צדקת הצדיק/רמג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

החלומות של האדם הם המגידים לו על הרהורי לבבו - לדעת במה הם שקועים ביום, שמהם ‏הם באים כמשאז"ל (ברכות נה:)[1]. וע"ז יסתער לב האדם כאשר יראה כי גם בעסקו בתורה רוב היום ‏ככולו, כל זמן שלא נמלט ממחשבות זרות הנולדת מצד היצר שבלב הכוסף לאיזה דבר ונקשר בו, לא ‏נמלט מחלומות ודמיונות כאלו. וזה נקרא אצל רז"ל רוח הטומאה השוכן בשינה. פי' על־ידי אותן ‏דמיונות, ואין אז כח מחשבה טובה המגדרת בו. ובודאי יעקב אע"ה שחלם והנה ה' נצב ומלאכי ‏אלהים עולים ויורדים בו, גם בשינתו רוה"ק שורה עליו לא רוח הטומאה ח"ו. וע"ז היתה עצת רז"ל ‏בק"ש שעל המיטה, דעי"ז מזיקין בדילין (כמ"ש שם ה.). פי' קבלת עול מ"ש בכל לבבך ובכל נפשך ‏ובכל מאודך, זה מבטל כל מיני מ"ז. הגם שהוא לשעה ורגע קלה כמות שהיא, מכל מקום מועיל כשהוא ‏סמוך לשינה. כי ק"ש הוא קבלת עול מ"ש ועול מצות, והנושא בעול מחשבותיו בטילות לד"ז, כמש"כ ‏טוב וגו' עול מנעוריו. שזה מונע מחשבות לחמדות דילדות. ואם ת"ח הוא אין צריך (כמ"ש שם). פי' ‏כי הת"ח הוא שבלא"ה כל מחשבותיו שקועות בד"ת תמיד, ומ"מ צריך חד פסוקא דרחמי, כי ת"ח ‏היינו שאין נמלט לגמרי מכח היצר דחלל השמאלי דלב רק שמשכו לד"ת. ומ"מ מצד שקיעות היצר ‏בתאות, שזה שכיח בת"ח ביותר, כטעם כי הגדיל לעשות. בסוכה (נב.), והיינו מפני אש תשוקתם ‏לד"ת. בשינה שהוא הסתלקות המוחין מד"ת, יוכל היצר לבעור באש תאותו ולהביא לידי ר"ק ח"ו, ‏כמו ששמעתי שזה מצוי יותר בבני תורה מבע"ה. ולכן צריך לומר פסוק בידך אפקיד וגו'. שמוסר ‏הרוח שהוא הרצון שבלב, שבו הי' רוצה וחושק לד"ת ועי"ז נמנע מדבר אחר, עכשיו מוסרו לפקדון ‏ביד השם יתברך. וזה טעם אמונה שמאמין פקדונו להש"י, כמשאז"ל {{קטן|(מדר' הובא בתוס' ברכות יב. ד"ה ‏להגיד[2]). וזה תמוה מה זו אמונה, ואטו הגוים שאין מאמינים כלל ואפקורסים אין ישינים? רק הכונה ‏שהש"י יחזירנה כמו שנטלה ושלא תטמא ח"ו. וכמו מדת אמת, ביום בעת שניעור הוא הכרה ‏הברורה שרק השם יתברך מנהג עולמו בכל מכל כל, ועי"ז נמלט ממ"ז. כן מדת אמונה בלילה בעת שינה ‏והסתלקות המוחין, מאמין בחי עולמים, פי' מקור החיות של כל העולמים, אפי' עולמות התוהו וההבל ‏הוא ממנו והוא ישמרנו. ובודאי הם שאין מקפידים בכך אין צריכים לאמונה זו, אבל בני ישראל שכל ‏יגיעתם כל ימי חייהם להיות דבוקים בהש"י ובתורתו, צריכים בלילה לאמונה על הפקדון. וסיים ‏פדית וגו'. כטעם פודה ה' וגו'. דמסיים בו מזמור לדוד בשנותו (תהלים ל"ד). ששמעתי שאמר דוד המע"ה זה על ‏ענין ראיית קרי, דלמה נברא זה? ונתברר לו אז בשנותו, שיש צורך לשטות בעולם, וכך צורך לדבר זה ‏אע"פ שנראה שטות והבל, וסיים פודה שיש בזה פדיון והצלה ממיתה כנודע, וכמשז"ל בברכות (נז:) ‏דהוא סימן יפה לחולה. וזהו לענין דיעבד כשכבר ר"ק יבטח בודאי הוא לטובה, אבל לכתחילה יבקש ‏שלא יצטרך לפדיון זה, וכבר פדית וגו' אל אמת. פי' במדת האמת שהייתי דבוק ביום, כי תאוה נקרא ‏שקר, וזה נקרא פדיון על־ידי שקר. ויש פדיון על־ידי אמת וד"ת, כי פדיון הוא על־ידי נתינת התמורה, וזה הוא ‏כענין מקצת נפש ככל נפש. ויש כענין ואתן אדם וגו' ולאומים תחת נפשך (ישעיה מג, ד). והוא לת"ח על־ידי דברי־תורה שיש ‏בה סמא דמותא לאומות העכו"ם, וכמ"ש בשבת (פט:) הר חורב, שיצא ממנו חורבה לאו"ה. וזה נקרא ‏פדיון אמת, שהם לשאול ואבדון באמת לעלמי עד. משא"כ אלו הר"ק סוף שיוציא בלעו מפיו והוא רק ‏לפי שעה, וא"כ נקרא פדיון שקר. וזשז"ל (ברכות ה.) בק"ש שעל מיטתו חרב פיפיות להרוג המזיקין, ‏ובאמת המקרא מסיים לעשות נקמה בגוים וגו'. רק דהכל א', כי על־ידי הריגת המזיקין דמ"ז והרהורים ‏רעים בקבלת עול מ"ש, ממילא נעשה הפדיון שלו על־ידי או"ה, וע"י לעשות וגו'. ולא על־ידי מסירת מקצת ‏נפש למזיקין ח"ו:

  1. ^ אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, שנאמר אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו (דניאל ב, כט). ואיבעית אימא מהכא ורעיוני לבבך תנדע (דניאל ב, ל).
  2. ^ א"נ ע"ד המדרש (רבה איכה ג)}} חדשים לבקרים רבה אמונתך, שאדם מאמין ומפקיד רוחו בידו ומחזירה בלא יגיעה.