צדקת הצדיק/רמב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

[רמב] התשובה הוא כמו התרת חכם, שעוקר הדבר למפרע, ונתבטל המלאך רע הנעשה מהעבירה ‏לגמרי. ומאהבה שנעשין כזכיות, היינו שלא נתבטל רק שנתהפך לטוב, זהו ב' דרגין דלאתהפכא ‏ולאכפיי'. פי' היראה הוא ההגדרה בלב מהרע, ואהבה הוא שמהפך המר שהוא היצר והחשק ‏שבאדם למתוק, שמושכו לבהמ"ד ולד"ת. שבזה היצ"ר טוב מאוד, כמ"ש במדה"נ (זח"א קלח א) ‏דחמידו דאורייתא על ידו. וזהו התורה תבלין ליצר - לתבלו להיות טוב. וזה בלהבא, וכן בעבר כאשר ‏מתגבר באהבת השם יתברך וכן השם יתברך לעומתו. מכיר כי גם כל מעשינו פעלת הכל לטובתינו וממך הכל, כי ‏לעולם לא זזה אהבתך מעמנו, וגם כי אלך וגו' כי אתה עמדי. גם בעת עשיית הרע, וא"כ בודאי אינו ‏אלא טוב ובגדר עת לעשות לה' הפרו. וכמ"ש בשבת (פט:) שאם הם כשנים הסדורות מששת ימי ‏בראשית, פי' בסדר שסידר הבורא ית' בתחילת היצירה בחכמתו שיהי' כך, ממילא כשלג ילבינו, ‏שיהיו כזכיות מאחר שכך הי' אמיתות רצון השם יתברך, שזכיות היינו רק עשיית רצון השם יתברך האמיתי. וזה ‏טענת דוד המע"ה למען תצדק בדברך וגו'. והרי החטא כך רצונך, שכך אמרת שלא אעמוד בנסיון. ‏ותשובה זו דאהבה היא כללית על כל העבירות שהגדיל, משא"כ דיראה צריך תשובה על כל א' ‏בפרט, וכפי סדרו של בעל הרוקח בגדרים ומשקל, וזה לא שייך כלל במאהבה כנ"ל. וז"ש בזוהר ‏‏(ח"ב ריד ב) דלא מהני תשובה בהוצאת ז"ל אלא תשובה דחזיא לחפיא על כל עובדוי. פי' מאהבה ‏שהיא כללית על כל מעשים רעים שעשה. והיינו לאתהפכא ולהוציא הנפשות ההם מעמקי רע ‏ונעשים כזכיות, פי' הוספות כחות קדושות. אבל ביראה והגדרה א"א לאכפיי' ולבטל לגמרי, כי הלא ‏הוז"ל הוא כח נפשי ממש, שהרי הי' נולד ממנו נפש אדם שיש בו חיות, וא"כ בודאי יש בו מחיותו. ‏וחיות הישראל יש בו קדושה גמורה מחלק השם יתברך מורשה מהאבות, שהוא מורישה לבניו ויש ממנה ‏גם כן באותה טיפה, רק שהיא מלובשת במחשבה וחשק התאוה דיצ"ר הגוברת עליו בעת ההוצאת ז"ל, ‏ובלבוש דעשיי' של גמר המעשה. אבל מכל מקום יש בו ניצוץ קדוש גמור שא"א לבטלו ולהיות כלא הי', רק ‏ע"כ צריך להוציאו משם לתוך הקדושה, דהיינו לעשותו כזכיות והיינו על־ידי מאהבה דמחפיי' על כל ‏עובדוי, שהיא כוללת לכל מה שעשה על־ידי הכרה זו הברורה באהבת השם יתברך שאינה ניתקת והכל ממנו ‏ולטובתינו, גם היצ"ר לטובתינו בגדר טוב מאוד, וממתיק היצר בכלל. והגם דעצמות הרע דג' קליפות ‏הטמאות ואסור לגמרי א"א להיות טוב עד כי יבולע המות לנצח כנודע, וע"כ צריך להיות בגדר ‏הביטול. מכל מקום החשק והמחשבה לרע שאין מצטרפת למעשה הישראל ואין בו מעשה דאיסור הוא ‏מקליפת נוגה שנכללת פעמים בקדושה, ומזה נעשה זכיות ומחשבה טובה דמצטרפת. והם הנכללים ‏עם ניצוץ הנפשיי לחזור לטוב. ולכן זמן לתשובה הטוב לזה הוא ביום השבת ביחוד, שאז הקליפת ‏נוגה נכללת בקדושה כנודע. והיינו שכל עינוגים דהיתר ורשות כל שאינו איסור יש בו מצוה וקדושה. ‏ולכן אז עונת ת"ח, ועי"ז הוא גמר הכנסת אותן ניצוצי הנפשות למקומן: ‏