פרדס רמונים יג ב

<< · פרדס רמונים · יג · ב · >>

עם היות שבחילוק המפרש שכתבנו בפרק הקודם, יש לדחות קצת מהחמשים ולהניח אחרים חחתיהם, ועם כל זאת הסכים החכם יפה בתרוצו ומצאנו לתרוץ זה סמך בספר הזהר בפ' יתרו זה לשונו, אמר רבי יהודא מיומא דנפקו ישראל מארץ מצרים עד יומא דאתיהיבת אורייתא חמשין יומין הוו, מ״ט אמר רבי יהודה משום אינון שני יובלא, דכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה. תאנא אמר ר׳ שמעון ההוא יובלא אפיק להו לישראל ממצרים, ואי תימא דיובלא ממש אלא מסטרא דיובלא, ומסטרא דיובלא אתער דינא על מצראי, ובגין כן חמשין יומין אלין דיובלא הוו, תאנא לקבלא דא חמשין זמנין אתמר ואדכר באורייתא נמוסין דמצרים, וכלהו שבחי אשר הוצאתי מארץ מצרים ויוציאך ה׳ ממצרים ביד חזקה, כי ביד חזקה הוציאך ה׳ ממצרי׳. וכלהו זמנין חמשין אינון, ולא יתי׳ משום דכולא ביובלא אתעטר, ומסטרא דיובלא אתא כלא, ובגין כן אורייתא דאתי בגבורה אתעטיר בימינא, דכתיכ מימינו אש דת למו. ותניא חמשא קלין הוו, וכלהו אתחזיאו בהו ואתכלילו בהו ואתעטרו בדא עכ״ל. ויש לספק במאמר הזה: • א׳ אמרו שנ׳ יומין שהן בין יציאת מצרים לקבלת התורה הם כנגד שני יובל, אם כן היה ראוי שיהיה ימים ביובל או שנים בין נתינת התורה ליציאת מצרים, וכיון שאין הענין כן נימא דלאו לקבל שני יובלא אינון, ונחפש להם טעם אחר צודק • ב׳ מה שהביא ראייה מפסוק וקדשתם את שנת וגו׳ כי שנת החמשים שנה אחד לבד היא ולא חמשים כולם יובל אלא השנה האחרונה שהיא שנת תשלום חשבון החמשים הוא היא יובל, אם כן מה קמייתי ראייה דאינון שני דיובלא • ג׳ אעיקרא דדינא פרכא, גם כי נאמר ששני היובל הם נ׳ שהם בינה, מה ענין מ״ט לקבלת התורה, שלא קבלוהו כשיצאו תכף, ומה גם לדברי רבי שמעון שכבר נתעוררו עליהם כל הנ׳ כדמפרש ואזיל • אם כן מה צורך אל העכוב הזה ועדיין הקושיא במקומה עומדת. • ד׳ תאנא אמר ר׳ שמעון מאי בעי הכא, דאי משום דעסיק ביובלא, אי הכי ליתי כל מילי דרבי שמעון דעסיק ביה יתירין אינון. • ה׳ אמרו ההוא יובלא, מאי ההוא לימא יובלא אפיק‏ וכו׳. דהכי אורחא. • ו׳ אמרו ההוא יובלא, לא היה לו לומר אלא סטרא דיובלא אפיק, דהכי מסיק דלאו יובלא אלא סטרא דיובלא, ומה לי לומר יובלא כדי שיצטרך ואי תימא. • ז׳ אמרו ומסטרא דיובלא אתער וכו׳. מאי בעי הכי. • ח׳ אמרו 'אתער', דמחזי דאתער אבל לא דהו׳ ממש אלא ההתעוררות, ואם בסטרא דיובלא אתער במאי הוה. • ט׳ אמרו ובגין כן חמשין יומין וגו׳. מאי ובגין כן, בשלמא אי הוה יובלא ממש, היינו ובג״כ דיובלא ן׳ שנין אינון, אלא דאיהו סטרא דיובלא, אם כן מאי חמשין, ואי נימא דארישא קאי דקאמר יובלא, אם כן היה ראוי שיקדים ובגין כן אל אי תימא ועוד שהוא דוחק. • י׳ אמרו חמשין יומין אינון דיובלא הוו, והא ביובלא שנין אינון לא יומין, ובשלמא לרבי יהודה דקאמר לקבל ולא ממש לאו קושיא טובא, אבל לרבי שמעון דקאמר חמשים יומין אילין דיובלא הוו, דמשמע דהוו ממש קו׳. •‏ י״א אמרו וכלהו שבחי מאי קאמר. • י״ב אמרו וכלהו זמני חמשין אינון ולא יתיר, מאי ולא יתיר דמחזי לישנא יתירה. • ‏י"ג אמרו ולא יתיר. ויש י״א יתירן כדכתבנו לעיל בפרק א׳. ואי תימא דלא יתיר כדתריץ האי צורבא מרבנן כדפירשנו לעיל, הוה ליה לפרושי ולתרץ כדתריצנא לעיל, דלאו מלה סעידא איהו • י״ד אמרו משום דכלא ביובלא אתעטר, מאי בעי הכא, דהא מלה בריר׳ איהו דבה קא עסיק, ומאי צריכא למימר. • ט״ז אמרו אתעטר ולעיל׳ אמ׳ אתער מאי בינייהו. • י״ו אמרו כלא ביובלא אתעטר, מאן כלא ביובלא אתעטר מאן אינון ובמאן אינון. • י״ז אמרו ומסטרא דיובלא‏ וכו׳ דאיהו פליג דידי'‏ אדידיה, דאיהו קאמר לעיל דיובלא לא חדא מלתא איהו והשתא שוו לון שוין, דקאמר כלא ביובלא אתעטר ומסטרא דיובלא אתא וכו׳. • י״ח ובגין כן וכו'. מה ענין זה אצל זה דקאמר בגין אורייתא דאתייא בגבורה אתעטר בימינא, דלכאורה אין להם יחס כלל. • י״ט אמרו ותניא דמחזי דאתי לראייה, ולכאורה אין משם ראייה כלל. • כ' אמרו וכלהו אתחזיאו ואתכלילו ואתעטרו, נראה כפל ללא צריך. • כ"א אמרו ואתעטרו בדא, במאן אי תימא בקלין בהו הוה ליה למימר דהכי קאמר דאתכלילו ואתחזיאו. ע"כ מה שראינו להתעורר במאמר הזה, וקודם שנכנס בביאור המאמר הזה צריכים אנו להקדים קצת הקדמות וניחד להם פרק בפני עצמו.