צדקת הצדיק/עא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · צדקת הצדיק · עא· >>

‏אין לבקש לראות רעת אדם ואפילו רשע, כמו שאמרו זיכרונם לברכה (ברכות י, א) "יתמו חוטאים - אין כתיב".

וזהו ברע לשמים, אבל רע לבריות ענשו מידה כנגד מידה, שמותר לבקש רעתו גם כן. וכן מצינו באלישע שקילל לנערים מפני שהם זלזלוהו, לפי שריפא למים ועשה טובה לבריות, והם חפצים יותר ברעתם, שכמו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מו: ורש"י שם) לכן היה רשאי לקללם. וכן דוד המלך עליו השלום שקלל אויביו במזמור ק"ט פירש שם בשביל שהיו מריעים לו, ואמר ויאהב קללה ותבואהו, מדה כנגד מידה, מפני שאהב זה.

וכן השם יתברך אמר "ומקללך אאור" אבל בלאו הכי אין מקלל לאדם.

ומכל מקום גם בזה מצינו דאלישע נענש על זה, כמ"ש בסוטה (מז.) ובסנהדרין (קז:). ומלבד זה גם כן לא לכל אדם הותר, שהרי אמרו זכרונם לברכה באלישע (סוטה שם) ויראם. ראה שאין כו', ומי שאינו בעל רוח הקודש אפשר שהנגיעה מעוורתו.

ולכך דוד המלך עליו השלום באותו מזמור אמר פסוק "ולבי חלל בקרבי" (תהילים קט,כב) שדרשו רבותינו זכרונם לברכה מזה (ע"ז ד סע"ב) שהרגו ליצר הרע. שאמר שאין לו לחוש לשום נגיעה לתאות עצמו, כי כבר אין לו יצר הרע. וקודם מזמור זה נאמר מזמור שבו פסוק "לי גלעד וגו'". שממנו דרשו דורשי רשומות בפרק חלק (קד:) שכולם יש להם חלק לעולם הבא. וזהו כעין שאמרו זיכרונם לברכם (מגילה יג:) ממדת השם יתברך שמקדים רפואה למכה. וצריך להקדים בלבו הטובות עין אפילו להם, ואם אחר כך מקללם אז הוא במשפט.