"ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבתם וגו' כל יצא צבא בישראל" - הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים כי נצטוה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם וידעו מספר כל שבט כי כן דרך המלכים במנותם את העם ולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה צוה בה הקב"ה כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים כך וכך בני עשרים ואחרי כל דבר ומגפה ימנם להודיע כי הוא משגיא לגוים ימחץ וידיו תרפינה וזהו שאמרו רבותינו מרוב חבתם מונה אותם כל שעה ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה יבקשו עליהם רחמים ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם והשקלים כופר על נפשותיכם ובמדבר סיני רבה ראיתי כך במספר שמות לגולגלותם אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך" אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם הדא הוא דכתיב (פסוק יח) במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם ויתכן שנאמר עוד כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם כמו שאמר (להלן י כט) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף וזה טעם " כל יוצא צבא בישראל " כי המנין מפני צבא המלחמה ועוד שיחלק להם הארץ למספרם וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד
ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם מבן עשרים שנה ומעלה. יש שפירש כי בא הכתוב הזה לומר שלא נפקדו בני עשרים אלא מעשרים ומעלה, ואחר כך חזר ואמר ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף וגו', כי ספר כמה היו.
ויתכן לומר במה שהזכיר שני פעמים ויהיו, כי הראשון הוית המספר והשני הוית הקיום והעמידה, כי מפני שעין הרע שולטת במנין לכך נזכר בהם הקיום. כי כן מצינו לשון הויה במעשה בראשית בדברים הקיימים, כגון האור ונפש האדם, הוא שכתוב (בראשית א) ויהי אור, וכתיב (שם ב) ויהי האדם לנפש חיה, כי על כן חזר והזכיר לשון הויה עם הדבר הנברא בעצמו לבאר כי גזר בהם הקיום לעד, כמאמר הנביא ע"ה (ירמיה לא) כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה וגו', וכתיב אחריו אם ימושו החוקים האלה מלפני וגו' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים.