פרשת דרכים דרוש ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.


<< · פרשת דרכים · דרוש ז · >>

דרוש שביעי

דרוש שני למעלת א״י. ספרי, כי יהיה בך אביון מאחד אחיך, מנץ שאחיך מאב קודם לא ח 7 מאם ת״ל מאחד אחיך, ומנץ שעניי עירך קודמץ לעניי עיר אחרת ת״ל באחד שעריך, ומק שעניי א״י קודמין לעניי חוץ לאח ת״ל בארצך, ומנין שאף חו״ל כן ת״ל אשר ה׳ אלהיך נותן לך, ע״כ.

טוב להודות לה׳ כעל כל אשר גמלנו בהנחיל עליץ א ק חמדה צבי היא לכל הארצות, ואמרינן במדרש תהב ה א ח ההיא טוב, אץ חכמה כחכמת א״י, ואץ תורה כתורת א ח ישראל, וכדאמרינן אוירא דא״י מחכים. ובפ״ב דקדושין אמרינן י׳ קבין חכמה ירדו לעולם ט׳ נטלה א״י ואחת כל העולם.


ובזה יובן מאמר הכתוב ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה׳ כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד. והנה מפי הרב מהר״ם גאלאנטי זלה״ה שמעתי שהיה אומר בכוונת הפסוקים הללו עם מאי דאמרינן במדרש יודע היה שלמה חוט זה הולך לכוש והיה זורע בו פלפלץ, חוט זה הולך להודו והיה זורע בו זנגביל, שנאמר ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו. ואמרינן בגמ׳ מפני מה לא היו פירות גינוסר בירושלים, מפני עולי רגלים שלא יהיו אומרים אלמלי לא עלינו אלא לאכול מפירותיה די ונמצאת עלייה שלא לשמה. חהו כוונת הפסוקים ירושלים הבנדה כעיר שחברה לה יחדו, לא תחסר כל בה וסגולות כל הארצות נמצאים בה. והוקשה לו דא״כ למה לא היו בה פירות גיגוסר. לזה השיב ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה/ ואם היו שם פימת גינוסד לא היה עדות שעולים להודות לשם ה׳ לפי שהיו אומרים אלמלי לא עלינו אלא לאכול מפירותיה די ונמצא עלייה שלא לשמה, אלו דבריו ז״ל. ול£י דרכנו יאמר נא באופן אחר עם מאי דאמרינן בפרק שני דייני גזרות עלה קי. מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר. ופירש רש׳׳י כרך גדול מעיד והוא מקום שווקים ומכל סביביו באים שם לסחורה וכל דבר מצוי בו, ע״כ. ובג 0׳ הקשו בשלמא מכדך לעיר דבכק־ שכיחי כל מילי בעיר לא שכיחי כל מילי, אלא מעיר לכרך מ״ט לא, מסייע ליה לד׳ יוסי בר חנינא דאמר ר׳ יוסי בר חנינא מנץ שישיבת כרכים קשה שנאמר' דברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים, ע״כ. ופרש״י ישיבת כרכין קשה שהכל מתיישבין שם ודוחקים ומקרבים הבתים זו לזו ואץ שם ארד, אבל בעיר יש גנות ופרדסים סמוכים לבתים ואויוץ יפה, ע״כ.


וראיתי לרש״י בפירושו לנחמיה 10 עלה דהאי קרא דויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים שכתב ת״ל, המתנדבים אשר נדבה רוחם אותם להיות יושבים בירושלים לשמור העיד מן האויבים, ע״ב. ואני תמיזז בזה דא״כ אזדא לה ראיית ד״י בר חנינא דאמר דישיבת כרכים קשה, דשאני התם דבדכו למתנדבים לשבת בירושלים לפי שעלו שם לשמור העיר מן האויבים, ואין ספק שדבר זה קשה עד מאד לשבת במקום שצריך לשומרו מן האויבים.

הכלל העולה מסוגיא זו דכתובות דבכרך יש דבר אחד לשבח דהיינו שהכל מצוי בו, ודבר א׳ לגנאי שאין אוירו יפה מחמת רוחק הבתים, ובעיר הוא להפך שאוירה יפה אך לא נמצא הכל בה. ומסוגיא זו אני תמיה על מה שפרש״י בפ״ב דקדושין עלה מט: עלה דוזנן על מנת שאני כהן ונמצא לוי, לוי ונמצא כהן, נתין ונמצא ממזר, ממזר ונמצא נתין, בן עיר ונמצא בן כרך וכר אינה מקודשת. ופרש״י בן עיר ונמצא בן ברך ישיבת כרכים קשה שהכרך הוא מקום שווקין והיוקר מצוי בו ודוחק עוברים ושבים, בן כרך ונמצא בן עיר אע״פ שהטעה לשבח טעות הוא, עכ״ד.


ותמהני למה לא כתב גבי חלוקת בן כרך ונמצא בן עיר דאיכא הקפדה דבכרך שכיחי כל מילי ובעיר לא שכיחי כל מילי, וכדאיתא בסוף כתובות דמטעם זה אין מוציאין מכרך לעיר. ועוד אני תמיד, ח ה שכתב רש״י גבי צל מנת שאני בן כרך ונמצא בן עיר ראע״פ שהטעה לשבח מ״מ טעות הוא, הוא מחלוקת ת״ק ור״ש באותו פ ר ק " דתנן על מגת שאגי עשיר ונמצא עני, ע״מ שאני עני ונמצא עשיר אינה מקודשת, ר״ש אומר אם הטעה לשבח ה״ז מקודשת. נמצא דלר״ש כל שהטעה לשבח הרי זו מקודשת, וא״כ איך סתם לן תנא בבן כרך ונמצא בן עיר דאינה מקודשת, הא לר״ש כל שהטעה לשבח ה ח זו מקודשת. וכי תימא דס״ל לרש״י דמתני׳ דבן כרך ונמצא בן עיר דסתם לן דאינה מקודשת היא כת״ק דר׳׳ש דס׳׳ל דאפי׳ אם הטעה לשבח דאינה מקודשת, ולעולם רר״ש פליג וס״ל דבן כרך ונמצא בן עיר רהיא מקודשת משום דהטעה לשבח. זה אינו דהא בגמרא צלה דהך פלוגתא דת״ק ור״ש באם הטעה לשבח אם היא מקודשת או לא, אמרינן אמר עולא מחלוקת בשבח ממון אבל בשבח יוחסין דברי הכל אינה מקודשת מאי טעמא מסאנא דרב מכרעי לא בעינא, והביאו לזה ראיה מברייתא דקא תגי מודה ר׳ שמעון אם הטעה לשבח יוחסין אינה מקודשת, ואמר רב אשי מתני׳ נמי דייקא דקתני על מנת שאני כהן ונמצא לוי לוי ונמצא כהן נתין ונמצא ממזר ממזר ונמצא נתץ ולא פליג ר״ש, ורצה להוכיח מזה רב [אשי] דמודה ר״ש ביוחסין דאפי׳ אם הטעה לשבח דאינה מקודשת, והקשה אליו מר בר רב אשי אלא הא דקתני על מנת שיש לי בת או שפחה מגודלת ואץ לו, ע״מ שאין לו ויש לו, דשבח ממון הוא הכי נמי דלא פליג, אלא פליג ברישא וה״ה בסיפא, ה״נ פליג בחשא וה״ה בסיפא. והשתא כפי דבח רש״י ז״ל למה לא הקשה מר בר רב אשי לרב אשי מחלוקת בן עיר ונמצא בן כרך בן כרך ונמצא בן עיר דשבח ממון הוא ולא פליג ר״ש אלא דפליג ברישא וה״ה בסיפא, וחלוקה זו דבן כרך ונמצא בן עיר נשנית במשנה קודם חלוקת דע״מ שאין לי בת מגודלת או שפחה, וא״כ היה לו להקשות מחלוקה הראשונה ולא מהאחרונה. זאת ועוד דמה שתירץ רב [אשי] לקושית מר בר רב אשי לא שייך אלא לקושית רבת או שפחה מגודלת, שהח רב אשי תירץ הכא נמי שבח יוחסץ הוא מי סברת מגודלת גדולה ממש מאי מגודלת גודלת דאמרה היא לא ניחא לי דשקלא מילי מינאי ואזלא נדייא קמי שיבבותי, ע״כ. ופרש״י גודלת חשובה ויש לה טענה דלא ניחא לי שתהא שפחה חשובה לי דמתוך שהיא חשובה מצוייה לספר עם שכנותיה ותשמע ממגי דבחם ותסדר אותם לפני שכנותי ותתן אותי בפיהם ללעג וקלס, ע״כ. ואס כפי דברי רש״י מה יענה רב אשי ביום שידובר בו חלוקת כרך ונמצא בן עיר דקתני סתמא דאינה מקודשת ולא פליג ר״ש, וחלוקה זו לכ״ע שבח ממץ הוא ולא קתני דר״ש פליג, וא״ב על כרחך טעמא הוא משום דפליג ברישא וה״ה בסיפא וא״ב גם בחלוקה דשבח יוחסין פליג ר״ש וס״ל דאם הטעה לשבח דמקודשת. אלא ודאי דמחלוקה זו דבן כרך ונמצא בן עיר ליכא תיובתא לרב אשי משום דבהא אף ר״ש מודה דאינה מקודשת משום דלא הוי טעות לשבח אלא לגריעותא דבכרך שכיחי כל מילי ובעיר לא שכיחי כל מילי וכדאמרינן בכתובות.


והיותר מתמיה אצלי דמסוגיא דכתובות מוכח דסתמא דתלמודא הוה פשיטא ליה דכרך עדיף מעיר, דהכי פריך בשלמא מכרך לעיר אין מוציאין דבכרך שכיחי כל מילי ובעיר לא שכיחי אלא מעיר לכרך מ״ט, דלא הוה ידע דאיכא צד עדיפות בעיר מכרך עד שחידש התלמוד סברת ר״י בר חנינא שישיבת כרכים קשה, ואילו רש״י ז״ל בקדושין פשיטא ליה דעיר עדיפא מכרך משום דישיבת כרכים קשה ומש״ה בן עיר ונמצא בן כרך אינה מקודשת משום דהטעה לגריעותא, ובחלוקת דבן כרך ונמצא בן עיר לא מצא טעם למה אינה מקודשת אלא משום דאף דהטעה לשבח מ״מ טעות הוא. וזהו הפך סוגיא דכתובות והדבר הוא תימה בעיני וצריך אני לרבותי להתלמד בזה. 12 הכלל העולה דבכרך איכא צד אחד למעליותא דהיינו דשכיחי כל מילי ואיכא צד לגריעותא דאין אוירו טוב, ובעיר הוא בהפך דלא שכיחי כל מילי ואוירה טוב.


עוד יש לי צד אחר לגריעותא בכרכין דשכיחי בהו גזל ועריות וכדאמרינן בפ״ב דעירובין דף כא: דרש דכא מאי דכתיב לכה דודי נצא השדה, אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה רבש״ע אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהם גזל ועריות, נצא השדה בא ואראך ת״ח שעוסקים בתורה מתוך הדוחק. ופרש״י כרכים מקום שווקים הם וישוב גדול ורגלי רוכלין וסוחרים מצוי שם לפיכך גזל ועריות נוהג בהם. הרי דבכרכים שכיח גזל ועריות יותר מהעיירות. הן אמת דקשה לזה ממאי דאמרינן במדרש רות בפסוק ויבואו שדי מואב ויהיו שם ' מתחלה באו להם בעיירות מצאו אותם פרוצים בעבירות, משמע דבעיירות הם פרוצים בעבירות יותר מכרכים שהרי הלכו להם מהעיירות לכרכים בשביל שהיו פרוצים בעבירות. ומהר״ש יפה ת י ק לזה דבישראל בכרכים שכיחי גזל ועריות יותר מבעיירות, ובעכו״ם הוא בהפך דבעיירות שכיח עריות יותר מבכרכים. עוד ת י ק דאיתרמי מילתא במואבים שבעלי העיירות יותר פרוצים היו משל כרכים. נמצינו למדין דלכל התירוצים בישראל הכרכים הם פרוצים בגזל ועריות יותר מהעיירות.


עוד יש אחרת בכרכים לגריעותא מבעיירות והוא דתנן ר״פ הרואה' הנכנס לכרך מתפלל שתים אחת בכניסתו ואחת ביציאתו׳, ופרש״י הנכנס לכרך המהלך בדרך וצריך לעבור כרך ושם מצוים מושלים רעים ומחפשים עלילות, ע״כ. הרי דבכרכים נמצאים מושלים רעים בעלילות ברשע יותר מבעיירות. כללא דמילתא דבכרכים איכא חדא למעליותא יותר מבעיירות דהיינו דשכיחי בהו כל מילי ובעיירות לא שכיחי, אך איכא בכרכים תלת מילי לגריעותא משא״כ בעיירות, חדא דישיבת כרכים קשה לפי שהבתים קרובים זה לזה ואין אוירם טוב, והשנית דהכרכים הם פרוצים בגזל ועריות, הג׳ דבכרכים איכא מושלים רעים ומחפשים עלילות.


ובזה נבא לכוונת הפסוקים ירושלים הבנויה וגו׳ והכוונה דירושלים יש בה סגולות הרבה והשלשה דברים שהם בכרכים לגריעותא אדרבא בירושלים הם למעליותא. והנה אין ספק דירושלים נקראת כרך וכדאמרן מנין שישיבת כרכים קשה דכתיב "ויברכו את העם המתנדבים לשבת ירושלים" וסתם כרך הוא מוקף חומה, ועיירות הם שאינם מוקפות חומה וכמו שכתב הרב בתי"ט בפרק הרואה, יע"ש. ומטעם זה ישיבת הכרכים קשה לפי שהבתים קרובים זה לזה ואין להם מקום פנוי ומשום הכי אין אוירם טוב לפי שאין להם מקום לבנות ולהניח מקום פנוי לפי שיש שם חומה ואינן יכולין להרחיב דירתם, אבל בעיירות שאין להם חומה אינם מקרבים הבתים זה לזה לפי שיש להם מקום פנוי ואין מי שיעכב עליהם. ולזה אמר ירושלים הבנויה אף שהיא כרך אוירה טוב כעיר שחוברה לה כאלו עיר חוברה לה ויכולים לבנות הבתים בהרחבה וכדתנן ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים.

והנה מודעת זאת שמזמור זה אמרו דוד על בנין הבית השלישי כדאיתא במדרש וכן כתבו המפרשים. ואמרינן בפרק הספינה אמר ר"ש בן לקיש עתיב הקב"ה להוסיף על ירושלים אלף טפ"ף גינאות אלף קפ"ל מגדלים כו' וכל אחד ואחד הויא כצפורי בשלותה, ואמר ר' יוסי אני ראיתי צפורי בשלותה והיו בה שמונים אלף שווקים של מוכרי ציקי קדרה. ואמרינן במדרש מאי דכתיב "אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק" מלמד שעתידין שערי ירושלים להיות מגיעין עד דמשק. ואמרינן במדרש "משא דבר ה' בארץ חדרך ודמשק מנוחתו" דרש ר"י זה משיח שהוא חד לעו"ג ורך לישראל. אמר לו ר"י בן דורמסקית יהודה עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים. מעידני עלי שמים וארץ שאני מדמשק ובו מקום ששמו חדרך. ומה אני מקיים "ודמשק מנוחתו"? עתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק שנאמר "ודמשק מנוחתו" ואין "מנוחתו" אלא ירושלים שנאמר "זאת מנחותי עד עד.." וכן הוא אומר "אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק", ע"כ. תו איתא במדרש שעתידה ירושלים להיות מגעת עד ים אוקיינוס וכבר הביא כל זה מהר"י אברבנאל בפירושו לישעיה סימן מט.

ואמרינן בפרק הספינה אמר רבי חנינא בר פפא בקש לתת הקב"ה את ירושלים במדה שנאמר "ואמר אנה אתה הולך ויאמר אלי למוד את ירושלים לראות כמה רחבה וכמה ארכה" אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה הרבה כרכים בראת בעולמך של אומות העולם ולא נתת מדת ארכן ומדת רחבן, ירושלים ששמך בתוכה ומקדשך בתוכה וצדיקים בתוכה אתה נותן בה מדה?! מיד "ויאמר אלי רוץ דבר אל הנער הלז פרזות תשב ירושלים מרוב אדם ובהמה", ע"כ. ופרש"י פרזות תשב ירושלים מה פרזות הללו אין להם שיעור בבנין ישובן אלא כמו שרוצים בונים אף ירושלים כן. והנה דבר ידוע הוא שפרזות הם עיירות שאין להם חומה והבטיח לנו ה' שירושלים לעתיד לבא תהיה כמו פרזות שאין להם שיעור בבנין ישובן והוא בסיבת רוב הרחבתה.

וזהו שאמר ירושלים הבנויה היא כעיר שאין להם שיעור בנין ישובן ה"נ ירושלים מורב הרחבתה תהי כן ואם כן פשיטא שאוירה טוב כעיירו, וכי תאמר הא תינח שלא יהיו דוחקים זה לזה בבתים אבל אכתי בכרכים אינם גדורים בעריות, לזה אמר שלא נאמר כן בירושלים ששם עלו שבטים שבטי יה, ואמרינן במדרש "לראובן משפחת הראובני"-- ה"א בראש תיבה ויו"ד בסוף תיבה, שמי מעיד עליהם שהם גדורים בעריות, היינו דכתיב "גל נעול מעין חתום", "גל נעול"-- אלו הזכרים, "מעין חתום"-- אלו הנקבות, היינו דכתיב שבטי יה עדות לישראל ה' מעיד לישראל שהם גדורים בעריות. וכי תימא הא איכא אחרת בכרכים שהמושלים הם רעים ומחפשים בעלילות ברשע, לזה אמר דהא לא שייך בירושלים כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד, ודבר ידוע הוא שבית דוד לעולם הם על הדין ועל האמת ועולה לא נמצא בהם, ושנוי בנביאים כה אמר ה׳ לבית דוד דינו לבקר משפט. באופן שכל הדברים שיש בכרכים לגריעותא אדרבה בירושלים הם למעליותא וכדכתיבנא, לפיכך אנחנו חייבים לשבח לאדון הכל על ארצנו ועל נחלת אבותינו.

ו לא זו בלבד עשה לנו שאף קצת ארצות שנמנעו ממנו בעוה״ז לפי שלא זכינו להם והם אדום עמון ומואב, התחכם ה׳ כדי להיטיב עמנו ונתן לנו קצת מהם. והענין כך הוא שבתחלה כרת ה׳ ברית עם אברהם אבינו לתת לו עשרה עממץ כדכתיב ביום ההוא כרת ה׳ את אברהם ברית לאמר לזרעך נתתי את ה א ח הזאת וגו׳ ומנה שם עשר אומות, ופרש״י ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון והם קיני וקניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד לבא שנאמר 38 אדום ומואב משלוח ד ם ובני עמון משמעתם. והכי אמדינן בב׳׳ד פ׳ מד סי׳(זך) [כגן וז״ל ר׳ חלבו בשם ר׳ אבא בשם ר׳ יוחנן כך עלה בדעתו של מקום להנחיל להם לישראל א ק עשרה עממץ את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני, והואיל ולא זכו להם לא נתן להם אלא א ק ז׳ עממץ את החתי ואת הפריזי וגו׳, אבל אדום ומואב ועמק לא נתן להם בעוה״ז אבל לימות המשיח יחזרו ויהיו לישראל כדי לקיים מאמרו של הקב״ה, ע״כ.

ומכאן אני תמיה על הרא״ם ז״ל פר׳ דברים בפסוק רפאים יחשבו אף הם, 39 שפרש״י אתה סבור שזו רפאים שנתתי לו לאברהם לפי שהאימים שהם רפאים ישבו בה לפנים, לא זו היא כי אלו הרפאים הורשתים מפני בני לוט והושבתים תחתם. והרמב״ן תמה על דברי רש״י וכתב דלמה יפרש לנו הכתוב ב א ח עמון ומואב שאינה א ח רפאים שנתן ה׳ לאברהם, והלא הרב עצמו• כתב עשר עממין נתתי לו לאברהם ז׳ לכם וקיני וקניזי וקדמוני הם עמון ומואב והר שעיר א׳ מהם לעשו והב׳ לבני לוט בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיו אומרים על אשתו אחותי היא, ע״כ. וא״כ הרי קיני וקניזי וקדמוני מנחלתו של אברהם היא על כל פנים, וא״כ מה בין קיני וקניזי וקדמוני ל א ח רפאים שהוצרך הכתוב לומר שאין זו רפאים שנתן ה׳ לאברהם. והרא״ם ז״ל טען עליו ואמר שהעשרה עממץ שנתן ה׳ לאברהם אעיקרא דמילתא דשלשה שהם קיני וקניזי וקדמוני נתנה ה׳ לאברהם שיתנם לבני לוט ולבני עשו, אבל השאר שהם ז׳ עממין לא נתנם לאברהם אלא ליתנם לישראל, ולפיכך הוצרך הכתוב לומר ב א ח ר פ א י ם ש א י נ ה א ח רפאים שנתן ה׳ לאברהם, ע״כ.

ו א ד תמיה בדברי הרא״ם ז״ל טובא, חדא דהא קי״ל חרע פסול לא איקרי זרע, תה נלמד מדאמרינן בפ״ק דקדושין דף ד. תרע אץ לה, אץ לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנץ ת״ל אץ לה עיין לה. טעמא דכתב רחמנא אץ לה הא לאו הכי הו״א דזרע פסול לא מיקרי זרע ובת כהן שנשאת לישראל והיה לה זרע פסול מישראל ומת הישראל היתה חתרת לבית אביה ואוכלת בתרומה, וכ״כ הדיטב״א ז״ל שם בחדושיו. והתום׳ פ״ב דיבמות דף כב: דסתם זרע הוא זרע כשר ולא זרע פסול. וכפ״ז דסנהדרין דף סד: אמרינן כי מזרעו נתן למולך, אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין תלמוד לומר בתתו מזרעו. ודע דכתב מהר״ר יחיאל באשן ז״ל דאף פסול בעבירה כגון עובד ע״ז נמי חשיב זרע פסול ולא מיקרי זרע, והכריח כן מדברי הרמב״ם פ״א מהל׳ יבום שכתב אפילו היה לו זרע ממזר או עובד ע״ז הרי זה פוטר וכר. משמע דממזר ועובד ע״ז חרא מילתא גינהו. והוקשה לו ז״ל מההיא דאמרינן בפ״ג תדרים דף לא. שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר בעכו״ם, ופריך בגמרא והאיכא ישמעאל ומשני כי ביצחק יקרא לך זרע 47 כתיב, והאיכא עשו ביצחק ולא כל יצחק. ואם איתא ת ר ע פסול בעבירה לא מיקרי זרע, אמאי איצטריך בגמרא לאהדורי אקראי לאפוקי ישמעאל ועשו מכלל זרע אברהם, הא אמרינן תר ע פסול לא מיקרי זרע. ואפילו את״ל על ישמעאל שעשה תשובה, מה נאמר על עשו שהוא מומר כדאמרינן בקדושין שאני עשו דישראל מומר הוה, כ״ש שהאומות שיצאו מהם שעליהם אנו דנים אם מותר בהם הנודר מזרע אברהם הא ודאי אהלי שעיר וישמעאל הנה אלה רשעים ולא מיקרו זרע אברהם. ותירץ הרב ז״ל דהאי ראמריגן תרע פסול לא מיקרי זרע לאו ממשמעות מלת זרע שמעינן לה, אלא מדקאמר ליה הקב״ה לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע ולא ישמעאל ועשו, זה בנין אב לכל התורה שזרע פסול לא מיקרי זרע.


והוקשה לו ז״ל דאם כן למד, לי קרא למעט עשו, כיק דאפקיה לישמעאל נגמר בנק אב מישמעאל חר ע פסול לא מיקרי זרע, ומיניה נפיק עשו. י ת יח דאי מישמעאל הו״א שאני ישמעאל דהוה בנו מהשפחה, א״נ משום כבודה דשרה שאמרה כי לא יירש בן האמה, אבל לא שמענו שמפני רשעתו יצא מכלל זרע, אבל השתא דאפיק נמי לעשו ש״מ דמפני רשעתו לא מיקרי זרע. והוקשה לו ז״ל דאם איתא דפסול בעבירה כגון עובד ע״ז מיקרי זרע פסול, אמאי לא קאמר דהנודר מזרעו של אברהם מותר בישראל מומר. ותירץ לזה דטעמא דאינו מותר בישראל עובד ע״ז היינו משום שמא יעשה תשובה ונמצא למפרע שהיה זרע אברהם, והכריח הרב דכל שעשה תשובה הרי הוא כאלו היה כשר מעיקרא, אלו הם תורף דבריו ז״ל.


ואם תאמר הרי כתב הרמב״ם בפ״ד מהל׳ בכורים ת ן ג ת״ל הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם כי אב המון גויס גתתיך הרי הוא אב לכל העולם כוי, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את האח, ע״כ. וכתב שם מ ק שהכוונה היא אע״פ שאברהם אב לכל העולם לא נטלו הגרים חלק באח, מפני שבתחלה קודם שאמר לו כי אב המק גדם נתתיך היתה השבועה, נמצא שלא זכו בה אלא בניו ממש. ע״כ. משמע מהכא דאילו קודם הבטחת ה א ח היה נאמר לאברהם שהוא אב לכל העולם, היו הגרים נוטלים חלק, לפי שהיו בכלל לזרעך א ת ז א ת ה א ח הזאת, וכל האומות נקראים זרע אברהם. הא לא קשיא כלל לפי שכבר ביאר הרמב״ם שלא עשאו ה׳ לאברהם אב לכל העולם אלא לאותס שנכנסים תחת כנפי השכינה דהיינו שמתגיירים, ומשום הכי הגרים טעמא דאינס נוטלים חלק ב א ח הוא משום דלאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניי אי 1 ה א ח , הא לאו הכי היו נוטלים, אבל למילתא אחריתי פשיטא רהגרים נקראים זרע אברהם.


וזהו שכתב הטור דהנודר מזרע אברהם אסור בישראל וגרים, ודין זה דגם בגרים אסור לא נתבאר בגמרא. ונראה דמדברי הרמב״ם יש ללמוד דין זה שהרי מוכח מדבריו דאי לאו דלאברהם היתה השבועה תחלה, היו הגרים נוטלים חלק ב אח, משום דקרינן בהו לזרעך נתתי ומיקרו זרע אברהם. וכי תימא הא תינח האומות שאינם מיוצאי חלציו דאברהם דאמרינן דלא מיקרו זרע אברהם אלא ונכנסין תחת כנפי השכינה. p דוקא כשמתג י י אך הבאים מישמעאל ועשו הא תינח שאם עובדים ע״ז פשיטא דלא מיקרו זרע אברהם, דאפילו ישראלים אם עובדים ע״ז לא מיקרו זרע אברהם, אך אם אינם עובדים ע״ז אמאי לא מיקרו זרע אברהם, דהא גבי ישראל לא אמרינן חרע פסול לא מיקרי זרע אלא דוקא בעובד ע״ז, וישמעאל ועשו דלא מיקרו זרע אברהם הוא משום דהיו עובדי ע״ז. וא״כ הנודר מזרע אברהם יהיה אסור בבני ישמעאל ועשו כל שאינו עובד ע״ז. הא לא קשיא כלל דכיון דאשמועינן קרא דישמעאל ועשו לא מיקרו זרע אברהם א״כ הבאים אחריהם לא מיקרו יוצאי חלציו דאברהם, דכיץ דכולהו אתי מכח ישמעאל ועשו והני לא הוו זרע אברהם הבאים אחריהם נמי לא מיקרו זרעו. ואי משום דאברהם הד אב המק גדם הרי כבר כתבנו דאברהם לא נקרא אב המון אלא למתגיידים הבאים לחסות תחת כנפי השכינה, אבל ישראל הבאים מזרע יעקב כל שאינם עובדים ע׳׳ז מיקרו זרע אברהם.

באומן שאץ חילוק כלל בץ בני ישמעאל ועשו לשאר בני נח דאם מתגיירים אפילו שאר האומות מיקרו זרע אברהם, ואם אינם מתגיירים אף שאינם עובדים ע׳׳ז לא מיקרו זרע אברהם אפילו בני ישמעאל ועשו. ואם כן קשה טובא על הרא׳׳ם ז״ל דאיך יתכן שבני לוט יקראו זרע אברהם וכן בני עשו אף שהם מזרעו של אברהם פשיטא שאינם נקראים זרעו של אברהם, והמדרש שכתבנו צווח כנגדו דקאמר כך עלה בדעתו של מקום להנחיל להם לישראל א ח עשרה עממים. הרי הדבר מבואר שמאמר ה׳ שאמר לזרעך נתתי את ה א ח הקיני והקניזי והקדמוני, הוא כדי שינחלום ישראל אלא שלא זכינו לכך. ועוד סיום המאמר הוי נמי תיובתא דקאמר אבל לימות המשיח יחזרו ויהיו לישראל כדי לקיים מאמרו של הקב״ה, ואם כדברי הרב דמעיקרא נתנם לאברהם כדי שיתנם לבני לוט ולבני עשו, למאי איצטריך ה׳ להחזיר אותם לימות המשיח כדי לקיים מאמרו, והלא כבר קיים מאמרו שנתנה לבני לוט ולבני עשו, ואין כאן נדר ואץ כאן שבועה. והרב עצמו בפר׳ לך לך כתב שה׳ נדר לתת לישראל א ח כל העשרה עממים ולא נתן להם אלא א ח ז׳ עממים דחדיב מזה בהכרח שיתנם להם בזמן המשיח לקיים את נדרו, ע״כ.

עוד אני תמיה דמה יענה הרב ביום שדובר בו מה שכתב רש׳׳י בפרשת שופטים עלה דקרא דואם ירחיב ה׳ אלהיך, וז׳׳ל ואם ירחיב כאשר נשבע לתת לך א ח קיני וקניזי וקדמוני דספתי לך עוד שלש ערים, ע״כ. ודברי רש״י הללו הם לקוחים מהספרי, ע״כ. הרי מבואר שה׳ נשבע לתת לנו קיגי וקניזי וקדמוני, ולא מציגו שבועת ה׳ על זה אלא מה שכרת ברית את אברהם לתת לזרעו קיני וקניזי וקדמוני. והרמב״ם בפ״ח מהלכות רוצח 56 כתב שקיני וקניזי וקדמוני נכרת לאברהם אבינו ברית עליהם ועדיין לא נכבשו ועליהם נאמר בתורה ואם ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך, ע״כ. הרי לך מבואר מכמה מקומות שבתחלה כשכרת ה׳ ברית עם אברהם לתת לו את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני היה כדי להנחילם לישראל תיכף ומיד, אלא שלא זכו לכך באותו זמן, ובעתיד לבא לימות המשיח ינחילם לישראל כדי לקיים הבטחתו. וכי תימא אם הדברים כן שבתחלה כרת ה׳ ברית עם אברהם לתת לנו את הקיני והקניזי והקדמוני אלא שלא זכינו בהם, א״כ מהו זה שכתב רש״י בפרשת דברים שקיני וקניזי וקדמוני שתים מהם נתן לבני לוט בשכר שהלך עסו למצרים ושתק על מה שהיה אומר על אשתו אחותי היא, ע״כ. דאי אמרת בשלמא כפי סברת הרא״ם שבתחלה כשנתן ה׳ לאברהם את הקיני והקניזי והקדמוני היה כדי שיתן אברהם מהם שנים לבני לוט, ניחא שהוצרך רש״י לתת טעם למה זה נתן ה׳ ללוט מנחלת אברהם שני אומות, והוצרך לומר שהוא בשכר השתיקה. אך לפי דרכנו שה׳ כרת ברית עם אברהם שינחלו ישראל עשר עממים אלא שלא זכינו לכך עכשיו, א״כ למה הוצרך לומר שבשביל שכר השתיקה זכו בהם כני לוט דמשמע דאי לאו שכר השתיקה היינו זוכים בהם, והלא ת״ל שאנו לא הספיק זכותנו לזכות בהם. הא לא קשיא כלל דלעולם בתחלה כרת ה׳ ברית עם אברהם לתת לנו א ח עשרה עממים ובכללם הם קיני וקניזי וקדמוני וכך עלה בדעתו של מקום שינחלו אותם ישראל תיכף ומיד בזמן שכבשו א ח שבעה עממים, אלא שלא הספיק זכותנו לכבוש אלא א ח ז׳ עממים ולא יותר. אלא שעדיץ יש לשאול תהי דלא הספיק זכותנו לכבוש אלא א ח ז׳ עממים, מ״מ מה נשתנו קמי וקניזי וקדמוני משאר אומות ועתין היה אפשר לכבוש קיני וקניזי וקדמוני ויניח משאר ג׳ אומות אחרות. לזה השיב רש״י דמאחר שלא הספיק זכותנו לכבוש אלא א ח ז׳ עממים הניח את הקמי ואת הקניזי וקדמוני שנים ללוט בשכר השתיקה ואחת לעשו, אבל לעולם דאם היינו זוכים היינו כובשים את הכל, שהת כשכרת ה׳ ברית עם אברהם לתת לו את הקיני וקניזי וקדמוני כדי שינחילנה לישראל כבר הלך לוט עמו למצרים ושתק על מה שאמר אברהם אחותי היא.

הכלל העולה שהדבר מבואר שבתחלה כשכרת ה׳ ברית עם אברהם לתת לו א ח י׳ עממים ועלה בדעתו של מקום שיכבשו ישראל את כולם תיכף ומיד אלא שלא זכינו לכך ולעתיד לבא עתיד הקב״ה לקיים הבטחתו. וכן מוכח מדברי התוס׳ בגט׳ דבבא בתרא אהא דאמרמן התם אמר ר׳ יהודה אמר שמואל כל שהראהו הקב״ה למשה חייב במעשר, לאפוקי מאי, לאפוקי קמי וקניזי וקדמוני, ע״כ. ופירש רשב״ס ז״ל כל שהראהו הקב״ה למשה בשעת מיתתו דהם ז׳ עממים הכתובים בכל מקום חייב במעשר, אבל קמי וקניזי וקדמוני שנתנו לאברהם אבינו בין הבתרים לא יתחייבו במעשר לעתיד לבא כשיחזירם לנו לעתיד, ע״כ. והתום׳ הקשו " ת״ל ואם תאמר ולימא לאפוקי חוצה ל אח, ויש לומד דאין זה חידוש ולכך אמר אע״ג ד מ אח ישראל הם, קיני וקניזי וקדמוני ע״כ. ואם איתא כדברי הרא״ם דמעיקרא נתנם ה׳ לאברהם כדי שיתן שנים מהם לבני לוט ואחת לבני עשו לא ידעתי מה בץ קמי וקניזי וקדמוני לשאר חוצה ל א ח גמור, אלא ודאי דקיני וקניזי וקדמוני נכרת עליהם ברית לתת אותם לישראל ולפיכך תשיבי א ח ישראל, ואשמועמן שמואל חרוש גדול דאפילו הכי אינם חייבים במעשר לעתיד לבא.

הכלל העולה ממה שכתבנו שקיני וקניזי וקדמוני שהם אדום ועמץ ומואב נכרת עליהם ברית להנחילם לישראל אלא שלא זכינו להם, ואדרבא התהדנו שלא להתגרות בהם, ומ״מ מאהבת ה׳ אותנו התחכם לתת לנו קצת מארצות אלו. והוא דאמרינן בפי אלך טרפות דף ס: אמר רשב״ל הרבה מקראות שראויין לישרף והן הן גופי תורה, העוים היושבים בחצרים עד עזה, מאי נפקא לן מינה, מדאשבעיה אבימלך לאברהם אם תשקוד לי ולניני ולנכדי, אמר הקב״ה ליתו כפתורים וליפקו מעוים דהיינו פלשתים וליתו ישראל וליפקו מכפתורים. כיוצא בדבר אתה אומר כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב, מאי נפקא מינה, דאמר להו הקב״ה לישראל אל תצר את מואב, אמר הקב״ה ליתי סיחון וליפוק ממואב וליתו ישראל וליפקו מסיחון, והיינו דא״ר פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון, ע״ב. נמצינו למדים דאף שהקב״ה נתן קצת ארצות לעמון ומואב והזהירנו שלא לקחת מארצם היינו דוקא ה א ק אשר היא ברשותם אך הארץ אשר לקחוה אחרים מעמון ומואב הותר לנו לקחתה.

ובזה יובן פסוק אחד בפרשת דברים וזה תארו ובשעיר ישבו החורים לפנים ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם כאשר עשה ישראל ל א ח ירושתו אשר נתן ה׳ להם, ולא דעתי דמיון זה דכתב קרא כאשר עשה ישראל וכו׳ מה שייך עם הקודם דקאמר דשעיר היתה לחורים ובאו בני עשו ולקחו את שעיר מ ד החורים. עוד יש לדקדק במה שסיים הכתוב ואמר כאשר עשה ישראל ל א ח ירושתו אשר נתן ה׳ להם.

וכתב הרמב׳׳ן ז״ל דהכוונה שהכתוב אמר כי החורים שהם לאברהם ישבו בשעיר לפנים, ובני עשו שהם זרע אברהם ירשו אותם וישבו תחתם במעשה נס שההורים היו עם רב בארצם, ועשו בא לגור שם ונתחזק עליהם כאשר עשה ישראל ליתר הגוים אשר נתן ה׳ להם בכחו הגדול, ע״כ. והנה לפי דברי הרב ז׳׳ל עיקר הכתוב בא לומר דכי היכי דישראל כבשו ז׳ עממץ בדרך נם גם עשו לקח את שעיר מ ד החורים בדרך נס. ולא דעתי לאמה תכלית הורה לנו הכתוב דלקיחת עשו את שעיר מיד החורים היה בדרך נס ולא בדרך טבע.

ונראה לי דזה יובן עם מאי דאמרינן בפרק אלו טרפות דרב אמר עוים מתימן באו ותניא נמי הכי עוים מתימן באו, ופרש״י מתימן מאליפז בן עשו וכ״כ הרמב״ן, ותימן הוא זרע אדום כדכתיב כה אמר ה׳ צבאות האין חכמה בתימן. ופרש״י שם בגמרא דלמ״ד דעוים מתימן באו מאי דאיצטריך קרא לומר והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים כו׳ השמידום וישבו תחתם, הוא משום דאזהרינהו לישראל שלא להתגרות בבני עשו, אמר רחמנא ליתו כפתורים וליפקו מעוים שהם זרע אדום וליתו ישראל וליפקו מכפתורים, ע״כ. וכ״כ הרמב״ן בפירוש התורה.

נ מ צ א שקצת מ א ח אדום נטהרה על ידי כפתורים וכן קצת מ א ח מואב נטהרזד ע׳׳י סיחון כדכתיב כי חשבון עיר סיחון מלך מואב היא והוא נלחם במלך מואב. והנה בתחלה צוה הכתוב ואמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וגו׳ אל תתגרו בם כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, וחזר וצוה על מואב ואמר אל תצר את מואב כי לא אתן לך מארצו ירושה וגו׳ וכתיב רפאים יחשבו גם הם כענקים ובשעיר ישבו החורים לפנים ובני עשו יירשום. ש א ח רפאים כתב ™ והנה הרמב׳׳ן ז׳׳ל ממתנת ה׳ לאברהם שהרי בפרשת לך לד מ נ ה א ח רפאים בכלל ז׳ עממק שכרת ה׳ ברית עם אברהם לתתם לזרעו אלא שקצת מ א ח רפאים לקחה מואב מ ד רפאים. וכן מה שכתוב, ובשעיר ישבו החורים הכוונההיא דחורים הוא החוי המחכד בפרשת לך לך בכלל הז׳ עממץ שכרת ה׳ כרית עם אברהם ואף שאלו היו ממתנת ה׳ לאברהם ואילו לא היה מואב לוקח מקצת מ א ח רפאים והיתה כיד רפאים, וכן אם לא היה לוקח עשו את שעיר מיד החוי היו זוכים בכל אלו הארצות ממתנת ה׳ לאברהם מכל מקום עכשיו שהם ביד מואב ועשו צוה ה׳ שלא לקחת אותם. ואמר אל תתמה על זה וקאמר נהי דצוהו ה׳ שלא לקחת מארץ אדום ומארץ מואב היינו דוקא מארצם אבל ארץ רפאים ושעיר שהיו מקודם מהכנעני ו א ח כנען היא לישראל אף שלקחו קצת אדום ומואב הותר לקחת אותם מידם. לזה אמר אל יעלו דברים אלו על לבבך שלא נתתי לו מ א ח כנען אלא מה שהיא ע כ ש י י ב א ח כנען, וראיה לזה כאשר עשה י ש ר א ל ל א ח ירושתו אשר נתן ה׳ להם, כלומר כי היכי דישראל זכו ב א ח ירושת אדום ומואב אשר נתן ה׳ להם ע״י שבאו אחרים ולקחום מידם ונטהרה קצת א ח אדום ע״י כפתורים וקצת ממואב על ידי סיחון אלמא לא נתתי להם אלא מה שהוא עכשיו בידם אבל מה שלקחו אחדים מידם הותר להם גם ב א ח ז׳ עממים אץ אתם זוכים אלא במה שהיא עכשיו של כנען אבל במה שזכו בה אדום ומואב נאסרה לכם לפי שנטהרה בידם וכמו שנטהרו אדום ומואב ע״י כפתורים וסיחון, וכן גבי בגי עמץ נמי רמז הכתוב כל זה ואמר " וקרבת מול בני עמון וגו׳ כי לא אתן מ א ח בני עמון לך ירושה א ח רפאים תחשב אף היא כאשר עשה לבני עשו היושבים בשעיר אשר השמד את החרי מפניהם ויירשום וישבו תחתם עד היום הזה והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם, ע״כ. וכתב הרמב׳ץ שגם עמון לקח מ א ח רפאים שנתנה לאברהם ונאסרה לנו לקחתה מיד עמון.

וזהו שאמי אח רפאים תחשב אף היא רפאים ישבו בה לפנים וגו׳ וישמידם ה׳ מפניהם ויירשום וישבו תחתם, ואף על פי כן נאסרה לכם כיון שהיא עכשיו ביד עמון ואמר כאשר עשה לבני עשו היושבים בשעיר אשר השמד את החרי מפניהם, ואף שהחרי הוא ממתנת ה׳ לאברהם מכל מקום כיון שלקחה עשו כבר נאסרה לכם, הכי נמי א ח רפאים נאסרה לכם כיץ שהיא עכשיו ביד עמון אף שקודם היתה של כנען. ואמר אל תתמה על זה לפי שכך הוא הדין שהרי והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם ואם כן כי היכי שאתה זוכה ב א ח אדום אף שהיתה שלהם מקודם לפי שעכשיו אינם בידם, הכי נמי אתה נאסר במה שהוא עכשיו ביד עמץ ואדום אף שמתחלה היתה של כנען.

ובזה יובנו קצת פסוקים בתהלים מזמור קלו חה תארם, למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו, ויהרוג מלכים אדירים כל״ח, לסיחון מלך האמורי כל״ח, ולעוג מלך הבשן כל״ח, ונתן ארצם לנחלה כל״ח, נחלה לישראל עבדו כל״ח, ע״כ. ויש לדקדק בפסוקים אלו טובא חדא דמלכים אלו ואדירים אלו מאן נינהו אם הם סיחץ ועוג שזכר אחרי כן, לא ידעתי למה כפל הודאה זו ובתחלה הזכיר אותם במאמר סתום מלכים גדולים ומלכים אדירים ואחד כך פרט אותם לסיחץ מלך האמורי ולעוג מלך הבשן. וראיתי לרש׳׳י שנרגש מזה ואמר מלכים גדולים כאן רמז מלחמת ל״א מלכים. וגם לפי פירושו יש לדקדק דלמה זה שינה המשורר הסדר ונתן בתחלה הודאה על מלחמת ל״א מלכים ואחר כך נתן הודאה על מלחמת סיחץ ועוג שלא כסדרן, שהרי בתחלה היתה מלחמת סיחץ ועוג קודם שעברו את הירק ומלחמת ל״א מלכים היתה אחר שעברו את הירדן. עוד יש לדקדק במה שכפל המשודר את דבריו ואמר ונתן ארצם לנחלה כל״ח נחלה לישראל עבדו כל״ח, שהרי מה שנתן בתחלה הודאה לשי״ת ואמר ונתן ארצם לנחלה הכוונה שנתנה נחלה לישראל עבדו וא״כ כפל דברים הללו למה.

אך עם מה שכתבנו יתבאר שכבר נתבאר שקצת מ א ק אדום ומעמון ומואב נטהרה ע״י סיחון ועוג ובתחלה אמר למכה מלכים גדולים ויהרוג מלכים אדירים כל״ח, והיינו על אדום ועמון ומואב ע״י סיחון ועוג שהכו אותם. תהו שאמר לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן כל״ח כלומר שהכה מלכים גדולים והרג מלכים אדירים לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן ונתן ארצם לנחלה וקאי על א ק מלכים גדולים ומלכים אדירים שהם אדום ועמון ומואב שנתן ארצם לנחלה לסיחון ולעוג. וחזר ואמר שמה שנתן א ק אדום ועמון ומואב לסיחון ולעוג הוא כדי שתהיה נחלה לישראל עבדו לפי שעל ידיהם נטהרו ויכלו ישראל לרשת אותם שאם לא כן לא היו יכולין ישראל לרשת א ק אדום ועמון ומואב. ובפרק השולח אמרינן דגוי קונה במלחמה מדאמרינן עמון ומואב טהרו בסיחון.

וכזה יתבאר מאמר אחד בבראשית רבה פרשה א סי׳ (ג) [ב] ת״ל ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי פתח כח מעשיו הגיד לעמו מה טעם גילה הקב״ה מה שנברא ביום הראשון ומה שנברא ביום השני, מפני אומות העולם שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים להם הלא אומה של בזחות אתם, וישראל משיבים אותן ואומרים להם הלא אומה של בזתות אתם הלא העוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תתתם העולם ומלואו של הקב״ה כשרצה נתנה לכם וכשרצה נטלה מכם ונתנה לנו הה׳׳ד לתת להם נחלת גוים ה ג ד להם את כל הדורות, ע״כ. והנה הרא׳׳ם כתב שהם שני טעמים חדא שהרי גם הם בזוזות ואם כן לא היה להם לומר אומה של בזוזות אתם דמום שבך אל תאמר לחברך, ומשום דאיכא למימר בתר גנבא גנוב וטעמא טעים לכן אמר טעם אחר שהעולם ומלואו של הקב״ה, וכן כתב שם מהר״ש יפה.

ולא נתיישב אצלי כל זה דאיך עלה בדעתם של ישראל להנצל מן האומות שקורץ אותם אומה של בזוזות במה שגם הם בזוזה היא בידם, דסוף סוף שארית ישראל לא יעשו עולה ואם העכו״ם הם גונבים וחומסים הותר להם לישראל להיות כמותם. ועוד דתינח א ק כפתורים שלקחנו אותה לפי שהיתה בזתה בידם שלקחוה מעוים, שאר ארצות מי התיר להם לישראל. ועוד קשה לי דכפתורים הם פלשתים וכמו שכתב הרמב״ן בפרשת דברים והביא ראיה מדכתיב כי שודד ה׳ את פלשתים שארית אי כפתור, ואין ספק שמה שהיו האומות מונים את ישראל לקרותם אומה של בזתות הוא לפי שלקחו א ק כנען, ואם כן מה טענה היא לומר שגם פלשתים היא אומה של בזוזות אטו כנען ערבים של פלשתים הם.

ונראה דזה יובן עם מה שכתב הרא״ם ז״ל דיש אגדות חלוקות בא״י אם בחלקו של חם נפלה או אם נפלה בחלקו של שם, דמאותה אגדה שהביא רש״י גבי וחברון שבע שנים נבנתה מוכח דא״י בחלקו של חם נפלה, אך מאותה אגדה שהביא רש״י גבי והכנעני אז ב א ק שהיה הולך וכובש את א״י מזרעו של שם מוכח דא״י בחלקו של שם נפלה, וכתב דלמ״ד דא״י בחלקו של חם נפלה מה שאומות העולם מונים את ישראל וקוראים אותם לסטים שכבשתם א ק ז׳ עממים הדברים כפשטן לפי שא״י היתה שלהם שהרי בחלקו של חם נפלה, אך למ״ד בחלקו של שם נפלה מה שהאומות מונים את ישראל וקורים אותם לסטים היינו לפי שלא נתנו החלק הנוגע לשאר בני שם, והרב ז״ל הקשה ת״ל וא״ת בשלמא לפירוש זה לסטים אתם שלא נתתם החלק המגיע לשאר בני שם יש להם רץ לקרותם בשם לסטים, אלא לפירוש לסטים אתם שכבשתם א ק ז׳ עממץ שהיא שלהם למה יקראו לסטים והלא כנען עבדו של שם היה כדכתיב ויהי כנען עבד למו ומה שקנה עבד קנה רבו, ו ת י ק דעבד עבדים יהיה לאחיו כתיב, וא״כ אין לנו לכבוש מהם אלא חציו שהחצי האחר הוא של יפת, ע״כ.

ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז״ל דכי היכי דלמ״ד דא״י בחלקו של שם נפלה יש להם דין לקרותם בשם לסטים משום שלא נתנו החלק המגיע לשאר בני שם, הכי נמי למ״ד בחלקו של חם נפלה יש להם רץ לקרותם בשם לסטים דאף דכענן עבדו של שם הוא ומה שקנה עבד קנה רבו מ״מ הוא עבד של כל בני שם וזכו כל בני שם במה שקנה כנען משום דמה שקנה עבד קנה רבו, ואם כן יש להם דץ לקרותם בשם לסטים לפי שלא נתנו החלק המגיע לשאר בני שם שהיה כנען עבד להם.

והנה מהר״ש יפה ז״ל הקשה דאם א״י בחלקו של שם נפלה למה קוראים אותנו לסטים לפי שלא נתנו החלק המגיע לשאר בני שם דכיון תפלה בחלקו של שם לא הד לסטות מה שלקחו גם חלק שאר בני שם, רכיון דכנענים לקחוה מ ד ם המציל מידם זכה לעצמו כדאמתנן בפרק חלק 8 1 עמון ומואב טהרו בסיחץ וממון עשרת השבטים טהר בסנחתב, ותירץ דאף דמן התן כיון דבחלקו של שם נפלה ליכא גזילה מכל מקום אומות העולם לא תתקרר דעתם בתשובה זו שיאמרו דמכל מקום גזולה היא ב ד ם שלא החזירו אבדה לבעליה, ע״כ. ולא דעתי מה לנו אם תתקרר דעת האומות בתשובה זו או לא כיץ שכפי הדין התשובה היא אמתית דהמציל מד ם זוכה מן ההפקר תכה לעצמו, האומות המונין אותנו יאכלו ב ת עורם.

והנראה אצלי שקושית מהר״ש יפה ז״ל היא תרוצם של ישראל וה״ק שאומות העולם מונים את ישראל ואומתם אומה של בזתות אתם שכבשתם א ק ז׳ עממים לפי שסובתם ש א ח ישראל בחלקו של חם נפלה והאח היא שלהם, דשראל משיבים אותם ואומתם והלא בזתה היא בידכם לפי שבחלקו של שם נפלה והכנענים לקחוה שלא כתן מזרעו של שם. וכי תימא עדיין יקשה שיאמרו אומות העולם רלמה לא נתנו חלק לשאר בני שם, לזה משיבים ישראל דהמציל מד ם וכה לעצמו וכדאמתנן עמץ ומואב טהרו בסיחון, ומביאים ראיה לתן זה מרכתיב והעדם היושבים בחצתם עד עזה בפתותם היוצאים מכפתור השמדום דשבו תחתם שפירושו הוא ש א ח אדום שהיא עדם שהת עדם מתימן באו וכמו שכתבנו לעיל נטהרה לישראל על ד י בפתותם, ואם כן כי היכי ד א ח אדום שנאסרה לנו נטהרה על ד י כפתותם, הכי נמי חלק שאר בני שם נטהרה על ד י כנען, ואם כן מה שאמרו במדרש הלא הכפתותם היוצאים מכפתור השמדום דשבו תחתם אינו לראיה על מה שאמרו ואתם הלא בזהה היא בידכם דאם כן הוה להו למימר שנאמר בפתותם היוצאים מכפתור השמדום וגו׳ כדרכם בכל האגדות, אלא שמה שאמרו הלא בזתה היא בדכם לא הביאו ראיה לזה דפשוט הוא אצלם דבחלקו של שם נפלה א ח ישראל אלא שרצו לומר דכיץ דבזחה היא ב ד ם הותר לנו גם חלק שאד בני שם והביאו ראיה מדכתיב בפתותם הימאים מכפתור השמדום דשבו תחתם והותר לנו א ח אדום הכי נמי הותר לנו חלק שאר בני שם.

מעתה אלכה ואשובה למאמר הקודם. דש לדקדק במה שסיימו ומנין שאף ח״ל כן תלמוד לומר (בארצך) [אשר ה׳ אלהיך נותן לך] דמהיכא תיתי שמצות הצדקה לא תהיה נוהגת בח״ל אטו מצוה התלויה ב א ח היא והלא חובת הגוף היא. ותו היכי יליף לה מדכתיב אשר ה׳ אלהיך נותן לך ואדרבא פשטיה דקרא בא״י מיירי. ונראה דזה יובן עם מ״ש הרמב״ם בסוף הל׳ שמטה ו י ובל" עלה דאזהרה דשבט לוי שלא ינחלו ב א ח כנען וז״ל יראה לי שאין הדברים אמורים אלא ב א ח שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב דרשוה ביניהם ונתחלקה להם אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלדם באותם הארצות ובביזתם ככל ישראל, ע״כ. ועיין מ״ש בזה לעיל בדרך זה בדרוש א, למדנו מדבריו דאף דלענין תרומות ומעשרות אף ח״ל גמור שלא נכרת עליהם ברית לאבות העולם אם כבשם מלך ישראל בדין דינו כא״י גמור, מ״מ אזהרה זו דשלא יטלו הכהנים חלק ב א ח אינה אלא בז׳ עממין שנכרת עליהם ברית, אבל שאר הארצות אף שכבשם מלך ישראל כדינה נוטלים הכהנים והלוים חלק בם.

והנה בתחלת ספר יהושע כתיב כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו, ודרשו בספרי מה ת״ל ללמדך שאף ח״ל משתכבשו את ה א ח כל מה שתכבשו ח״ל יהיה קדש ויהיה לכם, ע״כ. ובפרשת עקב כתיב לכם יהיה ללמד בג״ש דיהיה יהיה דתרומות ומעשרות נוהגין בח״ל וכאן-כתיב לכם נתתיו לומר שהיא מתנה מה׳ לפי שאינה מה אח אשר היא ירושה לנו מאבותינו, ובזה נבא לכוונת הברייתא ובתחלה אמר מנין שעניי א״י קודמין לעניי חיץ ל א ח ת״ל בארצך דהיינו ה א ח המיוחדת לך, וחזרו ואמרו ומנין שאף ח״ל כן כלומר ומנין שאף ח ת ל א ח ג״כ שלא נכרתה עליה ברית לאברהם שאם כבשה מלך ישראל כדינה שיהיה הדין כן שיהיו יושביה קודמין לשאר יושבי ח״ל דומיא דתרומות ומעשרות, ת״ל אשר ה׳ נותן לך כלומר אפילו מה שאני נותן לך במתנה גמורה דהיינו ח״ל יושביה קודמין לשאר עניי ח״ל דש לו דין ארצך ושקולים הם ויבאו שניהם.