מלבי"ם על במדבר א

(א) השאלות (א - ד) למה ספר שהי' במדבר סיני באהל מועד והלא ידענו זאת שעד עשרים באייר חנו במדבר סיני ושמעת שהוקם א"מ לא נדבר עמו רק מאהל מועד. למה מנה אותם עתה שנית והלא זה מקרוב מנה אותם ולדעת רש"י היו שני המנינים בשנה אחת והיו מנינם שוה. ולמה כפל במספר שמות לגולגלותם וכפל שנית כל יוצא צבא תפקדו לצבאותם. ולמה במנין הקודם לא נזכרו כל התנאים האלה. ולמה במנין הקודם מנה אותם משה לבדו ובמנין הזה צרף אליו את אהרן והנשיאים:

"וידבר ה' אל משה", הנה במנין זה נבוכו המפרשים שבשנה ראשונה לצאתם מא"מ אחר יוה"כ נמנו ע"י שקלים שנתנו לתרומת המשכן והיה מספרם שש מאות אלף וג' אלפים וחמש מאות וחמשים. ובמנין הזה שנמנו בשנה שני' באחד באייר היו ג"כ כמספר הזה, ואיך אפשר שהיה מספרם שוה וא"א שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו ובשנה שני' נעשו בני כ"ף, ורש"י ז"ל השיב ע"ז בפ' תשא שלענין שנות האנשים נחשב השנה מתשרי שהוא שנת עולם והיו שני המנינים בשנה אחת אף שהיתה שנה שני' למנין יצ"מ שהוא מניסן, וכבר הבאתי בפ' פקודי שלפ"ז צ"ל שגם במנין הראשון לא מנה משה את הלוים, שמעת העגל נדחו הבכורים ונבררו הלוים כמו שפרש"י על מלאו ידכם היום לה' וע"כ היו שני המנינים שוה, ודעת הרמב"ן שבמנין הראשון נמנה גם שבט לוי ולא במנין השני ומה שחסר במנין השני ע"י שהוציא את שבט לוי מן המנין נשלם באלה שהגיעו במנין השני לשנת העשרים שלדעתו נחשב השנה לכ"א מיום לדתו, ואירע הדבר שנתרבו בני עשרים על המנין הראשון כמספר שחסר ע"י הלוים, ודעת הרלב"ג שבשני המנינים לא נמנו שבט לוי רק שהאנשים שהיו קרובים לעשרים שנה היו שוי המספר להאנשים שהיו קרובים לס' שנה והיה זה בהשגחת ה' שכולם האריכו ימים וראיתי במד' רבה (פ"א) באר בפי' כדעת רש"י שלא מנו להם השנה מניסן או מיום לדתן רק מתשרי כדעת רש"י, והרמב"ן הקשה על רש"י, איך אפשר שלא מת אחד מהם בשנה זו והא כתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ואין זה פלא דהא כבר הבטיחם ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם שלפי פירושי שם היה זה הבטחה שע"י הפקידה ותרומת השקלים לא יהיה בהם נגף ונתקיים שלא מת שום אחד מהם במשך זמן שבין מנין הראשון למנין השני, ומ"ש ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כבר אמרו ע"ז בסוכה (דף כ"ה) מי היו נושאי ארונו של יוסף היו רע"א מישאל ואלצפן היו, ששאלה זו מי היו נפלאת מאד הלא יצויר שמת אחד מן העם, ומזה ראי' שהיתה דעת חז"ל כדעת רש"י ששני המנינים היו בשנה אחת, ומבואר בכתוב שלא מת אחד מן העם אחר שהיו המנינים שוה וע"כ שואל מי היו, וגם ר' יצחק שאומר שם טמאי מת מצוה היו סובר שלא מת אחד מבני ישראל ופי' שמת אחד מן הגרים שלכן הי' מת מצוה כי לא היו לו קרובים שיטמאו לו. ובמנינים האלה לא נמנו הגרים ויצויר שמתו אנשים מהם, שההבטחה שלא יהיה בהם נגף לא נאמר רק לבני ישראל לבד לא לגרים. ומה שהק' הרמב"ן עוד ממ"ש בערכין (דף יח) דשנה שבבן ובבת בעינן מע"ל למאי הלכתא לעירכין משם דכתיב ומעלה וגם כאן כתיב ומעלה, למ"ש התוס' שם (דף י"ט ד"ה לעירכין) לק"מ עיי"ש, ואדרבה לדעת הרמב"ן קשה הלא במנין שהותחל בא' לחדש לא נגמר ביום א' ונמשך כמה ימים כמו שיתבאר וא"כ בימים שבינתים נתוספו בכל יום אנשים שהגיעו ביום ההוא לשנת העשרים ונתבלבל מנין הראשון בכל יום, אולם אחר שהחזקנו כדעת רש"י יקשה הלא כלל המנין היה ללא צורך אחר שנמנו בשנה זו וכולם ידעו שלא מת א' מן המנוים ולא נמצאו טמאים לנפש אדם רק נושאי ארונו של יוסף או טמאי מ"מ, א"כ למה נצטוה למנותם שנית, לכן בא הכתוב להודיע צורך המנין הזה שבו התעלו ישראל על מנין הקודם בכמה ענינים כמו שית', והקדים לאמר שהיה הדבור "במדבר סיני באהל מועד "להודיע שהדיבור הזה אף שהיה במדבר סיני כמו דבור של כי תשא התעלה מצד שהיה באהל מועד והראשון הי' בהר סיני, ומעת שהוקם האהל מועד נתעלו ישראל במדרגתם והוצרך מנין אחר כדי ליחסם על משפחותם לבית אבותם שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות מישראל, ולעשותם דגלים כעין דגלי מלאכיו במרכבה העליונה כי מעתה דגלו עליהם אהבה בד' מחנות הסובבים משכן כבודו למטה כעין ד' מחנות הסובבים את כבודו למעלה, והיה באחד לחדש השני כי בחדש הראשון הוקם המשכן וי"ב ימים היו טרודים בחנוכת המזבח ואח"כ היו ימי הפסח, ובאחד לחדש השני שהיו עתידים לנסוע משם אל ארץ ז' עממין בעשרים לחדש, שיער כי המנין וההתילדות על משפחותם וסדור הדגלים ימשך עשרים יום וע"כ התחיל למנותם, ובמד' רבה אמר ע"ז כשהקב"ה בא לגדל את ישראל מודיע באיזה יום באיזה חדש באיזה שנה באיזה אופטיאה כי הזמן והמקום היו עוזרים לזה ובמנין זה בא לגדל את ישראל כמו שית':

(ב) "שאו את ראש כל עדת בני ישראל", באשר המנין הקודם לא היה תכליתו רק לדעת מספרם, ולא נתיחסו אז על משפחותם ושבטיהם, כי כולם עברו ע"י מונה ונתנו שקליהם בערבוביא ולא שאלו אותם לא על שמותם ולא מאיזה משפחה ושבט הוא, ולא אם הוא ראוי לצאת בצבא או לא וכ"ש שלא הקפידו על סדר דגלים ולא היו זקניהם בראשיהם, שכבר בארתי (ויקרא ס' רמ"א) שיש הבדל בין שם בני ישראל ובין שם עדת ב"י, שבשם עדה לא נקראו רק כשזקניהם בראשיהם, ופה הקפיד שיהיו זקניהם בראשיהם ועז"א: "שאו את ראש כל עדת ב"י", זאת שנית שבמנין הקודם לא נתיחסו על משפחותיהם ובמנין הזה צוה שיהיו "למשפחותם לבית אבותם "שהיה צריך ליחס כל אחד, והתיחסו מלמטה למעלה תחלה באו כל אנשי המשפחה והתיחסו על משפחותם ואח"כ התיחסו המשפחות התחתונות אל משפחות עליונות ואח"כ אל בתי האבות ואח"כ אל השבט, וכמו שבארתי זה בפרטות בהתו"ה (בא סי' י"ז) וכמ"ש חז"ל שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות, ומפני שעתה רצה להשרות שכינתו עליהם בקביעות הוצרכו להתיחס וכמ"ש במ"ד שהשיב השי"ת לעו"ג שרצו להעשות דגלים הביאו ספרי יוחסין שלכם: [ג] "במספר שמות "שכל א' הגיד את שמו וכתבו על ספר ואח"כ מנו את השמות וידעו כמה אנשים יש: [ד] "כל זכר לגלגלותם "שחוץ מזה עברו האנשים בעצמם לפני משה ומנו אותם לגלגלותם [ומסתמא נתנו שקלים כמ"ש בסדר כי תשא], והטעם שהיה ספירה כפולה מספר שמות וגלגולת התבאר במד' (הובא בילקוט תהלים) מונה מספר לככבים אלו השבטים, הככבים הללו כשהם יוצאים אין יוצאים אלא בשמות שנא' לכולם שמות יקרא ובכניסתם נכנסים במנין שנאמר מונה מספר לכוכבים כך השבטים כשנכנסו למצרים נכנסו במנין בשבעים נפש וכשיצאו שש מאות אלף רגלי, ועד שלא ירדו נתפרשו שמותם ואלה שמות ב"י, ר"ל שהככבים לפי מה שנשקיף עליהם שכולם בכלל מתאחדים להיות כאיברים וגידים של האיש הכולל דהיינו של העולם הגדול בכללו שנחשב כאיש אחד ונקרא האדם הגדול. כמו שגוף אדם פרטי צריך שיהיו בו רמ"ח איברים ושס"ה גידים. כן האדם הגדול שהוא העולם צריך שיהיו בו ככבים כמספר שהם נמצאים ואם יחסר א' מהם הרי חסרון ומום כולל בכלל האדם הגדול שהוא העולם כחסרון אבר או גיד באדם הקטן, וזה קורא בהככבים בכניסתן היינו לפי ההשקף שהם נכנסים בכלל בנין העולם להיות חלק מחלקיו ואבר מאיבריו, וכמו שהרמ"ח איברים שבאדם יש לכל אחד פעולה מיוחדת משונה מפעולת זולתו כך יש לכל ככב פעולה מיוחדת ומשונה מזולתו שלפיהו יש לכ"א שם מיוחד לפי פעולתו, למשל מאדם לשפוך דם צדק לפעול צדקות, ועז"א כשיוצאים יוצאים בשמות היינו כשיוצאים לפעול פעולות יוצאים בשמות, ועל כללותם אמר מונה מספר לככבים ועל פעולתם כ"א ביחוד אמר לכולם שמות יקרא, וכן ישראל בכללותם שיהיו אומה אחת מוכנת להיות מרכבה לשכינת ה' נכנסו במנין, ר"ל שע"ז צריך מנין הכולל שהמנין הפחות הם שבעים נפש והמנין הגדול הוא ששים רבוא כמ"ש האר"י ז"ל בס' הגלגולים, אמנם בפרטותם כל איש ואיש י"ל תכונה מיוחדת וסגולה פרטית שעפ"י בשמות נקראו, וע"כ נמנו במספר שמות שכ"א יש לו ענין אחר וקדושה מיוחדת וגם נמנו לגלגולת שמורה על המנין הכולל:

(ג) "מבן", [ענין ה'] שבאשר בעת ההוא היו מוכנים לכנס לארץ והיה צריך לדעת מספר צבא המלחמה ולסדרם בדגלים כמחנה ההולכת למלחמה שמסודרים במערכה איש על דגלו ותחת שרי אלפים ושרי מאות היה צריך מנין אחר לדעת מי הראוי לצאת בצבא ולתכלית זה מנו "מבן עשרים שנה כל יוצא צבא", היינו שראו אם הוא גבור חיל ראוי לצאת לצבא ואם אינו בע"מ וחלש, והגם שאז היו כולם אנשי חיל שלמים וגבורים שכל ב"מ נתרפאו בעת מ"ת כמ"ש חז"ל זה היה ענין נסיי, והעברת המנין היה כפי הטבע שנצטוו להשגיח ע"ז אם כ"א ראוי לצאת לצבא, והתנה שיהיו רק "בישראל "לא מן הגרים, ולפי השקף זה לא מנה את השבטים כסדר תולדותם רק כפי סדר הדגלים כמו שית' ועז"א "תפקדו אותם לצבאותם". שצבא המלחמה היה איש על דגלו, וי"ל שבסדר זה סדר ג"כ את כולם לפי סדר יוצאי צבא שהיו ממונים עליהם שרי אלפים ושרי מאות ותחת כל שר חנו אנשיו המופקדים תחתיו, ועז"א תפקדו אותם לצבאותם שע"כ תפס לשון פקידה שמציין ג"כ המינוי שכ"א חנה תחת השר הממונה עליו, ועתה באר עוד הבדל בין המנין הקודם שהיה ע"י משה לבדו ומנין זה היה על ידי "משה ואהרן":

(ד) "ואתכם יהיו איש איש למטה", באשר היו מוכנים לכנס אל הארץ והארץ תתחלק לפי האנשים שיש בכל שבט כמ"ש לרב תרבו נחלתו, היה צריך שכל הנשיאים יהיו מקובצים וישגיחו על המנין שלא יתערב שבט בשבט אחר. וכן באשר הם היו ג"כ שרי האלפים היו מסדרים אותם לצבאותם ועז"א הטעם "איש ראש לבית אבותיו הוא":

(טז) "אלה קריאי העדה", באר הטעם מה שבחר באנשים האלה שזה: [א] מפני שהיו קריאי העדה ר"ל ראשי סנהדראות, שבדברים גדולים היה צריך שיהיו עפ"י מלך ונביא וכ"ג וסנהדרין והיה משה המלך והנביא ואהרן הכ"ג והנשיאים היו ראשי סנהדרין כי סתם עדה הוא כשהסנהדרין בראשם: [ב] מצד שהם "נשיאי מטות אבותם "והם היו מזומנים לחלק את הארץ לפי מספר אנשי השבט [כנ"ל פסוק ד']: [ג] מצד שהם "ראשי אלפי ישראל "והיו צריכים לסדר צבא המלחמה כא' תחת שר האלף שלו [כנ"ל פסוק ג']: (יז - יח) "ויקח משה", ספר שמשה נזדרז לקיים מצות ה' תכף ביום הציווי, אם במה שלקח י"ב הנשיאים אם במה שהקהילו את כל העדה וכ"ז היו באחד לחדש השני ביום הציוי, "ויתילדו "שכ"א ברר את יחוסו והתחילו מן משפחות התחתונות ועלו למעלה עד בית אבותם ולכן אמר "למשפחותם לבית אבותם "כמ"ש בפ' בא (ס' י"ז) וכן קיים שני התנאים שיהיו במספר שמות וגם לגלגלותם כנ"ל, וכ"ז התחילו באותו יום ומובן מעצמו שכ"ז לא נגמר ביום אחד, ולכן אמר:

(יט) "ויפקדם במדבר סיני", ר"ל שבעשרים יום שחנו עדיין במדבר סיני נגמר המנין, והנה בתחילה התעסקו במנין ואחר שגמרו המנין התחילו שנית לסדרם לפי הדגלים ולסדר הצבא תחת שרי האלפים והמאות כמ"ש תפקדו אותם לצבאותם ועז"א ויפקדם שזה נקרא פקידה כנ"ל, וכ"ז נגמר במדבר סיני קודם שנסעו משם: (כ - מב) השאלות (כ - נד) למה הוסיף אצל שמעון מלת פקודיו ולמה אמר בכולם לבני ואצל נפתלי אמר בני: למה כפל ויהיו כל פקודי בני ישראל ויהיו כל הפקודים: למה כפל את מטה לוי לא תפקד ואת ראשם לא תשא. ולמה כפל ב"פ שיחנו סביב למשכן ועוד כפל ענינים במאמר זה: "ויהיו בני ראובן", מבואר שמנאם לפי סדר הדגלים וא"כ היו ראוי להקדים דגל מחנה יהודה שנסע ראשונה רק מפני שראובן הוא הבכור חלקו לו כבוד להקדים את דגלו במנין הזה וז"ש "ויהיו בני ראובן בכור ישראל", ואמר אצל ראובן ושמעון כל זכר לגלגלותם ולא אמר כן ביתר השבטים שסמך ע"מ שאמר זה בשנים הראשונים, ומה שהוסיף גבי שמעון מלת "פקודיו "י"ל מפני שפעם ראשונה נמנו במצרים ושם היה לכל שבט מנין אחר, אבל שבט שמעון לא נתוסף מנינו על מנין מצרים, כי מתו מהם בחטא העגל כמנין שנתוספו בשנה שני' מן אלה שנעשו בני עשרים, לז"א פקודיו, ר"ל שהיו כפי מנין הראשון, ואמר בכולם לבני שמעון לבני גד, רק אצל נפתלי אמר בני נפתלי בלא למ"ד, כי אחר שנמנו י"א שבטים ידעו ממילא מספר בני נפתלי ע"י המנין הקודם שנמנו ממחרת יוהכ"פ בשנה זו, אחר שלא מת אחד מהם כנ"ל:

(מד) "אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל". מודיע ששנים עשר הנשיאים עסקו בכל הפקודים שלא תאמר שלא עסק כל אחד רק במנין שבטו לבד, כי כולם השגיחו על מנין כל השבטים שלא ירבו מנין אישי שבט אחד יותר ממה שהוא ועי"כ יגרע נחלת שבט האחר בחלוקת הארץ, ועז"א "ונשיאי ישראל שנים עשר איש":

(מה - מו) "ויהיו כל פקודי ב"י. ויהיו כל הפקודים", תחלה משמיע החדוש שכל הנמנים לגלגולת היו כולם ראוים לצבא שלא היו בהם חלשים ובע"מ עד שכל פקודי ב"י היו כל יוצאי צבא ר"ל ראוים לצבא, ולא היה צריך שני חשבונות מנין הגלגולת לבד ומנין יוצאי צבא לבד, ועי"כ היו כל הפקודים שש מאות אלף וכו' והיה רק מנין אחד:

(מז) "והלוים למטה אבותם", ר"ל הלוים בסבת מטה אבותם דהיינו נשיא המטה ממה שראו שלא נבחר נשיא מן הלוים שיעמוד אתם כשיפקוד את הלוים מזה הבינו שהם לא יבואו במנין ב"י, ולכן "לא התפקדו בתוכם", וכבר פי' ר"ע ספורנו שמלת התפקדו בא מורכב מן הפעל והתפעל שר"ל שלא הפקדו ע"י משה ונשיאי המטות ולא התפקדו מעצמם שימסרו מעצמם חשבון מנינם כי הבינו מעצמם שהם לא יבואו במנין זה:

(מח) "וידבר ה'", אבל באשר היה משה מסופק אם ימנם בפ"ע או לא א"ל ה':

(מט) "אך את מטה לוי לא תפקד", כבר בארנו שישראל נמנו בשתי השקפות, [א] שמנו אותם במספר שמות לגלגלותם, [ב] שעיינו שנית מי הראוי לצאת לצבא, וכן בני לוי נמנו בב' השקפות אלה, [א] מה שמנו את כללותם מבן חדש ומעלה שעז"א לקמן [ג טו] פקוד את בני לוי [ב] מה שמנה אותם מבן שלשים ומעלה שעז"א [ד ב] נשא את ראש בני קהת, ואמר לו ה' שבין הפקידה מבן חודש ובין נשיאת ראש מבן שלשים לא יהיו "בתוך בני ישראל "רק בפ"ע, ולכן אמר מלת "אך "לא מלת רק, שמבואר אצלי תמיד שמלת "אך "ממעט במשפט הזה עצמו שבא בו מלת אך (אילת השחר כלל תקצ"א), ר"ל אך בתוך ב"י לא תפקוד ולא תשא, כי תפקדם בפ"ע:

(נ) "ואתה הפקד את הלוים", באר הטעם שלא ימנו בתוך ב"י כי הם מובדלים מישראל אם במנין לגלגולת כי הם הם נתונים לעבודת הקדש [ולבן בוכרי דפליג במתניתין דשקלים וס"ל דכהנים פטורים ממחצית השקל ה"ה לוים כמ"ש התוס' במנחות (דף כא) ובערכין (דף ד') ומפרש בירושלמי דשקלים שסובר שמ"ש כל העובר על הפקודים היינו הנמנים מבן עשרים והלוים לא נמנו], ואם במנין לצבא מלחמה הם יהיו מופקדים לצבא המשכן, וכן א"צ למנאם לענין חלוקת הארץ שלא נטלו חלק בארץ וע"כ א"צ שישגיחו ראשי המטות "על" מנינם, לכן אמר "ואתה הפקד "אתה לבדך, וחשב בזה ה' ענינים [א] שיהיו מופקדים ""על" משכן העדות "בעת עמדו במק"א היו הם השוערים והשומרים, "על כל כליו ועל כל אשר לו "על היין והסולת והבשמים והחביתין ולחם המערכת ועוד כמה דברים שחשב בדה"א (סי' ט' כג), והראב"ע פי' על כל כליו הארון והשלחן והמנורה ועל כל אשר לו כלי הכלים ר"ל המלקחים והמחתות והסירות ודומיהם. [ב] "המה ישאו את המשכן "בעת הנסיעה וזה מצוה גם לדורות, "וסביב למשכן יחנו "יל"פ שר"ל שבעת הנסיעה יקיפו את המשכן, ואף למ"ד כקורה היו מהלכים הלכו בני גרשון ובני מררי סביב העגלות:

(נא) "ובנסוע", [ג] בעת הנסיעה והחניה יתעסקו בהקמתו ובפרוקו וזה נהג כל ימי המדבר:

(נב - נג) "וחנו", [ד] שב"י "יחנו איש על מחנהו", שכל שבט יחנה בפ"ע וכל דגל בפ"ע כ"א במקומו והלוים יחנו סביב למשכן היינו בעת החניה שלמעלה דבר מעת הנסיעה ובזה "לא יהיה קצף על ב"י "כי הלוים יהיו כמחיצה בין מחנה ישראל ובין המקדש, שהמקדש הוא כלב בבעל חי שממנו תוצאות חיים וסביב לו הריאה המגינה עליו וסביב לו האברים החיצונים, [ה] "ושמרו הלוים "כמ"ש שהלוים שומרים בכ"א מקומות:

(נד) "ויעשו ב"י", שחנו רחוק מן המשכן וכ"א על מחנהו ונזהרו בכל הנז':