פרדס רמונים כג ה
<< · פרדס רמונים · כג · ה · >>
פרק חמישי:
באות ה', האות בעצמה פי' בשער האותיות. אמנם יש חילוק בין בואה בראש התיבה, ובין בואה בסוף התיבה, כמו שמעה, סלחה, הקשיבה - שהיא רמז למדה אחרונה. וכן בארו בזהר פרשת חיי (אולי כוונתו, לדף). וה' בראש התיבה רמז לבינה, ובסוף התיבה למלכות. ועכ"ז לא יצדק הכלל הזה לעולם.
וז"ל בזהר בפ' תרומה (דף, קסח): המוציא, מ"ט המוציא ולא מוציא, דהא כתיב בורא השמים ולא הבורא שמים, עושה ארץ ולא העושה ארץ, מ"ט הכא המוציא. אלא כל מילין דאינון מרזא דעלמא עילאה, סתירא אסתתרא ה' מתמן, לאחזאה דהא מעלמא גניזא וסתירא איהו. וכל מילין דאינון מעלמא תתאה, דאתגליא יתיר, כתיב בה', דכתיב המוציא במספר צבאם, הקורא למי הים, כלהו מרזא דעלמא תתאה איהו. ואי איכתב בשמא, איהו בה', כגון האל הגדול. והכא דאיהו באורח סתים, מרזא דעלמא תתאה איהו, עכ"ל.
ולכאורה נראה כי המאמר הזה מנגד אל מה שפי' בשם הרשב"י ע"ה לעיל. וכאשר נדקדק בו נמצאהו חולק קצתו על קצתו. כי ראשונה אמר, כי ה' הידיעה מורה על עלמא מתגלייא שהוא המלכות, ובסיפא קאמר, והכא דאיהו בארח סתים מרזא דעלמא תתאה. כנראה שמפני היותו עולם תחתון צריך היותו באורח סתום.
ובזולת היותו חולק דידיה אדידיה, הדבר בעצמו הפך הדעת. כי בשלמא למה שאמר ברישא כי מפני היותו עולם מתגלה בא בגלוי, ומפני היות הבינה עולם נסתר בא בהעלם בהסתר, ניחא. אלא למאי דקאמר ואי אכתב בשמא, קשה, וכי מפני שהיא הבינה יבא בה' הידיעה.
לכך נאמר כי מיני הגלוי הם שנים, ומיני העלם ג"כ שנים. שני מיני גלוים הם:
א'. ה' - גלוי הפעולה, ר"ל היות הפעולה מורה על הידוע על גלוי פעולה, כמו הקורא האומר, כי ה' הידיעה שבפעולה מורה על הקדמת ידיעת פעולה וזו מורה גלוי.
ויש גלוי שני, והוא גלוי השם בעצמו בה' הידיעה, כמו האל הגדול, כי הה' מורה על גלוי האל כנודע, והגדול כנודע. ולכן בגלוי א' שהוא גלוי הפעולה יש שם העלם, שאינו מזכיר שם הפועל כלל, כמו הקורא, האומר, העושה, כי אין שם גלוי מי אמר, מי עשה, מי קרא.
והענין הזה בא לכנוי המלכות, מפני שהוא עולם נגלה, בא פעולתו בגלוי המורה על גלוי. ומפני כי אין ראוי לנקבה לעלות בשם, כי כל כבודה בת מלך פנימה, לכן היא נעלמת בבחינת שמה. ואף אם הפעולה בגלוי, מפני שיתייחס אליה גלוי והעלם. גלוי לפי שהיא נגלת, העלם לפי שאין ראוי להעלותה בשם כדפי'. והטעם הנכון והאמתי לענין היא כמו שנבאר עוד בע"ה.
אמנם בינה עולם עליון, כשמזכירים פעולתה מזכירה בשם העלם בלא ה' הידיעה, להראות כי היא עולם נעלם, ולכן אמר בורא, עושה. כי הבינה ברא השמים שהם התפארת, וכן עשה הארץ שהיא המלכות. ולכן להיותה עולם נעלם באו פעולותיה בהעלם בלא ה' הידיעה.
וכן פי' בזהר [כז] פ' וירא אליו בפסוק (ישעיה לח, ה) הנני יוסיף על ימיך, כי אמר יוסיף ולא אמר הנני אוסיף כראוי, מפני שתוספת שנים מהבינה, והבינה נעלמת, ולכן אמר יוסיף. הנה שפעולותיה ראוים להיות בהעלם כדרך שהיא נעלמת.
וכן פי' בזהר פרשת פקודי (דף רלה, עב) וז"ל: דכתיב הוקם ולא פירש על ידא דמאן, אלא דלא אתקם אלא מרזא דעלמא עילאה דאיהו סתים וגניז ע"כ.
אמנם בשם עצמו, אדרבא, זו היא מעלתה שתתעלה בשם שלא כדרך המלכות. ולכן כשהשם בה"א הידיעה מורה על הבינה, שכן הה' רמוזה אליה ולא במלכות, שאין ראוי שתתעלה בשם, וכל שכן בה"א הידיעה, בשם שמורה על גדולתה ומעלתה.
ועם הקדמה זו יתיישבו דברי המאמר.
כי הוא הקשה למה אמר המוציא, כנראה דבלא ה"א לא סגיא. ואינו, שהרי מצינו ענין פעולה שהוא הווה בלא ה', כמו עושה ארץ בכחו, מכין תבל בחכמתו, ושם ודאי העיקר הוא על העשייה ההוה, שהוא קיום העולם בכל שעה ובכל רגע. וכן בורא השמים, העיקר הוא על ענין חוקם תמיד, אם כן למה אמר המוציא בה' מיותרת ללא צורך.
והשיב אלא כל מילין וכו', ודקדק באומרו כל מלין, שפי' ענייני פעולות, ולא אמר כל שמהן וכנויין או תיבין, לפי שהכונה על הפעולות הבאות בה"א הידיעה או בלא ה', כמו מוציא, עושה, או העושה ודומיהם. אבל בשמות כמו ההרה, היום, ודומיהם הוא סוג בפני עצמו כמו שיתבאר.
ואמר בעלמא דאתגליא יתיר, לפי שאף על פי שהוא עולם הנגלה נעלם הוא גם כן על האמת, כמו שנבאר בערך מ"ה בעזרת השם. ואי אכתוב בשמא וכו', פי', ואם ה' הידיעה נכתב בשם הכנוי עצמו ולא בפעולה, אז תהיה הגזרה להפך, שיורה על הבינה כדפירשנו. אמנם הכא דאיהו בארח סתים, שאמר המוציא ולא אמר מי הוא המוציא, וכן הקורא וכו' - הכל במלכות, כמו ויקרא אל משה ולא אמר מי, והוא המלכות, כמבואר בזהר במקומות רבים. ונבארהו בערך וה' הוא ובית דינו בפרק ו'. ובזה נתבארו דברי המאמר.
והטעם אל הענין הזה שאין המלכות עולה בשם, הוא כי אין ראוי לאשה לעלות בשם בפני בעלה, ולכן אינה נודעת כל כך. ואם כן לא יצדק בה ה' הידיעה, שאינה נודעת. וכן כתוב באשת חיל נודע בשערים בעלה, אבל היא אינה עולה בשם. אבל פעולותיה לטובתה ולזכות ענייניה ראוי שיעלו בידיעה בשם נודע שמפורסם מעשיה בכל קצווי ארץ.
או אפשר, מפני כי הבינה אינה צריכה לכסוי ולהעלם מהקליפות, שהיא נקראת נשר, שהיא כנשר שאינה מפחדת מכל עופות שבעולם, ולכן שמותיה בה' הידיעה, להראות שאינה מפחדת מהקליפות. אמנם המלכות נקראת יונ"ה, וצריכה כסוי כדכתיב (תהלים סח, יד) כנפי יונה נחפה בכסף. ולכן אינה ראויה להיות שמותיה בה' הידיעה, לכסותה ולהעלימה שלא ישלטו הקליפות. שהיא היונה המפחדת מן העופות הרודפות.
והקדמה זו נתבאר בארוכה בתיקונים (תזח, דקכא), ולאהבת הקיצור לא העתקנו לשונו הנה. והכלל, כי ה' בסוף תיבה לעולם במלכות, וה' שבראש התיבה כאשר היא רמז אל הפעולה הידועה, כמו המוציא, אז היא במלכות. ובהיותה הפעולה סתמיות, כמו עושה, בורא, הם בבינה. וכל ה' הידיעה שהיא בראש השם, שם ממש שאינו פעולה, אז היא בבינה ולא במלכות :
ובענין ה' רבתי וה' זעירא פי' בזהר פ' לך (דף, צג) ז"ל: כי ה' רבתי בבינה וה' זעירא במלכות. ועוד פי' בו שם פירוש אחר, כי ה' רבתי הוא רמז למלכות בהיותה יונקת מן היסוד, ולכן היא רבתי, להורות שלימתה במילואה מתמלאת מן השמש. וכאשר היא ה' זעירא רומזת בהיותה במיעוט וחסרון הלבנה ויונקת מן הדין, אבל לא כ"כ כמו כאשר נקראת בשם ד' שהיא דלה מכל וכל. ואמרו שם כי פי' אחרון עקר :
הבל. שבעה הבלים הם, והם הנזכר בפסוק הבל הבלים וכו' (קהלת, א) והם, הבל א', הבלים שנים הרי ג', הבל הבלים ג' אחרים ,הרי ו', הכל הבל הרי שבעה. והם שבעה ספירות. ופי', מלשון הבל פה, שפי' נשמה, כד"א וברוח פיו כל צבאם. וכן יש הבל עולה והבל יורד, והם בינה ומלכות. בינה עולה להתדבק בחכמה. ומלכות יורדת להתדבק בתפארת, בסוד יהה"ו כדפירשנו בשער פרטי השמות בפרק ט"ו. ובענין הבל יש צרוף לה"ב, מלשון חוצב להבות אש (תהלים, כט), ונקרא כן מצד הבינה על ידי הגבורה:
הגדה עקרו בחכמה. וכל לשון ויגד, ותגד וכדומה הוא בחכמה. וכן נדרש בשיר השירים [בז"ח דף פ"ד.456 בפ' הגידה לי (א, ז) (ובזהר ויחי, דף) ובמקומות רבים מהזהר. ובתקונים (תקוני זח, דף) פיר' כי חכמה תתאה מצד חכמה עלאה נקראת הגדה. וכן כל לשון נקבה שבהגדה. וכן מדרש הגדה. ובמ"א (תקון כא, דמד) פי' כי המלכות נקר' הגדה כד שרייא בה יהו"ה שהוא בעלה. ואפשר הטעם, מפני שאי אפשר הייחוד אלא כשהיא מקבלת מחכמה כדפי' בשער מהות והנהגה :
הדום. אלה הם דברי רבי משה בכנוי זה: הדום, יש מן המקובלים שקראו להוד - הדום רגלי, ויותר נראה לקרות שם זה למדת מלכות עכ"ל. ודבריו האחרונים נראה ודאי, שכן כתיב (ישעיה סו, א) והארץ הדום רגלי, ופי' הרשב"י ע"ה בתקונים - במלכות. ופי' שם, כי היא נקראת הדום רגלי כאשר היא כלולה מעשר, ואז היא הדום ומושב לכלם. ויתיישב פי' רגלי כענין ברגלי אעבורה (במדבר כ, יט) [העם אשר ברגלי (מא, כ) שפי' לשון כנופיא :
הדס. בכל דברי הרשב"י ע"ה בתקונים ובזהר מוכח, כי ג' הדסים הם ג' אבות, ומלכות מצדם נקראת הדסה, כי פי' הד"ס ה'. ואפשר שמצד זה אסתר ירקרקת היתה. וההדס ירוק ומר מצד הדין, מצד התעטרות הבינה, קו הירוק כמבואר בשער הגוונים :
הדר. לפי הנראה כי הדר הוא בהוד. אבל בתיקונים (בתקוני זח, דף) פי' כי הדר בתפארת. וז"ל: קול ה' בהדר, הידור לישראל סבא, הה"ד והדרת פני זקן עכ"ל. הנה בפי' כי הדר בתפארת. ובס' אור יקר פירשנוהו בנצח, והארכנו בראיות על פי הפסוקים. וכן בארו בזהר (בסבא דמשפטים, דף) בפסוק הוד והדר לבשת (תהלים, קד) כי הדר הוא בנצח [כח]. ואפשר דהיינו מאי דקאמר והידור לישראל סבא, כי הנצח הוא כסא ומכון לתפארת (ע זהר, תצוה):
הוא. כנוי לכתר. והכונה שהספירה הזאת נסתרת ונעלמת מעין כל, ולפי' מכנים אותה בלשון נסתר ונעלם. אמנם בזהר בפרשת וירא אליו בפסוק והוא יושב פתח האהל פי' - הוא בבינה. וכן בפ' ויצא (דף קנד, עב) וז"ל: ועלמא עילאה דאיהו יובלא קרינן הוא, דכל מלוי באתכסייא אינון. וכן לעיל בשער המציאיות פ"ג במאמר שהעתקנו בפסוק והיה ביום ההוא.
ואפשר הטעם, כי הוא לפעמים מתעלמת בסוד הסתלקותה אל מציאות י' שבחכמה. ובהיות ההו"א בה"א הידיעה, הוא במלכות רומז לשני מציאיותיה. האחד מציאות י' הוא ונעלם. ושני מציאות ה"א והיא מציאות מתגלה ובא בה' הידיעה בשם, הפך מה שפי' ריש פרקין. מפני כי הוא שם מתעלם בחינה נעלמת למציאות י'. ופעמים נמצא להרשב"י ע"ה מייחס הוא אל הת"ת. ואין מן התימא, כי לעולם הוא מורה הנעלם, והתפארת הוא נעלם בערך מה שלמטה.
ולפעמים המלכות גם כן נקרא הוא כשהיא מתעלמת כדפי'.
ובמקומות הכתוב הו"א ונקרא הי"א פירוש בזהר שהוא כללות הזכר עם הנקבה. וז"ל בפ' חקת (דף קפג, עב): ר' אבא אמר, בכל אתר כתיב הוא וקרינן היא, דכר ונוקבא כחדא. וכללא עלאה, ה' נוקבא, ו' דכר, א' כללא דכלא, דהא א' בשלימו שריא, עכ"ל.
והכונה, כי במקומות הכתוב הוא וקרינן היא, הוא לרמוז אל המלך בהיכלו. וכן הענין בזה הכתוב הוא וקרינן היא. ובהוא עצמו גם כן יש כללות, שנכלל בו ענין גדול, שהמלכות ה' - ת"ת, ו' וא' - למעלה בכתר. כי אין הכתר שורה אלא במקום שלם דהיינו דכר ונוקבא כחדא, שזהו אדם שלם, כאמרם זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם, שניהם יחד.
ואמר הענין הזה, מפני שהוקשה, כי בשלמא שם בן ד' שנכתב בי"ה ונהגה בא"ד, הטעם מפני שגם בשם בן ד' כלולה המלכות בסוד ה' אחרונה, ולכן אנו מזכירים הה' ושם נכלל שאר השם. אמנם בהוא והיא לא נזכר בהוא הנקבה, ולכן לא היה ראוי שיכתב אלא היא, ובמקום שנכתב הוא שנקרא הוא ולא היא.
ולזה השיב, כי גם בהוא נזכרה הנקבה, וזה שאמר וכללא עלאה וגומר. ונמצא למדין פירוש מלת הוא, שהיא כולל מלכות ותפארת וכתר.
ועוד טעם למה נכתב הוא ונקרא היא, כי הוא רומז שתיהם יחד, מלך בתוך חופתו והיכלו :
הוד. בספר שערי צדק, הטעם שנקרא הוד בהיותו מתלבש במדת גבורה להשפיל אויבים ולנצח מלחמות ולהציל אוהבי עליון. והסוד, והודי נהפך עלי למשחית וכו' (דניאל י, ח). וכל מיני ההודאות שאמר דוד בספר תהלים מדה זו וכו' עכ"ל. וכ"פ בפרק האורה.
ובפרק השם פי' רבי משה ג"כ שנקרא הוד בהתלבשו מהגבורה. והביא ראיה מהפסוק (תהלים מה, ד) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך ע"כ.
ובתיקונים (תקונאיג) ג"כ פירש הרשב"י כי כל הודו הוא בהוד :
הוה. בפסוק הוה גביר לאחיך (בראשית כז, כט) פי' בזהר פ' תולדות (דף קמג, עב) וז"ל: דאלין אתוון אינון רזי דהימנותא, ה' לעילא, ו' באמצעיתא, ה' לבתר. ובגין כך אמר הוה גביר לאחיך וכו' עכ"ל.
והכונה, כי במלת הו"ה נכללים סוד הבינה והתפארת והמלכות. והטעם, להגביר הקדושה על הקליפה להאבידה כדפירשנו התם:
הוי. פי' הרשב"י עליו השלום פ' אחרי מות (דף עד, עב), כי בהסתלק התפארת, דהיינו ו' עם משך הו"או, דהיינו ראש ו' זעירא שביסוד, דהיינו י' - נעשה וי. וכאשר תסתלק עוד אל הבינה ולא יושפע ממנה שפע למטה, והברכות מתעכבות שם, והצינור שהיא התפארת המשפיע לכל האצילות מסתלק שם, אז נאמר הוי.
ויש חילוק בין אוי להוי. כי במקום שנאמר אוי - אין הגזירה מתבטלת בתשובה, שאין שם ה' שהיא תשובה. וכאשר נאמר הוי, עדיין הדבר תלוי בתשובה ותשובה מבטלת. והארכנו בערך אוי :
היא. כנוי למלכות. אמנם במציאותה הנסתרת המשתווה אל החכמה, כדפי' בשער המציאות (פרק ג, וד), וכן פי' הרשב"י ע"ה בספר ר"מ (פנחס דף, רנז.). וענין כתיב הוא וקרינן היא פי' לעיל בערך הוא :
היכל נקרא המלכות. כי היא היכל אל התפארת שהוא גנוז בתוכה. וכן עולה שם אדנ"י בחשבון היכ"ל. ושם אדנ"י - היכל לשם בן ד' במציאות הספירות וההברת ההזכרה כנודע. והבינה - היכל לחכמה ולתפארת, שהוא גנוז בתוכה ויוצא מן ההיכל למגדל, שהוא התיבה, שהיא המלכות, כאשר נבאר בערכו בע"ה, כן פי' בזהר (שלח דקסד, עב).
ובפ' לך (דף צד, עב) פי', כי היכל הוא הכתר, ופי' היכל, הכונה מקום שבו כולל הכל, דהיינו כתר הכולל כל האצילות. ועכ"פ היכל רומז אל הספירה שהדברים נגנזים בה. ולכן ייחס הכנוי הזה לכל הספירות. ובכתר מתייחס ג"כ מפני שבו גנוז הכל בסוד הצחצחות כדפי' בשער הצחצחות (ע, בעסר) :
הלכה היא השכינה. ונקראת כך במציאותה הדק הנקרא בת עין. וזהו הלכה למשה מסיני, שהכונה שהיא כלת משה, בסוד מציאות היו"ד אשר לה, כמבואר בשער המציאיות. - כן פי' בתיקונים.
ובר"מ פי', כי מצד הגבורה נקראת הלכה. כי שם ה"י מאלהי' ה' מאברהם י' מיצחק [כט].
ונקראת הלכה כרבים, בהיותה מקבלת מג' אבות, שהם נקראים רבים, כמו שנבאר בערכו.
ובתיקונים (תקונאכא) פי' שנקראת הלכה כאשר היא בין נצח והוד הולכת להתייחד עם בעלה.
ואפשר לחלק בין הלכה סתם ובין הלכה למשה מסיני [ל]:
הלל גמור ושאינו גמור יש שפירש, כי הגמור הוא בסוד הבינה, ושאינו גמור בסוד המלכות. והנכון, גמור היא בסוד לבנה במלואה, ושאינו גמור - בסוד פגימתה. (וע תקונא, יג):
הללויה הוא א' מי' תקונים שיש למלכות מע"ס. ומצד התפארת יש לה הללויה וכל ענין הילול. כן בארו בתיקונים (תקונאיג).
ובזהר פ' וישלח (דף, קעח) פי', כי הללויה הוא שבח שהשכינה משבחת לתפארת, ובאו שניהם בתיבה זו, והוא הלל יה"ו. הלל היא השכינה, מלכות. ונקראת הלל, שהיא משבחת תדיר להקב"ה. יה"ו הוא התפארת. וענין סדר אותיות אלה וי"ה. ובאורו שהיא משבחת לתפארת שהוא ו' שהוא כלול מחכמה ומבינה ומקבל מהם והיינו י"ה :
הנני היא המלכות, בחינתה לבדה בלי הצטרף אליה בחינה אחרת מהבחינה של הספירות כלל. והוא מורה על הדין, ומורה על גלוי' והזמנתה. כן בארו בזהר פ' נח (דף סה, עב), והמפרשים פירשו בענין אחר :
הר. ההרים הם הרבה. אמנם הר סתם, יש שפי' אותו ביסוד. והם בעל ספר האורה, ור' משה בספר השם ג"כ פי' הר ביסוד.
אמנם בזהר (תשא דף, קצ.) בפסוק נכון יהיה הר בית ה' (ישעיה, ב) פי' רבי חייא וז"ל: הר בית ה' דא טב בלא רע. הר בית ה', ודאי דלית תמן חולקא לסטרא אחרא וכו' עכ"ל. ושם העסק במלכות כדמוכח התם.
עוד נקראת המלכות הר המוריה וכן הר המור כדכתיב (שה"ש ד, ו) אלך לי אל הר המור. ופי' רבי משה, כי במוריה יש שם י"ה אל ל"ב נתיבות. ועוד בו לשון הוראה. ועוד לשון מור שהוא ענין קטרת.
והנה ירושלם היא המלכות, ויש הרים סביב לה ומהם הר שעיר, ומהם הר עשו, ומהם הרי נשף והם כנוי לקליפות.
ויש שפי' בהר ציון, הר הוא ירושלים וציון הוא יסוד. וכן נקרא ההר הטוב (דברים, ד), מפני שהוא טוב ומטיב לכל, על דרך אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג, י). וכן נקרא הר הקדש. וכן יש הררי ציון, ופי', כי הם נצח והוד, כי הם הרים סביב להר ציון הנזכר, שהם משפיעים ליסוד כנודע.
והנראה לנו בענין ההר הוא, כי סתם הר הוא במלכות, וכן פי' בזהר פ' יתרו (דף, סט) וז"ל: אל הר ה' דא אברהם, דכתיב אשר יאמר היום בהר ה' יראה. דהא אברהם קרא לה הר, מה הר הפקרא לכל מאן דבעי בעלמא, אוף אתר דא קדישא הפקרא לקבלה לכל מאן דבעי בעלמא. ופי', כי המלכות מצד החסד נקרא הר, שהוא הפקר מצד שבו תפיסת הגרים בהיותם נכנסים תחת כנפי השכינה, ולכן בימי אברהם היה מקבל רוב הנפש כדכתיב (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן.
וכן ביאר עוד שם (דף, ע.) וז"ל: הר לשאר עמים כד אתיין לעאלא תחות גדפוי. ופירש שם, כי לכן הגר נקרא ג"ר צדק, שנכנס תחת כנפי השכינה הנקרא צדק. ונקרא ג"ר מפני שעוזב מקומו ובא לחסות.
ובזהר פ' לך (דף, פ.) פירש בפסוק ויעתק משם ההרה וז"ל: מתמן ידע הר ה', וכלהו דרגין דנטיען בהאי אתר. נראה מדבריו, כי המלכות בערך היותה כולל כל כחותיה התחתונים נקראת הר כמו ההר שבו נטיעות הרבה. וכן מורה במקומות הרבה.
הנה מכל זה, כי מלכות נקרא הר. ואמנם כל הספירות נקראים הרים, כמו שפירש בתיקונא (כא דף, מב): שמעו הרים אלין אבהן. כי גדולה, גבורה, תפארת נקראים הרים. ונקראים כן על שמה, כי היא עקר אל ההרים כדפירשנו לעיל. ולשון הר מורה על ענין גבוה כי הם גבוהים ועליונים :
הרי בשמים נקראת כל שש קצוות עליונות, מטעם כי הם מתבשמים כל א' מחבירו. ובתולות אחריה רעותיה נקראים הר"י בת"ר, מטעם כי משם ולמטה יפרד, והם טורא דפירודא. - כן נתבאר בזהר פרשת ויצא (דף, קנח.).
ונקראת הר המוריה מצד החסד - כן פי' הרשב"י ע"ה בפסוק (שה"ש ה, א) אריתי מורי. כי המור הוא באברהם, ונבארהו בערכו ב"ה. ונקרא מוריה, בסוד היות החסד מיוחד בג' ראשונות הנכללות בי"ה כנודע. וכן כתר נקרא מור. וכן פי' הרשב"י ע"ה בפסוק (שם ד, ו) אלך לי אל הר המור. ואפשר שנקרא מצדו הגדולה כן. וארבעתם יחד בהיותם מריקים ברכה ושפע אל ההר הזה, ע"י המעשה ההוא שעקד את יצחק בנו נקראת על שמם הר המוריה.
ונקראת הר הקדש בהיותה יונקת ממקום הקדש, שהוא בחכמה, כאשר נבאר בערכה ב"ה.
ונקראת הר ציון במציאותה כאשר יתיחד עמה (היסוד,) בנקודת ציון, שהוא מציאות יו"ד שבה, משכן ליסוד כאשר נבאר בערך ציון בע"ה.
ובזה יתוקן הכל, כי בתיקונים פירש הרשב"י ע"ה הר ציון - יסוד. ובמקום אחר פירש כי המלכות נקרא הר ציון, והכריח כן מן הכתוב. והא כיצד, אלא כדפירשנו.
ונקראת הר גריזי"ם והר עיבל, מצד ימין ששם הברכה הר גריזים, ומצד השמאל הר עיבל ששם תוקף הדין.
ונקראת הר הטוב בקבלתה מן החסד, מצד בחינה הנקרא טוב, כאשר יתבאר בערכו ב"ה. ופירוש, טוב מאיר בסוד אור החסד.
ויש הר העברים (כמשכ בזהר, חוקת): דאחיד לתרין סטרין ע"כ. וגם מן הטעם זה יתכן ביסוד.
עוד נקרא המלכות הר סתם מצד עצמותה כדפי', והר ה' מצד עצמותה לבד בלי הצטרפות הרים זרים עמה. ונקרא הרים סביב לה מצד ההרים, מהם טובים ומהם רעים. הטובים נקראים, בתולות אחריה רעותיה כדפירשנו לעיל, ויקראו הררי ציון. והרעים יש קצתם נקראים הררי נשף והרי חשך - הפך הבקר אור, והר שעיר והר עשו - כל אלו מצד הקליפה מצד שמאל.
ובתיקונים (זח, דקלא) וז"ל: ותנח התיבה, שריא בטורי לווטייא למעבד בהון דינא, דאינון טורי קרדו, טורי חשוכין בגלותא ארירן בגלותא כו'. יראה משם בפירוש כי הקליפות נקראים הרי אררט, לשון קללה :
התקפתא. פי' הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונאכא), כי המלכות מצד החסד נקרא התקפתא. והכריח כן מפסוק ימינך ה' נאדרי בכח ותרגום - בתוקפא. והאמת, שהיא מצד הגבורה שבגדולה, שכן הכריח בזהר דשמאלא אתכליל בימינא מן הפסוק הזה. ואין ספק כי כ"ח הוא מצד הבינה בסוד הדין אל השמאל, ומשם נכלל החסד בגבורה.
עד הנה הגיע עיון שכלנו בביאור ערך אות ה', והננו נכנסים בביאור אות ו' בס"ד: