחצי ההין לבלול ג' עשרונים. וכן היין שאמר בו לנסך ענינו לצוק ולא היה נשפך על אש המזבח כי יהיה מכבה האש והתורה הזהירה לא תכבה. אבל היו על המזבח כמין שני חוטמין קראום רבותינו ספלים שמשם היה יורד היין למטה כדי שלא יתלכלך המקדש מפני כבוד גבוה הרי שלא היה הצורך בשמן והיין כמו בסולת ולכך לא היו נערכים כמו הסולת. גם שלהיות ארץ ישראל רבת התבואה בחטה הרבה הכתוב המנחה בסולת ולא עשה כן בשמן וביין. לפי שלא שם כל כך ממנו. והותרה בזה השאלה הב'. והיה ענין המנחה בדרך שכאשר יקריבו דורון לאדוניה' יקריבו לחם ובשר ושמן לתקנו ויין לשתות אבל לפני השם היה נקרב על גבי מזבחו. ולמדנו כאן דברים. הא' שחטאת ואש' אינם טעוני' נסכים שהרי אינם באים בנדבה. הב' שעולת העוף אינה טעונה נסכי' שהכתוב מבאר מן הבקר ומן הצאן. הג' שיש הבדל בין נדר לנדבה כי הנדבה היא שהתנדב אדם הבהמה ההיא ויאמר הרי זו עולה. והנדר הוא שידור אני אקריב עולה אחת ולזה נאמר בסדר אמור אל הכהנים על הבעל מום נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה. הד' שלא חלק הכתוב בבן הבקר בין גדול בין קטן לענין המנחה והנסכי'. והנה הוצרך לצוות כאן על נסכי הגרים ומנחת' לפי שכבר התבאר בסדר אמור אל הכהנים שאין מקבלים מן הכותי כי אם עולה שנ' ומיד בן נכר לא תקריבו וגו' ולחם אלהיה' הוא העולה כמו שאמר את קרבני לחמי לאשי. אבל שלמים לא היו מקבלי' מן הכותים כי לא יאכלו עם הקב"ה וכהניו על שלחן אחד. וג"כ לא היו הכותים מקריבי' קרבנות על חטא כי אין הכותי מחוייב במצות אבל נקבל ממנו העולה לפי שבאה בנדר ונדבה. האמנם הכותי בהקריבו העולה לא היה מקריב נסכי' כי האזרח בלבד היה חייב בהם עם קרבנותיו לא הכותי. ומפני זה הוצרך הכתוב לומר כאן כל האזרח יעשה ככה וגו'. וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם רוצה לומר וכאשר יתגייר הגר או שכבר התגייר והוא בתוככם או יהיה לעתיד לדורותיכם ועשה אשה ריח ניחח לה' לא יעלה כדעתכם שיהיה פטור מהנסכים כאשר היה קודם שנתגייר בהיותו כותי ומקריב מנחה מבלי נסכי' לא יהיה כן אבל כאשר תעשו בענין הקרבנות והנסכי' כן יעשה הגר מבלי חלוף כלל. והנה נתן הכתוב ג' טעמים לחייב שיהיו שוים ואחדי' הגרים והאזרחי' בכל המצות. הא' מצד הקהל שהוא ישראל גוי אחד בארץ ואם הוא כותי איך יהיו בו תורות ומצות מתחלפות. הב' מצד האלוה שהוא אחד ומיוחד ואין בו חלוף ענינים וכן המאמינים בו ראוי שיהיו באחדות גמורה. הג' מצד התורה שהיא נימוס אחד ומשפט אחד וראוי שיהיה שוה בכל המאמיני' בה. והנה על הטעם הראשון שהוא מצד הקהל אמר הכתוב חקה אחת לכם ולגר ועל הטעם השני שהוא בבחינת השם אמר חקת עולם לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני ה' רוצה לומר שלפניו אין הבדל מכם לגר. ועל הטעם הג' שהוא מפאת אחדות הדת והתורה אמר תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר בתוככם. והותרה בזה השאלה הג'. ואחרי שצוה אותם במנחות והנסכי' אשר יקריבו עם קרבנותיהם כשיכנסו לארץ צוה אותם עוד על מצות החלה ומאשר לא אמר הכתוב בה כי תבואו אל הארץ כמו שאומר בשאר המצות שהם תלויות בארץ למדנו שלא היה דין החלה כדין המעשר כי המעשר לא התחייבו בו אלא אחרי כבוש וחלוק הארץ. אבל החלה נתחייבו בה מיד כשנכנסו לארץ. והוא אמרו כבואכם אל הארץ וגו' מראשית עריסותיכם תרימו תרומה לה'. וביאר שלא ירימו אותה מהחטה ולא מהסולת והקמח שיעשו ממנה אלא מראשית הבצק המתוקן בעריבה יהיו חייבים להרים החלה. והענין שירימו מהעסה בראשונה פת אחד ויהיה תרומה לה' ויתן אותה לכהן המשרת לפניו. ואמר כתרומת גורן להגיד שיתן חלק מועט מהעיסה כתרומה הנתנת מהחטה בהיותה בגורן. והנה לא הגבילה התורה שעור התרומה ולא שעור החלה. וחז"ל אמרו (רש"י במדבר י"ז) שתהא התרומה תרי ממאה שהוא השעור הבינוני ובחלה אמרו שיתן בעל העסה אחד מכ"ד ממנה. והנה אמר שנית מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם. להגיד שאף שיהיו חוצה לארץ ובגלות לא תבטל מצות החלה כמו שיתבטל המעשר ותרומת הגורן והיקב. אבל כמו שבהיותם בארץ יתנו החלה מראשית עריסותיהם כן תמיד בעתיד בכל מקום שיהיו יתנו לה' מראשית עריסותיהם התרומה ההיא. והותרה השאלה הד':