לדלג לתוכן

צדקת הצדיק/רכ

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

העצות למחשבות זרות והרהורים הוא מצות ציצית ותפילין, וכמ"ש (סוטה יז, א) "בשכר אם מחוט ‏ועד שרוך נעל - זכו בניו לחוט של תכלת ורצועה של תפילין". כי שורש כל הדמיונות ומחשבות זרות ‏הוא רק בלב חומד לעניני עוה"ז, אבל הנקי מזה לגמרי, כאברהם אע"ה שמדתו זיכוך האהבות ‏והתאות בלתי לה' לבדו, ונתברר אז כמ"ש אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם (בראשית יד, כג). כי לא רצה בשום ‏דבר מעניני עולם הזה רק מה שהש"י יתן לו, בשביל כן זכו בניו לב' מצות אלו השומרות אותם גם כן ‏מזה. בציצית מפורש וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל-מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (במדבר טו, לט). ולשון "וְלֹא תָתוּרוּ" - משמע לא שיעקר ההרהור ‏מלב לגמרי רק שיהיה בכחו לדחותו. כי כל זמן שהאדם נזכר בעול מלכות שמים ועול תורה ועול ‏מצות שעליו, יכול בקל לגעור ביצר ולדחות כל מחשבת חוץ מזה. רק פעולת היצר להשכיחו מזה, ‏וכמו שאמרו (נדרים לב:) "דבשעת יצר רע לית דמדכר ליצר טוב, שנאמר וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא (קהלת ט, טו)". ‏שהמחשבות הטובות של יחוד הבורא יתברך נשכחות מן הלב אז ואין נזכר מהם, ועל זה הוא מצות ‏ציצית להזכירו, כמ"ש בזוהר סוף פר' שלח, "שהוא הרצועה לאלקאה בישיא". ומעוררת היראה על ‏האדם וע"י זה מתבטלים כל חמדות עולם הזה, כשנזכר גם מיראת העונש על־ידי חוט תכלת, ואין צריך ‏לומר מיראת הרוממות על־ידי חוט לבן. וזה שאמרו (מנחות מג, ב) "וזכור מצוה אחרת התלויה בה, ואיזו? ‏זו ק"ש". כי על ידי היראה הוא מקבל עליו עול מלכות שמים, וזוכה לאהבה דואהבת ואח"כ לוקשרתם ‏דתפילין. כי ציצית אינו אלא לבוש שמתעטף בו רוב גופו, דהשורש לא נתנקה עדיין, רק שמעוטף ‏בלבוש של יראת שמים המזכירו בכל עת לבלתי לתור אחר הרהורים זרים. והוא כמו אור מקיף ‏מהש"י שמקיפו ומעוררו לזכור בהש"י ובתורתו, וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. וידוע דאור מקיף הוא מדרגת הכתר, ‏פי' שורש הנעלם של מקור הולדת המחשבות, איך הם נולדים מאמתות רצון השם יתברך. ואם הוא דבוק ‏שם בהש"י אז אורו מקיפו וכל מחשבותיו ורצונותיו הנמשכים מזה הוא בלתי לה' לבדו. וזהו ‏התפילין - שהוא גם כן לבוש ואור מקיף, רק שהוא בקשירה ודביקות לגמרי. וידוע דבחיצוניות הכתר ‏הוא משלים מנין הי' ספירות, ובפנימיות הדעת יורש חלקו. ומי שזוכה לאור מקיף המקושר ודבוק ‏עם מחשבות המוח על־ידי תפילין של ראש, ורצונות הלב על־ידי תפילין של יד נגד הלב, אז זוכה לדעת ‏שהוא מדת משה רבינו ע"ה שהי' נקי לגמרי מכל דמיונות ומחשבות זרות, כנ"ל אות ר"ד. וזהו ‏"תפילין צריכין גוף נקי" (שבת מט, א). שיהי' נקי לגמרי מכל תשוקות של עניני עוה"ז [וגם כפשטי' הנקיות בגוף ‏מבטל מחשבות זרות, וכמ"ש בירושלמי ברכות (פ' ג ה' ה). דלכך מרחיקין מצואת קטן לפי ‏שמחשבותיו רעות. ועיקר מה שנקרא מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ (דברים כג, טו). בהרחקת הצואה הוא מפני המחשבות זרות ‏ורעות שבאות משם, שהקדושה הפוכו. ולכן אמרו (ברכות טו, א). "יפנה ויטול כו' זהו קבלת עול מלכות ‏שמים שלימה". גם יפנה מכלל הקבלת עול מלכות שמים]. ולכך הוא מרופה בידינו (שבת קל, א). כי דבר זה רחוק ‏לזכות, לכך וְלֹא קָם וגו' כְּמֹשֶׁה (דברים לד, י). ועכ"פ בעת תפלה יראה שיגיע לכך להיות דבוק בהש"י לגמרי בכל ‏לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, ודי בהנחת תפילין אז. ובכל היום יסתפק בעטיפת הציצית, להיות ‏נזכר עכ"פ לדחות כל מחשבות זרות שתפגענו: ‏