פרדס רמונים יג ג

<< · פרדס רמונים · יג · ג · >>

פרק שלישי: כדי להבין המאמר הזה על מתכונתו צריכים אנו להקדים ה' הקדמות ואלו הן. א' החלוק שיש בין ימים לשנים. והענין כי סתם שנה היא בבינה וסתם ימים היא במלכות. כנודע כי המלכות היא מצוה שהיא יום אחד. והענין מבואר כי בשנה שס"ה ימים והם נקראים שס"ה ימי החמה. ונודע כי תהלוכות החמה וענייניו הם בכח הבינה ועליו נאמר (קהלת א, ה) וזרח השמש. ובארו בזהר פ' ויצא (דף, קמו) היות זריחתה מבאר שבע שהיא הבינה ומשם שואב כוחו ושפעו עד שמתיחס כינוי החמה אל הבינה ברוב המקומות בזוהר. וטעם היות ימיה של בינה שס"ה מפני שהיא נקבה ונטייתה אל השמאל ובה הם שס"ה מצות לא תעשה. וכן פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף, רמח). ואף אם נמצא שנה בת"ת לפעמים. הכל ע"י הבינה כמו שנבאר בשער ערכי הכנויים בס"ד. ובה הם רומזים י"ב חדשים כמו שבארנו בשער ד' בפ"ז. והענין כי שם מציאות שש קצוות הנעלמות מפני שעל ידה נאצל כל האצילות כמבואר שם. והנה שש קצוות לפעמים נוטים אל הדין לפעמים אל הרחמים לכן הם י"ב ובה התחלת י"ב גבולים כאשר נבאר בשער פרטי השמות פ"ו. ולכן לעולם שנה היא בבינה. ולכן ימים במנין שנה הם מיה"כ עד ר"ה. ויהכ"פ הוא קבוץ כל הימים והוא יום המסויים בשנה שהוא כנגד כל השנה (וכן,) [ובו] שובתים כל ימי השנה כמו אחר ו' ימים שבת, אחר ל' יום ר"ח, אחר שנה יום א' שהוא יה"כ שבת עולם הבא. וכל שנה יש בה שס"ה ימים וי' היתרים על השנה הם י' ימי תשובה שהוא חותם השנה חותם השביתה שהם ימי תשובה תשובה ממש שהיא בינה ששם ישובו כל הימים. ולכן הם הימים שיוכל האדם לתקן הימים שעיוות בהם קודם שיבא לראות את פני האדון ה' ולכן הם ימי תשובה כדפי'. ועם היות שימצא שנה שאין בה ימים כי אם שנ"ג ימים וכן שנ"ד וכן שנ"ה לפי שנות המחזור, אין זה דבר כי זהו שהשנה לווה מחברתה ופורעת ולעולם ימי החמה שס"ה והרמז בהם לבינה כדפי'. ואחר שענין הימים והשנים היותם אלו בבינה ואלו במלכות שהיא יום א'. נבא לבאר הקדמה שנייה והיא הקדמת חלק הזמנים ברמיזתא: הב' היא חלוק הזמנים ברמיזתם. ונאמר שהזמן יתחלק לז' חלקים, והם. א' יובלים, ב' שמיטות, ג' שנים, ד' חדשים, ה' שבתות, ו' ימים, ז' שעות. ונבאר עניינם. היובל הוא קבוץ ז' שמטות, שמיטה הוא קבוץ ז' שנים, השנה הוא קבוץ י"ב חדשים, החדש הוא קבוץ ד' שבתות, השבת הוא קבוץ ז' ימים, היום קבוץ כ"ד שעות. והענין הוא כי סתם שעה היא במלכות והיא פועלת פעולת ושנוי הזמן בכח סדר הזמן השופע עליה. וסדר הזמן הם ז' ספירות מחסד ולמטה וסדר הזמן פועל בכח הבינה השופעת עליהם כאם על הבנים. ונמצא עיקר האילן הוא בינה והיא שרש האילן ששרשיה מתפשטים לאין תכלית. וכן כינוה בתיקונים בלשון שורש האילן וכמו שנבאר לשונו בשער ט"ו פ"ב. והיא יובל ולה ז' ענפים. וז' ענפיה הם ז' שמיטות שהם ז' ספירות. ולז' ענפים אלו לכל אחד מהם ז' ענפים והם ז' שנים. ולא נכחיש כי עם שיתייחס שם שמיטה בכל הספי' ואף כי במלכות (על,) [עם] כל זה לא יעלו הם לעניין השמיטין אם לא בכח הבינה השופעת עליהם. וכן בארו בפי' בתיקונים. כי מצד החכמה הספי' כלולות מי' ומצד הבינה כלולות מז'. והנה נמצא שאין להם כללות השבע להיותם שמיטות אם לא בכח הבינה המאירה בשרשים הנעלמים ומשם יונק כל האילן. ולכל ענף וענף מז' ענפים עוד י"ב ענפים והם י"ב חדשים שבכל שנה ושנה, והם י"ב הוויות, שהם י"ב גבולין, שהם י"ב עלין שבשושנה ששה אדומים וששה לבנים, לפי שנטייתם לעתים לדין ולעתים לרחמים. ויש בענין החדשים וההויות כמה וכמה עניינים שאם היינו נכנסים בביאורם היינו יוצאים מהמכוון ואין לנו אלא לקצר ולעלות. והנה הי"ב הויות הם צירופים שמצטרפים משם בן ד' כזה יהו"ה יהה"ו יוה"ה, הרי שלשה ביו"ד. וכן ג' אחרים באות ה' ההי"ו ההו"י היו"ה, הרי ג' בה'. וכן ג' אחרים באות ו' והי"ה והה"י ויה"ה, הרי ג' בו'. וכן ג' אחרים באות ה' הוי"ה היה"ו הוה"י, הרי ג' בה'. ובראשי תיבותם שם בן ד'. וכן בכל חדש וחדש שלשים ימים וכאשר נחלקם יבואו ג' לכל שבוע ושבוע ויעלו כ"ד ימים. כי יום שבת אין לו כלל כי הוא קבוץ ההויות ר"ל כל ההויות הוא ביום שבת שהם שלשה הוויות. וכן אמרו שמשם נזונים כל ימי השבוע לכן הם שובתות כל שלשה ההויות שבשבוע ביום שבת. אח"כ מתחלקות שני אותיות בכל יום. אחד ביום וא' בלילה זו זכר וזו נקבה. שכן בהוי"ה שתי אותיות שהם י"ו זכרים ה"ה נקבות ולעתים שניהם זכרים ושניהם נקבות ולפעמים הלילה זכר והיום נקבה הכל בסוד האור המתהפך. וכן יש ימים שיש בהם דין יותר מחברתה כמו שביארנו ענין זה בס' אור יקר בפרשת החדש הזה לכם שהתחלנו בחבורו (ע בעסיס, רמונים). ואיך שיהיה נמצאו הימים ענפים אל השבת, והשבת ענף אל החדש. והנה בשבת ז' ימים נגד ז"ס, עוד בכל יום כ"ד שעות י"ב יום זכר רחמים וי"ב לילה נקבה דין. הכל לפי התחלקות הוייות כמו שנאריך בביאור ענין זה בס' הנזכר וכן לפנים בספר הזה. ועתה לא יקשה עלינו אם מזל יום גורם ואם מזל שעה גורם הנזכר בשבת (דף, קנו). או אם מזל שנה או מזל חדש או שמטה או יובל. ופתח עיניך. ועתה לא יבצר ממנו כי השעות הם צנורות של אור נשפעים מהימים, והימים צנורות של אור נשפעים מהשבועות, והשבועות צנורות של אור נשפעים מהחדשים, והחדשים צנורות של אור נשפעים מהשנים, והשנים צנורות של אור נשפעים מהשמטות, והשמטות צנורות של אור נשפעים מהיובלות. והנה אין ספק לפ"ז כי לעולם יחזרו הענפים אל מקורם, כי השעות יחזרו אל הימים. וע"כ אמרו בס' הזהר שיתודה האדם על עונותיו קודם שוכבו לתקן את אשר עותו. וכן הנשמה עולה ומודה על עונותיה. וכן הימים יחזרו אל מקורם שהוא השבוע. ולכן יש שכתבו כי השבת מכפרת, ונכון הוא שהוא שביתת הימים. ואל ישתומם נפש המעיין ויתבהל להשיב, הלא מהשבת נזונים הימים הבאים. וא"ז קושיא כלל [כו]. שהרי כהנים במשמרותם יוכיחו שהיו עובדים ביום השבת שתי משמרות העוברת והבאה. וזה ודאי יורה על הקשר והיחוד. וכן השבועות יחזרו אל החדש ונאמר בו כפרה, כמו שאנו מתפללין ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה לכל וכו'. וכן החדשים אל השנה. ומשם אל התשובה שהוא יוה"כ שהיו מתפללין ט' ברכות [כז] הכל להורות על המקור. ועתה בהקדמה זו לא ידחק שיהיה היום מגלה לעתים כח השנה כאשר ירצה המקור להגביר בו האור והשפע. ועכ"ז לא ישתוה אל השנה ממש. ואחר שנתבאר העקר הזה נודע ענין הזמן שמה שהוא היום הזה אינו מחרתו ומה שהוא מחרתו אינו היום שעבר. וכן בשנים וכן בשמיטות וכן ביובלות מה שהוא יובל זה אינו זה כי השרשים מתפשטים למעלה עד לאין תכלית במה שאין ראוי לעיין בו. ואחר שהקדמנו מה שהספיק לענין חלוק הזמנים ורמיזתם נבא לבאר גלות מצרים בהקדמה בקצרה: הג' ענין גלות מצרים להיות שעד שזרח אור אברהם היה הקב"ה משפיע שפע נשמותיו בהמובחרים שבין האנשים כי כן היה ראוי. כ"א לא חטא אדה"ר היה לו כתנות אור באלף שהוא רומז לאחדות השם ויחודו. אבל כשחטא וערבב קדש בחול וחול בקדש ובא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, נתערב הקדש והוליד לקין קינא דמסאבותא והיה העולם הולך ומתקלקל והפת מתעפש ולכן נתלבש בכתנות עו"ר שהוא שבעים אומות [כמניין ע' שבעור]. ולא חלקם הקב"ה לכבוד שמים שעדיין לא זרח אור אברהם עד דור הפלגה וחלקם הקב"ה כאו"א לפי מקומו הראוי לו. ונטיל לחלקו אברהם שהוא אור ונתקן כתנות אור באלף ולא תיקון גמור כי עדין היו סיגים מעורבים בכסף וכסף בסיגים, שבין האומות היו נשמות קדושות ובין הקדושה היתה עדיין זוהמא. והנה בראשונה נתחכם הבורא לטהר הקדושים ויצא מאברהם ישמעאל ומיצחק עשו. ויעקב מטתו שלימה טהורה ונקיה. אח"כ רצה לטהר ולקבץ ניצוצות הנדחות כי רצונו לבלתי ידח ממנו נדח. והכניס הכסף הנקי בתוך הכור הברזל עבדות מצרים בתוקף הקליפה. ושם נתקבצו כל הניצוצות אל רוב הכסף הנקי ולכן שם נתגלגלו כל הדורות דור המבול שעליהם נאמר (שמות א, כב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. ודור הפלגה שעליהם נאמר (בראשית יא, ג) נלבנה לבנים, וכן במצרים נאמר (שמות ה, יח) תוכן לבנים תתנו. עד שיצא הכסף צרוף נקי מנוקה מכל סיג שש מאות אלף. ומן הראוי היה שלא לקבל עוד גרים. ועל זה נאמר ראה ויתר גוים. ופי' רז"ל (בק דף, לח) כשעמדו ישראל וכו' התיר להם ז' מצות, כי כבר לא היו ניצוצות כמו שלא יהיו בזמן המשיח כענין שאחז"ל (יבמות, כד) אין מקבלים גרים לימות המשיח. וכד"א (דברים, לב) ה' בדד ינחנו וכו'. אבל קלקלנו בעגל נעשה להם כהתר והוכרחו להתגלגל [כח] במותר ולעבדה ולבא בתוך כור שאר הגליות. ונחזור להענין שהיו ישראל ביציאת מצרים נקיים שש מאות אלף אבל במצרים גברה עליהם הקליפה והסיגים עם היותו כסף צרוף שבטי יה עדות לישראל עכ"ז נכנסו בתוך הקליפה וירדו פלאים והסיגים והעופרת שלט עליהם עד שנכנסו בשער מ"ט פנים טמא. ואלו לא נתעורר מ"ט פנים טהור ן' שערי בינה עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו כו', ולכן הוכרח להיות החרדה הזאת לחזק לב פרעה [ולהכותו מכת בכורות] ולשבר מתלעות עול ומשיניו ישליך טרף. וקם פרעה לילה והכריז בני חורין אתם לעקור את הקליפה ולשבר אותה מכל וכל. והנה בצאת ישראל ממצרים עדיין לא היו נקיים לגמרי כאשר נבאר בהקדמה הרביעית: הד' הוא שאין ראוי לחשוב שבצאת ישראל ממצרים כבר נתעוררו עליהם ן' שערי בינה ונטהרו מהקליפה מכל וכל, כי זה טעות שא"כ היו מקבלים התורה תכף ליציאתם. אלא שהוצרכו למנות ימי הלבון וביציאתם פסקו הדמים הטמאים. ואח"כ מנו ז' שבועות כענין (ויקרא טו, כח) וספרה לה שבעת ימים. וכן בארו בזוהר פ' אמור (דף, צז.) ז"ל רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא. אמר רבי חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' מאי קא מיירי. א"ל הא אוקמוה חברייא. אבל ת"ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתתא דא כד איהי יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון דאחידו ביה פסק מסאבו מנייהו כאתתא דא כד פסקו דמי מסאבו מינה בתר דאתפסקו מינה מאי כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסק מסאבו מנייהו ואמר קב"ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא, כד"א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה אוף הכא לכם לעצמיכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתא. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות. אמאי שבע שבתות, בגין למזכי ולאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר ז' שבתות נפקו מיניה. ועל דא ז' שבתות ודאי בגין למזכי ביה. כמה דאתתא דכיא דילה בלילא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה. ואימתי נחת האי טלא, כד קריבו ישראל על טורא דסיני כדין נחת ההוא טלא מההוא נהרא על אינון יומין דאתקרי מחנה בשלימו ואדכו ופסק זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא קדישא וקבילו אורייתא וכנסת ישראל אתחברת במלכא קדישא והא אוקמוה [כט]. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו ואתחברו ביה במלכא קדישא. ת"ח כל בר נש דלא מני חושבנא דא מאינון שבע שבתות תמימות ולמזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולא בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדאי למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מטי להאי ליליא ליבעי לי' וכו' עכ"ל. ועם היות שכוונתנו מבוארת מתוכו עכ"ז נבארהו כיון שהוא מענייננו. ופי' שהוקשה לו הכתוב שאמר וספרתם לכם ממחרת השבת. למה תלה הספירה במחרת השבת שהיה ראוי שיאמר וספרתם לכם מיום י"ו בחדש, מחרת השבת מאי אכפת ליה. ולזה תירץ כי בהיות ישראל במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא. והכונה שהיו בתוך הקליפות שהכניסן הקב"ה בכור לצרפם ככסף כדפירשנו בהקדמה הג'. ואם לא היה כ"א זה לא היה כ"כ. אבל הוו אחידן במסאבותא שהפקירו עצמן לטומאה ואחזו מעשה מצרים בידיהם. וזהו והוו אחידן. כדכתיב (שמות יב, כא) משכו וקחו לכם צאן. ופירשו רז"ל משכו ידיכם מן עבודה זרה. כאתתא דא וכו'. הם נמשלים אל האשה שהיא שופעת בימי זובה. ופסק זיבתן היתה ביום ראשון של פסח. שכן פי' רז"ל במ"ר (בא, פיט) וז"ל והרבה מהם לא היו מקבלין עליהם למול. אמר הקב"ה למשה שיעשה הפסח. וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקדוש ברוך הוא לארבע רוחות העולם ונושבות בג"ע. ומן הרוחות שבגן עדן הלכו ונדבקו באותו הפסח שנאמר עורי צפון ובואי תימן. והיה ריחו הולך מהלך ארבעים יום. נתכנסו כל ישראל אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך ומפני שהיו עייפים מן הריח. היה אומר הקב"ה אם אין אתם נמולים אין אתם אוכלים שנאמר ויאמר ה' אל משה כו' זאת חקת הפסח וגומר. מיד נתנו עצמן ומלו, ונתערב דם הפסח בדם המילה. ועם היות שיש לדקדק במאמר זה עכ"ז יצא לנו מכללו שמילתן היתה בלילה סמוך לשעת אכילתן כיון שהיו שואלין למשה האכילנו מפסחך. ולכן כתיב ממחרת השב"ת פי' ממחרת יום השבתה וההפסקה מדם טמא. וזהו שכוון באמרו כיון דאחידו ביה פסק מסאבו וכו' עד אוף הכא לכם לעצמכם. ועוד לא פסקה זוהמתן דהיינו יציאתן מתחת שעבוד הקליפות ויד מצרים עד אחר חצות לילה שאמר להם הללויה הללו עבדי ה' ופי' רז"ל (מגילה דף, יד) עד השתא עבדי פרעה, מכאן ולהלאה עבדי ה'. וכן לא נכנעו ונשברו הקליפות אלא בחצות הלילה במכת בכורות כדכתיב (שמות יב, כט) מבכור פרעה וגו' והם הד' קליפות [ל]. ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין. הוקשה לו כי כיון שכבר נכנסו במדרגות הקדושה במה שמלו עצמן, מה ענין הספירה אח"כ, כבר הם טהורים וקדושים דבקים בקדושה. ואם אמת הוא שעדיין צריכים טהרה, א"כ היה ראוי שימנו ימי הספירה קודם המילה. ולתרץ זה שאמרנו שראוי שימנו הספירה קודם כניסתן לקדושה קודם המילה. אמר [ולמה] בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין. פי' תדע למה קדמה המילה, לפי שאם לא היו נכנסים כלל בקדושה וקודם כניסתם היו סופרים, נמצא שלעולם לא היו נטהרים. מפני שהטהרה היא במימי הקדושה מים עליונים פנימים שאינם במדרגת הקדושה הראשונה אלא הם עלאין קדישין. ואם לא היו נכנסין במצות המילה קצת במדרגות הקדושה, לעולם לא היו יכולין לטבול במים עליונים שהם פנימיים הרבה כדמפורש מפני שהן עדין מבחוץ. לכן הוצרכו קצת ליכנס בקדושה כדי שאחר ספירתם יזכו למים העליונים ליטהר. ועם זה יובן טעם שמילת הגר קודמת אל הטבילה ואם טבל ואח"כ מל לא עלתה לו טבילה. ולמה ששאלנו כי כיון שכבר נטהרו למה להם עוד ספירה וטבילה, תירץ לאתחברא ביה במלכא פי' להתיחד עם התפארת דהיינו קבלת התורה כנודע. והענין כי ישראל במילה עלו מתוך הקליפ' וזכו להיות השכינה עמהם. אמנם במדרגות הזכר שהם מיסוד ולמעלה לא נכנסו עד אחר ספירת המ"ט ימים ימי ליבון, ואז נתיחד הזכר עם הנקבה. והשתא ניחא למה מלו ישראל ולא פרעו דהיינו מלו הקליפ' ולא פרעו דהיינו גלוי היו"ד שהוא יסוד [לא] מטעם כי אסור להם לטמא אות ברית ח"ו בימי ליבון כדפי'. התם וספרה לה שבעת ימים הכא וכו' אמאי וכו'. הוקשה לו כמו שטהרת האשה היא בז' ימים גם טהרתן של ישראל לסגי להו בשבעת ימים ולמה היה ז' שבועות. ותירץ בגין למזכי לאתדכאה וכו'. פי' כדי שיהיו ראוים לקבל שפע הבינה הנקרא נהר דנגיד וכו' והוא הנקרא מים חיים והטבילה צריך להיות במים חיים לא במים שאובין. ולכן גם אם ישאבו מהם בכלי שהיא המלכות לא נטהרו עד שיזכו לגלות ן' יום כמו שנבאר. וההוא נהר שבע שבתות נפקו מיניה. הוקשה לו סוף סוף הם ששת ימי בראשית הימים שבין הבינה למלכות, וא"כ הדרא קשיא לדוכתא לסגי בשבעת ימים כזבה. ותירץ כי בעת אצילות הימים העליונים הם ז' שבתות כל אחד כלול משבעה מצד הבינה כדפי' בהקדמה א', ולכן הוכרחו למנות שבעה שבועות שהם ז"פ שבעה. וזה שאמר ועל דא שבע שבתות ודאי וכו'. כמה דאיתתא וכו'. הוקשה לו א"כ מה צורך אל יום החמישים, ביום מ"ט היה להם לקבל התורה. לזה אמר שכמו שטהרת אשה בליל שמיני לספירתה כן ישראל ליל יום חמשים צריכין אל טהרתן. וברדת הטל על המחנה לילה ולא כתיב וברדת הטל וכו'. פי' אי הוה בעי למימר שהיה הטל היורד עם המן כפשטן של דברים היה ראוי שיאמר וברדת הטל לילה מאי על המחנה שהרי סביב למחנה היה יורד, אלא מדקאמר על המחנה משמע על המחנה ממש והיינו הטל היורד לטהר את ישראל. ואימתי נחת האי טלא וכו'. פי' לפי פירוש זה צריכים אנו לומר כי ענין ירידת הטל לא היה אלא דוקא בליל יום חמשים כד קריבו ישראל לטורא דסיני. והענין הוא ט"ל עולה במספר יו"ד ה"א וא"ו, והכונה כי החכמ"ה משפיע אל הבינ"ה והבינ"ה בת"ת והתפארת יורד ומשקה חלב האם אל הבנים. והקליפות מתבערות מכל הנטיעות שאינם יונקים מהקדושה. כדין נחת ההוא טלא וכו'. הענין הוא כי נשמתין של ישראל הם צנורות משפיעים מבינה עד המלכות וכן משם ולמטה כאשר נבאר בשער הנשמה ובשער הכונה. והנה כאשר האדם פוגם נשמתו יחייב הפגם ההוא קצת פגם למעלה על הדרך אשר נבאר שם. ולכן בעוד שישראל לא היו טהורים לא היה יורד השפע על המחנה העליונה שהוא קבוץ הספירות וכאשר נטהרו ישראל אז מיד נחת ההוא טלא מההוא נהרא שהוא הבינה על אינון יומין שהם ז' שבועות עליונים שקבוצם נקרא מחנה. ואז ע"י יחוד התפארת והמלכות נשפעים כל הימים העליונים. ושאר דברי המאמר מבוארים. והנה אנו מברכין על ספירת העומר. עומר נקראת השכינה, וספירת מלשון ספיר. והכוונה שאנו מקשטים המלכות בימים [לב]. ולהיות שיש בה שערים כמנין שערים העליונים צריכים להאיר התחתונים שישפיעו בהם העליונים. ובכל יום ויום אנו מתקנים ומקשטים [ומספרים] שער אחד. ולכן צריכין אנו לומר היום יום פלוני שהוא השער המתגלה ולצרף אותו בימים הקודמים כדי שיהיה הארתם כלם יחד. ולמנות שבועות שהם כך שערים לכל ספירה וספירה כדי ליחד הענף בשרשו. ואחר שביארנו כל הצורך בהקדמה זו הרביעית נבא לבאר ההקדמה החמישית: הה' היא שיש חלוק גדול בין יובלא ובין סטרא דיובלא. והקדמה זו היא מועילה לדברי לשון הזוהר וכן קבלנוהו ממורינו. כי כשאומר יובלא הוא יובלא ממש פי' עצם הבינה, אבל כשאומר מסטרא ירצה הנמשך ממנה לא היא. וכן פי' בזוהר בפי' בפ' לך (דצ, עב) וז"ל כה ההוא סטרא דאתיא מסטרא דגבורה. דהא מסטרא דגבורה קא אתא יצחק. וההוא סטרא דגבורה כה אתקרי, דמתמן אתיין איבין ופירין לעלמא עכ"ל. הורה שהמלכות נק' כ"ה מסטרא דגבורה, והטעם שהיא נמשכת מגבורה. וזהו שבין יובלא לסטרא דיובלא. ובכל מקום שנזכר בזהר כן משפטו. ואחר שכללנו ההקדמות האלה נבא בביאור מאמר הזהר מפ' יתרו בפרק בפני עצמו בעה"ו: