קהלת משה ה יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · קהלת משה · ה · יט · >>

גמ' ברכות:[1] "כיון שבא הקב"ה בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד כועס שנאמר: מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה"[2].

הקושיא מפורסמת: "אע"ג דלא מצא עשרה" משמע, אבל תשעה או שמונה היו, ומשמעות המקרא שלא מצא בה אפילו אחד, שנאמר "מדוע באתי ואין איש".

ונראה לתרץ בשם איזה גאון: דאיתא:[3] "עשרה שכינה שרויה ביניהם, ומנין אפילו שלשה וכו' ומנין אפילו אחד וכו".

ופריך הגמרא:[4] השתא תלתא עשרה מבעי? ומשני: עשרה מקדמי שכינתא ואתי, תלתא (= מתלתא עד תשע) עד דיתבי.

והנה הקב"ה סבר שבכאן יהיה עשרה וקידם ואתי עד שלא באו, ולזה כועס "מדוע באתי" בתחילה, "ואין איש", היינו: קודם (ביאתם) [ביאתו], [ו]היה לי להמתין עד דיתבי[5], ודוּק היטב.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ ברכות ו ב.
  2. ^ ישעיהו נ ב.
  3. ^ משנה אבות ג ו.
  4. ^ ברכות ו א.
  5. ^ דהיינו: בבית כנסת הזה מגיעים תמיד עשרה אנשים שגרים באזור, וכיון שכך, הקב"ה (כביכול) יודע שהם מגיעים ומחכה להם. יום אחד, אחד הקבועים לא הגיע (בפשיעה), וחסר איש אחד. וע"ז אומר הפסוק שהקב"ה אומר: מדוע באתי ואין את האיש העשירי שמגיע תמיד, אם (כביכול) הייתי יודע שהוא לא מגיע היום, הייתי מגיע רק אחרי שהתשעה הגיעו, ולא לפניהם.