פרשת דרכים דרוש ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.


<< · פרשת דרכים · דרוש ח · >>

דרוש שמיני

במדרש,, מפני מה לא נכנס משה לא"י ישראל כדי שיביא עמו לעתיד לבא דור המדבר שנאמר "כי שם חלקת מחוקק ספק ויתא ראשי עם", מה טעם שם חלקת מחוקק ספק משום ויתא ראשי עם, ע״ב.

מודעת זאת לעיני כל הקהל מעלת א״י כי רבה היא באמת אמרו כל המרבה לספר בשבחה מגרעות נתן. וכבר האריך הרמב"ן ז״ל בפירוש התורה אמר מר שהשגת השלמות הנפשיי דהיינו לעבוד את ה׳ ולדבקה בו אינו כי אם בא״י, לפי שאינה תחת שר אלא מושגחת ממנו יתברך עיני ה׳ אלהיך בה דורש אותה תמיד. ואשכחן לח״ל דאמרו חכותא דא״י מגנא ומצלא לבטל יצה״ר דע״ז כדגרסינן בסוגיא פ״ט דערבין 4 חה פריה, ויעשו בני הגולה הבאים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון וגו׳ . אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא, אלא דבעו רחמי על יצרא דע״ז ובטלוהו ואגין זכותא עלייהו כי סוכה, והיינו דקא קפיד קרא עילויה דיהושע דבכל דוכתא כתיב יהושע והכא כתיב ישוע, בשלמא משה לא בעי רחמי דלא הו״ל זכותא דא׳׳י, אלא יהושע דהו"ל זכותא דא״י אמאי לא בעי רחמי על יצרא דע״ז ובטליה, ע״כ.

וכזה יובן מאמר הכתוב "כי אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן וכו׳" (דברים ד כב) "השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה׳ אלהיכם אשר כרת עמכם ועשיתם לכם פסל וגו׳" (). דיש לדקדק באומרו כי אנכי מת דאיך הוא נתינת טעם למה שרוצה להזהירם שלא יעבדו ע״ז והלא אף אלו היה חי אלף שנים בתן הוא שיזהירם על מצות ה׳, וכבר הרגישו בזה המפרשים ותירצו יע״ש. אך לפי דרכנו הדברים כפשטן שרמז להם משה שזה שאני מזהיר אתכם שלא תעשו לכם תמונת כל סמל היינו משום כי אנכי מת ב א ח הזאת אינני עובר את הירדן ואין אני יכול לבטל יצרא דע״ז לפי שאין לי זכותא דא״י, שאם אני הייתי עובר את הירדן לא הייתי צריך לומר לכם שלא תעבדו ע״ז לפי שהייתי מבטל יצרא דע״ז כדרך שעשו בימי עזרא.

ודרך אגב הנה באתי לעורר מאי דקשיא לי בגזרת ה׳ ההוא אמר לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם, דאם כן היאך כבש משה ארץ סיחון ועוג שהרי בכלל ז׳ עממין הם. ות״ל אמרו בפרשת ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר. והדבר ברור דכוונת משה היתה לפי שהיה סבור שארץ סיחון ועוג הם בכלל א״י ועל זה בא בטענה לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ולפי האמת יש לתמוה מה נשתנה ארץ סיחון ועוג טפי משאר א״י. ומהר״י אדרבי ז״ל מכח קושיא זו רצה לומר שמשה היה סבור שארץ סיחון ועוג הם מכלל א״י אבל קושטא דמילתא שאינם בכלל א״י. ואני תמיה עליו דמילתא דפשיטא היא שהם בכלל א״י והעד על זה דתנא דמתניתין מיעט ארץ סיחון ועוג מן הבכותם מפני שאינה ארץ זבת חלב ודבש, ולענין תרומות ומעשרות חיובם מן התורה וכמ״ש מר״ן.

והרמג״ן ז״ל כתב שהטעם שלא צוה ה׳ פרשת געולי מדין במלחמת סיחון ועוג הוא מפני שסיחון ועוג הוא מז׳ עממין ובז׳ עממין כתיב ואכלת את שלל אויביך ודרשו ת״ל אפילו קדלי דחזירי וכ״ש גיעולי גוים. הן אמת דכפי מ״ש הרמב״ם בהלכות מלכים 5' שלא הותר להם דבר של איסור אלא כשאין להם מה לאכול אין תירוצו של הרמב״ם עולה כהוגן. אך דברי הרמב״ם תמוהים בעיני דבפ״ק דחולין איבעיא לן איברי בשר נחירה שנכנסו עם ישראל לארץ מהו ובעי בגמרא אימת אילימא בז׳ שכבשו וז׳ שחלקו, השתא קדלי דחזירי אשתרי בשר נחירה מיבעיא, ואם כדברי הרמב״ם אין כאן קושיא, כי על כן נ״ל שהרמב״ן דחה דברי הרמב״ם. שוב ראיתי להרמב״ן שהביא דברי הרמב״ם הנז׳ ותמה עליהם, מ״מ למדנו שארץ סיחון ועוג היא מכלל ז׳ עממין. ועוד ראיה ממ״ש רש״י בפירוש התורה שאזהרת הכתו' בכהנים שלא יהיה להם חלק ונחלה היא אף בארץ סיחון ועוג, ועי׳ בדברי הרמב״ם סוף הלכות שמטה ויובל וצ״ע.

ועל פי הקדמתנו נתנה ראש ליישב מאמר הפונה קדים. ויש לדקדק בו דאיך תלה מיתת משה רבינו בח״ל עם מה שבאים דור המדבר לעוה״ב, שאם הכוונה היא דאגב שיקום משה בזמן התחייה יקומו ג״כ דור המדבר שהם קבורים אצלו דבר זה רחוק בעיני שאם רשע קבור אצל צדיק שבסיבת תחיית הצדיק שיחיה ג״כ הרשע. ועוד שהרי שנינו בפרק חלק, דמרגלים אין להם חלק לעוה״ב, וכן איכא מאן דאמר התם דעדת קרח אין להם חלק לעוה״ב הרי שאף שהם קבורים אצל משה מ״מ אינם באים לעוה״ב, וא״כ אם דור המדבר אינם כדאים מצד עצמם מאי אהניא להו מה שקבורים אצל משה רבינו. ואם הכוונה דבזמן התחייה יתפלל עליהם משה, אף שיכנס לא״י ויקבר שם יכול להתפלל עליהם שיחיו בזמן התחייה דתפלת משה רבינו נשמעת מסוף העולם עד סופו.

ויראה דזה יובן עם מאי דאמרינן בפ״ה תדרים האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס ושדך שאני לוקח מת או שמכרו לאחר מותר, קונם לבית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או שמכרו לאחר אסור. וכתב הר״ן ח״ל והוי יודע דכי היכי דבית זה חמור מביתך לענין מכרן לאחר, הכי נמי ביתך חמור מבית זה לענין נפילה דאם אמר ביתך שאני נכנם ונפל ובנאו אסור ליכנס בו דכל שהוא ביתך משמע, ואם אמר בית זה ונפל אע״פ שחזר ובנאו מותר בו דכיון ת פ ל אזדא ליה, עכ״ל.

וראיתי להרשב״א בחתשיו לגיטין פרק המביא תניין אהא דאמרינן ע״מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות, שהקשה דאמאי לא הוי כריתות והא קי״ל דאם מכרו האב או שמת מותר ליכנס בו וכדאמרינן בנדרים, ותיח דלאו דוקא נקט לשון זה דעל מנת שלא תלכי לבית אביך אלא מיירי באומר לה שלא תלכי לבית זה דאפילו מכרו האב או מת אסורה ליכנם. והוקשה לו דאכתי אפשר ת פ ל הבית בחייה והו״ל כריתות. דאע״פ שנסתר הבית לא אמרינן בכי p w הא נפל אזדא ליה דהתם גבי שוכר אמרינן נפל אזדא ליה דלדירה שכרו ולא ליראות בו בחורבנו, אבל הכא גבי איסור אף בקרקעו אסור ליכנס דאפי׳ דריסת הרגל אסר עליה דבין שיהיה הבית כמות שהיה בשעת תנאו או שנפל לאחר מכאן לעולם אסור בו שכניסת לעולם עומדת, ע״כ. p קרקע אסר עליה והא נמצא דהרשב״א פליג עליה דהר״ן דלהר״ן בבית זה כיון שנפל אודא ליה ומותר ליכנם בו, ולהרשב״א אף בבית זה אם נפל אסור ליכנס בו.

והריטב״א בחתשי ו דחה דבת הרשב״א וס״ל דאם נפל מותר ליכנס בו והביא ראיה ממאי דאמרינן במדרש קהלת 26 אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת, א״ר יהודה בשם ריב״ל משל למלך שכעס על בנו ודחפו והוציאו חוץ לפלטין שלו ונשבע שלא יכנס בנו לפלטין מה עשה היתה בנויה וסתרה וחזר ובנאה והכניסו נמצא מכניס בנו ומקיים שבועתו, ע״כ. והנה כפי סברת הריטב״א אפי׳ באומר קונם לביתך אם נפל ובנאו מותר ליכנם בו שהרי אין חילוק בין אומר קונם לביתך לאומר קונם לביתי 28 דבכולם מת או שמכרו מותר, ואם נפל אליבא דהר״ן אסור ליכנס בו דכיון דקאמר ביתי כל שהוא ביתו אסור דש בזה אריכות דברים לא עת האסף.

הכלל העולה דלהריטב״א האומר קונם לביתך או לביתי שאתה נכנס אם נפל מותר ליכנם בו ומטעם זה באים דור המדבר לעתיד לבא משום תחרב הבית וה׳ נשבע אם יבואון אל מנוחתי, והכוונה היא למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת אחרת, אך אם לא היה נחרב בית המקדש לא היו יכולים לבא לעתיד לבא מפני השבועה שנשבע ה׳ עו ד נקדים דאמרינן במדרש אלמלא היה משה רבינו נכנם לא״י לא היה נחרב בית המקדש ולא היתה אומה ולשון שולטת בישראל, ע״כ. דש לדקדק מה שייכות יש בביאת מרע״ה לא״י עם חורבן הבית. ומזקנים אתבונן שאמרו שלא היה שולט אדב במעשה ידיו וכמו שאמרו ח״ל בס״ק דסוטה דרש רב חנינא בר פפא מאי דכתיב' רננו צדיקים בה׳ לישרים נאוה תהלה, אל תיקרי נאוה תהלה אלא נוה תהלה, זה דוד ומשה שלא שלטו שונאיהם במעשה ידיהם הה״ד {[צ|טבעו בארץ שעריה}}, דאמר מר משנבנה בית המקדש ראשון נגנז אהל מועד קרסיו קרשיו בריחיו ועמודיו ואדניו, ע״כ.

ומיהו, עדיין יש לדקדק כפי דרך זה דאיך יחדיב שאם משה היה נכנס לא״י שהיה בונה ב״ה תכף ומיד, והלא משעה שנכנסו לא״י עד שנבנה הבית עברו יותר מארבע מאות שנה עד אשר הניח ה׳ את כל ישראל מאויביהם. ואולי יאמרו שאם משה היה נכנם לא"י היה מזדרז הרבה והיה כובש את כל האומות תיכף ומיד. עוד יש לדקדק שלא היתה אומה ולשון שולטת בישראל מנ׳׳ל דאף דנימא שלא היתה שולטת יד האויב במעשה ד י ו אפשר שהיה נטבע בארץ דומיא דשערים דדוד שלא שלטה יד האויב במעשה ד י ו ושנד בנביאים טבעו בארץ שעריה ושלטו האומות בישראל.

אמנם לפי דרכנו יבא על נכץ שכבר נתבאר שאם מרע״ה היה נכנם לא״י היה מבטל יצרא דע"ז. והדבר ד ו ע כי מה שגרם חורבן ב״ה וגלות בא לעולם שגלינו מארצנו היה בעץ ע״ז וכדכתיב 33 "כי קצר המצע מהשתרע" (ישעיהו כח כ). ובפ״ה דשבת "אר"י אמר רב אלמלי לא קבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל ע"ז ולא גלינו מארצנו", כלומר שבסיבת שנחלקה מלכות בית דוד עבדו ישראל ע״ז דהיינו העגלים שהעמיד ירבעם, ובסבת העגלים גלינו מארצנו. וזהו כוונת אומרם אלמלי היה משה נכנס לא״י לא היה נחרב ב״ה ולא היתה אומה ולשון שולטת בנו, כלומר שאם היה משה נכנס לא"י היה מבטל יצרא דע"ז לפי שהיה לו זכותא דא״י וכיון שהיה מבטל יצרא דע״ז לא היה נחרב הבית ולא גלינו מארצנו.

וזהו כוונת המדרש שהתחלנו מפני מה לא נכנס משה לא"י כדי שיביא עמו דור המדבר, כלומר שאין דור המדבר באים לעתיד לבא אלא בטענת למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת כלומר שיחרב ב"ה דבנה עוד ובזה מקיים הקב"ה שבועתו שנשבע "אם יבואון אל מנוחתי", ואלמלי היה משה נכנם לא״י היה מבטל יצרא דע״ז ולא היה נחרב הכית וא״כ לא היו דור המדבר באים לעתיד לבא מפני השבועה שנשבע הקב״ה אם יבואץ אל מנוחתי, אבל עכשיו שלא נכנס לא׳׳י וגרמו העונות שנחרב הבית לפי זה כשיבנה בהמ״ק באים דוד המדבר בטענה ולמנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת.

ובזה יובן מה דאמדינן במדרש שלאחר שמת מרע״ה מצאו הקב״ה ליהושע שהיה יושב ובוכה אמר לו וכי לך לבדך מת והלא לי מת שמיום שמת אבל לפני שנאמר 36 דקרא ה׳ צבאות לבכי ולמספד, ע״כ. דש לדקדק דמה שייכות יש במיתת משה רבינו עם קרא דדקרא ה׳ צבאות לבכי ולמספד דמיירי בחורבן בית המקדש. ועם מה שהקדמנו הדברים כפשטן דעיקר מיתת משה רבינו היה לסיבה שיחרב ב״ה וזהו אומרו שמיום שמת אבל לפני שנאמר ויקרא ה׳ צבאות לבכי ולמספד, כלומר מיום שמת כבר ידעתי שעתיד בית המקדש ליחרב שבשביל זאת הסיבה נגזר עליו שימות במדבר וכמו שכתבנו.

וזהו כוונת ח״ל במה שאמרו אעברה נא ואראה את הארץ הטובה 38 אמר לו הקב״ה למשה משה אם יש אעברה נא אין כאן סלח נא ואם יש סלח נא אין כאן אעברה נא, ע״כ. והדברים תמוהים דאיך תלוי זה בזה. ולפי מה שכתבנו ניחא שאמר לו ה׳ אם יש אעברה נא אין כאן סלח נא לפי שאם משה רבינו עובר הוא מבטל יצרא דע״ז לפי שיש בידו זכותא דא״י וכיון שמבטל יצרא דע״ז אינו נחרב הבית וא״כ אין כאן סלח נא לפי שאינם באים לעתיד לבא מפני השבועה שנשבע אם יבואון אל מנוחתי.

וכזה יובן מאי דאמרינן בפרק חלק מאמר ר״י בכה תבכה בלילה אמר רבה אמר ר׳ יוחנן על עסקי לילה שנאמר' ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, אמר להם הקב״ה לישראל אותו היום ערב תשעה באב היה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה של דורות, ע״כ. והרמב״ן בפירוש התורה תמה על מאמר זה וכתב ולא ידעתי מאתה רמז שבפרשה הוציאו זה אבל מקרא מלא הוא וימאסו ב א ח חמדה ולא האמינו לדברו וירגנו באהליהם ולא שמעו בקול ה׳ וישא ידו להם כר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות, אולי ד רש זה מהפסוק וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה, יאמר וטפכם כאשר אמרתם לבז יהיה בבא עת פקודתם כי אני פוקד עון אבות על בנים והבאתי אותם עתה שידעו את ה א ח ידיעה בלבד אבל לא שיירשו אותה לדורות, ע״כ.

והנך רואה כמה יש מהדוחק בפירוש זה שאם נאמר שבעון דור המדבר נחרב הבית נמצא שהשם פוקד עון אבות על בנים אפילו אחר כמה דורות, וזה לא מצינו אלא דוקא עד דור רביעי וכדכתיב פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. אך כפי מה שכתבנו הדברים כפשטן שכיון שבשביל מה שבכו באותה לילה נגזר עליהם שלא יבואו למנוחת ה׳ והתיקון הוא שיחרב הבית ומפני זה מת משה רבינו במדבר כדי שיחרב הבית ובזה יש התר לשבועת השם שנשבע אם יבואון אל מנוחתי שנאמר למנוחה זו אינם באים אבל הם באים למנוחה אחרת, שפיר קאמר ה׳ הם בכו בכיה של חנם אני אקבע להם בכיה לדורות כלומר שבשבילם יחרב בית המקדש כדי שיבואו לעתיד לבא.

וזהו כוונת ח״ל באומרם אעברה נא אמר הקב״ה למשה שתי שבועות נשבעתי, נשבעתי לאבד את ישראל, ונשבעתי שלא תעבור את הירדן, לבטל שתיהן אי אפשר אם תרצה מאבד אני את ישראל ותעבור את הירדן, כיון ששמע משה כן אמר מאה כמשה ימותו ואל תאבד נפש אחת מישראל, ע״כ. ויש לדקדק דאיך תלוי זה בזה דקאמר לבטל שתיהם א״א ואחת מהם אפשר להתבטל ובחר משה רבינו שתתבטל מה שנשבע ה׳ לאבד את ישראל, ומה שנשבע שלא יעבור את הירדן שיתקיים.

אך לפי מה שכתבנו ניחא דמה שנשבע לאבד את ישראל היינו שלא יבאו לעתיד לבא, דלשון אבידה צודק על זה וכדאמרינן בפרק חלק עדת קרח אץ להם חלק לעולם הבא שנאמר ויאבדו מתוך הקהל, ובפ״ג דמכות אמחנן אמר רב מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים וכר, הרי שלשון אבידה נאמר על דבר שאין לו תיקון עוד. ועל זה אמר ה׳ למשה אני נשבעתי לאבד את ישראל דהיינו שלא יבאו לעתיד וכדכתיב אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי ואני נשבעתי שלא תעבור את הירדן, לבטל שתיהם אי אפשר לפי שאם אתה עובר אתה מבטל יצרא דע״ז ואין בית המקדש נחרב ונמצא שדור המדבר אינם באים לעתיד לבא לפי שאין שום פתח לשבועת ה׳ שנשבע אם יבואון אל מנוחתי אם אין בית המקדש חרב וחוזר ונבנה, אם תרצה יאבדו ישראל ואתה עובר את הירדן שאם אתה עובר מוכרח הוא שיאבדו ישראל, ומשה רבעו בחר שמה שנשבע ה׳ שלא יכנס לארץ שתתקיים שבועה זו ולא תאבד נפש אחת מישראל, ומכיון שמשה אינו נכנס לא״י אינו מתבטל יצדא דע״ז ובית המקדש נחרב ואז לא תאבד נפש אחת מישראל וכולם באים לעתיד לבא לפי שיש פתח לשבועת ה׳ לומר למנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת.

הכלל העולה ממה שכתבנו שעיקר מיתת משה במדבר היה כדי שיחרב בית המקדש וע״י זה באים דור המדבר לעתיד לבא לפי שיש התר לשבועת ה׳ שנשבע אם יבואון אל מנוחתי ואמרען דלמנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת, וכהריטב״א דאית ליה דאף באומר קונם לביתך או ביתי אם נפל הותר לו להכנס בה ולא חל האיסור אלא באותו בנין דוקא.

וכזה יובנו קצת פסוקי השירה נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך שמעו עמים ירגזץ חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד וגר תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה׳ מקדש ה׳ כוננו ד י ך וגר. וראיתי לרז״ל שאמרו "תביאמו ותטעמו"- נתנבא משה שלא יכנס לארץ לכך לא נאמר תביאנו ותטענו, ע״כ. וכבר הביא רש״י אגדה זו בפירוש התורה, ולא ידעתי לאיזה תכלית נתנבא משה רבינו ע״ה נבואה זו שהרי גבי עתה תראה אשר אעשה לפרעה שדרשו ת״ל במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת ל״א מלכים, כתבו המפרשים שאע״ג שהגזרה היתה בשביל מי מריבה מ״מ בשביל מה שהקשה לדבר ואמר למה הרעותה גלה למשה מה שיהיה בעתיד כדי שיצטער, וכדרך מה שאמר ה׳ לאברהם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", ולחזקיה אמר לו ה׳ הנה ימים באים וגו׳ ומבניך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל, שאף כל הדברים הללו היה בעון הבנים מ״מ לאברהם וחזקיה היה לצערם בהודעה הלזו בשביל חטאם וכמו שהאריך בזה מהר״ש יפה יע״ש. ואם כן הדבר תימה דלמה חזר ה׳ והודיעו דבר זה מאחר שכבר דע משה רבנו כל זה. ועוד כי לא מצינו למשה כאן שום עון אשר חטא כדי שיענש בהודעה זו, ואם הכוונה היא כדי שידעו ישראל כל זה ויצטערו דאף שה׳ גלה למשה שלא יכנס ל א ח באומרו עתה תראה, לא ידעו דבר זה ישראל ורצה ה׳ שידעו דבר זה ויצטערו בשביל עונם כדכתיב וימרו על ים בים סוף. מ״מ הדבר קשה אצלי כי לא היתה השעה הגונה לכך כי בעידן חדוה חדוה ובעידן עצבותא עצבותא ובשעה זו שהיו שמחים וטובי לב ונותנים הודאה ושבח לה׳ על כל הטובה אשר עשה עמהם יצערם ה׳ בהודיע להם שמשה א י נ י נ כ נ ם לארץ. ומ׳׳ש הרא״ם שמ׳׳ש משה תביאמו ותטעמו הוא על דרך ניבא ולא ידע מה ניבא, גם בזה לא נתקררה דעתי דלאיזה תכלית נזרקה נבואה זו בפיו.

עוד יש לדקדק בפסוקים אלו דמאחר דכתיב שמעו עמים ירגזון שכולל כל האומות למה חזר ופרט פלשתים ואדום ומואב, ומה נשתנו אלו מכל אומה ולשון. עוד יש להקשות במלת אז שאין לה מובן דמשמע דמשום דחיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום ואילי מואב יאחזמו רעד ואין להם שייכות זה עם זה, והכי הול״ל חיל אחז יושבי פלשת ונבהלו אלופי אדום ואילי מואב יאחזמו רעד. עוד יש להקשות במה שסיים ואמר מקדש ה׳ כוננו ידיך דתאר זה דכוננו ידיך מאי שייטיה הכא דמי לא ידע שכל העולם ומלואו הם מעשה ידיו, ואם כן למה פרט בכאן שהמקדש הוא מעשה ידיו. ועוד יש דקדוקים אחרים וליראת האריכות אמרתי לא אזכרם אך מתוך דברינויובנו הדקדוקים.

ויראה ליישב בהא דגרסינן במכילתא אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד והלא לא היה להם לירא כלום שהרי לא עליהם הולכים כדכתיב אתם עוברים כו׳ אל תתגרו בם, וכתיב נמי אל תצר את מואב ואל כר אלא מפני אנינות שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודם של ישראל, ע״כ. וראיתי להרא״ם שתמה על זה ואמר ואלו הדברים תמוהים שהרי לא נצטוו ישראל באזהרות הללו של אדום ושל מואב אלא בשנת המי כשנצטוו במצות צרור את המדינים והכיתם אותם, כדאיתא בפרק שור שנגח וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות אלא שנשא משה ק״ו לעצמו ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדעים מואבים עצמם לכ״ש כר, ושמעו עמים היתה בשנה ראשונה כשיצאו ישראל ממצרים מ ד שנעשו להם כל אותם האותות והמופתים שעדיין לא התהרו לא באזהרת אל תתגרו בם ולא באזהרת אל תצר את מואב ואל תתגר בו, ו ת י ק עם מ״ש התום׳ 63 בשם ר״ת דנשא ק״ו דקאמר לאו דוקא אלא כלומר עתיד משה לישא ק״ו אם לא שהזהירו הכתוב תחלה וקודם נאמר אל תצר את מואב כר, יע״ש.

ואני תמיה בזה תהי שאנו מוכרחים לומר דקודם נאמר אל תצר את מואב ממה שנאמר צרור את המתנים, שהת דרשו ת״ל עתה ילחכו הקהל מלמד שלא היה מתיירא בלק אלא מלחיכה בעלמא שלא היו מותרים אלא באנגריא וקרא דמדין אחר מעשה דבלק היה, ואם כן על כרחך לומר דמה דאמרינן לפי שנשא משה ק״ו כר לאו דוקא אלא לפי שעתיד משה לעשות ק״ו לפיכך הקדים ה׳ וא״ל אל תצר את מואב ונאמר לו קודם מעשה דבלק, אבל מנ״ל למכילתא שתיכף ומיד נאמרה אזהרה זו דאדום ומואב, שהת כפי דבת הרב שמעו עמים ירגזון היה תיכף ומיד שיצאו ממצרים שנעשו להם כל אותם האותות והמופתים וא״כ נימא שאחר ששמעו עמים ונבהלו אלופי אדום ואילי מואב נאמרו אזהרות אלו, ועל כרחך אזהרות אלו דאדום ומואב לא היו אלא בשנת הארבעים שהת באזהרת אדום כתיב כי ה׳ אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך כו׳ זה ארבעים שנה ה׳ אלהיך עמך לא חסרת דבר, ה ת שהיה בשנת הארבעים, ואח״כ כתיב ונפן ונעבור דרך מדבר מואב ראמר ה׳ אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, ה ת ששתי אזהרות אלו היו בשנת המ'.

ומיהו נראה שהיה קודם תשעה באב של שנת המי שהת כתיב ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה׳ אלי לאמר אתה עובר היום את גבול מואב את ער, ופרש״י אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה זו וידבר אלא דאמר ללמדך שכל שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים כר והכי איתא בפרק י״נ דף קכא: ובאזהרת אדום ומואב כתיב בהו ויאמר, ונראה שכל שלש אזהרות אלו נאמרו בשנה אחת בשנת המי אלא שאזהרות אדום ומואב נאמרה קודם ט״ב של שנת המי ומשום הכי כתיב בהו לישנא דויאמר, אך אזהרת עמון נאמרה אחר ט״ב של שנת המי שתמו כל אנשי המלחמה למות ומשום הכי כתיב וידבר ה׳. ואם כן כפי מה שהרב גוזר דשמעו עמים ירגזון היה בשנה ראשונה מה הוקשה להם והלא לא עליהם הולכים, והלא אזהרות אלו בשנת המי נאמרו וכדכתיבנא וצ״ע.

עוד אני תמיה בדברי הרב דאעיקרא דמלתא אחרי בקשת המחילה הראויה קושיא ליכא שזה שהרב גוזר דשמעו עמים ירגזון היה תיכף ומיד שיצאו ממצרים ונעשו להם אותם האותות והמופתים, פשטיה דקרא לא משמע הכי דכתיב נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת וגר, הרי דמשמע שמשה רבינו היה מתנבא ואומר כשנחית בחסדך עם זו גאלת ונהלת בעזך אל נוה קדשך דהיינו בשעה שה׳ היה רוצה להכניסם ל א ח ישראל אז שמעו עמים ירגזון והיל אחז יושבי פלשת ונבהלו אלופי אדום ואילי מואב אחזם רעד. ועל זה הקשו במכילתא באותה שעה לא היה להם לירא שהדי כבר נאמרו שתי האזהרות אזהרת אדום דאל תתגרו בם, ואזהרת מואב דאל תתגר בו מלחמה ותירצו מפני האנינות וכר. ובפי אלו טרפות עלה ם: אמרינן א״ר שמעון בן לקיש הרבה מקראות שראויין לישרף והן הן גופי תורה "העוים היושבים בחצרים עד עזה" מאי נפקא לן מינה, מדאשבעיה אבימלך לאברהם "אם תשקור לי ולניני ולנכדי", אמר הקב״ה ליתו כפתורים וליפקו מעוים דהיינו פלשתים וליתו ישראל וליפקו מכפתורים, כיוצא בדבר אתה אומר כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב מאי נפקא מינה, דאמר להו הקב״ה לישראל אל תצר את מואב אמר הקב״ה ליתי סיחון ליפוק ממואב וליתו ישראל וליפקו מסיחון, והיינו דאמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון, ע״כ.

ואין ספק שמה שהותרו ישראל ליקח ארץ מואב מיד סיחון הוא משום דכשהזהיר הקב״ה לישראל ואמר אל תצר את מואב הוא משום דכתיב כי לא אתן לך מארצו, וגבי אדום נמי כתיב כי לא אתן לכם מארצם, וקי״ל דהאומר קונם לביתך שאני נכנם או קונם לביתי שאי אתה נכנס מת או שמכרו לאחרים מותר ליכנס דכל שאומר בכנוי דהיינו ביתך או ביתי הוא דוקא כשהבית ברשותו אבל כל שאין הבית ברשותו מותר להכנס בו, וכן הכא גבי אדום ומואב שמה שנאסר ארצנן הוא בכנוי דהיינו ארצם וארצו וכל שבאו אחרים ולקחום מיד אדום ומואב הותר להם לישראל לקחת אותם. וכן ארץ פלשתים הותר להם לישראל ליקח אותה מיד כפתורים שהרי שבועת אברהם אבינו היתה אם תשקור לי ולניני ולנכדי והיינו שלא יעשה עמו מלחמה אבל כיון שבאו כפתורים ולקחו מערס הותר לישראל ליקח מ ד כפתורים מה שלקחו מעמם.

וכזה נבא לכוונת הכתובים נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך שמעו עמים ירגזון, כלומר בשעה שנהלת בעזך אל נוה קדשך דהיינו בשעה שאתה היית רוצה להכניסם לא״י שמעו עמים ירגזון דהיינו שכל האומות רגזו, וחזר ואמר דלא מיבעיא האומות שהובטחו על ארצם בגו! יושבי כנען דפשיטא שרגזו וחלו מפני ישראל שהרי כבר ידעו שכל מגמתם של ישראל היתה לכבוש ארץ ז׳ עממים אלא אפילו האומות שהוזהרו ישראל שלא להתגרות בם אפ״ה אחזתם רעד ואמר חיל אחז יושבי פלשת, ויושבי פלשת לא היה להם לירא מפני שבועתו של אבימלך דכתיב אם תשקור לי ולניני ולנכדי, ואמרינן בפ״ק דסוטה והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים ג י א״ר אדא בר חנינא הוחלה שבועתו של אבימלך שנאמר אם תשקור לי ולניני ולנכדי, ע״כ. ופרש״י הוחלה שבועתו של אבימלך בוטלה לשון לא יחל דברו 74 לפי שהם עברו על השבועה תחלה, ע״כ.

נמצא שקודם לכן לא היו יכולים ישראל להתגרות בפלשתים מפני שבועתו של אבימלך וא״כ מפני מה אחזם חיל ליושבי פלשת אלא לפי שראו שכפתורים לקחו מעוים ארצם וחזרו ישראל ולקחו מכפתורים אמרו פלשתים א״כ אין לנו שום תועלת משבועתו של אבימלך שאם ה׳ ירצה להוריש את ישראל ארץ פלשתים יעשה כדבר הזה שיבאו אחרים ויקחו את ארצנו ויחזרו ישראל ויקחו את ארצנו מידם ומשום הכי חיל אחז יושבי פלשת. ואמר אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד כלומר כשראו אדום ומואב שחיל אחז לפלשתים אף שהיו בטוחים שישראל לא היו יכולים להלחם בם מפני השבועה שנשבעאברהם לאבימלך אפי׳ הכי אחזם חיל מפני שראו שה׳ מסבב סיבות שיזכו ישראל בארצם והביא את הכפתורים דליפקו מעוים וישראל יקחו מעוים, אז נבהלו אלופי אדום ואילי מואב יאחזמו רעד ואמרו גם עלינו תעבר כוס כזה שאף שאנו מובטחים שאינם באים עלינו לפי שה׳ הזהירם ואמר גבי אדום אל תתגרו בם ועל מואב אמר אל תתגר בם, מ״מ אפשר שיהיה ה׳ מסבב סיבות שיזכו ישראל בארצנו שיקים אחרים שיקחו את ארצנו ויבואו ישראל ויקחו את ארצנו מידם כדרך שעשה בפלשתים, ומשום הכי אמר אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד. וחזר ואמר נמוגו כל יושבי כנען שהם האומות שהיו יודעים שעיקר מגמתם של ישראל היה עליהם לרשת את ארצם, וכוונת הכתוב היא להודיע את ישראל ראו חבתכם לפני שאפי׳ האומות שאינכם רשאים להתגרות בם אני מסבב סיבות שתזכו בארצם דהיינו שאני מקים אחרים שיבואו ויקחו את ארצם מידם ואחרי כן תוכלו אתם לירש את ארצם וכמו שכתבנו.

וחזר ואמר תביאמו ותטעמו בהר נחלתך כלומר נהי שהבטחתנו שאף אדום ומואב שהוזהרנו שלא להתגרות בם מכל מקום ה׳ מסבב סיבות שנירש את ארצם דהיינו שבאים אחרים ולוקחים את ארצם ואחר כך באים ישראל וזוכים בארצם, והטעם הוא לפי שכתוב בי לא אתן לכם מארצם וכן כתוב כי לא אתן מארצו וכיון שנאמרה האזהרה בכנוי לא חל האיסור אלא בהיות תחת ידם, וכדאמרינן קונם לביתך שאני נכנס מת או שמכרו לאחרים מותר ליכנס בו, מ״מ הוי אליה וקוץ בה שאם אתה אומר דכל שהוא בכנוי לא חל האיסור אלא בהיותה אותו דבר ברשות הנאסר, אם כן דרשינן נמי הכנוי לומר שהאומר קונם לביתך אפי׳ אם נפל אסור ליכנס בו וכסברת הר״ן דאית ליה דכשם דדרשינן להיתר לומר שאם מת או שמכרו לאחרים שמותר ליכנס באותו הבית, הכי נמי דרשינן ליה לאיסורא לומר שאם נפל וחזר ובנאו דאסור ליכנס בו דביתך קאמר כל שהוא ביתו אסור ליכנס לביתו, וא״כ דור המדבר אינם באים לעתיד לבא מטעם שנשבע ה׳ ואמר אם יבואון אל מנוחתי ואע״פ שנחרב וחזר ובנאו מכל מקום כל שהוא בכנוי אפי׳ שנפל וחזר ובנאו אסור ליכנם בו.

לזה אמר דליתנהו להך מילי אלא הלכתא כהריטב״א דאפי׳ שאמר בכנוי אם נפל וחזר ובנאו מותר לו להכנס באותו בית, ולפיכך יכולים דור המדבר לבא אף שנשבע אם יבואון אל מנוחתי משום דדרשינן למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת. והכריח זה מתביאמו ותטעמו ולא אמר תביאנו ותטענו לומר שמרע״ה אינו נכנס לא״י, ועל כרחין הטעם הוא כדי שיהיה נחרב ב״ה שאם היה משה נכנם לא היה הבית נחרב לפי שהיה מבטל יצרא דע״ז וכמו שכתבנו, אך עכשיו שאינו נכנס אינו מתבטל יצרא דע״ז והבית נחרב ולפי זה יכולים דור המדבר לבא לעתיד לבא לפי שיש היתר לשבועת המקום שנשבע אם יבואון אל מנוחתי ודרשינן למנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת.

ואפרינן במדרש מקדש ה׳ כוננו ידיך מקדש אחד ושני שנעשו ע״י בני אדם שלטה בהם יד האומות אבל לעתיד לבא שעתיד להבנות ע״י הקב״ה אין אומה ולשון שולט בו. ובמכילתא והביאה רש"י ז״ל בפירוש התורה מקדש ה׳ כוננו ידיך ה׳ ימלוך לעולם ועד, חביב בית המקדש שהעולם נברא ביד אחת שנאמר אף ידי יסדה ארץ ומקדש בשתי ד ים ואימתי יבנה בשתי ד י ם בזמן שה׳ ימלוך לעולם ועד לעתיד לבא שכל המלוכה שלו, ע״כ. וזהו כוונת הכתוב, הטעם שתביאמו ותטעמו בהר נחלתך ואיני מכניסם לארץ הוא כדי שיבואו דור המדבר מקדש ה׳ כוננו ידיך שהוא לעתיד לבא לפי שאם אני נכנס לא״י אינם יכולים לבא לעתיד לבא, אבל עכשיו שאיני מכניסם יכולים לבא למקדש ה׳ כוננו ידיך לפי שנחרב הבית ויש היתר לשבועת ה׳ במה שנשבע אם יבואון אל מנוחתי דדרשינן למנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת.

הכלל העולה שכוונת הכתובים לומר שאף שה׳ דורש הכנוי לטובתם של ישראל ודורש מארצם ומארצו דוקא כשהיא תחת רשותם אבל כשיצאה מרשותם הותרה לישראל וכדינא דמתניתין דקונם ביתך שאני נכנס דאם מת או שמכרו לאחרים שמותר להכנס בה, מכל מקום אינו דורש הכנוי לרעתם של ישראל לומר שאם נפל שיהיה אסור בו דביתך קאמר וביתו הוא וכסברת הר״ן ואם כן אינם באים דור המדבר לעתיד לבא מפני השבועה שנשבע אם יבואון אל מנוחתי, אלא כסברת הריטב״א דאף שאמר בכנוי אם נפל וחזר ובנאו מותר להכנס בו ובזה דור המדבר באים הם לעתיד לבא לפי שיש היתר לשבועת ה׳ שאמר אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי ודרשינן למנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת והיתה לה׳ המלוכה.