פרדס רמונים י ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · פרדס רמונים · י · ב · >>

פרק שני:

בגווני הספירות כאו"א בפני עצמה.

ראשונה הכת"ר.

יש שפירשו שאין גוון כלל בכתר מפני שאין פעולה נתפסת בו לרוב העלמותו, וקראוהו בכלל אור מתעלם להורות על העלם פעולתו.

ויש שפירש שיצדק בו הגוון הלבן אור לבן תכלית הלובן. ויש למפרשים הכרח מן הכתוב שאמר (דניאל ז, ט) ועתיק יומין יתיב לבושו כתלג חיור וכו', הנה שעתיק יומין הוא בכתר כדמפרש הרשב"י ע"ה במקומות רבו מספר, ועכ"ז כנה אליו הכתוב הלובן עם היותו תכלית הלבנונית כפי שיעור רחמיו. וכבר היה באפשר לדחות ראייה זו ולומר לבושו קאמר ולא הוא ממש, שערו קאמר ולא הוא. אמנם לפי האמת יתייחס אליו הלובן.

ואין שתי הדעות האלו חולקות כלל והכל ענין אחד. כי בכתר בהיות השפע למעלה בשרש לא ישפוט בו גוון כלל אלא הוא העלם, והשפע ראוי אל הלובן שיתגלה ויתלבן. וענין הזה נמשל בדברי הרשב"י ע"ה באדרא אל הטל שהם טיפות שלא ישפוט בהם גוון כנודע, אמנם אחר רדתו יתעבה ע"י הקור ויתגלה גוונו גוון הקרח הנורא בתוקף הלבנינות. וכן הענין בפעולות הכתר, לפי האמת לא ישפוט בו אפי' פעולת הרחמים לרוב העלמו. אבל מצד בחינת גלוייו והתפשטותו בספירות יתגלה גוונו לובן בתכלית הלבנונית. הכוונה תכלית החסד והרחמים. ולבושו ושערו הנאמרים בכתוב הכל משל אל עולמות נעלמות כדמוכח באדרא. ולכן נקרא מחשוף הלבן שפירושו גילוי הלובן שאחר גלוייו הוא לובן וזהו מצד בחינתו אל הספי' והתפשטותו כדפי'.

ויש שפי' בכתר הגוון השחור להורות על האור המתעלמת בתכלית החשך המוסתרת. ואין דעה זו חולק עם ב' הדעות הקודמות. כי הכתר נק' חשך מצד בחינת העלמו למעלה למעלה עד אשר יחשיך בעדו ולא ישגוהו אפי' הספירות והיינו בחינת יחודו במאצילו. וזה לא תושג לזולתו יען שהיא בחי' שמשתווה המאציל בנאצל עם היות שיש כמה וכמה יתרונות ומעלות אל המאציל על הנאצל כדפי' בשער אם הא"ס הוא הכתר פ"א.

הכלל העולה שבכתר ג' בחינות:

בחינה ראשונה היא בחינתו עם המאציל, וזה נק' חשך לסבה שאמרנו.

בחינה ב' היא בחינת עצמו מתגלה ולא מתגלה, יצדק בו שם טל שהוא מציאות מתגלה אבל אין בו גוון כלל.

בחינה ג' היא בחינת הלובן בתכלית, שהוא הטל המתעבה כקרח הנורא וכעין הבדלח והיא בחינתו אל הספירות.

ובזולת זה יש בכתר ג' מיני חשך שיחסוהו כלם בתיקונים מקומות שונים ובזהר:

חשך ראשון הוא ממש ליחס העדר האור. והכונה כי כנגד האור העליון שהוא הנמצא הראשון הממציא כל הנמצאים, הוא חשך נגדו. וז"ש הרשב"י בתקונים (תקונאע) כתר עלאה אע"ג דאיהי אור צח וכו' אוכמא איהו קדם עלת העלות עכ"ל, וביארנוה בשער ג' פ"ב. הנה כינה אותו בלשון שחרות ליחס הלובן והאור אל הנותן אור לכל מאיר.

ב' נקרא חשך אל הבחינה העליונה שבו הנז"ל והיא נקרא חשך ושחרות לטעם הפך הנזכר להראות גדולת העלמו ואורו הדק שאין השגה לעליונים בו.

ג' נקרא חשך ושחרות בחינה אחרונה שבו בחינת הנקבות שבו שהוא אוכמא נוקבא לחוורו, וזהו השחרות א"א לעמוד על עניינו אלא בשער ממטה למעלה בפ"ה. ובזה נכלל הנמצא בגווני המדה זו בדברי המקובלים:

שנייה החכמ"ה. יש מי שפירשו שגוונה אדום. והטעם לפי שעולה על דעתם שהיתה החכמה דין. וכבר בטלנו דברי בעלי הדעת הזה בשער ח' פ"ה. ומפרשים אחרים יחסו לה גוון ספיריי שהוא גוון המקבל כל הגוונים ויש שהוסיפו שהוא גוון התכלת שהוא תכלית כל הצבעים. ולפי האמת כי ענין התכלת שיחסו אפשר לומר כי השחרות תחילת פתיחתו אל הגוון הוא התכלת. ואפשר לסבה זו יחסו אליו גוון התכלת יען היות החכמה פתיחת הכתר והתנוצצותו. אמנם מ"ש שהיא מקבלת כל גוון ושהיא תכלית כל הגוונים לא יצדק כ"א בצדיק או במלכות כמו שנבאר כי כן ביאר הרשב"י, אבל גוון המתייחס בה הוא גוון שממנו יושפעו כל הגוונים ויהי הגוון ההוא מקורם, כי כן נראה מתוך דברי הרשב"י ע"ה. ואפשר שזו היתה כונת המפרשים בגוון התכלת והספיר שהוא פתיחת כל הגוונים מאין גוון לגוון וממנו יתחלקו לגוונים לפי גלוייו ובהירותו והרכבתו, וכן החכמה מקור כל הפעולות ע"י השפעתה בבינה. ועכ"ז יש תכלת אחר שהוא כנוי אל הדין כמו שנבאר ואין זה ממינו ח"ו. ומה שאמר שהוא תכלית כל הגוונים הכוונה שממנו ימשכו כלם ואליו יחזרו כדמיון הגלגל שמקום התחלתו שם סופו.

ויש מי שפי' כי הם ז' גוונים בחכמה וז"ל: מדת חכמה נקרא יש ולפיכך אמרו (שמות יז, ז) היש י"י וגו' וזה שאמר (ירמיה לא, טו) יש שכר לפעולתך. וכביכול זו המדה נקרא אגוז, ונקרא עי"ן שיש בה ז' גוונים כנגד גווני העין. ואלו הגוונים שיש במדת חכמה שם:

האחד המקיף לעין שסובב סביב למדת חכמה גוון אדום ולפיכך יש באדם בעין גוון אדום שסובב לעין ומכאן יוצא מבוע שאמר הכתוב (שה"ש ה, י) דודי צד ואדום. וכתיב (ישעיה, סג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים וכו'.

וגוון השני לבן וראיה שנסמך הלבן לאדום דכתיב (שם א, יח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, הוקשו זה לזה ולפיכך יש בעין האדם לבן.

והגוון הג' הוא כעין ירוק נראה ואינו נראה ומכאן המשכת הבינוני ומכאן נמשך קו האמצעי.

והגוון הד' הוא כעין כרתי וכנגדו בבנ"א העוברים על כריתות [ב].

והגוון הה' הוא כענין תכלת שבציצית והוא הנותן אור בד' גוונים שזכרתי והוא בבת עינו של אדם ממש.

והגוון ו' הוא כעין המים בין ירוק ובין כרתי ועומד בין אלו המדות ומכאן המשכת בן תלמיד חכם לבעלי מצוות. והגוון הז' הוא קדש הקדשים המאיר לכלם והוא הגוון הנמשך מכ"ע. ולפיכך ארז"ל כל השביעיות קדש. ומכאן יניקת כל החכמות. והכ"ע הוא הסובב סביב לזו המדה וגוונו לבן וכנגדו היה לובש כהן גדול בגדי לבן ביום הכפורים עכ"ל. ועם היות דבריו דברי קבלה וקדש קדשים, בענין העין במה שייחס אותו בחכמה לא צודק לכמה טעמים, כי אין עין בחכמה אלא או עינא פקיחא שהוא למעלה בכתר ושם הוא עינא חיוורא בזולת גוון, או עינים בעלי הגוונים אלו שהם בגבורה כדמוכח מתוך האידרא. אם לא שנאמר שענין הגוונים האלה הוא על ידי הל"ב נתיבות הנמשכות למטה וישתנו פעולתם לדין ולרחמים אפשר שיצדק:

השלישית בינ"ה. יש שפי' שהיא אודם נוטה ללובן. וזה הדעת כבר בטלנו למעלה בשערים הקודמים. אמנם כלם הסכימו שהיא גוון אור ירוק, ואמרו שהיא קו ירוק המקיף העולם. וכן דעת הרשב"י ע"ה כמו שנבאר בפ"ה. והירוק הזה הוא ירוק ככרתי וכעשבים. ופירשו המפרשים הטעם לגוון זה, כי כמו שהירוק הוא הקודם לכל הפירות שבעולם כי תחלתם ירוק כנודע, כן המדה זו קודמת לכל מעשה בראשית כמו (בראשית, א) ויאמר אלקים שהרמז בבינה.

ואין זה מספיק כי אין ראוי שיהיה הגשמי טעם והכרח לרוחני.

ואפשר לומר בזה שכאשר בתכלת יתערב הירוק כחלמון ביצה או כמוריקא יתהוה ממנו הירוק כעשב, ולכן אחר שהבינה דין ולא דין ממש א"כ אינו אודם לפי שאינו ממש הדין בעצם אבל יהיה ירוק כמוריקא שהיא אודם ולובן מעורב, ולכן כאשר יתערב עם התכלת שהוא אור החכמ' יתהוה ממנה גוון הירוק ממש כעשבים כנודע ענין הרכבה זו לבעל הצביעה.

עוד אפשר קרוב לזה כי הבינה ממנה נמשכים הלבן שהיא החסד והאדום שהיא הגבורה והמורכב משניהם שהיא הירוק כמוריקא שהוא עמודא דאמצעותא. ומציאות הבינה היא קיבוץ ג' אלה היוצאים ממנה, וא"כ כשיתקבצו בה גוונים אלה יתהוה מהם ירוק כחלמון וכאשר יתערב עם הירוק הזה התכלת שהוא שפע החכמה ואורה יהיה גוונו הירוק ככרתי לכן יתייחס אל הבינה גוון הירוק כעשבים מפני שהוא קבוץ החכמה והגדולה והגבורה והתפארת כנודע: