קהלת משה ה יח
גיטין: רבי אליעזר שחרר עבדו להשלימו לעשרה. ופריך: היכי עבר על מצות עשה לעולם בהם תעבודו[1]? ומשני: [מצוה שאני].
[ומוקמינן ד]פרשת זכור הוי[2].
וקשה: מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה?
והנראה לתרץ: דהנה אם יש לפנינו בכאן שתי עשים, ולא נוכל לקיים רק חדא בביטול חברתה, צריך לעשות כך, על איזה עשה שיענשו תיכף זאת צריך לעשות, וחברתה לעבור[3].
והנה בכאן שיחרור העבד הוי עשה, וכנופת עשרה הוי עשה דאורייתא בפרשת זכור.
והנה ידוע מאמר הש"ס כיון שבא הקב"ה בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד כועס[4], ואימת ענשינן אעשה, בעידנא ריתחא[5], ונמצא על עשה זאת ענשינן מיד, והוצרך לשחרר העבד, ודוּק היטב.
הערות שוליים
[עריכה]- ^ ויקרא כה מו
- ^ גיטין לח ב. אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: לעולם בהם תעבודו. מתיבי: מעשה בר' אליעזר שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו, והשלימו לעשרה? [מתרצת הגמ':] מצוה שאני".
הגמ' בברכות מז ב מתרצת: "מצוה דרבים שאני". וכותב בתוס': "דאתיא תפלה דרבנן, ודחיא קרא דלעולם בהם תעבודו", ולא מבואר הסברה.
הלשון ברא"ש ברכות, פ"ז, סימן כ: "תנו רבנן מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה והיכי עביד הכי והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו מצוה דרבים שאני, דאלים עשה דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, דהיינו עשה דמקדשין את השם בעשרה ברבים, ואפילו הוי מלתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה, אפ"ה דחי עשה דיחיד, דלא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פרשת זכור שהוא מן התורה...".
יש מביאים כתב יד של הרא"ש, וכן הוא בתוספות הרא"ש שם שכתוב: "דלא מסתבר לי דמיירי בעשה דאורייתא כגון...". ואין ראיה שצריך עשרה בפרשת זכור.
ודבריהם צ"ע: שהרי גם אם גורסים "דמיירי בעשה שאורייתא", מוכרחים לומר שהוא שחרר את עבדו כדי להשלים לעשרה, כיון שאם לא כן, מדוע הוא שחרר אותו, בשביל מה צריכים אותו כדי לקיים את מצות קריאת פרשת זכור. בהכרח היו צריכים אותו להשלים לעשרה. וכך סובר בעל החידוש כאן בהמשך.
ובעל החידוש כאן סובר שהגמ' מדברת בפרשת זכור שהוי דאורייתא, ולכן דוחה את העשה של לעולם בהם תעבודו, ודלא כתוס' וכרא"ש. - ^ וצ"ע שלכאורה זה שייך דוקא בשני עשין שוין, ששניהם בשב ואל תעשה, והשאלה איזה עשה להניח, ואיזה עשה לקיים. אבל בשני עשין שכדי לעבור על אחד מהם, הוא בקום ועשה, כגון "לעולם בהם תעבודו", שיש מעשה כשעובר על הלאו, והשני הוא בשב ואל תעשה, כשעובר על פרשת זכור, ברור ששב ואל תעשה עדיף, ויעבור על פרשת זכור, ולא על הלאו "לעולם בהם תעבודו".
בשלמא לרא"ש (וכנראה זוהי גם סברת התוס') "דאלים עשה דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, ואפילו הוי מלתא דרבנן, ודחי עשה דיחיד", והסברה הזו כ"כ חזקה שהרי "ואפילו הוי מלתא דרבנן", דוחה את העשה דאורייתא, ולכן דוחה אותו אפילו בקום ועשה, אבל לבעל החידוש כאן קשה?
ונראה ליישב: שיש ראיה מהרא"ש לדבריו. שהרי הרא"ש (לפי הכתב יד של הרא"ש, וכן הוא בתוס' הרא"ש) כותב: "דלא מסתבר לי דמיירי בעשה דאורייתא כגון לקרות פרשת זכור שהוא מן התורה, דמשמע דבכל ענין איירי". כל הסיבה שאין להעמיד את הגמ' בעשה של פרשת זכור, כיון "דמשמע דבכל ענין איירי", אבל בלא זה לא היתה בעיה להעמיד את הגמ' בעשה של זכור, אע"פ שכדי לקיים את העשה של זכור, צריכים לעבור בקום ועשה של "לעולם בהם תעבודו", ואילו לא היו משחררים את העבד, היו עוברים על עשה של זכור, רק בשב ואל תעשה. ומוכרחים לומר שהסברה היא, כמו שכותב כאן בעל החידוש. - ^ ברכות ו ב.
- ^ מנחות מא א.