פסיקתא דרב כהנא ג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


א.    [ עריכה ]
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" — כתיב (משלי כט, כה): "לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעֲרִים". "לֵץ תַּכֶּה" זה עמלק, "וּפֶתִי יַעֲרִים" זה יתרו.

בשעה שבא עמלק להלחם עם ישראל מה כתיב, (שמות יז, ח): "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים". על ידי שריפו ידיהם מן התורה ומן המצות שהכתוב אומר (ו): "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה" התחיל הקב"ה צווח, "עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסּוֹתָם אֶת ה'". וכן משה צווח ואומר, (ב): "מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי, וּמַה תְּנַסּוּן אֶת ה'". אמר ר' לוי, למה היו בני ישראל דומין, לאחד שהיה לו בן והרכיבו על כתיפו, והיה מוליכו בשוק והיה הבן רואה דבר של חפץ, ואמר לאביו קח לי זה, והוא לוקח לו, פעם ראשונה, ופעם שנייה, ופעם שלישית, ראה הבן אדם אחד א"ל ראית את אבי, א"ל שוטה, אתה רוכב על כתיפי וכל מה שאתה רוצה אני לוקח לך, ואתה אומר לזה ראית את אבי, מה עשה אביו, השליכו מעל כתיבו בא כלב ונשכו, כך כשיצאו ישראל ממצרים, הקיפן הקב"ה בשבעה ענני הכבוד שנאמר (דברים לב, י): "יסובבנהו יבוננהו" בקשו מן, נתן להם. שליו, נתן להם. כיון שנתן להם כל צורכיהם, התחילו מהרהרין ואומרים (שמות יז, ז): "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן". אמר להם הקב"ה הרהרתם עלי, חייכם שאני מודיע לכם, הרי הכלב בא ונושך אתכם, ואי זה זה עמלק, שנאמר "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל". לכך נאמר "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק":